מטפחת. התבן אתה מביא לעופריים? החבר'ה האלה כלל לא נבהלים מביקורת כזו. אצלם כל תחומי העיון כולם לא עוסקים בעובדות אלא בהבניות פוליטיות, וכולם משמשים כלי שרת לאג'נדה הפוליטית שלהם (אשמה שהם כמובן מטיחים כלפי כל העולם, שהכל מזימות פוליטיות. והפוסל במומו פוסל).
נשלח ב-15/7/2010 15:39
******* language=>
******* language=>
// open new popup window that add new response for each article
// the ArticlID is MUST
function AddTalkBack( ArticleID )
{
parent.open("news_talkback_add.asp?ArticleID=" + ArticleID , "AddTalkBack" , 'menubar=no,resizable=no,scrollbars=no,width=500,height=520');
}
function PrintReport()
{
alert('אפשרות זו לא פעילה כרגע');
}
function SendToFriend()
{
//alert('אפשרות זו לא פעילה כרגע');
window.open('send_tofriend.asp?id=18361&cat_id=1', '', 'menubar=no,resizable=no,scrollbars=no,location=no,titlebar=no,toolbar=no' );
}
משתה תשעת הימים: חורבן ברוטב שמנת • טור
איכה בשר נדד, העיר רבת טעם, היתה כל מנה. תלתה סינרה בקושי, מרוב עבודה, היא ישבה במטבח לא מצאה מנוח, כל שכנותיה השיגוה בין המצרים • מנחם פינס מקונן בטור מיוחד על 'בולמוס תשעת הימים'
מנחם פינס, בח"ח
איכה בשר נדד, העיר רבת טעם, היתה כל מנה. תלתה סינרה בקושי, מרוב עבודה, היא ישבה במטבח לא מצאה מנוח, כל שכנותיה השיגוה בין המצרים.
ובמלאות הימים האלה, עשה כל העם הנמצאים בתנור ובכירה, משתה תשעת ימים, בחצר, בגינה, ובמלון כמו מלך.
דרכי ציון הוללות, כמו חג ומועד, כל תושביה משמינין, קוניה מברכים, בחנויותיה עוגות, והיא מתוק לה.
ותאמר, לך כנוס את כל המתכונים, המתפיחים כשעורים בבירה, ורוצו אלי, תאכלו ואל תשתו תשעת ימים, לילה ויום. גם מאגר מאכליי, עצום כן, וכאשר עבדתי עבדתי.
קול "אמא" נאנחים, לא מבקשים לחם, חמודיהם זרקו אוכל, להחשיב רפש.
אחר הדברים האלה, והילד שב מגינת הגן, אל ביתו, אל המשתה כי מלאו ביטנו לאכול כן. בלילה ההוא, נדדה שנת הילד, ויבקש להביא את ספר הסיפורים, כמו בכל הימים.
ויהיו נקראים לפני הילד, וימצא כתוב אשר עשה נבוכדנצר מלך בבל. ויאמר, מי הוא זה ואיזה הוא? וימלא הילד תמיהה. ותאמר האם: דע ילדי מה היה לנו, נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים.
וישאל "מה נשים רחמניות בישלו לילדיהן?" פרשה האם בידיה, אין מרחם בנה, "עוללי טיפוחים"... ותוסף ותספר לפני הילד, ותנח לפני רגליו ותתחנן לו לשים פיז'מתו מעליו ולהעביר את מחשבתו אשר חשב על היהודים. כי אין הצר שווה בנזק הילד.
ויהי אחר הדברים האלה, כשוך שנת הילד, לא זכר ראשיתו, והוא יצא מלפני הבית בלבוש מלכות, כמעט ללא חור, ופיצה אחת גדולה, רוטב בצבע ארגמן. והעיר כולה צהלה ושמחה, בראותם יחד, מבצעי המאפייה. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ולא יקר.
אוי, ראה ה' והביטה, כי הייתי זוללה. מעיי חמרמרו, נהפך בטני בקרבי כי אכול אכלתי. .
הרגעים המוזרים האלו שבים מדי שנה, רגע לפני פתיחת המגילה - איכה, לא אסתר - דקה אחרי שריח החופש ובין הזמנים משוטט באוויר - בכל מדיה אפשרית חוגגות הפרסומות הצבעוניות על מבצעי תשעת הימים. "קנו את הפיצה הטעימה של חברת 'חורבנבית' וקבלו חבילת נקניקיות סויה מתנה - רק בתשעת הימים 'חורבנבית' שני במתנה!" המסעדות החלביות עמוסות לעייפה עד אפס מקום, כשמתחרותיהן, אלו מהבשריות, לא נחות, אף לא לרגע. "22-30 ביולי (א'-ט' באב) - שבוע דגים ים תיכוניים! שיפודי נסיכה בפיתה - 8 בעשר".
כאשר בבוקר מציצה בתיבת הדואר חוברת מהודרת של מתכוני מאכלי חלב, אתה זועם על ה'דואר הזה' שמביא לך רק עכשיו דברים שנשלחו כנראה בערב חג השבועות. חגיגה שלמה של טעמים וניחוחות ממלאת כל מטבח, והילדים? הם בכלל בעננים. דומה לרגע שאצל כל החרדים מרעיבים את הילדים במשך כל השנה, מפני שאלמלא נצא מנקודת ההנחה הזו, אין שום דרך להסביר את ההתנפלות על ארוחות הצהריים מדי יום. אנשים הולכים ברחוב שמחים, מתפתים לכל הצעת הגשה, פתאום אין את כאב הראש "אני חלבי! לא, אני בשרי! רגע, עברו שש שעות?" נו, לפחות יש פיצוי על האיסור להתקלח למי שעוד לא מצא לעצמו היתר.
ואיך שמגיע הביס הראשון של הפיתה העסיסית, חייב הזאטוט לשאול "מה נשתנה". שבכל הלילות אנו אוכלים עוף ובשר, הלילה הזה, אין אנו מכריחין אפילו כפית אחת. הוא מתחיל לדבר על "נבוחה נצח" ותשעה באב למול ההורים המתמוגגים מנחת ומנסים לצנזר שאלות מסובכות שיגרמו לנזק גסטרונומי רציני. א פריילאכן חורבן
על שנאת חינם אין מה לדבר בכלל, זה מיינסטרים בכל מקום שבו זורם נייעס. נו מילא, זה ייגמר בסוף איכשהו. עוד מעט כבר כולם ישלימו סבב מריבות עם כולם ולא תהיה ברירה אלא לחיות בשלום. אבל לצער החורבן, אין מי שאינו יכול להתחבר. אולי כשהגבינה ביד, כדאי לדמיין מנת גורמה משובחת באיזו חתונה מפוארת ולנסות להבין מה האבל באיסור לאכול בשר. עם שפע המאכלים של היום, ספק אם ניתן בכלל ליצור אבלות במחסור במרכיב או במאכל מסוים. יש כבר סוכריות ללא סוכר, לחם ללא קמח, בשר פרווה וחלב בשרי.
דווקא בדור שאינו חי תחת גפנו ותחת תאנתו אלא יותר "על צערך תחייה", אפשר לרגע לעצור את הנגיסה, ולחשוב על סבות סבותינו, על אנשים בני גילנו, על ילדים וילדות, שגוועו ועונו בייסורים מרים. כאלה, שאפילו את הקשה של הלחם מלפני שנה, לא היה להם. לחשוב, שאם היה לנו את בית המקדש, החיים היו נראים אחרת.
נקדיש לילד רעב מפעם את הביס בראשון בבורקס כשנעצור, ניזכר ונתפלל, שבשנה הבאה, המוני עם ה' יגדשו את רחובות ירושלים, עשן יעלה מעלה ולא, לא בהפגנות. היס"מניקים לא יפריעו. אפילו הם יכולים לשוב בתשובה ולעלות בצהלה לבית המקדש.
אם ליצנות דוחה תוכחות, אין ברירה אלא לבחון את האפשרות שליצנות - דוחים בליצנות. ליצנות מרירה.
השמחה האמיתית מחכה מעבר לפינה, למרגלות החומות. היא צמאה לעוד כמה דמעות קטנות של כאב. והיא תבוא.
החילונים, גילתה שהרה בלאו, אוהבים את הדתיים שלהם אורתודוקסים ממושמעים. מה לעשות שדווקא הדוסים רוצים לחולל רפורמות, ולהיות, ובכן, קצת יותר חילונים?
הפעם הראשונה ששמתי לב לעובדה משונה התרחשה בישיבת מערכת סוערת. לדיון "כיצד כדאי להציג את חגי ישראל בטלוויזיה", הצטרף שחקן ידוע ורב זכויות, שפסל מיד כל רעיון לנסות ולחדש משהו בריטואל. אני זכיתי כבר מההתחלה למבט עקום, בשל לבושי שכנראה לא עמד בתקן הצניעות המחמיר שלו ("את דתייה? בטוחה?" מלמל בפליאה ובחן את שרוולי הקצרים), וככל שהתקדם הדיון ונחשפו דעותיי בנוגע ליחס לנשים, גיור, רבנות או מסורת הלכו הפנים המפורסמות והתכרכמו. הוא, מאידך, לא הפסיק להתרפק על מנהגי סבו (רב גדול! בפולניה!) ועל "היהדות הישנה והטובה ההיא", עד שלא יכולתי להתאפק מלשאול, אם היהדות ההיא כל כך נהדרת בעיניו, מדוע הוא לא נעשה דתי בעצמו במקום להטיף לי ולדתיים שאינם קולעים לטעמו, כיצד עלינו להתנהג? מדוע הוא מצפה ממני ומ"הדתיים האמיתיים" להמשיך ולהתנהג כמו בפולניה? "את לא דתיה! את חרטא!" צרח עלי בפרצוף מאדים. מעניין מאוד.
המקרה השני, ארע בפאנל "קירוב לבבות". איש התקשורת הבכיר תיאר בלגלוג כיצד נכח בחתונה שנערכה על ידי רב מודרני, כהגדרתו. "זה היה בלתי נסבל ", הוא אמר "הרב הזה ניסה להיות אחד מהחברה ולהסביר כל דבר. אתה רב? תהיה רב! תהיה דתי אמיתי! בלי חכמות! אני רוצה את הדתיים שלי, דתיים כמו שצריך!" אמר בתקיפות וזכה למחיאות כפיים מהחלק החילוני שבקהל.
לא, לא אזכיר שמות. למרות שאזכור השמות יוכל לעזור מאוד בחידוד הנקודה. והנקודה היא שרבים מהחילונים (ובאופן מפתיע, דווקא הליברלים והנאורים שבהם), מעדיפים את הדתיים שלהם "דתיים אמיתיים", כלומר: דתיים כמו פעם, דתיים בלי חכמות, בלי ניסיונות להיות דתיים-מודרניים-ליברלים, בלי דתיים-לייט ובלי הגדרות חדשות, זה לא מוצא חן בעיניהם.
טשטוש הגבולות שמתחולל בשדות התרבות והאקטואליה הישראלית בשנים האחרונות, מחלק את העוגה מחדש. אנשים דתיים מעזים לביים סרטים, לצאת לטקס האוסקר, לכתוב דרמות מצליחות עם שחקניות תל אביביות יפיפיות בתפקידים הראשיים. כל זה מטיל בספק את נאמנותם למסורות הישנות, לחוקי המשחק לפיהם "אתם תתעסקו באברהם פריד ובשניים אוחזין ואת האמנויות היפות תשאירו לנו".
דתיים מורכבים זה מאיים. בשלב הראשון הם כבר לא כל כך בטוחים שקול באישה ערווה, ובשלב השני הם ירצו להתחרות בכוכב נולד, להתנדב ב"תנו לחיות לחיות", להופיע בלבונטין! מי יודע איפה זה יגמר. אולי הם יצאו לשטח להגן על עובדים זרים? ואז, מה יהיה הצידוק לנאורות שבוחלת במסורת? מה יהיה הצידוק לשנאת הדת בכלל? ואם כולנו נהיה מרדנים ומשוללי שורשים, מי ישלם את המס לערך "יהדות" בנוסחה "מדינה יהודית דמוקרטית"?
אתם מבינים מה קורה פה? דתיים "אמיתיים" הם רוצים. כמו פעם, שלא יבואו להם עם חידושים ושטויות. אנחנו אמורים לשמור על הגחלת, לשאת את לפיד המורשת היהודית, כמו בפולניה, או כמו במרוקו, או כמו שסבא עשה, ובשום פנים לא לזוז משם! לא מעניינת אותם העובדה שהיהדות חיה, נושמת, מתפתחת וצועדת קדימה (הלכה מלשון הליכה, לא?), הם רוצים דתיים אמיתיים. אם הם כל כך רוצים, אין כל מניעה שילכו ויהפכו לכאלה בעצמם. אבל שיתנו לנו להתפתח ולנשום בשקט.
(צו פיוס)
נשלח ב-19/7/2010 09:48
עם קצת אמונה, גם מכה היא חלק מאפריקה
מאת סוננדה קראי | רויטרס
רק לאחר עיון במפה הודו כוהני הדת באינדונזיה בטעותם בפני המאמינים המוסלמים: התפללתם לכיוון הלא נכון
אינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, ועל אף שבאופן רשמי היא מוגדרת כמדינה חילונית, השפעת הדת הולכת וגוברת על אזרחיה עד כדי כך שכל צו היוצא מפי כוהני הדת מתקבל על ידי המאמינים האדוקים ללא כל סייג.
עם זאת, בסוף השבוע האחרון נודע לאזרחים המוסלמים של אינדונזיה שהם התפללו עד כה לכיוון הלא נכון - במקום להתפלל למכה, העיר הקדושה ביותר לאיסלאם שנמצאת בסעודיה, הם התפללו לכיוון אפריקה. הסיבה לכך היא שמועצת האולמות (כוהני הדת) האינדונזית (MUI), הסמכות הדתית העליונה במדינה, הודיעה במארס שעל האנשים להתפלל לכיוון מערב.
כידוע, המוסלמים חייבים להתפלל חמש פעמים ביום כשפניהם אל מכה, ובימים האחרונים החליטו כנראה ראשי הדת האינדונזים להעיף מבט על המפה וכך התברר להם שהטעו את המאמינים.
"ואולם, הוחלט כי המסגדים פונים למעשה לסומליה או לקניה, ולכן אנחנו מציעים כעת לאנשים לשנות מעט את הכיוון, ולפנות בתפילתם לצפון-מערב", אמר צ'וליל רידוואן, יו"ר MUI. אך כדי שלא לעורר מהומות בקרב המאמינים המרומים, אמר רידוואן כי "אין צורך להפיל מסגדים, אלא רק לשנות מעט את הכיוון בשעת התפילה".
רידוואן ציין שהמוסלמים שהתפללו לכיוון הלא נכון לא צריכים לחשוש שמא תפילותיהם התבזבזו. "אללה עדיין שמע את תפילותיהם", הדגיש תוך התייחסות לעובדה שתפילה לכיוון הלא נכון בכוונה נחשבת באיסלאם לחטא, בעוד שטעות לא מכוונת איננה חטא.
סייד עקיל סיראג', ראש ה"נאדלאטול אולמה" (NU), הארגון המוסלמי הגדול ביותר באינדונזיה, אמר לכתב ה"ג'קארטה גלוב" - המופיע באנגלית - כי הבלבול מוכיח שהמועצה פרסמה צווים דתיים בחיפזון מוגזם וכי המבוכה הנוכחית צריכה ללמד לקח את חבריה.
"הם לא היו צריכים להיחפז כל כך בקבלת החלטה חשובה כל כך. כל החלטה הקשורה לחוק הציבורי צריך להתקבל לאחר שיקול דעת ממושך. למרבה המזל, ב-MUI הבינו את טעותם ונקטו צעדים כדי לתקן אותה, אך אני מקווה שהמקרה הנוכחי ילמד אותם לא לפרסם החלטות ברעש גדול כל כך".
ואולם, MUI מסרבת לקחת על עצמה את האשמה בהטעיית המאמינים, ולו גם בשוגג. "העובדה ששינינו את הצו אינה אומרת שהצו הקודם היה שגוי לגמרי", אמר עומר שיהאב, חבר המועצה, ל"ג'קארטה גלוב". לדבריו, "החלטנו לפרסם הנחיות מדויקות יותר כדי שהכיוון יהיה מדויק יותר. זה לא נורא, מאחר שלא כל המסגדים באינדונזיה פונים לכיוון הלא נכון, אם כי רבים מהם פונים זה שנים לכיוון שגוי".
בינואר האחרון טען המלומד המוסלמי מוטוהא ארקאנודין כי 50%-80% מהמסגדים ומהקברים באינדונזיה אינם פונים למכה, וכתוצאה מכך נמתחה עליו ביקורת חריפה מצד כוהני דת מוסלמים שמרנים. כעת, לאחר שנחשפה הטעות המביכה של כוהני הדת, נראה כי דווקא המלומד צדק בדבריו.
(הארץ)
נשלח ב-19/7/2010 09:56
חורבן ברוטב שמנת
כבר כתבתי באיזהו מקום שהתופעה נובעת מהארכת ימי האבל וחומרם. אילו הייינו נוהגים כדינא דגמרא אף אחד לא היה מנסה לאכול פסטה אלפרדו בסעודה מפסקת. וודאי אתה מכיר את מהו קיץ יהודי, שבעה שבועות סופרים ונאנחים, שלושה שבועות בוכים ונאנחים, ארבעה שבועות תוקעים ונאנחים ושאר הקיץ מזיעים ונאנחים. ויש עוד נקודה, שאני כותב כציוני רח"ל. מזה אלפים שנה שלא היה מצבנו טוב יותר, עם כל הבעיות. אי אפשר לשדר אבל כאשתקד. אם רוצים תמיד יהיו סבות, הרי אפילו אם יקום הבית ורק יחסרו אורים ותומים יאמרו שצריך להמשיך להתאבל כי עדיין לא הגענו להשראת שכינה במילואה. הואיל ולבטל פורמלית אי אפשר, אזי התחושה יוצאת ע"י רוטב שמנת. ומה לנו כי נלין על דורנו, הלא שלושת השבועות ותשעת הימים היו עונת הדאצ'ה באירופה.
נשלח ב-19/7/2010 10:01
אכן, צריך להיות 'מלומד' גדול בשביל זה. אגב, זה מזכיר לי תשובה של הבן איש חי, בח' סוד ישרים (סי' ו, כמדומני), שמספר על סבו שהיה הרב של בגדד. יום אחד הגיע משולח אשכנזי (ל"ע) לבגדד המעטירה, ושם לב שהתפילין שכולם מניחים אינן מרובעות דיין, ופסולות. הוא הפנה את תשומת ליבו של הרב (סבו של הבא"ח) לכך, ולאחר בדיקה התברר שהטעות הזו שררה בקהילת בגדד מזה דורות. מזה כמה דורות אף אחד בקהילה גדולה וחשובה זו לא הניח תפילין, וכולם היו בבחינת 'קרקפתא דלא מנח תפילין'. כעת שואל הבא"ח עצמו: וכי תעלו בדעתכם שבאמת כל אלו היו בבחינת 'קרקפתא דלא מנח תפילין'? ודאי שלא. אונס הוא, וחשיב כאילו הניחו (משום מה, הוא נוקט כאן: אונסא כמאן דעבד). הוא מקפיד לומר שאין כוונתו לומר שהם פטורים מעונש, שזה טריביאלי. כוונתו לומר שזה נחשב להם כאילו הניחו תפילין. אולי זה כמו התפילין שהקב"ה מניח. מה בין בני לבן חמי...
נשלח ב-19/7/2010 12:19
לבעלבעמיו
עונת הדאצ'ה בארופה? אתה מתכוון שחרדים בארופה יצאו לנופש בתשעת הימים?
נשלח ב-19/7/2010 12:57
כן ואפילו התירו לאכול בשר לצורך הבראה.
נשלח ב-20/7/2010 23:49
הרב מיכי
זה ברב פעלים או"ח ד, ב. אחרי שהוא מספר על סבו והשליח האשכנזי ("אע"פ שהיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים עכ"ז לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מו"ז זלה"ה) הוא מספר שאביו פסל גם הוא את כל תפילי אנשי בגדד, כי העורות לא עובדו על ידי יהודים, אלא על ידי גויים. ובאמת זו תשובה מחודשת מאוד, שמי שלא הניח תפילין לא רק יחשב כאנוס, אלא כמי שקיים את המצווה. וראיותיו שם דחוקות לענ"ד.
נשלח ב-21/7/2010 08:34
אני זוכר את התשובה הזו משום מה בחלק סוד ישרים (שמופיע בסוף כמה כרכים שלו, ועוסק בעיקר בענייני סוד). אולי יש גם שם, ואנסה לבדוק.
מעניין אם הסטודנטים (וכמה מרצים הגונים שאולי עוד יש שם?) יצליחו למנוע את המהלך המשונה הזה.
נשלח ב-21/7/2010 15:22
בי טי, גם אני נוטה לחשוב כמוך, אבל צריך להיזהר. לא שמעת את הצד השני, ולא בדקת במה מדובר. יש שם אינטרסים לכל הצדדים, ואני לא יודע מי צודק. גם האמון שלי בעיתונים ובעיתונאים מוגבל למדיי. נכון שבאקדמיה ישנה הטייה חזקה שמאלה, ולפעמים גם אלימה (מבחינה פוליטית), ואת זה אני יודע באופן בלתי אמצעי. אבל ספציפית לגבי המקרה הזה לא הייתי נחפז להסיק מסקנות, על אף הסימפטיה.
נשלח ב-21/7/2010 18:11
מיכי, את הסיפור הנוכחי אני מכיר מהידיעה בנרג' בלבד, אבל האווירה בחוגים האלה מוכרת לי היטב (מהחוג המקביל בת''א, בו המצב כנראה גרוע יותר). עם הדעות שלו, מוזר שהוא שרד שם כמה שנים. אני מכיר היטב מישהו אחר מהחוג בירושלים, שנוסף לדעותיו שניתן לתייגן כמרכז ושמאלה (אבל לא מספיק שמאלה) מבחינה פוליטית, הוא גם מזרחי ומסורתי ל''ע וסיפור הקידום שלו, לפני כמה שנים, דומה לסיפור הזה. לפעמים החשודים המיידים הם גם האשמים.
הפעם הראשונה ששמתי לב לעובדה משונה התרחשה בישיבת מערכת סוערת. 
