נזכרתי במה ששמעתי מהגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, כאשר הספיד מרן הגרא"מ שך את ר' יוסף ליס זצ"ל, פתח במשל פיו וסיפר על יהודי אחד, פושט רגל, שיום יום היו הנושים נוטלים מביתו את כל רכושו וקנין ביתו, ועדין לא רפו ידיו. ויהי היום והוציאו מביתו ארון, אשר למראה עינים לא נראה כתפארת ביתו, אכן בשעה שעקרו מביתו ארון זה, פרץ בבכי מר, שאלוהו סובביו, הרי כשנטלו ממך דברים יקרים יותר לא ראינו אצלך שברון בערך זה, וישיבם: 'יע, יע, אבער דאס איז לעצטער'. מוסיף הגרמ"מ, השומעים קטני המוחין לא הבינו, הרי האיכא והאיכא והאיכא, (היה זה בעוד עמנו חיים, החזון יחזקאל, ר' חיים שמואלביץ, הקהילות יעקב ועוד). אבל מי ששכל בקודקדו הבין, שאמנם יש את זה ויש את זה, אבל בכל זאת זהו האחרון. על הרד"צ אין צורך להסבר ונימוק, התחושה של כל מי שהכיר אותו שהלך כאן האחרון, אף שגם לפניו לא ראינו כמותו.
[כשסיפרתי ע"כ פעם לגרד"צ, סיפר שר' הלל ויטקינד הספיד את ר' אבא גרוסברד (היה זה לפני כשישים שנה לערך) וקרא עליו בבכי, ער איז גיעוון דער לעצטער מוהיקנער, ולא רבים ממשתפי הלויה, חכמו להבין פשר מליצתו...].
כמה יש להצטער שאותם שכבר שמעו את שמעו, רובם יודעים זאת בהקשר של פולמוסים שונים, (גניזה חרסונית, הרב קאפח ועוד), פרשיות שרחוקות מאד מלהציג את מכלול אישיותו הכוללת והמופלאה. אם בתורה: הרי היה שותף ומורה דרך בכל היצירות התורניות של דורנו. הרמב"ם מהדורת פרנקל: תפקידו של הרד"צ היה מעל ומעבר לכל הגדרה, הוא היה מי שנתן את הפנים ואת הדמות למהדורת הרמב"ם, מי שקבע ושרטט מה יהיה על הגליון מה יבוא בסוף, איזה סוג של שינו"ס מקומם על הגליון ומה לסוף הספר, מה להכניס מה להשמיט, איזה כתבי יד חשובים יותר ואיזו מהם ערכם מועט, ועד העימוד וסידור הדברים - שגם בתחום זה היה אנין טעם במיוחד - היתה מגיעה ידו.
האנציקלופדיה התלמודית: ערכים שהם חיבורים בפני עצמם נכתבו ע"י הרד"צ (אלו שאני יודע הם חציצה, הפרשת תרו"מ, כתובה, טעמים, אבל בודאי ישנם עוד), אף שלא הסכים מטעמי השקפה ששמו יופיע על שער האנצ' (בימים עברו היתה האנצ' מפעל הדגל של המזרחי העולמי), אבל יותר מאשר כתב, מחק ותיקן: כרכים שלמים של ביקורת כתב הגרד"צ על ערכי האנצ' ! הרב אורי דסברג מעורכי האנצ', אמר לי כי רוב ככל התיקונים המופיעים בכרכי האנצ' במהדורתיהם החוזרות, הם פרי ביקורת הגרד"צ. ר' יהושע הוטנר עורך האנצ' לא חיבב במיוחד את הגרד"צ (וד"ל) אך ידע שאין לו תחליף.
כל זה ועוד לצד חיבוריו העצמאים, הכוללים את 'אגרות בעל התניא ובני דורו', יצירה שלא נס לחה גם כעבור עשרות שנים מזמן פרסומה (ובה כתב את מחקרו הידוע על אוסף המכתבים המכונה 'הגניזה החרסונית'), חידושי הרשב"ץ לברכות, שיטה קדמונית לקידושין, אגרות הרמ"ה מטוליטולה, ספר המצות לרמב"ם (שבעקבות חסרון ספר המפתח, לא רבים מבני הישיבות יודעים את העמל והדקדקנות שהושקע שם ואת טיבה של עבודה נקיה זו) ועוד. ולא מעטים הם המחברים והמהדירים אשר נהנו ממנו עצה ותושיה וביקורתו ותבונתו היו להם לעינים.
בעינו החודרת והמעמיקה, ידע לתת דרגה ושיעור לטיבם של חכמים שונים, (ומרגלא בפומיה דברי מרן החזו"א, שעלינו להכיר בטיבם של גדולינו) ולא חת גם לדרג ראשונים, כבר הזכרתי במקו"א, מה שאמר למחבר אחד שהדפיס חיבור מאחד מן הראשונים וכדרך המליצים הכתיר אותו בשער הספר 'מגדולי רבותינו ראשונים', הגרד"צ אמר לו: אם יש ביכולתך לנקוב בשלוש שמות של ראשונים פחותים ממנו, ניחא, ואם לא מחוק תואר נבוב זה מיד.
מידותיו היו לנס, אם כי היה נוח לכעוס בשל מזגו הסוער, לאידך גיסא היה נוח לרצות ולא בוש לומר טעיתי גם לילד. והנה דוגמא קטנה ומשקפת, עת היותי נער צעיר לימים, נטלתי ממנו ספר ישן, כשהגיע זמן להחזירו מצאתי ראיתי כי הספר אבד ממני, לא היו בי פנים לספר לו על כך, כעבור זמן פגש בי ושאל אותי היכן הספר, כשסיפרתי לו שהספר אבד, חשד בי במה שאין בי, כיון שנפגעתי מכך, עזות וחוצפה היו בי, שלחתי לו מכתב בו קיימתי בהידור רב חזון אחרית הימים של ירהבו הנער בזקן, (כשפגש את אבי אמר לו, 'קבלתי מהבן שלך מכתב הנוסח שלו מצוין', ולא הסכים להוסיף מילה...) כעבור זמן מצאתי הספר בביתי, החלטתי להניחו אצל מוכר ספרים אחד שחנותו היה בשכנות הרד"צ והוא היה פוקד החנות מעת לעת, וביקשתי ממנו לומר לרד"צ שהספר ששמו עליו, נמצא אצלו וכנראה נשכח אצלו, תהיתי לראות מה תהיה עתה תגובת הרד"צ לכשיקבל הספר, לא התפלאתי שכעבור זמן קצר התקשר הגרד"צ לבית הורי וביקש אותי כדי להודות לפני שמצא הספר ולבקש את סליחתי.
ביתו ושולחנו היו קן ומחסה לכל מיני שבורי לב ומחוסרי בית, את כל זה ניהלה אשתו הצדקנית בחכמת ליבה הטוב, והוא לימינה, ומעולם לא חשב שיש כאן איזה דבר הראוי לציון. כזה היה האיש, עדינו העצני. וכמה אופיני הדבר שכאשר דיברנו בחודש שעבר על פטירת הגרמ"מ וסיפרנו בשבחו, הרד"צ הגיב מיד ואמר, העולה על כולנה זה סיפור פלוני המלמד על מידותיו הנפלאות (שאכמ"ל כאן), כי זה היה אצלו עיקר ושבח היותר גדול.
ואיך אפשר לדבר על הגרד"צ מבלי להזכיר את היותו יחיד בדורנו בלא שום גוזמא, בידיעות על חיי היהודים בארצות אירופה בכלל וברוסיה בפרט, ניבם, שיגם ושיחם, סדרי קהילות, שמות עיירות, מדרגות החכמים, טיבם של סופרים ואישים שונים. אוצר בלום ממש.
אף שאין כמעט יום ששמו לא נזכר בביתנו ('מה הרב הילמן היה אומר', 'כך היה אומר ר' דוד', 'אילו ר' דוד היה רואה וכו''), ולמיעוט השגתי הרבה הרבה קבלתי ממנו אני הק' בתחומים שונים, עכ"ז לא אני הצעיר ראוי לתת הערכה וקומה לאישיותו המיוחדת, בעיקר בשל מיעוט השנים והזמן שהייתי במחיצתו. אציגה בזה מכתב שהשאיר אחד מהמנחמים בבית האבל, ת"ח מיוחד שלמד עמו שנים מספר והיה מבאי ביתו. ויהיו הדברים מדברים בעדם:
<* class="uncited">
"שלא אתפס חלילה כמתרפה בהספדו, והיות והרבה דברים, הרבה מעלות היו מכוסים מהציבור הרחב והיו גלוים רק לבאי ביתו, מחובתינו לספרם.
הוא היה בעל כשרונות נדירים זה כולם יודעים, אבל על עמלו בתורה לא יודעים, איך היה יושב שעות על שעות, עד השעות הקטנות של הלילה, ועמל להבהיר שיטות ראשונים והוא היה הרי "פרפקציונר", כלומר הכל צריך להיות מדויק וברור בלי שום ערפול, אם יש ערפל חייבים להגדירו ולומר בקול ברור ומפורש איני יודע. פעם הגיש לו מאן דהוא עבודה לביקורת, הדבר הראשון שהוא שאל כמה צ"ע יש לך כאן, אם אין לך סימן שחיפת, שהחלקת, שלא בררת עד הסוף. אצלו גדולת מחבר היא המחיקות, הגדולה היא לומר טעיתי, ולדידו לא יתכן לא לטעות, כי הרי היה דקדקן עד הסוף.
וכך יראה הרואה את כל כתיבותיו מלאים מחיקות ותיקונים עד שהנוסח יהיה ברור ומלוטש כרצונו, לא היה אצלו מושג של בדיעבד, שוב לתקן ושוב להגיה עד שיצא הדבר מנוסח וברור כדבעי.
היו לו המון תלמידים, תלמידיו לאו בדוקא ישבו עמו לשלחן ולמדו עמו גמרא, גם זה היה, היה יכול ללמוד לפני ארבעים שנה כשהיה קרוב לחמישים עם אברך צעיר כשוה אל שוה, לא היו שום משחקי כבוד, לא איפה נלמד (בביתו של האברך) לא מה נלמד, לא התנצחויות, ורק קבל את האמת ממי שאמרה וכך בשבת ארבע חמש שעות ברציפות. אבל לא רק זאת, תלמידיו המה באי ביתו שהתחככו בו, כי הרי כל השיחות חולין שלו היו מלאות וספוגות בדברים בעלי ערך, מוסר, כן היה יכול בשיחה פשוטה להטיח ביקורת בבן שיחו, הן בלימוד הן בהנהגה הן בהשקפה וכו', ידיעות תורניות ששפעו דרך אגב וידיעות היסטוריות השייכות וחשובות ליהדות, הערכות שונות על דעות ועל ספרים לא היתה שיחה ריקת תוכן.
וכיון שהיה איש מקסים ואיש רעים להתרועע, השפעת דבריו היתה עצומה, ישנם מתלמידיו שאין יום שאינם מזכירים אותו, איזה אמרה שנונה, איזו בקורת על דבר לא נכון לדעתו והיתה לו הרי ראיה יוצאת דופן, היה רואה נושא מכל מיני זויות מזויות שאף אחד לא ראה, והנה הוא מאיר זוית חדשה ופתאום רואים הכל כמה היא חשובה.
היה בן שיחה בלימוד בהבהרת דברים יומם וליל, אפשר היה להתקשר בשתיים בלילה לדבר ולברר בלי גבול, ואם צריך לעיין בספר הנה ר' דוד בגיל מופלג קם עולה על כסא כל שהוא, ומוריד ספר מכל גובה שהוא, אין עצלות ואין התחמקות ומעיין ומקריא עד שהענין מתברר, (או לא מתברר, גם לזה היה ערך אצלו וכאמור).
וכמה שהיה בעל בקורת, עין צופיה וחדה, אבל מפורסם אצל תלמידיו הכבוד שנהג ברבותינו ראשונים ואחרונים. אם שאל אותו מאן דהו, תפסתי אחד מרבותינו האחרונים, ששגה, שהיתה לו גרסה שגויה, שהיה לו ספר חסר, ושאל השואל איך לכתוב, הוא היה אומר "אל תחפה, תורת משה אינה יתום קטן, אבל כתוב רק כך וכך, כדי שלא תעשה מזה צימעס". כלומר אמת לאמיתה אבל כבוד, כי הרגיש שהם ראוים לכבוד. וזכורני שפעם העבירו בקרות לפניו על מנהג מסוים ובן שיחו עבר לנימה של לעג, ר' דוד הגיב לעומתו: "זיי נישט קיין מלעיג", היינו ביקורת לבד וכבוד לבד.
הכבוד היה נלעג אצלו, פשוט נלעג, ואיך היה מתבדח על רדיפת כבוד. יודעים מקורביו שהוא כתב הרבה ערכים באנציקלופדיה תלמודית, ערכים קשים שהם ספרים כשלעצמם, מהם: חציצה, הפרשת תרו"מ, הפרשת חלה, כתובה, טעמים. ועוד. איזה ברורים ואיזה עמל מושקע בזה. מי שלא ניסה בזה לא יבין זאת הרי זה עמל של שנים רבות, הרי הוא לא ויתר על פרט, לא על פרט למדני ולא על פרט ריאלי בעניני חציצה וכדומה, מוחק וכותב מוחק וכותב. הרי אלו יצירות אדירות, הרי אלו ספרים יסודיים בעניינים אלו שאין להם תחליף, אבל הוא מסיבות שלו, סרב ששמו יופיע על הכרכים, ששמו יופיע על יצירותיו. הכבוד היה ממנו והלאה.
ואיך שבז לכל הדברים החיצוניים, קורות ביתו יעידו עליו, הרי הוא גדל בבית אמיד ומסודר אבל הוא לא החשיב שום דבר חוץ מיעודו בעוה"ז, והשאר רק מה שנצרך לעבודת השם, לא רהיטים לא בגדים ואפילו ספרים שכ"כ חיבב, הכל רק מה שנוגע לניצולם, לא יופי חיצוני לא כריכה יפה לא מהדורה יפה ולא כלום, התוכן! התוכן תמיד היה אצלו העיקר, וכך היתה כתיבתו, התוכן, שנא וזלזל במליצות, ישר ולענין ורק הנצרך והברור.
ואיך חינך את באי ביתו ותלמידיו לסולם ערכים, הוא היה מפאר את רבותינו בכך שיש להם סולם ערכים, שיודעים מה קודם למה ומה נדחה מפני מה ולחשוב על כל ערך ולשקול אותו מול האחר. ומי יודע על תפילותיו, איך שהקפיד על שמו"ע מתוך סידור בריכוז ובמתינות בכונה ממש כעומד לפני המלך וכן בברכת המזון תמיד מתוך הסידור.
ועדין לא דברנו על מידת החסד שהיתה טבועה בו ועל הכנסת אורחים שהיה מקיים, פעם השתבח מאן דהו בפניו שהוא מחזיק את חמותו החולה בביתו, ר' דוד פרץ עליו בצעקות, צעקות ממש, אילו הם אמות המידה שלך? אינך מתבייש? זו גדולה להחזיק אותה בבית? הדבר היה אצלו כ"כ טבעי שפשוט לא הבין מה הוא סח, והוא עצמו היה מארח עשרות אנשים ונשים על שולחנו ובכלל לא חש שעשה משהו.
למידת החסד שלו ראוי להוסיף, שהיו מגישים לו עבודות לביקורת, הוא לא היה דוחה, היה מיד מעיין, עובר על כל החומר, מעיר בלי רחמנות, מוחק וכותב מדריך ומכוין, לא חס על זמנו ביום ובלילה ואף פעם לא ביקש שיזכירו אותו, או שיודו לו הוא פשוט לעג לזה.
ועם כל תקיפותו ודעותיו המוצקות, היה בעל נימוסים ורוחש כבוד גם לצעירים ממנו בשנים ובדעת, ידע לפעול בטקט במקום שצריך ובתקיפות במקום שצריך, אוהב הבריות ואהוב על הבריות, ומי שאהוב למטה אהוב למעלה.
לא הקפתי כלום עדיין מאישיותו, כתבתי הכל במרוצה ובלי סדר בכמה דקות, וידעתי שאין לאיש הזה תחליף בדורנו, בידע הרחב כ"כ שלו, ישנם דברים שפשוט אין כבר את מי לשאול ואצל מי לברר, אוי כמה חבל על דאבדין"
מקור: איש_ספר http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=1834#p12683
הוא היה בעל כשרונות נדירים זה כולם יודעים, אבל על עמלו בתורה לא יודעים, איך היה יושב שעות על שעות, עד השעות הקטנות של הלילה, ועמל להבהיר שיטות ראשונים והוא היה הרי "פרפקציונר", כלומר הכל צריך להיות מדויק וברור בלי שום ערפול, אם יש ערפל חייבים להגדירו ולומר בקול ברור ומפורש איני יודע. פעם הגיש לו מאן דהוא עבודה לביקורת, הדבר הראשון שהוא שאל כמה צ"ע יש לך כאן, אם אין לך סימן שחיפת, שהחלקת, שלא בררת עד הסוף. אצלו גדולת מחבר היא המחיקות, הגדולה היא לומר טעיתי, ולדידו לא יתכן לא לטעות, כי הרי היה דקדקן עד הסוף.
וכך יראה הרואה את כל כתיבותיו מלאים מחיקות ותיקונים עד שהנוסח יהיה ברור ומלוטש כרצונו, לא היה אצלו מושג של בדיעבד, שוב לתקן ושוב להגיה עד שיצא הדבר מנוסח וברור כדבעי.
היו לו המון תלמידים, תלמידיו לאו בדוקא ישבו עמו לשלחן ולמדו עמו גמרא, גם זה היה, היה יכול ללמוד לפני ארבעים שנה כשהיה קרוב לחמישים עם אברך צעיר כשוה אל שוה, לא היו שום משחקי כבוד, לא איפה נלמד (בביתו של האברך) לא מה נלמד, לא התנצחויות, ורק קבל את האמת ממי שאמרה וכך בשבת ארבע חמש שעות ברציפות. אבל לא רק זאת, תלמידיו המה באי ביתו שהתחככו בו, כי הרי כל השיחות חולין שלו היו מלאות וספוגות בדברים בעלי ערך, מוסר, כן היה יכול בשיחה פשוטה להטיח ביקורת בבן שיחו, הן בלימוד הן בהנהגה הן בהשקפה וכו', ידיעות תורניות ששפעו דרך אגב וידיעות היסטוריות השייכות וחשובות ליהדות, הערכות שונות על דעות ועל ספרים לא היתה שיחה ריקת תוכן.
וכיון שהיה איש מקסים ואיש רעים להתרועע, השפעת דבריו היתה עצומה, ישנם מתלמידיו שאין יום שאינם מזכירים אותו, איזה אמרה שנונה, איזו בקורת על דבר לא נכון לדעתו והיתה לו הרי ראיה יוצאת דופן, היה רואה נושא מכל מיני זויות מזויות שאף אחד לא ראה, והנה הוא מאיר זוית חדשה ופתאום רואים הכל כמה היא חשובה.
היה בן שיחה בלימוד בהבהרת דברים יומם וליל, אפשר היה להתקשר בשתיים בלילה לדבר ולברר בלי גבול, ואם צריך לעיין בספר הנה ר' דוד בגיל מופלג קם עולה על כסא כל שהוא, ומוריד ספר מכל גובה שהוא, אין עצלות ואין התחמקות ומעיין ומקריא עד שהענין מתברר, (או לא מתברר, גם לזה היה ערך אצלו וכאמור).
וכמה שהיה בעל בקורת, עין צופיה וחדה, אבל מפורסם אצל תלמידיו הכבוד שנהג ברבותינו ראשונים ואחרונים. אם שאל אותו מאן דהו, תפסתי אחד מרבותינו האחרונים, ששגה, שהיתה לו גרסה שגויה, שהיה לו ספר חסר, ושאל השואל איך לכתוב, הוא היה אומר "אל תחפה, תורת משה אינה יתום קטן, אבל כתוב רק כך וכך, כדי שלא תעשה מזה צימעס". כלומר אמת לאמיתה אבל כבוד, כי הרגיש שהם ראוים לכבוד. וזכורני שפעם העבירו בקרות לפניו על מנהג מסוים ובן שיחו עבר לנימה של לעג, ר' דוד הגיב לעומתו: "זיי נישט קיין מלעיג", היינו ביקורת לבד וכבוד לבד.
הכבוד היה נלעג אצלו, פשוט נלעג, ואיך היה מתבדח על רדיפת כבוד. יודעים מקורביו שהוא כתב הרבה ערכים באנציקלופדיה תלמודית, ערכים קשים שהם ספרים כשלעצמם, מהם: חציצה, הפרשת תרו"מ, הפרשת חלה, כתובה, טעמים. ועוד. איזה ברורים ואיזה עמל מושקע בזה. מי שלא ניסה בזה לא יבין זאת הרי זה עמל של שנים רבות, הרי הוא לא ויתר על פרט, לא על פרט למדני ולא על פרט ריאלי בעניני חציצה וכדומה, מוחק וכותב מוחק וכותב. הרי אלו יצירות אדירות, הרי אלו ספרים יסודיים בעניינים אלו שאין להם תחליף, אבל הוא מסיבות שלו, סרב ששמו יופיע על הכרכים, ששמו יופיע על יצירותיו. הכבוד היה ממנו והלאה.
ואיך שבז לכל הדברים החיצוניים, קורות ביתו יעידו עליו, הרי הוא גדל בבית אמיד ומסודר אבל הוא לא החשיב שום דבר חוץ מיעודו בעוה"ז, והשאר רק מה שנצרך לעבודת השם, לא רהיטים לא בגדים ואפילו ספרים שכ"כ חיבב, הכל רק מה שנוגע לניצולם, לא יופי חיצוני לא כריכה יפה לא מהדורה יפה ולא כלום, התוכן! התוכן תמיד היה אצלו העיקר, וכך היתה כתיבתו, התוכן, שנא וזלזל במליצות, ישר ולענין ורק הנצרך והברור.
ואיך חינך את באי ביתו ותלמידיו לסולם ערכים, הוא היה מפאר את רבותינו בכך שיש להם סולם ערכים, שיודעים מה קודם למה ומה נדחה מפני מה ולחשוב על כל ערך ולשקול אותו מול האחר. ומי יודע על תפילותיו, איך שהקפיד על שמו"ע מתוך סידור בריכוז ובמתינות בכונה ממש כעומד לפני המלך וכן בברכת המזון תמיד מתוך הסידור.
ועדין לא דברנו על מידת החסד שהיתה טבועה בו ועל הכנסת אורחים שהיה מקיים, פעם השתבח מאן דהו בפניו שהוא מחזיק את חמותו החולה בביתו, ר' דוד פרץ עליו בצעקות, צעקות ממש, אילו הם אמות המידה שלך? אינך מתבייש? זו גדולה להחזיק אותה בבית? הדבר היה אצלו כ"כ טבעי שפשוט לא הבין מה הוא סח, והוא עצמו היה מארח עשרות אנשים ונשים על שולחנו ובכלל לא חש שעשה משהו.
למידת החסד שלו ראוי להוסיף, שהיו מגישים לו עבודות לביקורת, הוא לא היה דוחה, היה מיד מעיין, עובר על כל החומר, מעיר בלי רחמנות, מוחק וכותב מדריך ומכוין, לא חס על זמנו ביום ובלילה ואף פעם לא ביקש שיזכירו אותו, או שיודו לו הוא פשוט לעג לזה.
ועם כל תקיפותו ודעותיו המוצקות, היה בעל נימוסים ורוחש כבוד גם לצעירים ממנו בשנים ובדעת, ידע לפעול בטקט במקום שצריך ובתקיפות במקום שצריך, אוהב הבריות ואהוב על הבריות, ומי שאהוב למטה אהוב למעלה.
לא הקפתי כלום עדיין מאישיותו, כתבתי הכל במרוצה ובלי סדר בכמה דקות, וידעתי שאין לאיש הזה תחליף בדורנו, בידע הרחב כ"כ שלו, ישנם דברים שפשוט אין כבר את מי לשאול ואצל מי לברר, אוי כמה חבל על דאבדין"
מקור: איש_ספר http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=1834#p12683
