|
|
| נשלח ב-17/9/2010 10:10 |
 |
| |
..."התיישבתי ליד חסיד מבוגר של סערט-ויז'ניץ. למה הוא בא לכאן? "רק כאן אפשר למצוא את זה." את מה? "דיבורים על זה." על הנפש? "כן, על מה שקורה בפנים." והאדמו"ר? "האדמו"ר כבודו במקומו מונח, אבל מה הוא נותן לנו? כמה שורות לא ברורות על פרשת השבוע? מזה אין מזון לנשמה. רק חב"ד וברסלב מתעסקים בדברים האלה. כל האחרים הזניחו את זה. ולכן האמונה מדלדלת. גם לי קשה להאמין, מה אתה חושב? האמונה שלי בקושי מחזיקה. קשה, קשה מאוד."
דבריו הכנים והנוגעים ללב עוררו בי מחשבות. פתאום אני מבין למשל מה כל כך חסר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים (טוב, בין שאר הדברים שחסרים, ובראשם דגש על מפגש ישיר עם האלוהות): זרמים. איפה חב"ד שלהם? איפה הר המור שלהם? איפה נאמני תורה ועבודה שלהם? איפה הליטאים שלהם? כלומר, הם כולם אולי קיימים כפרטים פה ושם, אבל לא כמסגרות מחשבתיות שבתוכם מתבשלים ומתעכלים רעיונות ומעשים. במבט מלמעלה הכל הומוגני מדי, ולכן מעט נרפה, חסר תשוקה. ודאי שחסר טירוף. זרמים שונים מבטיחים הפריה הדדית והתפתחות, מבטיחים מריבות פנימיות והתפתחות. מבטיחים הרגשה של ערבות הדדית ומשפחתיות. באומן, למשל, אתה ממש רואה שבאורתודוקסיה קורה משהו.
לאורתודוקסיה כמובן יש את ההלכה שלה שמחזיקה את כל הזרמים באותה סירה. בדיוק על הרקע ההלכתי כמובן נפרדו להן הרפורמים והקונסרבטיבים (ודומיהם) ביניהם, ולכן בדיוק זה לא יכול להיות מה שמאחד אותם. לכן הם מיודדים, אבל לא קשורים כרקמה אורגנית. זהו ההבדל בין משפחה לבין חברות: במשפחה הדם מחבר בין היחידים גם אם הם שונאים אחד את השני. בחברות אם שונאים אחד את השני הולכים איש איש לדרכו. במשפחה השנאה והמצוקה יוצרת לפעמים תנועה והתפתחות הדדית (מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ – מן המצר דייקא). בחברוּת מצוקה יוצרת פרידה והתפתחות אישית"
http://tomerpersico.com/2010/09/17/uman_a/
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2010 06:36 |
|
| |
|
|
******* language= type=text/>
//create NlsMenuManager instance
var menuMgr2829295 = new NlsMenuManager("mgr2829295");
function init2829295() {
var productMenu2829295 = menuMgr2829295.createMenu("user2829295");
productMenu2829295.showIcon=false;
productMenu2829295.showSubIcon=false;
productMenu2829295.addItem("1", "הצג הודעות משתמש", "search_user.asp?userid=133565");
productMenu2829295.addItem("2", "הצג פרופיל", "usercard.asp?uid=133565");
productMenu2829295.addItem("3", "הוסף לרשימת חברים", "userfavorites.asp?fr_id=133565&fr_id_type=1");
productMenu2829295.addItem("4", "שלח הודעה פרטית", "msgbox_post.asp?msg_to=133565");
productMenu2829295.getItemById("2").target = "_blank";
var menubar2829295 = menuMgr2829295.createMenubar("menubar2829295");
menubar2829295.showIcon=false;
menubar2829295.showSubIcon=false;
menubar2829295.drop = true;
menubar2829295.stlprf="top_";
menubar2829295.addItem("1", "ספרן", "", "", true, null, "user2829295");
}
init2829295();
menuMgr2829295.renderMenus();
|
|
פוזות לא חרדיות של חרדים (?)
******* type="text/"> dex.load.subscribe("dex.rate", function () { dex.rate.init('rate_1788590', 'topic', 1788590, '', '-1', 'hPVwYLHdVNUCkUhWf7XfgA==','תודה')}) |
|
|
|
******* src="http://connect.facebook.net/en_US/all.js" async="true">
* id="XdComm" type="application/x-shockwave-flash" classid="clsid:d27cdb6e-ae6d-11cf-96b8-444553540000" name="XdComm" allowaccess="always"><* *******> window.fbAsyncInit = function() { FB.init({appId: '130783373608705', status: true, cookie: true, xfbml: true}); }; (function() { var e = *(''); e.async = true; e.src = document.location.protocol + '//connect.facebook.net/en_US/all.js'; ('fb-root').appendChild(e); }());
|
http://cafe.themarker.com/topic/1788590/?utm_source=rss&utm_medium=feed&utm_campaign=default
| |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2010 10:00 |
|
| |
לא ניכנס כאן שוב לשאלה מיהו 'חרדי', שכמובן מתעוררת כאן ביתר שאת ועוז. אגב, התמונות הללו כבר הוצגו בפורום איפושהו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2010 21:07 |
|
| |
New York - A trove of unpublished manus from the late gadol and posek hador, Rav Moshe Feinstein, zt"l, has been discovered and is being readied for publication in a series of seforim.
Included are Rav Moshe’s writings on the entire Shas, as well as hundreds of Responsa on complex halachic issues. Some of the materials date from Rav Moshe’s years in Europe and others from the period of the 1930s to the 1980s when he emerged as the most authoritative decisor of Jewish law. All the manus have been authenticated by Rav Moshe’s children and the originals will be made available on CDs as each sefer is published by a foundation established by the children for that purpose.
The seforim will contribute immeasurably to Torah scholarship and the halachic portions will likely aid in resolving many of the complex issues that continue to arise in Jewish communities around the world.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2010 00:03 |
|
| |
דוד פרנקל
רוב הכזבים בדת היהודית אינם גרועים ממוצרי מדף בדתות אחרות: עלילות גבורה של אבות קדמונים, פגישות בלעדיות עם האל, חיי נצח וכמובן - שפע הסברים מדוע שלוחיו של קברניט היקום זקוקים לכסף שלכם. מדובר באחיזות עיניים סטנדרטיות שצצות בכל דור ובכל אתר שבו חיים בני אדם. לזכותן ייאמר שהן מעניקות למאמינים תקווה ותחושת משמעות לחייהם, כך שהמחיר לא בהכרח מופקע.
אלא שלצד אלה, מציגה היהדות בחלון הראווה שלה שקר ייחודי שמאפיל על כל האחרים בציניות ובעזות המצח שלו, שקר שמרחיק הרבה מעבר לחליבת כספי תמימים או הבטחות שווא לגן עדן. לעתים מוצאים אותו בסיסמאות קצרות כמו "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", לעתים בהרצאות מתפעמות על שרידתו הפלאית של עם ישראל.
ההונאה ששזורה בכל האמירות האלה היא התיאור של תורת ישראל ככוח המגן על עם ישראל. למעשה יחסי הכוחות הפוכים לגמרי: הישות השורדת היא תורת ישראל, כאשר עם ישראל משמש לה נשא או פונדקאי. התורה אכן מתמידה זה אלפי שנים, אבל העם? דומה שלא היה בהיסטוריה עוד ציבור שנרצח, עונה, גורש ונבזז כמו היהודים, במשימתם המתמשכת להעביר את תורת ישראל מדור לדור.
מחוץ לכמה אגדות עתיקות, יהודים מעולם לא זכו להגנה שמיימית; להפך - רבים מהם שימשו חומר בעירה במנוע ההישרדות של דתם. פעם אחר פעם העדיפו קהילות יהודיות להגיע לסף הכחדה במקום להתפשר על דתן. השילוב בין קנאות לאמונה משיחית יצר מנגנון הורשה חזק, אבל בזבזני מאוד בדלק אנושי.
התהליך הציוני שהחל בשלהי המאה ה-19 ייצג סדר עדיפויות חדש והפוך לגמרי. מטרתו המוצהרת הייתה, למן הרגע הראשון, החלפת הסבל המתמשך של בני העם היהודי בחיים בטוחים ועצמאיים. הטקסטים המכוננים של הציונות, מכתביו של הרצל עד מגילת העצמאות, אינם עוסקים כלל בשימור ה"יהדות", אלא בהצלת היהודים.
יתרה מזאת, בספרו "מדינת היהודים" דן הרצל בקור רוח באפשרות להינצל על ידי התבוללות, פוסל אותה מטעמים מעשיים ומכריע לטובת ישות מדינית. בניגוד ל"ייהרג ובל יעבור" הנשגב של היהדות, הציונים פשוט חיפשו דרך להפסיק להיהרג. הלהטוט הלוגי המסורתי, שלפיו אם סבא שלך נשחט בגלל שסירב לאכול חזיר, אזי ראוי למסור את החיים על מזבח הכשרות, הוחלף בתובנה החתרנית שסבא כנראה היה קצת מטורלל.
איש לא חזה את גידול הפרא כמעט למן תחילתה של התנועה הציונית היא נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד רוב היהדות הדתית. החרדים לדבר ה' השתמשו בכל כלי הנשק שברשותם - תפילות, לחשים וקמעות - אבל אלה פעלו ברמת היעילות שאפיינה אותם באלפיים השנים האחרונות. היישוב החדש בארץ ישראל המשיך לגדול ולשגשג, כשהציונים מתעלמים מהאורתודוקסיה ומזלזלים בה.
אלא שאז, אחרי חצי מאה של התיישבות ומאבק, הגיעו שנים גורליות: בין החלטת החלוקה באו"ם להחלמה מפצעי מלחמת העצמאות, קמה מדינה חדשה.
אומרים על ממשלות שמהפכות שלא ביצעו בימיהן הראשונים, כבר לא יבצעו בכלל. החוק הזה תקף פי כמה לממשלה ראשונה שיוצרת, יש מאין, מערכת חוקים ומוסדות שלטון. פעולות דרמטיות כמו פירוק המחתרות או גירוש הפלסטינים יכלו להתבצע - לטוב ולרע - רק באותם ימי תוהו והלם. בנקודת הזמן ההיא, וכנראה שרק בה, הייתה להנהגה הציונית הזדמנות לעצב לדורות את היחסים בין המדינה ובין הדת היהודית. ההיגיון הכתיב כאן החלטה אחת ויחידה, אבל היא הוחמצה מתוך רשלנות, פחדנות וסנטימנטליות.
הוויכוח על יחסי דת ומדינה בישראל מתמקד בדרך כלל בשאלות כמו שירות בצבא, עבודה ומעמד האישה. אלא שעם כל הצער על טעויות שנעשו בקום המדינה, כמו שחרור אברכים מגיוס או הפקרת הנישואים בידי הרבנות, לא סביר להאשים את המנהיגים דאז בהיעדר כוח נבואה. איש לא חזה, על ערש לידתה של המדינה, איזה גידול פרא יצמח בגטאות החרדיים שלה. יותר סביר היה להניח שהקהילות החרדיות יגיעו לדו-קיום הוגן עם החברה הדמוקרטית סביבן, כפי שקרה בכמה מדינות בעולם המערבי.
לא מזמינים רבנים למעמדים ממלכתיים במישור הקיומי, לעומת זאת, לא היה מקום לספק. הניגוד בין שליחות ההצלה של מדינת ישראל ובין האידאל היהודי האובדני של "קידוש השם" היה מפורש וגלוי לעין. היה ברור שאם הדת היהודית תהפוך לזרם מרכזי במדינת ישראל, היא תציב את היהודים על המסלול המוכר והעקוב מדם שבסופו ניתזים רסיסי הניצולים למקומות נידחים, קובעים מזוזות, מקימים בתי כנסת וחוזר חלילה. ניתוח רציונלי של הקונפליקט הזה היה מוליד רק פתרון אחד: מיד עם הקמתה הייתה מדינת היהודים צריכה להתנער מהדת היהודית.
אין ספק שתרגום הסיסמה הזו לשפת המעשה הוא בעייתי מכל בחינה - רגשית, מוסרית, וודאי שטכנית. הפעלת כוח לא באה בחשבון, ושום ציוני שפוי לא היה מעלה בדעתו לנקוט אלימות נגד אחיו הדתיים, להרוס בתי תפילה או לאסור בחוק את הפולחן היהודי. הניסיון מלמד גם שגזרות נגד הדת עלולות לעורר תגובת נגד חריפה שרק תעצים את הקנאות. אלא שעוד בטרם ההתמודדות עם מצוות עשה שמתחייבות מרעיון ההתנערות, אפשר להתמקד ברשימה הארוכה של מצוות אל תעשה. חיילים יהודים מתפללים בכותל המערבי. צילום ארכיון: פלאש 90
לשם התחלה, לא מזכירים את "חזונם של נביאי ישראל" במגילת העצמאות; לצד כמה משפטי מוסר נאים, ספוג החזון הזה במסרים מסוכנים של עליונות וגאולה, עם הדים למתירנות של העולם העתיק בנוגע לפטריות הזיה. לא מרשים לשופטים לצטט בפסקי דין את ההלכה, משום שהכבוד שחולקים לפנינת חוכמה אחת בתוך ספרות הקודש זולג גם לרעיונות הקטלניים בעמודים הסמוכים.
לא מזמינים רבנים למעמדים ממלכתיים; לא שולחים את ראש הממשלה לחידון התנ"ך, ואפילו לא את השר לפיתוח איזורי; באופן כללי, לא משדרים מסר כפול של הערכה ודחייה, שרק מתי מעט מסוגלים להבין.
תחת זאת, מפנימים את הלקח העצוב שעבור רוב האנשים, לגיטימציה לכמה מתוצרי היהדות מכשירה את כל החבילה, על חלקיה הרעילים. אי לכך, גם בלי להוציא אותה אל מחוץ לחוק, לא מתייחסים לדת כאל אורחת כבוד, אלא כאל קרוב משפחה מביך שמוזמן בלית בררה (ועדיף שלא יתקרב אל הילדים). ההזדמנות שהוחמצה בתש"ח הרעיון של התנתקות יזומה ממורשת עשירה ועתיקת יומין עלול להיראות מזעזע, מנוול, סהרורי וכיוצא באלה תארי חיבה. השאלה היא, האם האלטרנטיבה מתקבלת יותר על הדעת? האם הנרדפים, הנדחים והפליטים שהתקבצו במדינת היהודים צריכים לתת יד לשימור ולטיפוח התרבות שהביאה אותם למצבם האומלל?
יש כמובן הרבה היגיון במלחמה עיקשת על שימור היהדות, כל עוד מתייחסים למיתוס שלה ברצינות. אלא שברגע שמוותרים על הברית האלוהית, תחיית המתים, יום הדין ושאר סיפורי אלף לילה ולילה, רעיון ההקרבה למען התרבות הזו הופך מטורף. עם כל החיבה לאתרוגים, סביבונים ופתגמי חז"ל, רק פסיכופת יחנך את ילדיו למות למענם.
לכאורה, הפתרון הוא להשליך את האמונה ולהישאר עם השירים והסופגניות, אבל הסיכון גדול מדי. היהדות הוכיחה, לאורך אלפי שנות היסטוריה, שיש לה היכולת לחזור מכל תרדמת למצב הצבירה הקנאי והלוחמני שלה. אלמלא היכולת הזו לא היה היום עם יהודי, אולם מכאן לא נובע שהיהודים צריכים להמשיך להקריב את עצמם על מזבח ההישרדות של דתם.
בתש"ח היה סיכוי קטן לשבור את שלשלת ההורשה המדממת, אבל הוא הוחמץ. במקום להתעלם מפצצת הזמן המתקתקת הזו, היה על ההנהגה הציונית לנסות לעקור אותה מקרבנו ולשמור למזכרת רק שתי מילים מתוך ספר דברים: "ובחרת בחיים".
תוקן על ידי ברי_ושמא ב- 30/09/2010 00:09:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2010 08:26 |
|
| |
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 05/10/2010 16:55:11
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2010 08:54 |
|
| |
הערה לגבי מאמרו המאלף של הרב שבט.
בסעיף ג1 הוא דוחה את ההיתר להצלת רבים מסוגיית הירושלמי תרומות. אך טעות היא בידו, שכן שם מדובר שהמתמסר עצמו עמד באותה סכנה, ולכן אף למען היחיד היה מותר לו להתמסר מכוח סברת 'מי יימר'. על כן מוכח שהסוגיא דהתם מדברת על הל' חילול וקידוש ה' ולא על דיני רוצח ושמירת הנפש (וכן כתב פרופ' אנקר).
על כן מסקנתו שהצלת כלל ישראל שאני אינה הכרחית. ובודאי המסקנה שהצלת קהילה בארץ ישראל שאני - היא עוד פחות סבירה הן מסברא והן מהמקורות.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 01:25 |
|
| |
השגיאה במאמר של ה"ה שבט, היא שהדיון מתמקד רק בצד הפורמלי והתיאורטי של היתר לעבור על מצוות במקום הצלה, כאשר החלק השני של הפסק, שהוא בירור המציאות נעדר לגמרי, ומבוסס על המיתוס של ביטחון המדינה. ידועה אימרתו של הרב אי"ש קרליץ על הטעות המצויה דווקא בחלק זה.
אמנם שגיאה זו מצויה גם במאמרים תורניים אחרים, אך היא בעייתית יותר במקום שאנו עוסקים בהיתר לעבור על כל התורה כולה, ואפילו ג"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2010 17:15 |
|
| |
|
|
|
|
|
