יצא לי כמה פעמים ללמוד עם בנות בפגישות. מצד שני, יצאתי פעם עם בחורה, שהביאה ספר ורצתה לדבר בלימוד כל הפגישה. לא הסכמתי לה. פעם אחרת התלוננה בחורה מוכשרת ביותר שהיא מרגישה שהיהדות לא עונה על הצרכים שלה. ועוד בחורה שאומרת לי שהיא רק תצא אתי ברצינות אחרי שאני אלמד אתה לראות אם אני מספיק על רמה.
אני מסכים שיש בנות שמקופחות ביהדות. ההנחה היא שהגישה המסורתית היא הטובה ביותר בכדי לתת אפשרות לבנות בתים יציבים. בינתיים השיטה הזאת הוכיחה את עצמה.
(אני די התלבטתי אם לפרסם הודעה זו, ולבסוף פרסמתי... מקסימום טעיתי.)
נשלח ב-13/12/2006 07:01
צ'אוט,
ההנחה של מי היא כזו? של המסורת עצמה? האם זו הסיבה, להבנתך, שבגללה פטרו/אסרו על נשים ללמוד תורה?
נשלח ב-13/12/2006 11:31
ההנחה שזה נכון למסד את תפקיד הגבר והאשה באופן די נחרץ, היא הנחה של הרבנים שעיצבו את היהדות. למשל, החינוך השונה של הבנים והבנות במוסדות חרדיים לא משקף צווי תורני ישיר, היינו שלא כתוב בתורה, "לא תלמד עם בן ובת יחדיו", אלא החינוך משקף איך שהרבנים הבינו את רצון התורה.
בהחלט סביר לי שהחינוך הנפרד (לא רק במיקום אלא גם בתוכן) לבנים ולבנות נובע מהבנת הדבר כציווי התורה. מה הקשר להנחה שציינת (ושעליה שאלתי) שגישה זו היא "הטובה ביותר בכדי לתת אפשרות לבנות בתים יציבים"? [שוב, אין זו שאלה רטורית. אני באמת תוהה האם יש הנחה כזו, והיכן אתה מוצא אותה.]
נשלח ב-13/12/2006 23:13
אמשלום:
אני לא יודע. אני צריך לחשוב.
נשלח ב-14/12/2006 11:16
ern555: הכל לטובה - סיפור מוסרי
האיש המאושר! / מאת יוסף המספר (יוסף סלע)
(הסיפור נכתב בשפה שלי כי במקור הוא בעל פה)
היה היה מלך מאוד עצוב... בממלכה נכשלת והוא הרגיש שהכל אבוד. הוא היה מדוכא מאוד ואיבד כל תקווה. הוא ניסה למצוא מישהו שישמח אותו, חיפש בכל מקום- אבל לא מצא.
ואז פתאום הוא ראה אדם מאוד מאוד מאושר ושמח! הוא מיד אמר: "מי זה הבן אדם הזה??" "לא ראיתי חיוך כזה אמיתי מעולם!!" "מהר הביאו לי אותו!"
אז הלכו אנשי המלך וניסו לתפוס אותו, אבל הוא היה כל כך מאושר ורקד וקפץ שהם לא הצליחו לטופסו.. בסוף רק עם רשת של פרפרים הם הצליחו! הוא הגיע אל המלך ששאל מהו סוד אושרו: "איך אתה כל כך מאושר כשאתה עני ומסכן?"
האיש המאושר פשוט סיפר לו שהוא כל כך מאושר, בגלל שהוא יודע שהכל מלמעלה- שהכל קורה לטובה, ושהשם דואג לכל אחד באופן אישי ולכן אין לדאוג כלל! שכל דבר קטן גם אם נראה נורא ואיום- בסוף רק לטובתנו המלאה! הוא התחיל לרקוד ולשמוח עם המלך והמלך היה מאושר עד דמעות! מיד הוא אמר לאיש המאושר שהוא ממנה אותו להיות שר! "אני שר?! אבל אני לא יודע כלום!" -אמר האיש.. "אני אמנה אותך להיות שר השמחה של הממלכה!" "אתה תדאג שהממלכה תהיה מאושרת!"
האיש הסכים ומייד קיבל שק גדול של מטבעות זהב! הוא חזר הביתה בליווי מלכותי עם השק ונתן אותו לאשתו ההמומה.. היא היתה מאושרת עד השמיים! כי היא לא ידעה איך הוא יתפרנס.. היא חשבה שבגלל שהוא רק רוקד ושמח כל הזמן הם יהיו עניים לעד.. וככה הצליח לעשות גם את אשתו למאושרת כי זה מה שרצתה!
קודם כל האיש המאושר והמלך הלכו לאויבי הממלכה... בריקודים וחיוכים הצליחו המלך והאיש לעשות שלום לאט לאט.. ככה הם הלכו לכל מלכי הגבולות ובצורה כל כך פשוטה להביא לשלום! כי זה כל כך פשוט לעשות שלום אם רק יודעים ששמחה מרפאה.. המלכים היו כל כל מאושרים שהם פשוט שכחו מכל הצרות.. וויתרו על כל הסכסוכים שהיו עד אז בין הממלכות.. זה כל כך קל לעשות שלום! פשוט עד כדי כך!
ואז האיש התחיל לשמח את הממלכה עצמה שהפכה לשמחה יותר.. לאט לאט אנשים הרגישו יותר שמחים והבינו שמותר להם לרקוד ולהנות.. הם התחילו לצאת ולקנות דברים ולהרגיש טוב ואז הממלכה שגשגה מחדש! בסוף הממלכה חזרה למצב כל כך טוב שלא היתה מעולם בימי המלך!
סוף סוף למלך היה זמן פנוי.. והוא החליט לעבור לתחביב של המלכים- צייד! האיש המאושר לא כל כך אהב את הרעיון הזה, והוא רצה להצטרף ולצאת עם המלך ליער ביחד. כל פעם שהמלך עמד לירות ברובה שלו בחיה- מייד הצחיק אותו האיש והמלך פספס.
ואז פתאום בטעות המלך ירה לעצמו ברגל... וגילה שהבוהן שלו עפה לגמרי מכף הרגל! הוא היה פשוט בתדהמה גמורה! התפתל מכאבים וסבל נורא... אבל מה האיש עשה? הוא היה מאושר!! והתחיל לרקוד!!
"איזה יופי שזה קרה לך! זה בטוח סימן שמשהו טוב עומד לקרות! אתה תראה שזה יהיה לטובה!! ואיזו טובה עוד תהיה!!" אמר האיש בשמחה..
אבל המלך מאוד לא אהב את זה.. הוא כעס נורא על האיש שמעז לצחוק ככה על המלך! שהוא כואב וסובל כל כך הוא מאושר ורוקד!! "איך אתה מעז!! אני אעניש אותך! אני אשליך אותך עכשיו לבור!"
המלך החליט לזרוק אותו לבור שהיה באזור.. בור מלא נחשים ועקרבים מסוכנים.. האיש המאושר הסכים ולא התלונן. "לפחות לפני שאתה זורק אותי, תן לי לחבוש את הפצע שלך!" אמר האיש...
אבל המלך אמר לו בחזרה: "אל תחשוב שאני אסלח לך אם תעשה את זה! אני עדיין אשליך אותך לבור אחרי זה!!" האיש הסכים ואמר שהוא רק דואג למלך.. "אני לא רוצה שהפצע יזדהם או משהו! זה מסוכן..."
אחרי שהאיש חבש את הפצע של המלך.. המלך בכל זאת זרק אותו לבור..
אבל מה? האיש היה מאושר!! ורקד בתוך הבור ושמח! המלך אז חשב כבר: "הוא משוגע לגמרי! שישאר בבור וזהו!"
המלך מייד לקח את הסוס, ודהר במהירות לרופא הממלכה... שהוא יטפל בו בצורה רצינית.
הוא דהר ודהר ביער ואז לפתע! הוא גילה שהוא מוקף אנשי שבט פראי מסוכן! הם תפסו אותו ואמרו לו שהם צריכים אותו.. כי הנסיך שלהם חולה אנושות ואין תרופה למחלתו.. והרופא אליל שלהם אמר להשיג גופת אדם שלמה, ושהנסיך צריך לאכול אותה,
כדי להבריא...
המלך כבר הבין שהמצב שלו אבוד. אנשי השבט שמו אותו בסיר והתחילו לחמם אותו.. זרקו כמה תבלינים והמלך הבין שהסוף שלו קרב. ואז פתאום הגיע הרופא אליל המפחיד... ופתאום הוא שם לב למשהו!! "מהי התחבושת הזאת!?" "תסירו אותה מייד!!"
ואז שהם הסירו את התחבושת מה הם גילו? שחסרה הבוהן! והרופא מיד אמר: "תוציאו אותו מייד מהסיר!! אמרתי לכם שאני צריך גופת אדם שלמה!! אחרת הנסיך לא ירפא בכלל!!" ושחררו את המלך לחופשי..
המלך דהר מהר מהר!! מבין שבאמת מה שקרה היה לטובה!
בוכה מדמעות של אושר ושמחה! ממהר ממהר ולאן?
לבור עם האיש!!
"אתה צדקת!! אתה צדקת!!" הוא צעק בעודו דוהר ביער... הוא הגיע אל הבור. ומה ראה?
שהאיש ששמע את הסיפור עוד יותר מאושר!! הוא היה כל כך מאושר ובכה מדמעות והכרת תודה, המלך חשב שזהו זה הוא השתגע כבר לגמרי!! "אני זרקתי אותך לבור ואתה מאושר ככה??"
ואז האיש המאושר אמר לו באושר גדול: "זה לא רק שאתה ניצלת בזכות התאונה עם הבוהן! אפילו זה שזרקת אותי לבור היה לטובה!!! כי אם הייתי מצטרף ובא איתך ליער... היו לוקחים אותי במקומך!!
http://www.tsofar.com/zofar/mashtap/show.asp?id=5803 מאתר "צופר", עזבו את הפופולסטיות שאופפת את הסירטון,
אני חושב שאפשר להצביע על שני דברים נחמדים,
1. הולדת הילד לאחר כמה שנים, (לא עניין גדול),
2. השמחה, הרצון והאהבה בהם האישה עושה את זה, יפהפה לראות,
מחקרים שנעשו על חולים במחלות שונות
הראו השפעות מדהימות של פלסבו, תרופות דמה חסרות מרכיבים כימיים. היום משתמשים
בפלסבו בעיקר בניסויים, אבל יש חוקרים שסבורים שיש בפלסבו הרבה יותר משכנוע עצמי,
ושהיא למעשה תרופה לכל דבר
אריאלה איילון
פורסם: 18.12.06, 15:19
באמצע פברואר, בעקבות תאונת דרכים קשה
שעברה, הובהלה ל' (36) לחדר
המיון של בית החולים פוריה בטבריה. צילומי רנטגן והדמיות שונות שנעשו לה הראו
בבירור שבר בעצם הירך וסדק בשתי חוליות בגב התחתון. בנוסף אובחנו אצלה גם פריקת
כתף וסדק בלסת. ''הפנים שלי נראו מזעזע,'' נזכרת
ל'. ''הן היו עיסה אדומה כחולה עם שטפי דם שהקיפו את העיניים, הלחיים והסנטר וכאבים
בכל הגוף.''
ל' הוכנסה לחדר ניתוח וכבר בהתאוששות
חוברה לעירוי מורפיום להקלת הכאבים. למחרת, במחלקה האורתופדית, היא קיבלה בתדירות
קבועה פטידין, שהוא חומר חזק להרגעת כאבים. ''שכבתי מסטולית וחסרת אונים,'' היא מתארת, ''עם רגל תלויה
במתקן מיוחד, כשהצוות הרפואי משנן לי את ההוראה החד משמעית שבתנוחה הזו, כלומר
בשכיבה מוחלטת, איאלץ להישאר חודש וחצי".
יומים אחרי הניתוח הגיעה אחותה של ל'
לביקור. למרות שהבחינה בכאבים הקשים שגורמת לאחותה כל תזוזה במיטה, היא החליטה
לגמול אותה מהתלות במשככי כאבים. ''היא הוציאה מהתיק חפיסה כסופה עם כדורים ירוקים
קטנים, שנראו כמו כל כדור אחר בצורה ובכיתוב, ואמרה לי שאלה כדורים חזקים שהיעילות
שלהם תקפה לשש שעות,'' מספרת
ל׳. ''היא גם הזהירה אותי שמרוב שהחומר שממנו הם מופקים חזק, אסור לי לעבור על
המינון המומלץ של ארבעה כדורים ביום.''
בצהריים, כשהגיעה אחות המחלקה עם מגשית
התרופות, דחתה אותה ל' ואמרה לה שהיא נוטלת תרופות אחרות, תוצרת חוץ, שהביאה לה
אחותה. ''חצי שעה אחרי שבלעתי את הגלולה הירוקה הראשונה הכאב פחת,'' היא נזכרת, ''וארבע שעות אחר
כך, אחרי בליעת הגלולה השנייה, כבר הרגשתי הקלה ניכרת, עד כדי כך שיכולתי לישון
בלי לקבל זריקה.''
בביקורי הרופאים לא הבינה ל' מדוע
מציינים את עמידותה בכאב ללא משככי כאבים. ''חשבתי, אלוהים ישמור, בידיים של איזה
בורים נפלתי. הם לא מכירים את התרופה שאחותי הביאה לי.''?
חודשים אחרי שהשתחררה מהאשפוז שאלה ל'
את אחותה בדרך אגב את שם התרופה שנתנה לה. האחות חייכה. ''זו לא תרופה,'' ענתה. ''אלה סוכריות חסרות טעם
ומתיקות שקניתי בספרד ונתתי לבעלי כדי ש'יקלו' עליו בגמילה מעישון. זה עבד עלייך
כי האמנת ורצית שזה יעבוד".
"תרופה לכל דבר"
הסוכריות שנטלה ל' מוגדרות כתרופת
פלסבו. מדובר בגלולה חסרת רכיבים כימיים כלשהם, שפועלת במישור הסוגסטיבי בלבד. השם
פלסבו מקורו בפועל "לרצות" באנגלית ,(to
please) ולטענת הרופאים אין הצדקה לתרגום העברי
שניתן לתרופה - אינבו. ''השם אינבו נובע מטעות בהבנה,'' מתרעם פרופ' יוסי זהר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית והמרפאה לדיכאון
וחרדה במרכז הרפואי שיבא. ''כי גם אם אין בתרופה חומר פעיל, הרי שיש לה משמעות
פעילה בעליל, וזו גדולתה".
השימוש בפלסבו רווח כמעט אך ורק במחקרים
על ניסויים של תרופות חדשות, כשקבוצת המחקר נחלקת לשתיים: הראשונה מקבלת את התרופה
הנבדקת, ואילו השנייה מקבלת פלסבו. בכל מחקר כזה גם הרופא לא יודע מי קיבל איזו
תרופה.
בניסוי רב משתתפים שנערך בארה''ב בדקו
החוקרים קבוצת מנותחים שסבלו מכאבים קשים ונזקקו למורפיום לשם הרגעה. בשעות
הראשונות אחרי הניתוח קיבלו כל החולים מורפיום. אבל במנה השנייה החליפו לחלק מהם
את החומר הכימי החזק בתמיסת מלח, שהיא חומר חסר משמעות כימית בכל הקשור להרגעת
כאבים. התוצאות המפתיעות העלו שאצל שליש מהנבדקים תמיסת המלח "עזרה"
לשכך את הכאבים. בהמשך חזרו הרופאים על הניסוי גם עם קבוצות חולים נוספות, וגם אז
ראו שתמיסת המלח "הועילה" לשליש מהחולים.
מסקנת החוקרים מהניסוי היתה ש''התגובה
לתרופות דמה היא זמנית, מקומית ומתקיימת בזמן ובתנאים נתונים מסוימים,'' מסביר פרופ' עמוס קורצ'ין,
מנהל מרפאת הזיכרון במרכז הרפואי איכילוב, הקתדרה לנוירולוגיה באוניברסיטת תל אביב
ויו''ר המועצה המדעית של עמותת האלצהיימר בישראל.
הוכחה נוספת לכך שתרופת הפלסבו עובדת
מספק גם פרופ' זהר. ''בניסוי שערכתי עם תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ששייכות למשפחת
הפרוזאק הסברתי למשתתפים את תופעות הלוואי שעלולות להיגרם כתוצאה מנטילת התרופה,'' הוא מספר. ''במהלך הניסוי
פיתחו חלק מהמשתתפים שקיבלו פלסבו את תופעות הלוואי של התרופה המקורית, שהתבטאו
בין היתר בבחילות, כאבי ראש, ישנוניות, ירידה בתפקוד המיני וסחרחורות. זוהי הוכחה
לכך שהפלסבו מתפקד כתרופה לכל דבר, הן מבחינת ההשפעה החיובית והן מבחינת תופעות
הלוואי.''
תשומת לב במקום זריקה
במשך שנים, ובעיקר בחמש השנים האחרונות,
מנסים חוקרי מוח בעולם לפצח את חידת הפלסבו ולהבין לעומק את השפעתה, מעבר לשכנוע
העצמי. לדברי פרופ' קורצ'ין, עד היום טרם נמצא המרכז המדויק במוח שאחראי לתופעה.
''הקשר בין הגוף לנפש וביטויו במוח נותר עדיין עלום ומסקרן,'' הוא אומר. ''אנחנו לא מצליחים לאתר ולמקם מרכז מוחי אחד ברור
ומדויק שבו מתחילה ומתרחשת השפעת הפלסבו, משום שעל כאב או על יתר לחץ דם מתרחשת
ההשפעה בנקודות שונות במוח.''
לדברי פרופ' קורצ'ין, השפעת הפלסבו
ניכרת בעיקר בדברים דינמיים בני שינוי, כמו יתר לחץ דם וכאב, אבל לא רק. ''יכולת
ההשפעה של הפלסבו היא רחבת טווח ומדורגת,'' הוא אומר. ''זה מתחיל מנקודה חלשה, כשההשפעה בלתי מורגשת או מועטה,
ומגיע עד סכנת מוות כתוצאה מנטילתה. זה קורה בדרך כלל כשהנוטל נבהל או מגיב
בחריפות יתר לתופעות הלוואי שמיוחסות לתרופה המקורית.''
המומחים מנסים לבדוק את השפעת הפלסבו על
חולים במחלות שונות. כך למשל בסדרת מחקרים שכללה מאות אלפי חולים מרחבי העולם
נבדקה השפעת הפלסבו על חולי סוכרת. ''במסגרת המחקרים התבקשו החולים נוטלי האינסולין
ונוטלי הפלסבו להגיע שלוש פעמים בשבוע למרפאה,'' מתאר ד''ר חוליו ויינשטיין, מנהל היחידה לסוכרת בבית החולים
וולפסון ונשיא האגודה הישראלית לסוכרת. ''החולים נשקלו, שוחחו ממושכות עם האחות
ואחר כך עם הרופא והתחייבו על שמירה מסודרת של משקל גופם, תוך הקפדה על דיאטה
חמורה ועל פעילות גופנית יומיומית.
''מניתוח התוצאות עלה שבשתי הקבוצות -
אלה שקיבלו אינסולין ואלה שקיבלו פלסבו - חל שיפור מדהים בערכי הסוכר בדם. למה? כי
עצם ההתעסקות האינטנסיבית עם החולה, תוך הענקת מסגרת קבועה ומחייבת, ייתרה בלא מעט
מקרים את הצורך באינסולין. המסקנה היא שאצל חלק לא קטן מהחולים אפשר לפעמים לוותר
לגמרי על האינסולין, כי התחושה שדואגים להם ושהם שותפים מלאים ואחראים לטיפול היא
שוות ערך לטיפול עצמו".
גם בקרב חולי טרשת נפוצה נמצאה השפעה
מדהימה של הפלסבו. 30%''ממשתתפי
קבוצת הניסוי שנטלו פלסבו הגיבו אליה בחיוב,'' אומר פרופ' דימיטרי קרוסיס, מנהל המחקר לטרשת נפוצה במרכז הרפואי
הדסה עין כרם. ''כלומר, אצל שליש ממשתתפי המחקר שקיבלו פלסבו הופחתה כמות ההתקפים,
ועוצמתם ירדה.''
לדברי פרופ' קרוסיס, ''אצל אותם חולים
שקיבלו פלסבו ולא תרופות מוכחות לטיפול בטרשת כמו אינטרפרון או קופקסון נצפו
בהדמיות MRI שינויים חיוביים בסימני
המחלה, ומדובר במדד אובייקטיבי בעליל.''
פרופ' קרוסיס מציע הסבר לתופעה שמתמקד
ביכולת הריפוי העצמית של הגוף, ולאו דווקא בחשיבות תשומת הלב שמקבל החולה. ''לגוף
יש יכולת מסוימת אך ברורה ומובהקת להביא את עצמו להחלמה עצמית,'' הוא אומר. ''כשלתכונה הזו
מתחבר הפלסבו, הוא מאיץ את תהליך הריפוי העצמי ואת ההחלמה. לכן עצם ההשתתפות במחקר
יכול להשתלם לחולים, כולל או בעיקר למקבלי הפלסבו שביניהם".
אפילו בתחום רפואת העור יש לפלסבו השפעה
טובה על מטופלים שסובלים מנגעים שונים. ''יבלות ויראליות, פסוריאזיס, גרד מסיבה לא
אורגנית, ויטליגו ועוד - כולם מושפעים היטב מטיפול בפלסבו,'' אומר ד''ר משה לפידות, מנהל יחידת הלייזר במרכז הרפואי בילינסון.
''במחקרים אחרונים הוכח מעל לכל ספק ש-9 מתוך 17 חולים הגיבו טוב למשחות פלסבו, כמו
גם לחבישת הנגעים בפלסטר ללא חומר.'' ד''ר
לפידות, בדומה לד''ר ויינשטיין, מייחס את התוצאות לעצם תשומת הלב שלה זכה החולה
במהלך המחקר והערך התרפויטי שייחס לה.
ניסוי נוסף בפלסבו נערך במחלקה
האונקולוגית במרכז הרפואי שיבא על חולי סרטן מאושפזים. החולים סבלו מהתקדמות המחלה
ומכאבים קשים וטופלו במורפיום ובסמי הרגעה אחרים. חלקם סיימו לפני הזמן את הקצבת
החומר משכך הכאב שניתן להם, ואז ניגש אליהם אח שאחז בידו הימנית כוס מים ובשמאלית
צלוחית תרופות ריקה. האח התקרב לחולים, הגיש להם את כוס המים ואמר להם בקול שקט
ובוטח ''בואו נראה אם זה יעזור. נראה לי שכן".
החולים שתו את המים, וחלקם דיווחו על
הקלה משמעותית בכאב. ''הם נרגעו, וזה השפיע על עוצמת הכאב שחשו,'' מסביר פרופ׳ זהר. ''התקווה
המיידית שניתנה להם עודדה אותם. מבחינה מדעית ברור שהם סבלו מכאבים קשים. ברור גם
שהם טופלו במים, בצלוחית ריקה ובמילים מעודדות, וברור גם שהם הגיבו כשם שהיו
מגיבים למנת מורפיום נוספת.''
גם עכברים הגיבו
מחקרים שונים מעלים ש-30%-40% מכל משתתפי הניסויים הרפואיים
בכל תחום שהוא מגיבים היטב לפלסבו. ''לא פלא,'' אומר פרופ' זהר, ''כי הפלסבו היא התרופה לכל דבר ועניין. משום כך
האמירה שאם החולה הגיב לפלסבו הוא לא היה חולה - היא מקוממת, מיותרת ולא נכונה.''
גם מניסויים שנערכו בבעלי חיים למדו
החוקרים על השפעתה המיטיבה של הפלסבו, מה שלדברי פרופ' קורצ'ין פוסל את הטענה
שהפלסבו פועלת רק על שכנוע
עצמי. במהלך ניסוי הריצו חוקרים עכברים
במבוך לפי סימון שהתוו מראש. בסוף המבוך, לשם הגברת המוטיבציה שלהם, קיבלו העכברים
גרגרי חיטה. העכברים למדו את רזי המבוך, סיימו אותו וזכו בחיטה. בהמשך הם קיבלו
בהזרקה חומר מטשטש שגרם להם לטעות במבוך. כשהשפעת החומר פגה, הם שבו לרוץ בבקיאות
במבוך והגיעו לסיומו. ההתניה גירתה את החוקרים, והם החליטו "לטשטש" את
העכברים בפלסבו בדמות תמיסת מלח. למרבה הפלא, העכברים הגיבו בבלבול בדיוק כשם
שהגיבו לחומר המטשטש המקורי. הם התבלבלו במבוך ולא הגיעו לסיומו.
תוצאות הניסויים לא מותירות מקום לספק,
אבל הוויכוח אם לכלול את הפלסבו כחלק אינטגרלי מהטיפול בחולים שונים שריר וקיים.
''אם מערכות הבריאות והפציינטים יבינו שפלסבו היא עוד תרופה, הגם שהיא לא מכילה
חומר אקטיבי, אז בהחלט ניתן יהיה להרחיב את אפשרויות השימוש והטיפול בתרופה בעלת
הערך הרפואי רב החשיבות הזו,'' אומר
פרופ' זהר.
מצד שני, חוק זכויות החולה מחייב את
הרופאים לפרט בפני החולה את יעילות התרופה שניתנת לו. מובן שפירוט כזה יכשיל כל
שימוש בפלסבו. ''זו בהחלט מכשלה אתית,'' מסכים
פרופ' זהר, ''שהרי לא יעלה על הדעת שרופא ישקר לחולה. לכן יש למצוא את שביל הביניים
שיאפשר שימוש גורף יותר בנפלאות הפלסבו".
כשהגיע למסקנה שאין אלוהים, החליט שבתאי קור להתאבד. אם אין אלוהים אין משמעות לחיים. ארבע שנים מאז שעזב את ישיבת פוניבז', הוא עדיין מתגעגע אל החיים שנטש. התפילות חסרות לו, האקסטזה, התחושה שיש צדק אמיתי, אלוהי. גם עכשיו הוא מתהלך בינינו כמי שאין לו מה להפסיד כאן, מוכן בכל רגע לעזוב את העולם הזה
שבתאי קור. בגלל המחשבות חששתי שמשהו פגום בנפש שלי
צילום: שי איגנץ
היום שבו הבין שבתאי קור, תלמיד ישיבת פוניבז' הליטאית, שאין אלוהים, זכור לו כתחילתה של תקופת אומללות וייאוש. "זה היה יום רגיל", הוא מספר. "זה לא שקראתי פילוסוף חדש ושיניתי ברגע את דעתי. הצטברו המון המון שאלות שהכריעו את המאזניים, שעל כפם השנייה היתה האמונה. אמרתי לעצמי, אתה נורמלי, ברור שאין אלוהים. התביישתי ששרפתי כל כך הרבה זמן ואנרגיות כדי להבין דבר פשוט: אין אלוהים. אמרתי, מה אני מטומטם? העולם הזה נברא בגלל החלטה של מישהו?"
כמה ימים לאחר הגילוי התחיל קור, אחד התלמידים המצטיינים בישיבה, לשלם את מחיר האבידה. כמנהגו הוא ניגש לומר תפילת שחרית, להתקשר אל האב העליון. כשפתח את ספר התפילה הבין שאין מישהו מעבר לקו. הוא התפרץ בבכי וצלל לתוך דיכאון שנמשך חודשים רבים. "אין שבר גדול מזה", הוא אומר. "דיכאון, דיכאון, דיכאון. חוסר מעש מוחלט, הרהורים. כמו געגועים לבחורה שאחרי עשר שנים מודיעה לך שהיא לא אוהבת אותך. אתה לא מפסיק לחשוב, אלוהים כבר לא יהיה יותר, אני לא אהיה ראש ישיבה. עד גיל עשרים הייתי בעולם הזה ועכשיו אני אומר לעצמי ביי. כל ערך שהחזקתי הולך קיבינימט. מרגיש שפל, בוז, רחמים, כישלון, ביטול
שבתאי קור בימיו כתלמיד בישיבת פוניבז'. אמרתי לעצמי, אהיה ראש ישיבה ואחזיר לספרדים את הכבוד
ערך עצמי".
הוא לא התלהב מן האפשרות ליהנות מהפיתויים שמציעה החברה החילונית, והיו אסורים עליו עד אז. להיפך, המסקנה המעשית בשבילו היתה הפוכה: "יש אלוהים - יש משמעות לחיים, אין אלוהים - צריך להתאבד. כשהבנתי שאין אלוהים, לא רציתי לחיות או להתמודד עם הידיעה".
היה לך שביב של תקווה?
"שום אור בקצה המנהרה לא היה. אסור שיהיה אור. מי שחושב שימצא את האור בעולם החילוני לעולם לא יצליח שם, גם שם אין משמעות לחיים. למזלי, האופי שלי קיצוני. אמרתי, אין אור, לא יהיה אור. מה עושים? מתאבדים. ברגע זה היתה לי תחושת הקלה. זהו, נגמר. מרגיש רגעים אחרונים של אושר. כתבתי מכתב פרידה, הנחתי אותו מתחת לכרית של אחד החברים שלי בישיבה, עליתי בהיסטריה לגג של פוניבז', וחיפשתי פינה שלא ימצאו אותי בה אחרי הנפילה".
ואז?
"הסתכלתי על הגובה והתחלתי לפחד. הבנתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. הבנתי שאין לאן לברוח. אתה כופר, חילוני, אז תפסיק לבלבל את השכל ותתחיל להתרגל. אין יותר שביזות מזה. שעות על גבי שעות בכי היסטרי ודיכאון. היה אפשר למלא את הכנרת עם הדמעות שלי. נורא. לא מדבר מלה, לא עושה כלום, לא אוכל. כל הזמן דיכאון. נואשות מוחלטת. אי אפשר היה גם לשתף אף אחד. מה תגיד לחברים בישיבה, אני בדיכאון כי אין אלוהים?"
מתי התחלת להתרגל למצב החדש?
"יש פתגם ביהדות שאומר, חובה על המת להשתכח מהלב. כך גם חובה על האמונה להשתכח. אתה מתחיל להתרגל לזה. אומר לעצמך, אין ולא תהיה משמעות לחיים. החיים הם סתם. הכל בולשיט. אם הייתי נולד נוצרי, הייתי נוצרי. לא מאמין באלוהים, לא מאמין בבחירה חופשית".
העולם החילוני לא קסם לך?
"מי בכלל רצה להיות חילוני. לא היה לי מושג על העולם החילוני ולא חשק להשתלב בו. חרדים אמרו לי, אתה יוצא בשאלה כי אתה רוצה לזיין בחורות. לזיין בחורות? הייתי חרדי, לא חשבתי בכלל במונחים חילוניים. אתה לא רוצה בכלל לצאת בשאלה, גם עכשיו אני לא רוצה לצאת בשאלה".
אבל למציאות כוח משלה. חמש שנים עברו מאז איבד קור, היום בן 25, את אלוהיו. בזמן הזה התערה בעולם החילוני, למד את השיח, השלים בגרות, הכיר בחורות, ומצא עבודה. כבר ביום הראשון מחוץ לישיבה התחיל לכתוב את סיפורו, ובשנים האחרונות הוא אף כותב בלוג באינטרנט על חזרה בשאלה, שמושך קוראים רבים. עכשיו יצא לחנויות ספרו האוטוביוגרפי "נהג חדש" (הוצאת כרמל), המגולל באומץ, רגע אחר רגע, את תהליך היציאה אל העולם החילוני, מסע שרק התחיל וספק אם עתיד להסתיים.
האם אלוהים שומע
הוא נולד בחולון, בן בכור במשפחה מזרחית, עם שמונה אחים ואחיות. אביו בעל מסעדה ואמו עקרת בית. בעקבות מותה של אחותו הקטנה מסרטן החליט אביו לחזור בתשובה, והמשפחה עברה להתגורר בשכונת מקור ברוך בירושלים. "התייחסתי לחילונים ברחמים, אמרתי, הם מסכנים", מספר קור. "ראיתי את עצמי כבר מזל. הרגשתי שאלוהים לקח את אחותי כדי שנחזור בתשובה. למדתי בישיבה קטנה, הייתי תלמיד מצטיין ורציתי להיות ראש ישיבה. בגיל 16 וחצי, אחרי לבטים אם להמשיך לישיבה ספרדית או אשכנזית, התקבלתי לפוניבז' והחלטתי ללמוד שם".
בפוניבז' הוא גילה עולם אחר. צורת לימוד שונה, שיעורים באידיש, הלך מחשבה זר. הוא סיגל לעצמו את הלכות האברכים, ונאבק למצוא את מקומו בישיבה. "אף אחד לא מסדר לך חברותא או דואג שיהיה לך מיטה לישון בלילה. אפילו הכיסאות הפנויים עוברים בירושה בין קרובי המשפחה. מצד שני, אף אחד לא בודק אם אתה מגיע לשיעורים, כך שהכל תלוי במשמעת העצמית שלך".
בחודשים הראשונים הירבה לשתוק, ולמד תוך כדי התבוננות את אוצר המלים החדש ואת המחוות הגופניות. אחר כך צבר ביטחון, והחל להשתתף באופן פעיל בשיעורים. כעבור שנה נחשב אחד התלמידים המובילים במחזורו.
מדי פעם הטרידו אותו שאלות אמונה והוא שיתף בהן את המשגיח בישיבה. "בגלל המחשבות חששתי שמשהו פגום בנפש שלי. שאלתי, מה היה קורה אילו הייתי הבן של יוסי שריד; מה היה קורה אם הייתי נולד מוסלמי; האם אלוהים שומע אותי מתפלל. המשגיח אמר לי, אתה צריך לטהר את הנפש שלך בעזרת ספר הזוהר. קראתי בזוהר שעות כדי להרגיש טהור, זה מכניס אותך לאקסטזה. אתה מרגיש קדוש. כל מלה שאתה קורא היא מצווה. אספתי מצוות, אחת ועוד אחת. הרגשתי שאף אחד לא יכול לגעת בי. אמרתי, 'בואו הרהורי כפירה, נראה אתכם'. גיריתי את עצמי בשאלות בנוסח 'מי ברא את אלוהים' והרגשתי חסין ושלם".
מה הרגשת כשהתגברת על הספקות?
"אמרתי לעצמי, אתה חזק, הצלחת. אהיה ראש ישיבה ואחזיר לספרדים את הכבוד, אנער אותם מרגשי הנחיתות שלהם, שיפסיקו ללכת לישיבות חרדיות. במשך השנה השלישית שלי, מתוך הארבע, עזרתי למישהו להקים ישיבה אלטרנטיווית ספרדית, הלכתי בין ישיבות ספרדיות, איתרתי את התלמידים הטובים ביותר ושכנעתי אותם ללמוד במוסד החדש. יותר משכאבה לי האפליה האשכנזית, לא נראתה לי ההשלמה הספרדית עם הנחיתות שלהם, זה שהם פחות טובים. זו נבואה שמגשימה את עצמה. רציתי להביא לספרדים כבוד".
חוקים שצריך לאכוף
כמה חודשים לאחר שהחל ללמוד בפוניבז' קיבל קור פנייה מרבי אברהם (בספר הוא אינו חושף את שמות המשפחה של הדמויות, וגם שם משפחתו שובש כדי לא לפגוע בקרוביו), ראש הישיבה הספרדית שבה למד בנערותו בירושלים. הרב סיפר לו שתלמיד נוסף מהישיבה, ששמו משה, התקבל לפוניבז' וביקש מקור לעזור לו להשתלב. השניים התיידדו והפכו לחברי נפש. אף על פי שמשה התגלה כעילוי בלימודים, לעתים היה נעדר מהלימודים בלי סיבה. יום אחד נכנס קור לחדרו של משה, מצא את הטלפון הסלולרי המוסתר שלו, שנאסר על התלמידים להשתמש בו, בדק את יומן השיחות וגילה שם של בחורה.
קור הנסער צילצל אליה מייד והזהיר אותה להתרחק מחברו. למשה הוא סיפר שבישיבה יודעים על הקשר האסור ועליו להפסיקו. "פחדתי עליו", הוא מספר. "חששתי שהוא עלול להידרדר. יש חובה, כמו לשמור שבת, למנוע מחבר לעשות עבירות. יש חוקים בתורה שצריך לאכוף. התחלנו להתפלמס כל הזמן, בעיקר בלילות. היינו נפגשים, הולכים לאכול בבני ברק ומדברים. איי-יאי-יאי, אני מתגעגע. שעות של שיחות. קשר חסר מחיצות. הוא שאל שאלות של כפירה ואני עניתי את דעת ההלכה והיהדות. האמנתי שמשה הוא התלמיד הכי חכם ומוצלח בפוניבז', ושאם רק ירצה הוא יהיה המוביל. ופתאום הוא לא רצה. זה לא נתפש אצלי".
משיחה לשיחה התחילו להתגנב גם לראשו של קור מחשבות כפירה. בתחילה הוא לא שיתף בכך את משה והמשיך להגן על דרך היהדות. אבל הספקות על קיומו של אלוהים לא הרפו ממנו. הוא התחיל להיעדר משיעורים, קרא ספרי פילוסופיה. כשהחליט לשתף את משה בהרהוריו, הפכו השניים לשותפי סוד. המשמעות המעשית של מסקנתם, כלומר איך ייראו חייהם בלי אמונה, לא עלתה כלל על הפרק. פה ושם התחיל קור להתנסות בשבירת איסורים: רכש עיתונים חילוניים, התגנב לסרט.
איך אתה מסביר את האובססיה שלך לחקר האמת?
"לא עניין אותי כלום חוץ מהשאלה הזאת. לא היה אכפת לי משפחה, קריירה, ישיבה. אמרתי, אני לא הולך להתקדם עם החיים שלי עד שאמצא תשובה. רק מי שכל בוקר מניח תפילין, מתפלל, יכול להבין אותי. אתה לא רוצה להיות פראייר, לגלות שאין כלום בסוף. הרגשתי שאלוהים דורש ממני להאמין בו, ונותן לי שכר ועונש, ולכן אני חייב לחקור אם הוא קיים".
בחיפושיהם פנו שני החברים אל ארגון "ערכים" ושטחו לפני הרבנים את ספקותיהם. אנשי הארגון לא חסכו את מאמציהם להחזירם למוטב, שכן אלה לא היו פרחחים או שב"בניקים שסטו מדרך הישר, אלא תלמידים מצטיינים בישיבה נחשבת. לדברי קור, מנהל הארגון נפגש אתו כמה פעמים, הציג לו טיעונים חדשים, ונתן לו ספרים של חוזרים בתשובה שהכירו את העולם החילוני.
כלפי חוץ המשיך קור לשמור על צביון חרדי. הוא פקד מדי פעם את ספסל הלימודים, והמשיך לשמור מצוות. גם תחושת אחריות עדתית עיכבה אותו שם. "היתה לי תחושה שאם אצא בשאלה יגידו עוד פרענק יצא, פרענק נשאר פרענק". באופן פרדוקסלי, דווקא בתקופה זו החליט להיענות ללחצי משפחתו ונכנס למעגל השידוכים. "זו היתה מין היגררות כזאת", הוא אומר. "אבא שלי ביקש, ואני לא עמדתי על שלי. היתה לי פנטזיה שאמצא בחורה כמוני: ננהל בית חרדי וביחד נשאל את השאלות הקשות. אני מכיר זוגות שהם חרדים כלפי חוץ וחילונים בבית. זה בא גם מהרצון להגיע לעצמאות, להיות כבר בבית משלי".
קור, שהחל לפגוש מועמדות לשידוך, לא גילה להן את מחשבותיו הסוררות. עד שפגש בחורה שהלהיבה אותו והחליט לשתף אותה בעדינות בהרהורי הכפירה שלו. כשהיא יצאה מהחדר הבין שלא יראה אותה שוב לעולם ולבו נחמץ. כדי לא לצער את הוריו סיפר להם שהיא מצאה חן בעיניו ויש על מה לדבר. להפתעתו התבשר שהבחורה מגלה בו עניין. הם נפגשו שוב, ובשיחה סיפרה לו שגם היא נתנה להוריה אור ירוק בהנחה שהוא יסרב להיפגש עמה שוב. כעבור כמה חודשים נודע לו שהיא התחתנה. תם עידן השידוכים.
פגישה עם האיש הרע
במשך שנה שלמה הצליח קור לחיות בשלום עם הפער בין אובדן האמונה לאורח החיים החרדי, עד שהחליט לעזוב את פוניבז'. הוא יצר קשר עם אנשי הל"ל (האגודה ליוצאים לשאלה), שהזמינו אותו להעביר שבת בקיבוץ. לאחר מכן המשיך להיפגש עם פעילי הל"ל: הוא ניסה למצוא אצלם תשובות בענייני אמונה, והם דיברו אתו בעניינים מעשיים בית, עבודה, לימודים. איש הקשר שלו בארגון לחץ עליו לספר להוריו.
ועדיין לא עזב את הישיבה. בינתיים התחילו להסתובב בפוניבז' שמועות שהוא מתנדנד, והוא מיהר להכחיש. כמה ימים לפני שהחליט לחשוף בפומבי את כפירתו ולעזוב, הוזמן לשיחה אצל ראש הישיבה, הרב שמואל מרקוביץ'. קור רחש כבוד גדול לרב. כמה חודשים לפני כן, כששני מחנות בישיבה התמודדו על הנהגתה, תקף אחד המתנגדים את הרב; קור נחלץ להגנתו והיכה את הפוחז. עתה נקרא להתעמת עם רבו בשאלת השאלות.
"היתה לי הערצה גדולה אליו", הוא אומר. "הוא היה מאוד חכם, צדיק. תפקיד ראש ישיבת פוניבז' מקביל בעיני לנשיא בית המשפט העליון. ראש הישיבה סיפר לי שגם הוא היה פעם במקום שלי, אבל לא קניתי. אם הוא היה שם, גם הוא היה יוצא בשאלה. הוא לא הצליח להיות במקום של הטלת ספק, ולכן לא היה כשיר בעיני לדון בשאלה אם יש אלוהים או אין. עם כל הכישרון והגאונות שלו הוא התנהג כמו עורך דין שמנסה לפלס את דרכו אל השופט. לא עניינה אותו האמת, אלא רק לשכנע. הוא לא הפגין כלפי הזדהות או אהדה, אלא הקרין בוז ורחמים".
מאיפה הביטחון הזה לעמוד מול ראש הישיבה ולהוכיח לו שאין אלוהים?
"הרבנים בנו לי את הביטחון העצמי. כשהגעתי לישיבה הפער ביני לבין הרבנים היה אדיר. הדרך שהם חשבו היתה מרהיבה, גאונית, כל שיעור יצירת אמנות. לאט לאט התחלתי להדביק את הקצב. אתה שואל את הרב שאלה שהוא לא חשב עליה, ומקבל חיזוק לביטחון העצמי. הרבה אנשים שאלו אותי, מי אתה שתחליט אם יש אלוהים או לא. אמרתי, אם אלוהים דורש ממני להאמין, אז יש לי הכוחות לברר אם הוא קיים או לא. עשיתי את המקסימום להגיע אל האמת, אבל לא הצלחתי".
קור עזב את הישיבה, ובישר להוריו את החדשות. לאחר שהסערה שככה קצת הוחלט שיתגורר בבית סבתו בתל אביב, ויעבוד במסעדה המשפחתית. כדי לא לפגוע באחיו ביקשו ההורים כי בביקוריו בבית יקפיד לשמור על חזות חרדית, והוא מקפיד על כך עד היום. כעבור זמן מה הצליחו אנשי הל"ל למצוא לו עבודה באגודה למלחמה בסרטן. הוא נרשם להשלמת בגרות באשקלון, אבל נטש לאחר כמה חודשים והחל לעבוד ככתב בשבועון חרדי. מבחינתו נמצאה הנוסחה המושלמת: לחיות בחברה החרדית, מרחב ילדותו, למרות כפירתו.
החגיגה לא נמשכה זמן רב. מנהל העיתון סיפר לו, כי יש ארגונים חרדיים שאינם רואים בעין יפה כופר שעובד בעיתון חרדי ובקרוב תוצף מאה שערים בפשקווילים לוהטים. קור נקרא לפגישה עם אדם שהציג את עצמו כחבר בארגון שנקרא בספר "אור זרוע" (את שמו האמיתי מסרב קור לחשוף, מחשש שיתנכלו לו ולמשפחתו). "הוא סיפר לי שהוא יודע עלי הכל: עם מי אני מדבר בטלפון, מי בקשר מולי בהל"ל, איפה ממוקם הסניף שלהם. היתה לי תחושה של חוסר אונים, מישהו עוקב אחריך. זה גם מאוד הפחיד אותי. תחושה של מלחמה. לאיש הרע הזה, מנשה, לא היה איכפת ממני. הוא רצה לנצל אותי לצרכיו וביקש ממני לכתוב לו דברים רעים על ארגון הל"ל".
קור סירב לשתף פעולה, אבל האיש לא הירפה ממנו. כך התוודע, לדבריו, אל הפעילות השיטתית של הארגון נגד נוטשי הדת. במקרה אחד הם הפעילו צעירה שנטשה את הדת, מימנו לה לימודים וטלפון סלולרי וביקשו שתיצור קשר עם "מתנדנדים" תעביר מידע עליהם לארגון. "אנשי הארגון גם מתקשרים להורים חרדים ואומרים: 'יש לך בן. אני יודע שהוא הולך לצאת בשאלה, שמעתי את זה ממקורות שונים. אני מוכן להחזיר אותו בתשובה וזה יעלה כסף'. אם האבא לא ישלם, הוא לא יטפל בו".
זה רק עניין כלכלי?
"הם יוצאים מנקודת הנחה שכל מי שיוצא בשאלה רע לו ואז צריך לעשות לו טוב. כשבן אדם מתעקש הם יורדים לחייו. במקרה שלי הם ניסו לקשור את הפרנסה שלי, העבודה בעיתון, עם הדת. אולי אל אשתו האיש הרע מתנהג טוב, אבל כשהוא סיפר לי על חוזר בשאלה שסובל, הוא חייך ושמח. כאב לי לראות את השנאה הזאת".
אנחנו חמורים
קור לא הצליח להסתגל לחיי הצבא, ושוחרר אחרי ביקור אצל פסיכיאטר צבאי. "הצבא היה האסון הכי גדול שלי", הוא אומר. "הגעתי עם המון מוטיווציה ובצבא השפילו אותי, צעקו עלי, נתנו לי עונשים". בספר הוא מתאר כיצד בתקופת מעצרו כלאו אותו חיילים רוסים במקלחת: "תמונות שלי מעברי הציפו אותי. איך ואיפה הייתי ולאן הידרדרתי. מה אבי היה חושב לו ראה אותי כאן נעול? אמי? סבתי? מה היה אומר ר' שמואל? איך היה מנשה מחייך בהנאה לנוכח מצבי המשפיל".
לאחר השחרור החליט להירשם לתוכנית דו שנתית שמשלבת השלמת בגרות ועבודה במלונות אילת. כמו בשנתו הראשונה בפוניבז', הוא צפה מן הצד בחברה החילונית והפנים את השפה, הקודים התרבותיים, האינטראקציות בין אנשים. "החילוניות של החילונים, בדיוק כמו החרדיות בפוניבז', מובנת מאליה", הוא התרשם. "עם הזמן הפסקתי לחשוב. התפתח אצלי בוז למחשבה ולניתוח. אמרתי, אנחנו חמורים וצריכים להתנהג כחמורים. מותר האדם מהבהמה אין".
קשה לך עם החילוניות?
"בעולם החרדי יש צדק אמיתי: מי שעושה רע יקבל עונש מאלוהים, מי שעושה טוב יתוגמל. אין לרמות, אי אפשר לעשות קומבינה מול אלוהים. אתה מרגיש שמישהו מנהל את העולם. בעולם החילוני, כשאלוהים יוצא מהמשוואה, אין מי שיעשה צדק. מי העניש את הנאצים לפי החילוניות? לפי החרדיות, אלה שמתו היו חייבים למות ואלה שהרגו, גם ייענשו. גם במערכת המשפט החילונית אין צדק. לחזק יש כסף לעורך דין מצוין, והוא יצליח. בפוניבז' הרגשתי טוב, הייתי חלק ממשהו שלם, אמיתי, בלי שקר. בתרבות המערבית אני מוקף שקרים".
גם הפגישות עם נשים היו טראומטיות בשבילו. מאחר שלא הכיר את הקודים והניואנסים של תרבות הדייטינג, לא פעם נקלע למצבים מביכים. הוא לא קלט מי מעוניינת בו באמת, והתקשה לענות על הציפיות המיניות והרומנטיות שלהן. "בעיני חרדי בחורה נתפשת כדבר מושך, אטרקטיווי, אמנם לראותן בלבד. אתה אף פעם לא שם לב למה שמעבר להיותן מושכות. כחרדי אתה לא מבין שגם אתה יצור אטרקטיווי, שהיא חושקת גם בבשר. בשלב הראשון הקטע שלי עם בחורות היה לכבוש".
היה לך קשה לטפח קשר רגשי?
"כשיצאתי בשאלה נפרדתי מאלוהים ומהחברים שאתה יכול לספר להם הכל. פתאום החברים הכי טובים שלך לא מדברים איתך, לא אוהבים אותך. אתה מוקצה מחמת המיאוס. אז אתה נפגע, נזהר מפיתוח קשרים רגשיים. כל קשר בשבילי היה אמור לעבור מבחן. אפילו באנשי הל"ל לא יכולתי לתת אמון. שאלתי, אם הם יעזרו לי גם כשאחזור בתשובה? נראה לי שכל האהבות תלויות בדבר, אף אדם לא יאהב אותי בלי תנאים, חוץ מאמא שלי. תסתכל על בני סלע, עשה את המעשים הכי שפלים ומזעזעים בעולם ואמא שלו דואגת לו. זה עושה לי חשק לבוא אליה ולחבק אותה".
דווקא מודל המשפחה החרדית קוסם לו. "הגברים החרדים דואגים להתאים את עצמם לנשים", הוא אומר. "אם יש לך בעיות בזוגיות, אתה מרגיש שלך יש בעיה, לא לאשה, ואתה צריך לפתור אותה".
מה בדבר אהבה?
"בעולם החילוני יש זיק של התאהבות, שדועך עם השנים. ההבזק הזה רק מקלקל. כמה פעמים אתה יכול לאכול את אותו שוקולד, להיות עם אותה בחורה? החרדים לא יוצאים מנקודת הנחה שהאשה צריכה להדליק אותם. אתה לומד להכיר אותה, לחיות איתה וכך גם באה האהבה. כבני אדם אנחנו יכולים לאהוב כל בן אדם. קסם ראשוני? קיבלתי מייל מבחורה שקראה את הקטעים שלי בבלוג ואמרה שהיא מעריצה אותי, שאני מקסים, מושלם. נפגשנו ונוצר בינינו קשר אינטימי. ההערצה שלה אלי היתה טוטאלית. ביום שאמרתי לה שאני אוהב אותה, זה נגמר. עזבה. לא הבנתי, קיבינימט. אתה לא יודע כמה בכיתי על האובדן. אמרתי, אתן לה סיפורים חדשים שכתבתי, אולי זה יחזיר את האהבה שלה אלי".
העולם הוא שקר
חמש שנים מאז איבד את האמונה באלוהים, קור עוד לא מרגיש חלק מהעולם החילוני. כלפי חוץ דווקא נראה שהסתדר: עובד בחנות ספרים, לבוש כחילוני, גר בתל אביב. בפנים הכל עדיין בוער. "אני לא רואה את עצמי כחלק מהתרבות החילונית. לא מרגיש שיש לי שם מקום. אני לא מחובר לעולם. אם מישהו יגיד לי, 'אתה נפרד מהעולם הזה, לא תחיה יותר', אין לי בעיה. אין לי מה להפסיד".
לא קשה לחיות כך?
"הקושי מתחיל רק אם אתה חושב שאתה צריך להיות שייך למקום כלשהו, ואז מתאכזב. כשאתה משלים שזהו, העולם הוא שקר, בלי צדק חברתי, כלכלי, אף אחד לא מעניין אף אחד, זה עניין של זמן עד שתקבל את זה".
אז ברחת אל הכתיבה?
"הכתיבה מגיעה ממקום של געגוע, של רצון לעבור שוב את התהליך של היציאה בשאלה מהמקום הלא פתור, להיות שם עוד פעם. לא רציתי לכתוב פרוזה בהשראת הסיפור שלי, זה נראה לי חילול קודש. אם הייתי כותב את הספר מייד כשיצאתי בשאלה, הקורא היה מוצא המון שנאה ונקמה. אז הרגשתי שעבדו עלי, שסתם שרפתי שנים, שנאתי את כולם. אמרו לי כל השנים שיש אלוהים, אבל אין אלוהים".
אתה נשמע כמי שמתגעגע מאוד אל העולם שעזבת.
"יש לי מיקס של רגשות ואהבה כלפי העולם הזה שאני שבוי בתעתועיו. התפילות חסרות לי, האקסטזה, ביטול ההוויה שלי מול אלוהים, התחושה שאתה כלום, אפס. אם אלוהים יופיע ויאמר לי, 'שבתאי, קח את עצמך לישיבה', אני אעשה זאת בעיניים עצומות".*
מי בכלל רצה להיות חילוני
מאת אלון הדר
כשהגיע למסקנה שאין אלוהים, החליט שבתאי קור להתאבד. אם אין אלוהים אין משמעות לחיים. ארבע שנים מאז שעזב את ישיבת פוניבז', הוא עדיין מתגעגע אל החיים שנטש. התפילות חסרות לו, האקסטזה, התחושה שיש צדק אמיתי, אלוהי. גם עכשיו הוא מתהלך בינינו כמי שאין לו מה להפסיד כאן, מוכן בכל רגע לעזוב את העולם הזה
שבתאי קור. בגלל המחשבות חששתי שמשהו פגום בנפש שלי
צילום: שי איגנץ
היום שבו הבין שבתאי קור, תלמיד ישיבת פוניבז' הליטאית, שאין אלוהים, זכור לו כתחילתה של תקופת אומללות וייאוש. "זה היה יום רגיל", הוא מספר. "זה לא שקראתי פילוסוף חדש ושיניתי ברגע את דעתי. הצטברו המון המון שאלות שהכריעו את המאזניים, שעל כפם השנייה היתה האמונה. אמרתי לעצמי, אתה נורמלי, ברור שאין אלוהים. התביישתי ששרפתי כל כך הרבה זמן ואנרגיות כדי להבין דבר פשוט: אין אלוהים. אמרתי, מה אני מטומטם? העולם הזה נברא בגלל החלטה של מישהו?"
כמה ימים לאחר הגילוי התחיל קור, אחד התלמידים המצטיינים בישיבה, לשלם את מחיר האבידה. כמנהגו הוא ניגש לומר תפילת שחרית, להתקשר אל האב העליון. כשפתח את ספר התפילה הבין שאין מישהו מעבר לקו. הוא התפרץ בבכי וצלל לתוך דיכאון שנמשך חודשים רבים. "אין שבר גדול מזה", הוא אומר. "דיכאון, דיכאון, דיכאון. חוסר מעש מוחלט, הרהורים. כמו געגועים לבחורה שאחרי עשר שנים מודיעה לך שהיא לא אוהבת אותך. אתה לא מפסיק לחשוב, אלוהים כבר לא יהיה יותר, אני לא אהיה ראש ישיבה. עד גיל עשרים הייתי בעולם הזה ועכשיו אני אומר לעצמי ביי. כל ערך שהחזקתי הולך קיבינימט. מרגיש שפל, בוז, רחמים, כישלון, ביטול
שבתאי קור בימיו כתלמיד בישיבת פוניבז'. אמרתי לעצמי, אהיה ראש ישיבה ואחזיר לספרדים את הכבוד
ערך עצמי".
הוא לא התלהב מן האפשרות ליהנות מהפיתויים שמציעה החברה החילונית, והיו אסורים עליו עד אז. להיפך, המסקנה המעשית בשבילו היתה הפוכה: "יש אלוהים - יש משמעות לחיים, אין אלוהים - צריך להתאבד. כשהבנתי שאין אלוהים, לא רציתי לחיות או להתמודד עם הידיעה".
היה לך שביב של תקווה?
"שום אור בקצה המנהרה לא היה. אסור שיהיה אור. מי שחושב שימצא את האור בעולם החילוני לעולם לא יצליח שם, גם שם אין משמעות לחיים. למזלי, האופי שלי קיצוני. אמרתי, אין אור, לא יהיה אור. מה עושים? מתאבדים. ברגע זה היתה לי תחושת הקלה. זהו, נגמר. מרגיש רגעים אחרונים של אושר. כתבתי מכתב פרידה, הנחתי אותו מתחת לכרית של אחד החברים שלי בישיבה, עליתי בהיסטריה לגג של פוניבז', וחיפשתי פינה שלא ימצאו אותי בה אחרי הנפילה".
ואז?
"הסתכלתי על הגובה והתחלתי לפחד. הבנתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. הבנתי שאין לאן לברוח. אתה כופר, חילוני, אז תפסיק לבלבל את השכל ותתחיל להתרגל. אין יותר שביזות מזה. שעות על גבי שעות בכי היסטרי ודיכאון. היה אפשר למלא את הכנרת עם הדמעות שלי. נורא. לא מדבר מלה, לא עושה כלום, לא אוכל. כל הזמן דיכאון. נואשות מוחלטת. אי אפשר היה גם לשתף אף אחד. מה תגיד לחברים בישיבה, אני בדיכאון כי אין אלוהים?"
מתי התחלת להתרגל למצב החדש?
"יש פתגם ביהדות שאומר, חובה על המת להשתכח מהלב. כך גם חובה על האמונה להשתכח. אתה מתחיל להתרגל לזה. אומר לעצמך, אין ולא תהיה משמעות לחיים. החיים הם סתם. הכל בולשיט. אם הייתי נולד נוצרי, הייתי נוצרי. לא מאמין באלוהים, לא מאמין בבחירה חופשית".
העולם החילוני לא קסם לך?
"מי בכלל רצה להיות חילוני. לא היה לי מושג על העולם החילוני ולא חשק להשתלב בו. חרדים אמרו לי, אתה יוצא בשאלה כי אתה רוצה לזיין בחורות. לזיין בחורות? הייתי חרדי, לא חשבתי בכלל במונחים חילוניים. אתה לא רוצה בכלל לצאת בשאלה, גם עכשיו אני לא רוצה לצאת בשאלה".
אבל למציאות כוח משלה. חמש שנים עברו מאז איבד קור, היום בן 25, את אלוהיו. בזמן הזה התערה בעולם החילוני, למד את השיח, השלים בגרות, הכיר בחורות, ומצא עבודה. כבר ביום הראשון מחוץ לישיבה התחיל לכתוב את סיפורו, ובשנים האחרונות הוא אף כותב בלוג באינטרנט על חזרה בשאלה, שמושך קוראים רבים. עכשיו יצא לחנויות ספרו האוטוביוגרפי "נהג חדש" (הוצאת כרמל), המגולל באומץ, רגע אחר רגע, את תהליך היציאה אל העולם החילוני, מסע שרק התחיל וספק אם עתיד להסתיים.
האם אלוהים שומע
הוא נולד בחולון, בן בכור במשפחה מזרחית, עם שמונה אחים ואחיות. אביו בעל מסעדה ואמו עקרת בית. בעקבות מותה של אחותו הקטנה מסרטן החליט אביו לחזור בתשובה, והמשפחה עברה להתגורר בשכונת מקור ברוך בירושלים. "התייחסתי לחילונים ברחמים, אמרתי, הם מסכנים", מספר קור. "ראיתי את עצמי כבר מזל. הרגשתי שאלוהים לקח את אחותי כדי שנחזור בתשובה. למדתי בישיבה קטנה, הייתי תלמיד מצטיין ורציתי להיות ראש ישיבה. בגיל 16 וחצי, אחרי לבטים אם להמשיך לישיבה ספרדית או אשכנזית, התקבלתי לפוניבז' והחלטתי ללמוד שם".
בפוניבז' הוא גילה עולם אחר. צורת לימוד שונה, שיעורים באידיש, הלך מחשבה זר. הוא סיגל לעצמו את הלכות האברכים, ונאבק למצוא את מקומו בישיבה. "אף אחד לא מסדר לך חברותא או דואג שיהיה לך מיטה לישון בלילה. אפילו הכיסאות הפנויים עוברים בירושה בין קרובי המשפחה. מצד שני, אף אחד לא בודק אם אתה מגיע לשיעורים, כך שהכל תלוי במשמעת העצמית שלך".
בחודשים הראשונים הירבה לשתוק, ולמד תוך כדי התבוננות את אוצר המלים החדש ואת המחוות הגופניות. אחר כך צבר ביטחון, והחל להשתתף באופן פעיל בשיעורים. כעבור שנה נחשב אחד התלמידים המובילים במחזורו.
מדי פעם הטרידו אותו שאלות אמונה והוא שיתף בהן את המשגיח בישיבה. "בגלל המחשבות חששתי שמשהו פגום בנפש שלי. שאלתי, מה היה קורה אילו הייתי הבן של יוסי שריד; מה היה קורה אם הייתי נולד מוסלמי; האם אלוהים שומע אותי מתפלל. המשגיח אמר לי, אתה צריך לטהר את הנפש שלך בעזרת ספר הזוהר. קראתי בזוהר שעות כדי להרגיש טהור, זה מכניס אותך לאקסטזה. אתה מרגיש קדוש. כל מלה שאתה קורא היא מצווה. אספתי מצוות, אחת ועוד אחת. הרגשתי שאף אחד לא יכול לגעת בי. אמרתי, 'בואו הרהורי כפירה, נראה אתכם'. גיריתי את עצמי בשאלות בנוסח 'מי ברא את אלוהים' והרגשתי חסין ושלם".
מה הרגשת כשהתגברת על הספקות?
"אמרתי לעצמי, אתה חזק, הצלחת. אהיה ראש ישיבה ואחזיר לספרדים את הכבוד, אנער אותם מרגשי הנחיתות שלהם, שיפסיקו ללכת לישיבות חרדיות. במשך השנה השלישית שלי, מתוך הארבע, עזרתי למישהו להקים ישיבה אלטרנטיווית ספרדית, הלכתי בין ישיבות ספרדיות, איתרתי את התלמידים הטובים ביותר ושכנעתי אותם ללמוד במוסד החדש. יותר משכאבה לי האפליה האשכנזית, לא נראתה לי ההשלמה הספרדית עם הנחיתות שלהם, זה שהם פחות טובים. זו נבואה שמגשימה את עצמה. רציתי להביא לספרדים כבוד".
חוקים שצריך לאכוף
כמה חודשים לאחר שהחל ללמוד בפוניבז' קיבל קור פנייה מרבי אברהם (בספר הוא אינו חושף את שמות המשפחה של הדמויות, וגם שם משפחתו שובש כדי לא לפגוע בקרוביו), ראש הישיבה הספרדית שבה למד בנערותו בירושלים. הרב סיפר לו שתלמיד נוסף מהישיבה, ששמו משה, התקבל לפוניבז' וביקש מקור לעזור לו להשתלב. השניים התיידדו והפכו לחברי נפש. אף על פי שמשה התגלה כעילוי בלימודים, לעתים היה נעדר מהלימודים בלי סיבה. יום אחד נכנס קור לחדרו של משה, מצא את הטלפון הסלולרי המוסתר שלו, שנאסר על התלמידים להשתמש בו, בדק את יומן השיחות וגילה שם של בחורה.
קור הנסער צילצל אליה מייד והזהיר אותה להתרחק מחברו. למשה הוא סיפר שבישיבה יודעים על הקשר האסור ועליו להפסיקו. "פחדתי עליו", הוא מספר. "חששתי שהוא עלול להידרדר. יש חובה, כמו לשמור שבת, למנוע מחבר לעשות עבירות. יש חוקים בתורה שצריך לאכוף. התחלנו להתפלמס כל הזמן, בעיקר בלילות. היינו נפגשים, הולכים לאכול בבני ברק ומדברים. איי-יאי-יאי, אני מתגעגע. שעות של שיחות. קשר חסר מחיצות. הוא שאל שאלות של כפירה ואני עניתי את דעת ההלכה והיהדות. האמנתי שמשה הוא התלמיד הכי חכם ומוצלח בפוניבז', ושאם רק ירצה הוא יהיה המוביל. ופתאום הוא לא רצה. זה לא נתפש אצלי".
משיחה לשיחה התחילו להתגנב גם לראשו של קור מחשבות כפירה. בתחילה הוא לא שיתף בכך את משה והמשיך להגן על דרך היהדות. אבל הספקות על קיומו של אלוהים לא הרפו ממנו. הוא התחיל להיעדר משיעורים, קרא ספרי פילוסופיה. כשהחליט לשתף את משה בהרהוריו, הפכו השניים לשותפי סוד. המשמעות המעשית של מסקנתם, כלומר איך ייראו חייהם בלי אמונה, לא עלתה כלל על הפרק. פה ושם התחיל קור להתנסות בשבירת איסורים: רכש עיתונים חילוניים, התגנב לסרט.
איך אתה מסביר את האובססיה שלך לחקר האמת?
"לא עניין אותי כלום חוץ מהשאלה הזאת. לא היה אכפת לי משפחה, קריירה, ישיבה. אמרתי, אני לא הולך להתקדם עם החיים שלי עד שאמצא תשובה. רק מי שכל בוקר מניח תפילין, מתפלל, יכול להבין אותי. אתה לא רוצה להיות פראייר, לגלות שאין כלום בסוף. הרגשתי שאלוהים דורש ממני להאמין בו, ונותן לי שכר ועונש, ולכן אני חייב לחקור אם הוא קיים".
בחיפושיהם פנו שני החברים אל ארגון "ערכים" ושטחו לפני הרבנים את ספקותיהם. אנשי הארגון לא חסכו את מאמציהם להחזירם למוטב, שכן אלה לא היו פרחחים או שב"בניקים שסטו מדרך הישר, אלא תלמידים מצטיינים בישיבה נחשבת. לדברי קור, מנהל הארגון נפגש אתו כמה פעמים, הציג לו טיעונים חדשים, ונתן לו ספרים של חוזרים בתשובה שהכירו את העולם החילוני.
כלפי חוץ המשיך קור לשמור על צביון חרדי. הוא פקד מדי פעם את ספסל הלימודים, והמשיך לשמור מצוות. גם תחושת אחריות עדתית עיכבה אותו שם. "היתה לי תחושה שאם אצא בשאלה יגידו עוד פרענק יצא, פרענק נשאר פרענק". באופן פרדוקסלי, דווקא בתקופה זו החליט להיענות ללחצי משפחתו ונכנס למעגל השידוכים. "זו היתה מין היגררות כזאת", הוא אומר. "אבא שלי ביקש, ואני לא עמדתי על שלי. היתה לי פנטזיה שאמצא בחורה כמוני: ננהל בית חרדי וביחד נשאל את השאלות הקשות. אני מכיר זוגות שהם חרדים כלפי חוץ וחילונים בבית. זה בא גם מהרצון להגיע לעצמאות, להיות כבר בבית משלי".
קור, שהחל לפגוש מועמדות לשידוך, לא גילה להן את מחשבותיו הסוררות. עד שפגש בחורה שהלהיבה אותו והחליט לשתף אותה בעדינות בהרהורי הכפירה שלו. כשהיא יצאה מהחדר הבין שלא יראה אותה שוב לעולם ולבו נחמץ. כדי לא לצער את הוריו סיפר להם שהיא מצאה חן בעיניו ויש על מה לדבר. להפתעתו התבשר שהבחורה מגלה בו עניין. הם נפגשו שוב, ובשיחה סיפרה לו שגם היא נתנה להוריה אור ירוק בהנחה שהוא יסרב להיפגש עמה שוב. כעבור כמה חודשים נודע לו שהיא התחתנה. תם עידן השידוכים.
פגישה עם האיש הרע
במשך שנה שלמה הצליח קור לחיות בשלום עם הפער בין אובדן האמונה לאורח החיים החרדי, עד שהחליט לעזוב את פוניבז'. הוא יצר קשר עם אנשי הל"ל (האגודה ליוצאים לשאלה), שהזמינו אותו להעביר שבת בקיבוץ. לאחר מכן המשיך להיפגש עם פעילי הל"ל: הוא ניסה למצוא אצלם תשובות בענייני אמונה, והם דיברו אתו בעניינים מעשיים בית, עבודה, לימודים. איש הקשר שלו בארגון לחץ עליו לספר להוריו.
ועדיין לא עזב את הישיבה. בינתיים התחילו להסתובב בפוניבז' שמועות שהוא מתנדנד, והוא מיהר להכחיש. כמה ימים לפני שהחליט לחשוף בפומבי את כפירתו ולעזוב, הוזמן לשיחה אצל ראש הישיבה, הרב שמואל מרקוביץ'. קור רחש כבוד גדול לרב. כמה חודשים לפני כן, כששני מחנות בישיבה התמודדו על הנהגתה, תקף אחד המתנגדים את הרב; קור נחלץ להגנתו והיכה את הפוחז. עתה נקרא להתעמת עם רבו בשאלת השאלות.
"היתה לי הערצה גדולה אליו", הוא אומר. "הוא היה מאוד חכם, צדיק. תפקיד ראש ישיבת פוניבז' מקביל בעיני לנשיא בית המשפט העליון. ראש הישיבה סיפר לי שגם הוא היה פעם במקום שלי, אבל לא קניתי. אם הוא היה שם, גם הוא היה יוצא בשאלה. הוא לא הצליח להיות במקום של הטלת ספק, ולכן לא היה כשיר בעיני לדון בשאלה אם יש אלוהים או אין. עם כל הכישרון והגאונות שלו הוא התנהג כמו עורך דין שמנסה לפלס את דרכו אל השופט. לא עניינה אותו האמת, אלא רק לשכנע. הוא לא הפגין כלפי הזדהות או אהדה, אלא הקרין בוז ורחמים".
מאיפה הביטחון הזה לעמוד מול ראש הישיבה ולהוכיח לו שאין אלוהים?
"הרבנים בנו לי את הביטחון העצמי. כשהגעתי לישיבה הפער ביני לבין הרבנים היה אדיר. הדרך שהם חשבו היתה מרהיבה, גאונית, כל שיעור יצירת אמנות. לאט לאט התחלתי להדביק את הקצב. אתה שואל את הרב שאלה שהוא לא חשב עליה, ומקבל חיזוק לביטחון העצמי. הרבה אנשים שאלו אותי, מי אתה שתחליט אם יש אלוהים או לא. אמרתי, אם אלוהים דורש ממני להאמין, אז יש לי הכוחות לברר אם הוא קיים או לא. עשיתי את המקסימום להגיע אל האמת, אבל לא הצלחתי".
קור עזב את הישיבה, ובישר להוריו את החדשות. לאחר שהסערה שככה קצת הוחלט שיתגורר בבית סבתו בתל אביב, ויעבוד במסעדה המשפחתית. כדי לא לפגוע באחיו ביקשו ההורים כי בביקוריו בבית יקפיד לשמור על חזות חרדית, והוא מקפיד על כך עד היום. כעבור זמן מה הצליחו אנשי הל"ל למצוא לו עבודה באגודה למלחמה בסרטן. הוא נרשם להשלמת בגרות באשקלון, אבל נטש לאחר כמה חודשים והחל לעבוד ככתב בשבועון חרדי. מבחינתו נמצאה הנוסחה המושלמת: לחיות בחברה החרדית, מרחב ילדותו, למרות כפירתו.
החגיגה לא נמשכה זמן רב. מנהל העיתון סיפר לו, כי יש ארגונים חרדיים שאינם רואים בעין יפה כופר שעובד בעיתון חרדי ובקרוב תוצף מאה שערים בפשקווילים לוהטים. קור נקרא לפגישה עם אדם שהציג את עצמו כחבר בארגון שנקרא בספר "אור זרוע" (את שמו האמיתי מסרב קור לחשוף, מחשש שיתנכלו לו ולמשפחתו). "הוא סיפר לי שהוא יודע עלי הכל: עם מי אני מדבר בטלפון, מי בקשר מולי בהל"ל, איפה ממוקם הסניף שלהם. היתה לי תחושה של חוסר אונים, מישהו עוקב אחריך. זה גם מאוד הפחיד אותי. תחושה של מלחמה. לאיש הרע הזה, מנשה, לא היה איכפת ממני. הוא רצה לנצל אותי לצרכיו וביקש ממני לכתוב לו דברים רעים על ארגון הל"ל".
קור סירב לשתף פעולה, אבל האיש לא הירפה ממנו. כך התוודע, לדבריו, אל הפעילות השיטתית של הארגון נגד נוטשי הדת. במקרה אחד הם הפעילו צעירה שנטשה את הדת, מימנו לה לימודים וטלפון סלולרי וביקשו שתיצור קשר עם "מתנדנדים" תעביר מידע עליהם לארגון. "אנשי הארגון גם מתקשרים להורים חרדים ואומרים: 'יש לך בן. אני יודע שהוא הולך לצאת בשאלה, שמעתי את זה ממקורות שונים. אני מוכן להחזיר אותו בתשובה וזה יעלה כסף'. אם האבא לא ישלם, הוא לא יטפל בו".
זה רק עניין כלכלי?
"הם יוצאים מנקודת הנחה שכל מי שיוצא בשאלה רע לו ואז צריך לעשות לו טוב. כשבן אדם מתעקש הם יורדים לחייו. במקרה שלי הם ניסו לקשור את הפרנסה שלי, העבודה בעיתון, עם הדת. אולי אל אשתו האיש הרע מתנהג טוב, אבל כשהוא סיפר לי על חוזר בשאלה שסובל, הוא חייך ושמח. כאב לי לראות את השנאה הזאת".
אנחנו חמורים
קור לא הצליח להסתגל לחיי הצבא, ושוחרר אחרי ביקור אצל פסיכיאטר צבאי. "הצבא היה האסון הכי גדול שלי", הוא אומר. "הגעתי עם המון מוטיווציה ובצבא השפילו אותי, צעקו עלי, נתנו לי עונשים". בספר הוא מתאר כיצד בתקופת מעצרו כלאו אותו חיילים רוסים במקלחת: "תמונות שלי מעברי הציפו אותי. איך ואיפה הייתי ולאן הידרדרתי. מה אבי היה חושב לו ראה אותי כאן נעול? אמי? סבתי? מה היה אומר ר' שמואל? איך היה מנשה מחייך בהנאה לנוכח מצבי המשפיל".
לאחר השחרור החליט להירשם לתוכנית דו שנתית שמשלבת השלמת בגרות ועבודה במלונות אילת. כמו בשנתו הראשונה בפוניבז', הוא צפה מן הצד בחברה החילונית והפנים את השפה, הקודים התרבותיים, האינטראקציות בין אנשים. "החילוניות של החילונים, בדיוק כמו החרדיות בפוניבז', מובנת מאליה", הוא התרשם. "עם הזמן הפסקתי לחשוב. התפתח אצלי בוז למחשבה ולניתוח. אמרתי, אנחנו חמורים וצריכים להתנהג כחמורים. מותר האדם מהבהמה אין".
קשה לך עם החילוניות?
"בעולם החרדי יש צדק אמיתי: מי שעושה רע יקבל עונש מאלוהים, מי שעושה טוב יתוגמל. אין לרמות, אי אפשר לעשות קומבינה מול אלוהים. אתה מרגיש שמישהו מנהל את העולם. בעולם החילוני, כשאלוהים יוצא מהמשוואה, אין מי שיעשה צדק. מי העניש את הנאצים לפי החילוניות? לפי החרדיות, אלה שמתו היו חייבים למות ואלה שהרגו, גם ייענשו. גם במערכת המשפט החילונית אין צדק. לחזק יש כסף לעורך דין מצוין, והוא יצליח. בפוניבז' הרגשתי טוב, הייתי חלק ממשהו שלם, אמיתי, בלי שקר. בתרבות המערבית אני מוקף שקרים".
גם הפגישות עם נשים היו טראומטיות בשבילו. מאחר שלא הכיר את הקודים והניואנסים של תרבות הדייטינג, לא פעם נקלע למצבים מביכים. הוא לא קלט מי מעוניינת בו באמת, והתקשה לענות על הציפיות המיניות והרומנטיות שלהן. "בעיני חרדי בחורה נתפשת כדבר מושך, אטרקטיווי, אמנם לראותן בלבד. אתה אף פעם לא שם לב למה שמעבר להיותן מושכות. כחרדי אתה לא מבין שגם אתה יצור אטרקטיווי, שהיא חושקת גם בבשר. בשלב הראשון הקטע שלי עם בחורות היה לכבוש".
היה לך קשה לטפח קשר רגשי?
"כשיצאתי בשאלה נפרדתי מאלוהים ומהחברים שאתה יכול לספר להם הכל. פתאום החברים הכי טובים שלך לא מדברים איתך, לא אוהבים אותך. אתה מוקצה מחמת המיאוס. אז אתה נפגע, נזהר מפיתוח קשרים רגשיים. כל קשר בשבילי היה אמור לעבור מבחן. אפילו באנשי הל"ל לא יכולתי לתת אמון. שאלתי, אם הם יעזרו לי גם כשאחזור בתשובה? נראה לי שכל האהבות תלויות בדבר, אף אדם לא יאהב אותי בלי תנאים, חוץ מאמא שלי. תסתכל על בני סלע, עשה את המעשים הכי שפלים ומזעזעים בעולם ואמא שלו דואגת לו. זה עושה לי חשק לבוא אליה ולחבק אותה".
דווקא מודל המשפחה החרדית קוסם לו. "הגברים החרדים דואגים להתאים את עצמם לנשים", הוא אומר. "אם יש לך בעיות בזוגיות, אתה מרגיש שלך יש בעיה, לא לאשה, ואתה צריך לפתור אותה".
מה בדבר אהבה?
"בעולם החילוני יש זיק של התאהבות, שדועך עם השנים. ההבזק הזה רק מקלקל. כמה פעמים אתה יכול לאכול את אותו שוקולד, להיות עם אותה בחורה? החרדים לא יוצאים מנקודת הנחה שהאשה צריכה להדליק אותם. אתה לומד להכיר אותה, לחיות איתה וכך גם באה האהבה. כבני אדם אנחנו יכולים לאהוב כל בן אדם. קסם ראשוני? קיבלתי מייל מבחורה שקראה את הקטעים שלי בבלוג ואמרה שהיא מעריצה אותי, שאני מקסים, מושלם. נפגשנו ונוצר בינינו קשר אינטימי. ההערצה שלה אלי היתה טוטאלית. ביום שאמרתי לה שאני אוהב אותה, זה נגמר. עזבה. לא הבנתי, קיבינימט. אתה לא יודע כמה בכיתי על האובדן. אמרתי, אתן לה סיפורים חדשים שכתבתי, אולי זה יחזיר את האהבה שלה אלי".
העולם הוא שקר
חמש שנים מאז איבד את האמונה באלוהים, קור עוד לא מרגיש חלק מהעולם החילוני. כלפי חוץ דווקא נראה שהסתדר: עובד בחנות ספרים, לבוש כחילוני, גר בתל אביב. בפנים הכל עדיין בוער. "אני לא רואה את עצמי כחלק מהתרבות החילונית. לא מרגיש שיש לי שם מקום. אני לא מחובר לעולם. אם מישהו יגיד לי, 'אתה נפרד מהעולם הזה, לא תחיה יותר', אין לי בעיה. אין לי מה להפסיד".
לא קשה לחיות כך?
"הקושי מתחיל רק אם אתה חושב שאתה צריך להיות שייך למקום כלשהו, ואז מתאכזב. כשאתה משלים שזהו, העולם הוא שקר, בלי צדק חברתי, כלכלי, אף אחד לא מעניין אף אחד, זה עניין של זמן עד שתקבל את זה".
אז ברחת אל הכתיבה?
"הכתיבה מגיעה ממקום של געגוע, של רצון לעבור שוב את התהליך של היציאה בשאלה מהמקום הלא פתור, להיות שם עוד פעם. לא רציתי לכתוב פרוזה בהשראת הסיפור שלי, זה נראה לי חילול קודש. אם הייתי כותב את הספר מייד כשיצאתי בשאלה, הקורא היה מוצא המון שנאה ונקמה. אז הרגשתי שעבדו עלי, שסתם שרפתי שנים, שנאתי את כולם. אמרו לי כל השנים שיש אלוהים, אבל אין אלוהים".
אתה נשמע כמי שמתגעגע מאוד אל העולם שעזבת.
"יש לי מיקס של רגשות ואהבה כלפי העולם הזה שאני שבוי בתעתועיו. התפילות חסרות לי, האקסטזה, ביטול ההוויה שלי מול אלוהים, התחושה שאתה כלום, אפס. אם אלוהים יופיע ויאמר לי, 'שבתאי, קח את עצמך לישיבה', אני אעשה זאת בעיניים עצומות".*
