|
|
| נשלח ב-31/1/2007 22:47 |
 |
| |
גוונא:
אין לראות במקרה הנ"ל התאבדות כתוצאה מאי יכולת מימוש הצרכים שלו, אלא ההתאבדות היא חלק ממכלול הבעיות שהבחור מתמודד אתם, וכלול בתוכם גם פוביה וניורוסיס וכדומה כמו שכותב במכתב שלו. בזה אין הוא שונה בצורה מהותית מכל חולה נפש אחר שיש לו נטייה להתאבדות. יבואו אחרים ויטענו שלא, אלא דוקא הצורך המיני המודחק גורם לנטייה להתאבדות ובזה הם מבקרים את החברה הכללית ששוללים את הנטייה ההומסקסואלית. כהוכחה לזה יביאו הנתון שאחוזי התאבדות אצל הומוסקסואלים גבוה פי שלש מהאוכלוסיה הרחבה. אולם אין אני מסכים לזה, אלא אני חושב שהנטייה להתאבדות אצל הומוסקסואלים הוא חלק מהנטייה החולנית שלהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2007 10:36 |
|
| |
הציונות הדתית במבחן פרשת קצב / ד"ר יהודה צורף (הצופה)
כל דובר של המחנה הלאומי שנוקט רוח של הזדהות עם קצב לא רק נופל ברשת יועציו אלא גם ממיט חרפה על מחנהו, שמצטייר כקהילת מוכי גורל הנענית לגיפופיו של כל בריון המנצל אותה לצרכיו
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2007 11:02 |
|
| |
אמשלום:
נבצר מבינתי לרדת לסוף דעתך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2007 11:16 |
|
| |
[כתבת - "אני חושב שהנטייה להתאבדות אצל הומוסקסואלים הוא חלק מהנטייה החולנית שלהם".
הנתונים לגבי התאבדות בעולם מעלים שיש יותר נשים המנסות להתאבד מאשר גברים (ויותר גברים שמצליחים, אגב).
מכאן אפשר להסיק, שהנטיה להתאבדות היא חלק מהנטיה החולנית של נשים (להיות נשים?). ועל כך הערתי - "נו, ברור..." .]
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2007 19:35 |
|
| |
כאוטע,
אתה מתעסק באש... ראה הוזהרת!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2007 01:46 |
|
| |
האיש שראה הכל
ראיון עם קן וילבר, פורסם ב"חיים אחרים", ינואר 2007
הפילוסוף קן וילבר (57) מהעיירה בולדר בקולורדו הוא אחד ההוגים הפוריים והפופולאריים ביותר בזמננו ומי שחתום על כמה מהפכות מחשבה מרחיקות לכת, למרות שאין לו בעלות על אף תחום ידע או רעיון מהותי משלו. למעשה, אחרי הפילוסופים הפוסט מודרניסטיים שעשו דקונסטרוקציה לכל מה שזז, נדמה שלא נותרו רעיונות להציע; ומי שכבר מעז להציע בניה מחדש, מתקשה למצוא עקרונות שלא יואשמו בהגמוניה של מנגנון כוח זה או אחר. מבין החורבות הללו עלה וילבר עם רעיון של תיאוריה הוליסטית, הציע את עצמו כאינטגראטור ולספר הפופולארי המציג את עקרונות תורתו קרא "קיצור תולדות הכול".
...
"תיאורית העל הנוכחית, הפוסט מודרניזם, לימדה אותנו דברים חשובים מאד אך לא הלכה עד הסוף. הוגים כמו פוקו ודרידה פירקו את העולם לחתיכות והיום מדעי החברה והרוח באוניברסיטאות הם איי חורבות. זה הוביל לניהילזם ורבים כבר מכירים בכך ומחפשים דרך לבנות חזרה. את עקרונות הבניה מציעה הגישה האינטגראלית באמצעות התובנה הפשוטה שיש ניצוץ של אמת בכל טענה. הרי אף אחד אינו חכם מספיק כדי לייצר 100% טעות. אם נכבד את זה שכל אחד מחזיק בידו חלק מהפאזל של הידע האנושי ונתחיל להרכיב את הפאזל, תהיה בידנו הקשת המופלאה".
....
http://www.notes.co.il/carmel/28306.asp
תוקן על ידי shlomo_l ב- 02/02/2007 1:47:57
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2007 04:57 |
|
| |
שלמה ,
[ תודה . ב"חיים אחרים" שם , יש גם מאמר ביקורת על שיטתו , האם אף הוא נמצא ברשת? ]
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2007 07:56 |
|
| |
פניה נרגשת בענין פרשת הטריפות במונסי [ מבח"ח ]
|
|
גיאוולד!!! האמנם נסגרו דלתות התשובה???
חברים יקרים!
יודע אני שיהיו כאלה שלא יוכלו לקרוא ובודאי לא להסכים עם מה שאני כותב, ויהיו אף קיצוניים שיגידו עלי דברים גרועים מזה, אולם בכל זאת אני חש שמחובתי לכתוב את אשר על לבי, ויהי מה.
קראתי היום בעיתון בקהילה, כתבה שכותרתה מתנוססת באותיות של קידוש לבנה "צא טמא", על מוכר הטריפות ממונסי שהופיע בקריית צאנז בנתניה, אך עד מהרה התבררה זהותו האמיתית והוא גורש בבושת פנים.
בהמשך הכתבה מגולל הכותב, מספר נסיונות של אותו מוכר להתאקלם, אולם תמיד הצליחו לעלות על זהותו וגירשוהו בבושת פנים מכל מקום שהגיעו אליו.
מורי ורבותי, אינני בא לצדד לזכותו או לטובתו של איש זה ח"ו, אינני מקטין במאום את חומרת מעשהו, אין ספק שמעשה שכזה הוא לחרפה ולדראון עולם, אולם האמנם נסגרו דלתות התשובה?? האם איננו יכול לחזור בתשובה? האמנם לנצח נצחים יזכירו לו "זכור מעשיך הראשונים"? וכי אי מי מאותם אנשים שזרקוהו (גם לאחר שהתחנן לאכול אצל משפחה באמרו שאין לו מקום אחר לאכול) בדקו אולי שב הוא בתשובה?
הרי אדם זה עבר, עובר ויעבור כאן גיהנום עלי אדמות, הבושות והחרפות הם באופן מבהיל, הצער המשפחתי והבושה הינו באופן שאין לו אח וריע, האמנם איננו זכאי לבוא יותר בקהל ה' ??? ואולי אחרי ככלות הכל החליט אותו אדם לחזור בתשובה מלפני קל חי על כל מעשיו, אדרבה בואו נסתכל על העניין מזוית אחרת, הרי בן אדם זה יודע שהוא כבר לעולם לא יקבל מזרח במגזר שלנו, וזאת עוד בלשון המעטה ותמיד יצביעו עליו שהנה זה אותו מוכר הטריפות וכו', ובכל זאת האיש לא מפנה את גוו, לא כופר ועוזב את הדת, הוא נשאר ורוצה להישאר בקרב אמונתו, וכי לא זכאי לכך??
ומה אם מאמר חז"ל ודרשתם על הפסוק ונקלה אחיך, כיון שנקלה הרי הוא כאחיך? וכי יש בזיון נקלה יותר ממה שאותו אדם עבר? הרי ירד לדיוטא שבדיוטות וכי זה רצון ה' שנתנהג אליו כך, האם הוא לא כאחיך?
וכי בהיסטורייה היהודית לא מצאנו שהקב"ה אמר לירבעם בן נבט, שחז"ל כתבו עליו שהיה חוטא ומחטיא ובכל זאת הקב"ה בא ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן?
וכי תפקדינו להענישו? הרי אף הקב"ה לא מעניש את האדם אלא לאחר פטירתו, ועד יום מותו מחכה לו, ואף אם תפקידנו להענישו, האם צריך לרקוד לו כך על הדם? זה תפקידנו?
ושוב, לדעתי עצם זה שהוא לא זונח את הכל ויוצא לתרבות רעה, זה כבר מראה על משהו טוב, ומדוע לא קם איזה רב או מנהיג בישראל ולוקחו תחת חסותו להראות לו דרך תשובה?
דמו בעצמכם, מה היה עושה במקרה שכזה הרה"ק מבארדיטשוב זיע"א, האם לא היה קם כנגד כולם ומנסה להחזירו למוטב? הרי הרמב"ם כותב במפורש "אתמול היה שקוץ ושנאוי לפני המקום והיום ידיד", ואם הוא "זכה" להיות "מחותן ראשי" במשוקץ, עד כדי כך שכל תינוק ותינוקות ידעו את שמו לדראון ודאי שזכותו אף להיות "מחותן" בידיד, כמובן בתנאי ששב ורפא לו.
לא אמרתי שצריך לכבדו, אולם ככה לרדוף אותו עד חורמה זה הדרך???
כבר אמר מרן בעל "השפת אמת", אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, כי לעולם לא תגיע למקומו, איננו יודעים איזה ייסורי נפש ומכבש לחצים עבר אותו אדם, עד שהגיע לעשות מעשה נפשע זה, אולם בכך בהתנהגות שכזו ודאי לא יוכל לחזור למוטב.
הכותב בדמע מתוך תחושת ערבות לכל איש ישראלי בכל מצב, וברוח דברי חז"ל אל תאמין בעצמך.
חברים, אנא תגובתכם!
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2007 11:43 |
|
| |
שלמה ,
[ יהיה מעניין לערוך השוואה בין וילבר להרב קוק . כלומר: לנסות לפרש את משנת הראי"ה ההוליסטית - אינטגראלית , בעזרת הכלים שיצר וילבר ]
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2007 06:08 |
|
| |
הנפש האנושית שמאחורי הניק [ מוקדש לאיש רגיש ומרגיש , למיימוני ]
|
|
 |
| קפטן אינטרנט |
|
| הטרול רוצה חיבה |
|
| מאת עפרי אילני |
|
| * האלימות המילולית ברשת אינה רק שיקוף של האלימות הקיימת בחברה; היא גם נובעת מהתסכול המובנה בקשרים הנוצרים באינטרנט. בכנס שהתקיים בשבוע שעבר התברר שהנפש האנושית עדיין מתקשה להסתגל למצב המקוון |
|
|
*-- one picture in article *
*-- displaying lines right to the picture *
אחרי שהניח את הסיר על האש, נפתח לפתע חלון "גוגל "talk על מסך המחשב של דני. רינה שאלה לשלומו. הוא ענה, והם נסחפו לשיחה שתוך זמן קצר גלשה לווידוי כואב על מעשה מרושע שעשתה רינה לחבר משותף. פתאום, בעולם האמיתי, המים בסיר עלו על גדותיהם, ודני עזב את המחשב ורץ לכבות את האש. בינתיים הטלפון צילצל - אמא שלו היתה על הקו והוא מיהר לענות. אחרי רבע שעה של שיחה, הוא נזכר פתאום בצ'ט עם רינה. הוא חזר אל המסך וגילה שרינה ניסתה להבין כמה פעמים אם הוא עדיין שם, ואז השאירה הודעה נעלבת. דני מיהר לדווח לה שהמים רתחו, ושהוא לא התכוון. אבל רינה כבר התנתקה.
מי אשם? האם רינה פרנואידית או שמא דני חסר רגישות? הסיטואציה הבדויה הזאת היא דוגמה לעלבון שיכול להיווצר רק בתנאים המיוחדים של תקשורת מקוונת המבוססת על טקסט כתוב, שבה אין למשוחחים מושג על המצב שבו מצוי האדם שמולם.
"אחד הדברים שאנחנו מתקשים אתו מאוד כבני אדם זו התחושה שמתעלמים מאתנו", אומר הד"ר חיים ויינברג, פסיכולוג קליני ואחד הדוברים בכנס "היבטים של תוקפנות ברשת", שהתקיים בשבוע שעבר במכללת שנקר ברמת גן. "זה יוצר מין תחושה של מחיקה. כשאנחנו מדברים עם אנשים פנים אל פנים, יש מעט מאוד מצבים שמישהו ממש מתעלם ממך, ואם כן זה מראה שיש באמת משהו קשה ביניכם.
"בתקשורת טקסטואלית באינטרנט, קורה הרבה פעמים שאין תגובה מסיבה מקרית, אבל אנשים חווים את זה כפגיעה מאוד קשה. כשאף אחד לא מגיב למה שאתה אומר, זה נתפש כמחיקה של העצמיות שלך. לפעמים אנשים לא מבינים כמה הם פוגעים כשהם פשוט לא מגיבים - לפחות עד שהם עצמם נפגעים".
מרגישה נטושה
ככל שמערכות היחסים שלנו עוברות לפורומים, צ'טים, דואר אלקטרוני ו-SMS, שיבושים דיגיטליים מסוג זה ממלאים תפקיד מרכזי יותר בחיינו. לעתים אי ההבנה ניתנת לתיקון מהיר, ולעתים היא מותירה משקע ארוך טווח יותר. פסיכולוגים ומטפלים מפתחים בשנים האחרונות מודעות הולכת וגוברת למאפיינים הייחודיים של היחסים המקוונים, ולבעיות הרגשיות והבין-אישיות שהם מעוררים.
הפורום לפסיכולוגיה ברשת הוקם באתר "פסיכולוגיה עברית" (www.hebpsy.net) על ידי קבוצת מטפלים שביקשו לחקור את התהליכים הנפשיים שעוברים משתמשי המדיום המקוון, כמו גם את האפשרויות לטיפול באמצעות האינטרנט. הכנס הנוכחי של הפורום, שהתקיים בחסות איגוד האינטרנט הישראלי ומכללת שנקר, עסק באלימות באינטרנט.
התובנה שעלתה בכנס הוסיפה ממד מעניין לדיונים התכופים על אלימות מילולית בפורומים ובטוקבקים: רוב המרצים הסכימו שהאגרסיוויות שבאה לידי ביטוי ברשת אינה רק שיקוף של האלימות הקיימת בחברה, אלא נובעת מהתסכול המובנה בהיבטים שונים של הקשר המקוון. גם אחרי יותר מעשור של חיים ברשת, הנפש האנושית עדיין מתקשה להסתגל למצב המקוון.
"קשה מאוד להתגבר על הבעיות שהאינטרנט יוצר בקשרים, ולהימנע ממצבים תוקפניים", אומר הד"ר ויינברג. "יש לי הרבה מטופלות שמנסות ליצור קשר רומנטי דרך האינטרנט. כשאני מלווה אותן, אני נתקל בהמון ציפיות שלא נענות".
לטענת הפסיכולוגית דפנה הומינר, המקור העיקרי לפגיעה ולתוקפנות ברשת הוא אי הבנה המובנית במדיום, שעשויה להביא לתוצאות חמורות. "האינטרנט מועד ליצור אי-הבנה וכשל אמפתי", מסבירה הומינר. "פורומים וסביבות מקוונות מעוררים רושם ראשוני של גן עדן לצרכני אמפתיה. כל עוד זה עובד, זה מצוין. כשאנחנו נענים להזדקקות הזאת, אין תוקפנות. אבל אנחנו בני אדם, ואין לנו אפשרות להיענות כל הזמן. ואז מתפרץ הזעם. אם שלחתי הודעה לפורום ולא ענו לי תוך דקות, או לכל היותר שעות, אני מרגישה נטושה. האינטרנט גרם לנו להתמכר לזמן תגובה מיידי. הוא מקטין את היכולת לשאת תסכול".
האחר נהפך לטקסט
החסך החמור ביותר המאפיין את השימוש בהודעות טקסט לסוגיהן הוא היעדרן של הבעות פנים אמיתיות, המסייעות להבין את כוונותיו של האדם שממול. "כשאני מדבר עם מישהו ורואה את העיניים שלו, קל לי יותר להבין שיש שם בנאדם כמוני, עם צרכים", מסביר הד"ר ויינברג. "באינטרנט אתה לא באמת מזהה שיש מולך בנאדם אחר עם עולם משלו. האחר נהפך לטקסט. ואז קשה מאוד לדמיין שיש שם בנאדם, ולא להפוך אותו לאובייקט. יותר מכך: אנחנו גם משליכים על האחר את העולם שלנו, ומייחסים לו כוונות שלא היו לו".
לדעתה של הומינר, רבים מהגולשים המכונים "טרולים" - אלה המציפים דיונים בפורומים באמצעות הודעות פרובוקטיוויות ותוקפניות - פועלים למעשה מתוך תסכול על חוסר היכולת של הרשת לספק את צורכיהם הרגשיים. "שתיקה והתעלמות - זו הפגיעה השכיחה ביותר ברשת", היא אומרת. "חוסר תגובה נתפש כהימנעות פעילה מסיפוק צורך, ובמצב כזה נוצרת אנרגיה נקמנית. בסבטקסט של הטרול יש תמיד טענה על עוול מצד מישהו".
לדברי הפסיכולוג אודי בונשטיין, מחקרים שנערכו בארצות הברית מראים שאנשים המתבטאים בתוקפנות ברשת הם במקרים רבים קורבנות של תוקפנות, באינטרנט או בחיים שבחוץ. "אפשר לראות את זה בטוקבקים", הוא אומר. "מי שכותב נאצות וקללות הם ככל הנראה אנשים שלא מרגישים חזקים בחיים".
מה הפתרון? הומינר סבורה שהצעד ההכרחי ליצירת יחסים פחות פוגעניים ברשת הוא להסיר את מחסום האנונימיות. "אנחנו צריכים לבדוק אם החופש שהאנונימיות נותנת הוא ראוי ושווה את המחיר", היא אומרת. "כשאדם הוא רק כינוי, אפשר גם לפגוע בו. כשיש מולנו שם, אנחנו זוכרים שזה שיושב מולנו הוא אדם". ואף על פי כן, את הנתק המהותי שיוצר המסך בין הגולשים לא ניתן לדעתה לרפא. "תמיד קיימת אי הבנה בלתי נמנעת. אבל אם הבנו את זה, הבנו לא מעט". |
*--end switch about number of pictures in article*
|
|
|
|
|
_________________
|
|
|
|
|
|
