| נשלח ב-11/4/2007 08:32 |
 |
| |
ברדיו מחמירים: בלי שירה בספירת העומר
הרבנים חלוקים, בתחנות הרדיו הדתיות מחמירים, המאזינים ממורמרים, והאמנים נאלצים לנשוך שפתיים ולספק את הסחורה. אחרי פולמוס הקטניות והאקונומיקה הכשרה לפסח, קבלו את הדיון הלוהט הבא בקרב פוסקי ההלכה: השמעת מוזיקה בימי ספירת העומר
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2007 08:46 |
|
| |
"תרגיל השואה" בטקסס יצא משליטה
תלמידים התבקשו להתנהג כנאצים, והתעללו ב"יהודים"
ואקסהאצ'י, טקסס (אי-פי). "תרגיל חינוכי" בנושא השואה שנערך בבית ספר בטקסס יצא משליטה, כאשר חלק מהילדים הרחיקו לכת במילוי תפקידם כ"נאצים", והתעללו בחבריהם. התרגיל נערך בקורס בגיאוגרפיה שהתקיים בכיתה ט' של בית הספר בעיירה, 48 ק"מ מטקסס, כדי להמחיש לילדים את חוסר הסובלנות בתקופת השואה. במהלכו, קיבלו תלמידים הוראה לשחק תפקידים של גרמנים ויהודים בתקופת השואה.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2007 08:57 |
|
| |
סיפור המחלוקת בויז'ניץ בעיני עיתונאי YNET
כולל תיאוריה מעניינת לגבי ההתפצלויות בעולם החסידות. מעניין.
"לאורך שנות קיומה של החסידות, מאז
ייסודה על ידי הבעל שם טוב במאה ה- 18, ידעה התנועה הרוחנית פיצולים רבים
והסתעפויות אין ספור. "בראשית ימיה של החסידות", מסבירים מביני עניין,
"הפיצולים באו על רקע אידיאולוגי ואמוני. כל אחד היה לו את הדרך שלו. היה
הבדל משמעותי בתפילות, בדרכי הלימוד ובדרך החיים". "היום זה בעיקר בגלל
שהחסידויות גדולות מדי וצריכות להתפצל", מוסיף בקיא בהלכות החסידות בכלל
ובהלכות ויז'ניץ בפרט. "אנשים מרגישים שאין להם את הקשר שהם זקוקים לו עם
האדמו"ר והם חשים צורך להשתייך למקום שייתן להם יותר, מחפשים את הדרך
להתעלות בקהילה קטנה ומגובשת יותר ולכן הם נותנים לעצמם את האפשרות לבחור".
בשם אחד החסידים שרואיין.
יש כמובן את המניע שלא הוזכר אך בולט מהכתבה: שליטה. או פרנסה. אבל סבורני שהמניע שמובא כאן הוא אמיתי בהחלט. אמנם אין לשכוח שאדם רוצה להרגיש שהוא שייך למסגרת גדולה, חזקה, ועשירה. גם בגלל התועלת, גם בגלל הכבוד, גם בגלל שאדם מטבעו רוצה להיות בצד המנצח והמוביל. אלו טיעונים כלליים, שאינם שייכים כלל למחלוקת ההיא.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3386661,00.html
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2007 09:10 |
|
| |
אבל מדוע גיבוש הקהילה מחייב מלחמה בקהילה האחרת?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2007 09:42 |
|
| |
בע"ב, וכי אינך יודע שהדרך היעילה ביותר לגבש קבוצה של בני אדם היא לתת להם אויב משותף להילחם בו?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2007 11:20 |
|
| |
"וינרוט הוא ג'ינג'י סוער שנוטה לעתים להתפרצות. הוא נולד ב-1948 בעיר אינסבך שבגרמניה, בעת שהוריו הגליצאים שהו במחנה מעבר לקראת עלייתם לישראל. משפחת וינרוט, משפחה שומרת מצוות אך לא חרדית, התיישבה בנתניה. האב היה מנהל חשבונות והאם עקרת בית. כשגדל למד וינרוט בישיבה התיכונית פוניבז', לשם משכה אותו השמועה על ראש הישיבה, רב צנוע שאין על שמו רחוב והוא "חכם יותר מאריסטו".
לימים, כשהתנדב להיות פה למיעוט החרדי, המופלה והמנודה לדעתו על ידי הרוב החילוני, דבק בו הדימוי של "הפרקליט החרדי". ואולם הוא רחוק מלהיות חרדי: את מגוריו קבע על קו הגבול שבין העיר החרדית בני ברק לעיר החילונית רמת גן; משרדיו החדשים צופים אל תל אביב מקומה גבוהה באחד ממגדלי הזכוכית החדשים בצפון העיר; וחייו נעים בין לימוד תורה בחברותא עם אחד מחכמי הדור, לימודי חול באוניברסיטאות והגנה בבית המשפט על חשודים גדולים ומפורסמים.
בהגיע זמנו התגייס וינרוט הצעיר לנח"ל. החוויה הקיצונית שעבר אברך המשי בפגישה עם צה"ל המחוספס של שנות ה-60 נחרתה בנפשו. לדבריו, הקללות וניבולי הפה ששמעו בחורי הישיבה מיד כשירדו מהמשאית שהביאה אותם למחנה הטירונות גרמו לחלק מהם לגזור על עצמם תעניות.
"אין לכם מושג מה המרחק התרבותי בין העולם החרדי לעולם החילוני", אומר וינרוט. "ובעימות שבין שתי החברות האלה אין לי לרגע אחד ספק היכן אני עומד: לצד החרדים, למרות שאני עצמי איני חרדי. בכל חברה חייבים למצוא 'אחר' כלשהו, שכלפיו מותר להחצין רגשות חייתיים ואלימים. בישראל זה לא תקין פוליטית להחצין שנאה לערבים, על אף שהיא קיימת, אז הכי פשוט לקרוא לחרדים פרזיטים. הם נראים אחרת, לא הולכים לצבא, מסריחים מזיעה בקיץ. אין שום הגנות לציבור הזה. כלפיו הכל מותר".
וינרוט מודה כי בשנים האחרונות פחתה עוצמת הרגשות, אולי גם בגלל ארגוני חסד שהקימו חרדים, שמושיטים יד מפויסת ומפייסת למדינה ולציבור החילוני - ארגונים כמו "יד שרה" שמשאיל ציוד רפואי או זק"א שנהפך לחלק ממנגנוני החירום וההצלה. הוא מעיד שדווקא החרדים נוטים לנטוש את ניסיונות הכפיה על הציבור החילוני, בעוד שלדבריו הדתיים-לאומיים עדיין רואים עצמם ערבים לקיום המצוות בישראל.
לדבריו, בקרב הציבור החרדי חלה התקרבות לציבור הדתי-לאומי. "מראשית ימי הציונות האמין הציבור הדתי-לאומי שיש לו ברית גורל עם הציבור החילוני", הוא אומר. "אחת התופעות המדהימות בציבור החרדי היא שהוא מדבר יותר ויותר במונחים של הציבור הדתי-לאומי. כשסיפרתי לרב אלישיב על חילול השם בעניין אל על, הוא שאל 'מה יהיה על המדינה היהודית?' בשפה הזו דיברו בעבר מנהיגי הציונות הדתית". וינרוט אומר כי הוא תומך קיצוני של המדינה הדמוקרטית "ככל שמדובר בזכויות הפרט". לדבריו, "מי שנהנה מזכויות הפרט הם, בראש ובראשונה, מיעוטים כגון הציבור החרדי".
http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070413_848100&layer=hp&layer2=&layer3=law
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 21:58 |
|
| |
http://news.walla.co.il/?w=/90/1090290
ניצולי שואה: ישראל מתכחשת אלינו
"הושפלנו, כבודנו נרמס", טענו אתמול ניצולי שואה בדיון בכנסת, והאשימו את פקידי האוצר כי הם נוהגים בהם באטימות, ציניות וסחבת.
בדיון הסוער שיזמה השדולה למען ניצולי השואה התפרצו ניצולים רבים בזעם לעבר נציגת משרד האוצר, ואחרים פרצו בבכי. חלק מהניצולים קראו להחרים את טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואחרים קראו להכריז כי בשעה שבעולם מכחישים את השואה, מדינת ישראל מתכחשת לניצוליה.
כ-40 אלף ניצולי שואה בישראל מקבלים קצבאות נכות מהמדינה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. גובה הקצבה הבסיסית, 1,040 שקלים לחודש מגיע לפחות ממחצית הקצבה שמשלמת גרמניה לניצולי שואה "בני התרבות הגרמנית". ואולם בניגוד לגרמניה דורשת ישראל מניצולי השואה להוכיח בפני ועדה רפואית כי נכותם נגרמה כתוצאה מרדיפת הנאצים, כתנאי לקבלת הקצבה. את משכורות חברי הוועדה משלם משרד האוצר, והדרך היחידה לערער על קביעותיה היא בפנייה לבית המשפט
"הבנאליות של השקר"
אחת הניצולות, טובה פדנס, סיפרה כי לאחר שהוועדה הרפואית דחתה את בקשתה להגדיל את הקצבה, המליצו לה באוצר להתחזות לחולת נפש כדי לשפר את סיכוייה בפעם הבאה.
אברהם ברקוביץ', ניצול שואה מרומניה הסובל מסיבוכים באזור הפה והחניכיים, סיפר כי בוועדה הרפואית אמרו לו "תקבל פיצוי רק על השן שאיבדת בשואה". ברקוביץ' טען כי הוועדות פועלות בכוונה כדי לחסוך כסף לאוצר, המשלם את משכורותיהם של חברי הוועדה. לדבריו, "באוצר אמרו לי שהם חושבים שהוועדות הרפואיות ליברליות מדי עם הניצולים
ניצולי שואה מבולגריה ומרומניה, שזכו לפני כשנה בהכרת המדינה לאחר מאבק משפטי ממושך, סיפרו כי האוצר מסרב לשלם להם קצבאות על שבע השנים שעברו ממועד הגשת הבקשה ועד לפסק הדין. ניצולה אחרת, רחל ביאלה, טענה כי אנשי האוצר הצליחו לטרפד הצעות חוק שניסו להיטיב עם ניצולי השואה באמצעות מסירת נתונים מנופחים על עלותן של אותן הצעות חוק. לדבריה "באוצר יש היום בנאליות של שקר, על משקל הבנאליות של הרוע שעליה כתבה חנה ארנדט לגבי אדולף אייכמן".
רבים מהניצולים זעמו על כך ששר האוצר, אברהם הירשזון, לא מימש עד כה את הבטחותיו להקל עליהם. ח"כ זבולון אורלב (האיחוד הלאומי-מפד"ל), שהשתתף בדיון, קרא להוציא את הטיפול בניצולי השואה מידי האוצר, משום שלדבריו, אנשי האוצר אינם יודעים כיצד לנהוג בבני אדם. יו"ר השדולה, ח"כ קולט אביטל (עבודה) זעמה על כך שראש היחידה המטפלת בניצולי השואה רפי פינטו התעלם מהזמנת הוועדה, לא הגיע לדיון, ושלח במקומו את אחת מעוזרותיו.
נציגת האוצר שהשתתפה בדיון אמרה, כי "כל טענות הניצולים נובעות מאי-הכרת סמכויות הוועדה". היא הבהירה, כי אין שינוי במדיניות המחייבת את הניצולים להוכיח קשר סיבתי בין נכותם לבין הרדיפה בשואה. היא ציינה, כי גם ברכישת תרופות יממן האוצר רק תרופות המיועדות לטיפול באותן בעיות רפואיות שנגרמו כתוצאה מרדיפת הנאצים.
יושב ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה, נח פלוג, אמר כי ישראל היא המדינה היחידה המתנה את הסיוע לניצולי שואה בהוכחת הפגיעה הגופנית, וציין כי עד היום לא נחקק בישראל חוק המכיר במעמדם של ניצולי השואה.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 22:09 |
|
| |
80,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני
הנתון המזעזע שבכותרת הוא לב הסרט "מוסר השילומים". "אני חשה בושה איומה", אומרת היוצרת, אורלי וילנאי-פדרבוש,
במדינת ישראל חיים למעלה מ-80,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני. רבים מביניהם אינם יכולים לקנות תרופות, או לשלם את חשבון החשמל החודשי. התמיכה לה הם זוכים מהמדינה היא מחפירה.
הנתונים הללו הם רק חלק מהתמונה הקשה שנחשפת בסרט "מוסר השילומים", סרטם הדוקומנטרי של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז שיוקרן הערב במקביל בערוץ 2 ובערוץ "יס דוקו". הסרט מנסה להתחקות אחר סכומי הכסף האדירים שהובטחו לניצולים במסגרת "הסכם השילומים" בין ישראל לגרמניה.
ב-1953, כשנחתם ההסכם, העבירה גרמניה 800 מיליון דולר (סכום אדיר באותם הזמנים) לטובת ניצולי השואה בישראל. חלק מהכסף הועבר ישירות לישראל, וחלק ממנו הגיע לידי "ועדת התביעות של ניצולי השואה" – גוף יהודי בינלאומי, שמחזיק עד היום במאות מיליוני דולרים.
כסף שנועד לאפשר לניצולים להזדקן בכבוד, הושקע בבניית מפעלי תעשייה, תשתיות וציוד צבאי. "השתמשנו בכספי השילומים לבניית המדינה. זה היה הכרחי באותו זמן, אבל כעת אותם ניצולי שואה, שבזכותם הוקמה המדינה, חיים בעוני, והממשלה מתעלמת ממצוקתם", אומרת וילנאי-פדרבוש בראיון לוואלה!. "כבר שנים אני מתעסקת בצדדים הלא יפים של החברה הישראלית, אך אף פעם לא התביישתי כל-כך כמו במהלך העבודה על הסרט".
ניצולת שואה, חירשת, חצי עיוורת. לבד
אסתר פרנק, אחת מהמרואיינות בסרט, עברה כילדה את הזוועות ב טרייזינשטט וב אושוויץ. אילו היא הייתה חיה היום בגרמניה, הייתה פרנק זכאית לקבל מדי חודש לפחות 800 יורו, כמו גם תרופות בחינם וסיוע בדיור. אבל אסתר עלתה לישראל. כיום היא מתגוררת בדירה מתפוררת. למרות שהיא חירשת כמעט ב-100%, אין לה מכשיר שמיעה. אין לה כסף בשביל אחד. המשקפיים שהיא מרכיבה אינם מסייעים לבעיות הראייה שלה – הם אינם במספר המתאים. פרנק כמעט לא יצאה מהבית בשנים האחרונות – היא סובלת מנכות קשה. מדינת ישראל מעבירה לה מדי חודש 3,000 שקלים. היא בקושי מצליחה לקנות תרופות
לפני כמה חודשים, זמן קצר לאחר הראיון איתה, פרץ גנב לביתה של פרנק. הוא לקח 87 שקלים שהיו בארנק שלה, והסתלק. היא שכבה באותו זמן על הרצפה, בחוסר אונים.
"אי אפשר לא לחוש בושה איומה", אומרת פדרבוש. "האם מישהו היה מוכן לראות את אמו או סבתו במצב מחפיר כזה?".
הניצולים משלמים את מחיר הביורוקרטיה
במהלך העבודה על הסרט, ניסו וילנאי ומרוז לשוחח עם שר האוצר אברהם הירשזון על מצבם המחפיר של ניצולי השואה. "התקשרנו ללשכה שלו עשרות פעמים, ניסינו בכל דרך אפשרית, כולל ללכת אליו הביתה. הוא כנראה היה עסוק מאוד", אומרת וילנאי-פדרבוש. שר האוצר ההולנדי, לשם השוואה, מצא זמן לארח את השניים בלשכתו בהאג.
וילנאי-פדרבוש ומרוז עבדו בשיתוף פעולה עם "הקרן לרווחת ניצולי השואה", וגייסו מהמדינה 120 מיליון שקלים אותם החליטה הקרן להשקיע במימון תרופות לניצולים.
וילנאי ומרוז פנו לקופות החולים, וגילו שניצולי השואה בישראל זכאים, על פי חוק, לקבל תרופות בחינם. "משרד האוצר אמור להעביר למערכת הבריאות רשימה של כל ניצולי השואה, כך שכאשר הניצול מגיעה לבית המרקחת, מיד יידעו שהוא זכאי לתרופות בחינם. במקום כלשהו בדרך – לא ברור לנו איפה, כל צד מאשים את השני – התהליך נתקע. ניצולי השואה משלמים את המחיר".
אליזבת דרגוצקי, מרואיינת נוספת בסרט, מקבלת מהמדינה מדי חודש 1,700 שקלים. היא סיפרה למרוז ופדרבוש כי היא אינה קונה תרופות שחשובות לה, מכיוון שאינה יכולה לממן אותן. אילו הייתה יודעת שהיא זכאית לתרופות בחינם, מצבה הבריאותי ודאי היה טוב יותר. "הבעיה היא שאף אחד לא טרח ליידע את ניצולי השואה על הזכויות שלהם. זה מעיד על זלזול באנשים", אומרת וילנאי פדרבוש
"אני לא אצליח להירדם בלילה"
וילנאי אומרת כי ההחלטה של YES לתמוך בהפקת הסרט, ולאפשר את הקרנתו גם בערוץ 2 ולא רק למנוייו, היא "החלטה אמיצה". היא מבקשת לציין שאם הסרט יצליח לשנות את המצב, "זה יהיה בזכות הצוות המצוין שעבד עליו – התחקירנית מיכל הוכברג, העורכת ענבל פטל והבמאי שגיא בורשטיין".
"חשוב לי שכמה שיותר אנשים יראו את הסרט הערב. במהלך העבודה, כאשר הבנתי את גודל המחדל, הרגשתי שלא מדובר בפרויקט עיתונאי רגיל מבחינתי. הרגשתי שאם לא אעשה כמיטב יכולתי בשביל לתקן את המצב, אני פשוט לא אצליח להירדם בלילה".
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 22:25 |
|
| |
מתנצלים שנשארנו בחיים
נורית אמיתי מתקוממת על הסתירה שבין הציווי לזכור את השואה וההתעלמות הפושעת של ישראל מהניצולים, ומזכירה שלא נשאר עוד הרבה זמן
מספר תעודת הזיהוי של צביה חקוק בכחול, על גבי אמת ידה, עוד מימי שהותה במחנה ברגן בלזן משם עלתה לישראל כנערה וקיבלה תעודת זיהוי נוספת, המונחת עמוק בתיק.
ההבדל הדק בין התעודות הוא שמספר הזיהוי היותר משמעותי שמלווה אותה שנים רבות הוא זה שהוטבע על ידה בתקופת השואה. המספר מאותו המחנה צועד איתה גם היום, כל הדרך אל רשויות הרווחה, כשהיא נזקקת לסיוע כספי לרכישת תרופות ופעולות שיקום שונות המתבקשות מהפגיעות והמחלות בהן לקתה בתקופת השואה
מן הידועות הוא שמספר ניצולי השואה הולך ופוחת עם השנים ובינתיים, רבים מהנותרים מתמודדים עם עוני ודלות, בעיות בריאות וזיכרון קצר של הרשויות שאמורות לסייע, אך מקשות על הנזקקים. לנו אומרים: 'לזכור ולא לשכוח' ואותם, עצוב לומר אך זו עובדה, שכחו, כנראה, כבר מזמן.
מתי נזכרים? כשאפשר לעשות מזה אייטם אקטואלי בחדשות לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אז נזכרים שצריך גם לומר שעושים משהו למענם, מקימים שדולות ועמותות. השבוע היתה זו השדולה שהוקמה בכנסת הנוכחית (הנוכחית! ואיפה הם היו לפני עשר, עשרים ושלושים שנה?) על ידי חברות הכנסת קולט אביטל (עבודה) ושרה מרום-שלו (גיל).
צביה רצתה להגיע לדיון המיוחד שיזמה השדולה ולספר ממקור ראשון מה באמת קורה עם האנשים שמאחורי המספרים ביום יום, אך ויתרה. מדוע ? היא חשבה לעצמה כי מועד הדיון אינו מקרי ובסופו של דבר הוא ישרת את נבחרי הציבור ולא את הנזקקים האמיתיים. הם ישארו בבית, עם הבעיות ובלי הסיוע, וימשיכו לשוטט חסרי אונים בתקווה שמישהו יסייע להם לסיים את החיים בכבוד
במקרה הזה, השדולה אמורה לשפר את מצבם של ניצולי השואה ולקדם חקיקה בנושא. הבעיה שעם השנים הולך ופוחת הדור, גוברות הבעיות ובקצב הזה לא ניתן יהיה לעשות הרבה כי דרכו של הטבע חזקה מרצונם של אנשים. עד שהחקיקה תעבור את מסלול הטיולים בין הקריאות, הוועדות ותיקוני המשפטנים והאוצר– הרבה ניצולים כבר לא יוכלו ליהנות ממנו. לכן חשוב לעשות מעשה כבר עתה, לדלג על חוקים ולקבוע קריטריונים גמישים שיאפשרו יישום מהיר של סיוע כמו גם תמיכה בנזקקים
ואם בנתונים וברצון הרשויות עסקינן הרי שלפני פחות משנה, לבקשת ממשלת ישראל, נערך דו''ח בנושא על ידי ד''ר ג'ני ברודסקי ממכון ברוקדייל של הג'וינט והדמוגרף הפרופ' סרג'יו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית. הוא נועד לספק הערכה מוסמכת על מספר הניצולים ומיפוי צרכיהם הכלכליים, הבריאותיים והחברתיים. נתונים עדכניים, נכון לשנה האחרונה, מצביעים על כך ש-40% מניצולי השואה חיים תחת קו העוני וההתמודדות שלהם נוגעת גם בדילמה הבלתי פוסקת בקבלת ההחלטות הנוגעות בבחירה בין מזון לבין תרופות, בין חימום הבית בחורף למיזוגו בקיץ.
אגב, הנתון הכואב אינו הנתון האמיתי, כי נעדרים ממנו ניצולים החוסים במוסדות ברחבי הארץ וכן כאלו המתגוררים בישובים מרוחקים. בפועל נותר הדו''ח על המדף והניצולים נותרו בחסרונם. עובדה, כל פעם מחדש, בטרם יום הזיכרון עולים וצפים הסיפורים.
מדברים הרבה על דור שני לשואה, על חשיבות המסר לדור הצעיר וכו' אך בקשה קטנה אחת: אל תשכחו בדרך את העדים החיים שזקוקים לא רק לאמפטיה אלא גם לעזרה וסעד. אין להם עוד הרבה זמן לספר את סיפורם, אז לפחות את הכבוד אל תיקחו מהם
_________________
|
|
|
|
|
|
