|
|
| נשלח ב-9/4/2006 23:56 |
 |
| |
| הלל צייטלין ורעידת האדמה בסן פרנסיסקו, אפריל 1906 |
 |
| מאת עשהאל אבלמן |
|
| "מה אנו ומה חיינו אם דיה לאיזה מקרה להרוס את כל בניין האושר אשר אנו בונים ביגיעה אין קץ במשך מאות שנים?" - הלל צייטלין קורא לתחייה דתית בעקבות האסון |
בשעה 5:12, לפנות בוקרו של ה-18 באפריל 1906, זיעזעה רעידת אדמה בעוצמה של 8.3 דרגות בסולם ריכטר את העיר סן פרנסיסקו. הרעש נמשך כ-45 שניות. על אף התמוטטותם של כמה בניינים, פריצתן של כמה דליקות וקריסתן של תשתיות התקשורת והמים לא היו סימנים לכך שמדובר באסון יוצא דופן בחומרתו. תושבים רבים אף לא התעוררו משנתם בשל הרעידה. המציאות החלה להשתנות כאשר כוחות כיבוי האש, שסבלו מהעדר מוחלט של אספקת מים, נכשלו בניסיונותיהם להשתלט על כחמישים מוקדי השריפה שהתלקחו במקומות שונים.
משלא כובו, נהפכו השריפות המקומיות לתבערה אדירה ולא נשלטת שהשתוללה במשך שלושה ימים והשמידה חלקים רבים של עיר הנמל הגדולה. למעלה מ-28 אלף בניינים עלו באש והתמוטטו, אלפי בני אדם נלכדו בהריסות ולמעלה מ-500 מהם מצאו את מותם (זה המספר הרשמי, יש הערכות כי היו למעלה מ-3,000 חללים). בימים שלאחר האסון ניכרה האנדרלמוסיה בעיר. קרוב לרבע מיליון תושבים נותרו חסרי בית ופונו למחנות ארעי שהוקמו בשטחים פתוחים. ברחובות ההרוסים התנהלו קרבות קטלניים בין כוחות המשטרה לבין חבורות של בוזזים שפשטו על הריסות בתי המגורים והעסק. זה אסון הטבע הגדול ביותר שפקד אי-פעם עיר מרכזית בארצות הברית.
היומון העברי היחיד שנדפס בווילנה ב-1906 היה עיתון "הזמן". זה היה ערוץ תקשורת מרכזי שסיפק לאלפי קוראיו מידע על ההתרחשויות היומיומיות שאירעו ברוסיה ובעולם כולו. בעמודיו הפנימיים של גיליון 20 באפריל, שהיה יום שישי, הופיעו ידיעות ראשונות על האירועים בסן פרנסיסקו וכך נכתב בהן:
"כי היה רעש הארץ ואחדות ממחלקות העיר חרבו. אלפי אנשים אבדו. הזועה שברה צינורות המים והגז. בערה גדולה מאד פרצה, בית המועצה שבעיר אשר הוציאו עליו 7 מיליוני דולרים היה כולו לחרבה. בתים רבים נפלו ויהיו לקברים לאנשים. בשלוש שעות אחרי הצהרים פרצה אש לוהטת במהירות בכל טור הבתים שעל החוף. העיר היא בסכנה להיות כולה לחרבה (...) נותצים עתה את הבתים למען לא תפרוץ האש הלאה. פטרולים הולכים ברחובות ומצווים הם לירות על השודדים, אשר ימצאו במקום הרשע...".
ביום שני, 23 באפריל, הובאה ב"הזמן" סקירה קצרה על דמותה של סן פרנסיסקו שנחרבה. הקורא העברי למד כי העיר היא "מרכז המסחר בקליפורניה" וכי יש בה כ-400 אלף תושבים. עוד הוסבר בסקירה כי "הסביבה היא יפה" וכי "מזג האקלים הרך והנעים, הצמחים הגדולים והנפלאים הועילו לא מעט להפרחת העיר". לקראת סיום הופיעו כמה פרטים על חיי התרבות בעיר: "על מצבה הקולטורי (...) אפשר לשפוט ממספר סופרי ההשכלה והמדעים שאבדו יחד בעת החורבן. בה היו: אקדמיה למדעים (...) 33 ביבליאטיקאות, 11 טיאטרונות, ארבעים בתי חולים ושלוש מאות וי"ט מוסדות חסד שונים".
הדיווח המפורט ביותר של "הזמן" על רעידת האדמה בקליפורניה הופיע במהדורת יום שלישי, ה-24 לאפריל: "עוד אי אפשר להעריך בקירוב את כל כמותה של הקטסטרופה האיומה בקליפורניה. לפי שעה משערים, כי מספר הנפשות שאבדו בסן פרנציסקה לבדה הוא כחמשת אלפים (...) סן פרנציסקה, עיר המרכולת הגדולה לחוף האוקינוס השוקט נהרסה כולה. נזק הממון והרכוש עולה לערך שלש מאות מליון דולר (...) האש עברה כבר אל רחובות העשירים, אשר שם עומדים ארמונות המיליונרים. כל הרחובות הנהדרים האלה נהפכו לים זועף של אש ועשן (...) מחוסר מים ומנדודי שינה הוכו יושבי העיר בשגעון. רבים שוכבים בבתיהם בתרדמת מהומה (...) אנשי העיר נסים מפני להבות האש אל תוך הים, הרבה נטבעו בגופם (...) אין כל תחבולה להשקיע את האש. הרעב הולך וחזק (...) למרות השמירה המעולה מצד הפוליציה שודדו בתים רבים. דלתות בתי היין נשברו והרבה שיכורים ופוחזים שכבו שיכורים בחוצות. המספר המדויק של ההרוגים לא יודע לעולם. בהריסת בית המשוגעים נהרגו כמאתיים וחמישים משוגעים ויתרם נמלטו והם תועים בסביבות העיר ועושים שערוריות (...) נחרבו גם אוצרות אמנות שאין להם תמורה. בכל מדינות אמריקה אוספים נדבות בעד קורבנות הקטסטרופה (...) המילירדר רוקפיליר נדב מאה אלף דולר (...) באהלים שהוקמו בעד הפליטים מסן פרנציסקה פרצה מחלת הטיפוס ומחלת האבעבועות. מפחדים מפני התפרצות אפידמיה".
בשנת 1906 היה הלל צייטלין (1871-1942) חבר המערכת הראשית של "הזמן" ובעל טור מרכזי שהופיע פעמים רבות בעמוד השער. רשימותיו של צייטלין, שהיו פופולריות מאוד, עסקו בעניינים אקטואליים וכן בסוגיות פילוסופיות ובביקורות ספרים.
בימים ההם היה שרוי צייטלין, איש העיתונות העברית בן השלושים וחמש, בעיצומה של מהפיכה רוחנית פנימית. ימי ילדותו עברו עליו בסביבה חסידית אולם כנער נקלע למשבר רעיוני חריף שהוביל אותו למצב של "כפירה" ו"ספקנות קיצונית בענייני אמונה" (כהגדרתו ברשימה אוטוביוגרפית ב-1928). בשנים הראשונות של המאה העשרים, בעקבות עיונו בכתבים הפילוסופיים של ניטשה ולב שסטוב וכן בהשפעתם של הפוגרומים הגדולים שפגעו ביהודי רוסיה בשנת 1905, הלך צייטלין ונטש את "הכפירה" ו"הספקנות" וגיבש לעצמו השקפת עולם דתית, מיסטית ואפוקליפטית. הדברים שכתב צייטלין על רעידת האדמה בסן פרנסיסקו שופכים אור על השקפת עולמו החדשה באותם ימים.
ימים ספורים לאחר הידיעות על רעידת האדמה הגדולה פירסם צייטלין רשימה ארוכה שכותרתה, "שיחות קטנות על עניינים גדולים". "חפץ אני לטייל עמכם ארוכות וקצרות על האסון בסן פרנציסקה", כתב. במשך הרשימה ביקש צייטלין לברר מה יכול האדם המודרני, בן ראשית המאה העשרים, לומר על משמעותם של חייו לנוכח האסון הגדול בסן פרנסיסקו.
הוא טען כי בני אדם רבים עוסקים בעניינים לאומיים וחברתיים, אולם קבל על כך כי אין מי שמדבר על "גורלו של האדם, מהותו, תוכן חייו (...) ראשיתם וסופם, מטרתם ותכליתם, עיקרם ומרכזם" ואין מי שמנסה לברר "חיי האדם מה הם? מאין הם? למה הם? מה כל זה הרעש? למה הם כל אלה הרעות והזועות?"
צייטלין כתב כי בני אדם רבים דיברו על האסון בסן פרנסיסקו: "הכל יודעים אותו והכל עוברים עליו כמו שעוברים על איזה מכשול קטן אשר יקרה ברחוב. מזכירים את המאורע, מספרים את פרטיו-ודי. יודעים שהיה מעשה רעידת הארץ ביום פלוני, בשעה פלונית, במקום פלוני ושבים עוד הפעם אל הפוליטיקה". לדעתו של הפובליציסט-הפילוסוף לא היתה משמעות אמיתית לכל הדיבורים הללו, הוא טען שיש ללמוד משהו עמוק, רוחני ומהותי מהאירוע החמור והראה כי קיים תקדים היסטורי ללימוד מעין זה:
"והנה מאורע איום כזה קרה, לפני מאה וחמישים שנה ואז הבהיל את כל המוחות, הכניס ספיקות מרים, הועיל לפשט את העקמומיות שבלב, צרף, טהר וזקק את הדעות ואת המחשבות. מכוון אני למהפכת ליסבון שהיתה בשנת 1755. מהפכת ליסבון חוללה מהפכה גדולה ברוח...".
צייטלין הסביר כי רעידת האדמה שהתרחשה בליסבון באמצע המאה השמונה עשרה הובילה למהפיכה מחשבתית משמעותית בעולם התרבות האירופית: "המעבר היה אז מהשקפה תיאולוגית להשקפה מדעית, ממושגי הצדקה והחטא, השכר והעונש למושגי ההכרחיות (...) החוקיות". החל מאותו הרגע שהבינו אנשי רוח נאורים כי לא ייתכן שחטאיה של ליסבון (שנחרבה) רבים יותר מחטאיה של פאריס שנותרה עומדת באושר על תלה, קצרה היתה הדרך לשלילת ההשקפה הדתית על אודות השגחה עליונה הפועלת בעולם על פי כללים של שכר ועונש. תחת האמונות הישנות עלו אז השקפות חדשות שהסבירו כי אלוהים הוא "עריץ" וכי הטבע פועל בדרך עיוורת. בורא העולם, אם קיים הוא, אינו משגיח על בריותיו ועל האדם המבקש להתמודד עם המציאות לדעת כי הדרך אל האושר עוברת דרך מאבקו לעצמאות מחשבתית ולשליטה בטבע. צייטלין הציג את עלייתם של השקפות אלו כמהפיכה חילונית-רציונליסטית, שסימלה את סופם של ימי הביניים ואת ראשיתה של "עת חדשה".
והנה, על פי צייטלין גם מהפיכת סן פרנסיסקו צריכה לעורר תגובה רוחנית בקרב בני אירופה, אולם התגובה צריכה להיות הניגוד הגמור של המסקנות שהוסקו באמצע המאה השמונה-עשרה. במטרה להבהיר את כוונת דבריו המשיך צייטלין לשרטט בראשי פרקים את ההיסטוריה של האמונות והדעות באירופה המודרנית.
התגובה החילונית שנוצרה בעקבות הרעש בליסבון היתה ריאקציה מוכרחת "לעול התיאולוגי הקשה של ימי הביניים". האדם האירופאי החל להשתחרר מאזיקיו הרוחניים, "גברה ממשלת השכל". מעמסה כבדה הוסרה מעל המחשבה האנושית ואמונה חדשה נכנסה ללבות בני האדם. השליטה בעולם, כך האמינו כעת, נתונה בידי בני אנוש ומאמץ גדול יוביל להישגים ולאושר אינסופיים. עתידו של האדם עשוי להיות: "שמש אשר לא תשקע ופרחים אשר לא יבלו".
אולם השנים הרבות שעברו על אירופה מאז אותם ימים הוכיחו כי האמונה שהאדם תלוי רק בעצמו הכזיבה: "מני אז עברו תקופות רבות ושונות. האדם עלה ונפל וכבר הספיק לאכול מפרי עץ הדעת ולטעום את כל מרירות המוות". הטענות הנאורות כי "האדם הוא כל יכול, שבכוחו לשנות ולסדר את הכל כחפצו, שבמלחמת האדם עם הטבע הוא המנצח, שהאדם לפי טבעו נושא בקרבו את האושר המוחלט", כל אלו התגלו כ"אמונה ילדותית".
הלל צייטלין הסביר כי רעידת האדמה של 1906 היא קריאה לריאקציה חדשה. הרעש הגדול הוא קול שאונו של פעמון ההיסטוריה המודיע כי הגיע זמנה של מטוטלת הרעיונות הגדולה לנוע:
"מה אנו ומה חיינו אם דיה לאיזה מקרה להרוס את כל בניין האושר אשר אנו בונים ביגיעה אין קץ במשך מאות שנים? האם לא שחוק ילדים הוא כל הבניינים שאנו בונים וכל אלו הדברים שאנו נלחמים בשבילם ושופכים איש את דמי רעהו? (...) אסון סן פרנציסקה מספר הרבה למי שלב לו לחוש ולהרגיש (...) קול קורא מתהום: הרי לכם כל הבניין שלכם, כל האושר שלכם, כל הביטחון אשר אתם בוטחים! ואז בעת אשר צעקת תהום תרגיז את האדם (...) יש אשר יבקש את 'העריץ' אשר מאס בו (...) אליו ישא עין, אליו יהמה ליבו, אותו תשאל נפשו".
הנה כך, בעקבות חורבנה של עיר נמל גדולה בצדו השני של העולם, קרא הלל צייטלין לשובו של האדם המודרני והרציונלי, יציר הנאורות והמודרניות, אל תפישה דתית המחזירה לעולם הרוח האנושי את אלוהים.
(ומה היה אומר על מגדלי התאומים...?)
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=703319&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
תוקן על ידי - Shlomo_l - 09/04/2006 23:58:19
תוקן על ידי - עצכח - 12/04/2006 9:28:56
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2006 15:39 |
|
| |
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3238356,00.html
אם התינוק שמת ממכות: "מתאכזרים אלינו כי אנחנו חרדים"
בעקבות תיאורי מעשי ההתעללות של האב הצעיר בבנו התינוק, מאשימים החרדים בירושלים את התקשורת
והמשטרה באפליה ומגדירים את הפרשה כ"עלילת דם של פסח". רב ידוע: "ירושלים תבער אם הוא לא
ישוחרר". אמו של התינוק: "אם היינו ערבים לא היו מתנהגים אלינו בצורה כה שפלה"
אילן מרסיאנו
חלק מהרחוב החרדי בירושלים התייצב הבוקר (ב') לימינו של האב בן ה-19, החשוד כי התעלל למוות
בבנו בן השלושה חודשים. רבים אמרו כי הם מקבלים בספקנות רבה את הודעות המשטרה בדבר האירועים
שקדמו למותו של הפעוט ומאשימים אותה כי פסקה את דינו של האב עוד לפני שהחל המשפט. גם כלי
התקשורת ספגו ביקורת רבה על שלא הביאו לידיעת הציבור את גירסת המשפחה והסתפקו בהודעות המשטרה.
אימו של התינוק אמרה היום למקורביה כי ההתייחסות כלפיה וכלפי בעלה נגועה באפליה חמורה: "הבעיה
היחידה זה שאנחנו חרדים ולא ערבים, לכן מתנהגים אלינו בצורה כה שפלה ואכזרית. זו עלילת דם
לפני פסח. מדובר באברך ובעל עדין ואין סיכוי שעשה זאת".
על האשמות המשטרה בנוגע להטחת התינוק בקיר וטלטולו אמרה האם: "הוא טלטל אותו בצורה שמרגיעים
תינוק וממש לא בצורה של התעללות. הוא היה בהיסטריה שהתינוק לא נושם וניסה לנער אותו אבל רחוק
ממה שמעלילים עליו".
קולות קיצוניים נשמעו גם מכיוונו של הרב יצחק ויס, ראש בית הדין של העדה החרדית בירושלים. הרב
ויס משתייך לפלג קיצוני בעולם החרדי והבוקר הוא יצא בגלוי להגנת המשפחה. אברכים ירושלמים
סיפרו ל-ynet כי הרב אף הזהיר ש"ירושלים תבער אם הוא לא ישוחרר".
עם היוודע מותו של הפעוט נתלו בבתי כנסת רבים בירושלים הודעות מטעם הרב ויס, בהן הוא תוקף את
מעצרו של האב המכה במילים קשות. "הנה לפנינו מקרה נורא שמעלילים על אברך יקר וירא-שמיים
עלילות שקר וכזב והוצאת שם רע שעשה מעשה רצח על בנו", נכתב בפשקוויל שהופץ ברחוב החרדי בשעות
הבוקר. "והוא ממש כמעשה הרשעים באירופה שהוציאו עלילות דם על יהודים לפני פסח.
"קרוביו, שיחיו, מטריחים עם עורך דין להצילו מרודפיו וזה עולה לסכומים עצומים. ומצווה גדולה
לבוא לעזרתם שהוא פדיון שבועיים במלוא מובן המלה ויתברכו כל העוזרים בשפע ברכה והצלחה ונזכה
לבשורות טובות".
אחד האברכים המיודד עם המשפחה אמר ל-ynet כי ההתייצבות לצד המשפחה אינה מנותקת מהמציאות:
"הציבור החרדי מביא לדוגמה את הסיפור של הבעל החרדי שהתעלל באשתו ונעצר לפני חצי שנה. אז אף
אחד לא הכחיש את המעשה וכולם שיתפו פעולה עם המשטרה. במקרה הנוכחי הולכות להיות הפגנות סוערות
אם הוא לא ישוחרר כי גם הרבנים משוכנעים שמדובר בעלילת דם".
על פי כתב האישום שהוגש בבית המשפט המחוזי אתמול נגד האב (היום ביקשה הפרקליטות לשנותו
מהתעללות להריגה) נולד לו ולאשתו לפני כשלושה חודשים בן עם מום בשרירי הצוואר. כשהיה התינוק
בן מספר שבועות החלה ההתעללות מצד האב: הוא סטר לתינוק, נשך אותו, צבט אותו בפניו ובצוואר,
במקום בו הוא סובל מהמום. "האב עשה את המעשה מתוך כעס על בכיו של התינוק, וכתוצאה ממעשיו אלה
נגרמו לו שטפי דם בפניו", נכתב בכתב האישום.
החודש, בעת שהיה לבד בבית עם בבנו הפעוט, התעלל בו שוב האב משום שהבן הפעוט הפריע לו לישון.
הפעם הוא לא הסתפק בסטירות ובנשיכות, כפי שנהג עד כה - אלא טילטל את בנו בחוזקה עד שנשמט מידו
וראשו נחבט בקיר. התינוק פונה לבית החולים הדסה במצב אנוש. כאמור, בעת הדיון אתמול על הארכת
מעצרו של האב הודיע עורך הדין ניק קאופמן כי הרופאים קבעו שהתינוק מת מוות קליני והיום נקבע
סופית מותו המוחי. בית המשפט האריך מעצרו של האב עד ל-25 בחודש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2006 03:31 |
|
| |
הפרעתוני, קשה להימלט מההרגשה הכואבת שאין המדובר בחולה נפש גרידא אלא בסימפטום שמצביע על חוויית הילדות החרדית, זו שכתוצאה מסגירות וסדר עדיפויות משובש יכולה להיות מעוקרת וחסרת חיים, ולעיתים גם כזו הגוזלת ילדות באופן שיכול לגרום לאנשים כאברך הנ"ל להיות מחוסרים כל יכולת הבנה והבעת רגש לילדיו.
אך מאידך, ולשם כך באתי לאשכול, ראו נא מה נשגבו אוהליך יעקב!
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3238673,00.html
תוקן על ידי - טיפוס - 11/04/2006 3:56:35
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2006 12:19 |
|
| |
טיפוס:
קשה להימלט מההרגשה הכואבת שאין המדובר בחולה נפש גרידא ...
וכן גם אני ששמעתי מפי השוטרת את אותן המילים בטלויזיה
אתם מתממים בעיניין של "חולי הנפש",זה די פשוט להגדיר אדם כחולה נפש
תאמינו לי,רק ביקור ליום אחד בב"ה לחולי נפש,ואתה רשום בכל רישומי המדינה כחולה נפש
יש להפריד בין חולה נפש לבין אישיות מופרעת(חולנית)
עם כל פשע אתם מצביעים על חולי הנפש...
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2006 09:33 |
|
| |
אאוט_סיידר: 9:23 13/5/2004 - נשלח
המבוע הנסתר: רבניצקי שבביאליק
מאת שמואל אבנרי
החודש מלאו שישים שנה לפטירתו של י"ח רבניצקי - מענווי-עולם, שעליו העיד ביאליק "כל שנתתי - נתתי הודות לרבניצקי". לחלקו של רבניצקי בהתפתחותו המוקדמת של ביאליק ובניתוב כישרונו לאפיקי יצירה מגוונים
רבניצקי נינוח ומתון - ביאליק קצר-רוח וסוער; זה מופנם ומלותיו ספורות - זה מגלגל שיחה בלהט עם כל עובר ושב; האחד אדון לזמן, תחום ומרוכז - האחר דעתו מוסחת, מרחף ושעתו פרוצה; נביעתו הספרותית של הראשון קבועה ומדודה כמידת אופיו בהיגיון וסדר - שירתו של השני קולחת ונסתמת חליפות כנפתולי נפשו. רבניצקי וביאליק: ניגודים קוטביים במובנים רבים, ועם זאת - הפכים המשלימים זה את זה, מעין מתכון לזיווג מוצלח.
את מסכת עבודתו וקשריו הענפים עם רבניצקי, שארכו למעלה מארבעים שנה, סיכם ביאליק בערוב ימיו במלים אלה: "כשאני מעביר בזכרוני את פרשת חיי, אני מרגיש שבלי רבניצקי לא הייתי פועל ועושה מה שעשיתי. הוא הכריחני לעבוד, הוא גם לימדני להנהיג סדר בעבודה ולקבוע עתים לתורה. כל מה שנתתי - נתתי הודות לרבניצקי, וכל כך אנו קשורים אחד בשני, עד שאיני יכול לעלות על דעתי להיות בלעדיו (...) כתוב אצלנו 'והיו עיניך רואות את מוריך' - ואני רוצה תמיד לראות במו עיני את זה שהיה לי גם מורה, גם חבר, עד שנעשינו לבסוף לבשר אחד" (יוחנן פוגרבינסקי, "חמש שנים עם ביאליק", הדואר, שנה 24, גיליון כג, ז' באייר תש"ה, עמ' 485).
בדברי הבאים אנסה לעמוד על שיעור תרומתו של רבניצקי לביאליק, לא בשלבים המאוחרים והידועים יותר של עבודותיהם המשותפות על "ספר האגדה", על השירה העברית בימי הביניים או על המאסף "רשומות" - אלא בשנים הראשונות להיכרותם, בטרם דרך כוכבו של ביאליק, בעודו מסופק בעצם כשרונו הפיוטי, ובעוד הוא מגשש את דרך חייו וכובש לו אט-אט את אחיזתו בעולם הספרות.
בדומה לבתיהם של עמיתיו הסופרים מנדלי ואחד-העם - שימש גם מעונו של רבניצקי באודסה כבית ועד לחכמים וכמוקד לבירורים ספרותיים ולמפגשים של פרחי ספרות אשר נהגו לשחר לפתחו של רבניצקי ולהציע לו את מרכולתם הפיוטית. כך, לדוגמה, מתאר פרח-השירה הצעיר זלמן שניאור את חוויית הפגישה הראשונה שלו עם רבניצקי בביתו: "בעל החדר, סופר ואדם מתון שתה חלב (...) בתוך כך דפדף הלז במחברת השירים החדשים שלי ובחן אותי
במתינות מבעד משקפיו. על הדף הראשון של מחברתי היה רשום אשורית 'שירים קטנים' מעשה ידי להתפאר. 'טוב שלא גדולים' העיר הלז ולגם חלב" (ז' שניאור, ח"נ ביאליק ובני דורו, דביר, 1958, עמ' 278). שניאור חש, ששיריו נקראים בין לגימה ללגימה "בקרירות גמורה", שדבריו מתקבלים ברוח אירונית, ולא עוד אלא שנעשה מטרה ללעגם של בני החבורה שבחדר, עד שניגש אליו הסופר אליהו מידניק ובאמפטיה גאל אותו ממעמד מביך זה (שם, עמ' 279).
לעומת תיאורו של שניאור מדגיש יעקב פיכמן בזיכרונותיו, מדוע העדיף להגיע עם ביכורי יצירתו דווקא אל דירתו של רבניצקי, אף שגם דלתותיהם של אחד-העם וביאליק היו פתוחות לפניו: "רבניצקי היה קרוב יותר, 'ביתי' יותר. כל הצינה שהיתה נראית כנושבת מעורכו של ה'פרדס' היתה רק למראית עין (...) מתוך ארשת פניו של שתקן זה הבינותי לפעמים יותר משהבינותי מתוך תשעה קבים של דיבור מפי אחר. יש בו הסגולה המיוחדת לדבר בלי מלים. לעודד ברמז עין בלבד (...) אפשר שבזה כוח השפעתו שהשפיע על ביאליק, על מנדלי, על שלום עליכם, על אחד-העם. הוא ידע לרמז על חולשותיהם של חבריו הגדולים (...) ידע שלא להיות כפוף להם בשעה שהכיר שהדין עמו, ומתוך שתיקה להכריחם לקבל את דעתו" (יעקב פיכמן, "רבניצקי", אמת הבניין, מוסד ביאליק, תשי"א, עמ' 510).
פגישתו הראשונה של ביאליק עם רבניצקי התקיימה באודסה בשנת 1891, בעת ביקורו המוקדם של ביאליק בעיר זו, כתשע שנים לפני בואו להשתקע בה. בפגישה זו הגיש ביאליק לרבניצקי את "אל הציפור", בתקווה ששירו יימצא ראוי להידפס ב"פרדס" - הבמה הספרותית החדשה שעל עריכתה שקד רבניצקי באותה עת. רבניצקי בן ה-32 כבר נודע אז כמבקר, כפובליציסט וכעורך בעל מוניטין - ואילו ביאליק היה עדיין בחזקת צעיר עלום כבן 18, לא שונה לכאורה מהחרזנים ומהכתבנים שסבבו את רבניצקי עם יצירותיהם הבוסריות. ואמנם, בזיכרונותיו מספר רבניצקי שבהרהור ראשון חשב את ביאליק לעוד "חכם בחרוזים" הבא להלאותו, אך כשסיים את קריאת השיר ועמד על סגולותיו - החליט מיד להכניס את "אל הציפור" ל"פרדס", אף שמכסת הקובץ היתה כבר מלאה (י"ח רבניצקי, "ראשיתו של ביאליק", דור וסופריו, דביר, תל-אביב, תרפ"ז, כרך א, עמ' ריא-רכב). כך נעשה רבניצקי סנדקו של ביאליק לשירו המודפס הראשון (פרדס, א, תרנ"ב), ובהמשך - אכסניה לשירים נוספים שלו: "אל האגדה", "אלילי הנעורים" ו"אל האריה המת" ב"פרדס" השני (תרנ"ד), ו"על סף בית המדרש", ו"איגרת קטנה" ב"פרדס" השלישי (תרנ"ז).
ביאליק לא שכח לרבניצקי לעולם את חסד הדפסת שירו הראשון, וכפעם בפעם הזכיר לו זאת בתודה. כך לדוגמה, כתב ביאליק לרבניצקי בהקדשה לקובץ שיריו משנת תרס"ח: "ליקר לי מאח י"ח רבניצקי / בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה - ואהבתך עמדי..." (חטיבת "שירי הקדשה" בעריכת רות שנפלד וחיה הופמן, בתוך: שירי ח"נ ביאליק, כרך שלישי, בעריכת דן מירון וחבר עורכי-משנה, מכון כץ אוניברסיטת ת"א ודביר, 2000, עמ' 640). בהקדשה נוספת שחיבר 25 שנים מאוחר יותר (כשנה וחצי לפני מותו) שב ביאליק וכתב לרבניצקי: "אתה נתת לנעורי ציץ, כי / נטעתני שורק בפרדסך רבניצקי / בשנות הכח ובימי העמידה / חברונו יחדיו אהבה ושקידה / ועתה בעמדי על סף הזקנה / נפשי ולבבי לך למקנה..." (שם, עמ' 644).
בניגוד לשיר "אל הציפור" שאותו קידם רבניצקי בהתלהבות ומיהר לפרסמו ב"פרדס" - היה תהליך קבלתם של שיריו הבאים של ביאליק סלקטיווי ומורכב יותר. שירים שהגיש ביאליק לרבניצקי סמוך להגשת "אל הציפור" עוררו בעורך ה"פרדס" אכזבה. חלק נראו לו בוסריים, ואף לא אחד מהם התקרב בעיניו לבשלותו של השיר הראשון. רבניצקי לא נמנה אמנם עם העורכים המחמירים, אך עם ביאליק הקפיד לא מעט. חילופי המכתבים שביניהם חושפים בין היתר מחלוקות עקרוניות סביב שימוש במלים נדירות או יחידאיות מן המקורות שביאליק נהג לשלבן לעתים ביצירתו, בעוד שרבניצקי סבר שאלה עלולות להיות מכשול להבנה. "הנך אוהב לפעמים להוציא מאוצרות כתבי הקודש מלים זרים וקשי הבנה", כתב רבניצקי לביאליק, "הנח זאת למשוררים אחרים שזאת היא כל תפארת בת שירתם, ואתה אינך צריך לקישוטים כאלה. הגע בעצמך, אם אתה חושב לנחוץ לפעמים לבאר לי במכתבך פירוש המלים, ואיך יבינו זאת הקוראים האחרים שאין לפניהם הפירוש" (ארכיון בית ביאליק - להלן: אב"ב - רבניצקי לביאליק, אמצע תשרי תרנ"ה).
במענה להשגות אלה, ולתהיות נוספות של רבניצקי באשר לשימוש במלים נדירות בתרגום, השיב ביאליק: "אני לשיטתי הולך שטוב יותר להביא לידי שימוש ולהרגיל על פי ילדנו את המלות התלמודיות וגם את המלות הבודדות שבתנ"ך, אם אך הוראתן מדויקת (...) לא את המלה הבודדת עלינו לדון בגניזה ולגזור עליה כליה (...) כי אם את המלה העמומה והסתומה אותה נאביד. המלה הבודדת המדויקת ברבות השימוש בה היא משתגרת ו'מתפשטת' ומתקבלת בחיבה" (איגרות ביאליק בעריכת פ' לחובר, דביר, תל-אביב, תרצ"ח - להלן: איגרות ביאליק - כרך א', עמ' עה). לעתים קיבל ביאליק את תיקוניו של רבניצקי, ולעתים דחה אותם ודרש מרבניצקי להניח את הנוסח שלו בלא לשנות דבר, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינת העיצוב הטיפוגרפי של השיר וצורת העמדתו על הגיליון.
לצד תיקונים שערך בשירי ביאליק לא היסס רבניצקי גם לדחות שירים בשלמותם, אם משום שלא מצא בהם עוצמה פיוטית לטעמו, ואם משום שלא תאמו את רוח הבמה שבעריכתו. חלק משיריו הדחויים גנז ביאליק, וחלק שלח לבמות ספרותיות אחרות. כך, לדוגמה, פירסם את "דמעות אם" ב"תלפיות" (תרנ"ה), את "ותנפנף החסידה" ב"ממזרח וממערב" (תרנ"ה), ואת "מנגינה לאהבה" (שהוסב לשם "במנגינה") ב"לוח אחיאסף", ג', לשנת תרנ"ז. ראוי להדגיש ש"מנגינה לאהבה" (שאותו הקדיש ביאליק למניה לרגל אירוסיהם) נדחה על-ידי רבניצקי לא מטעמים אסתטיים, ואף לא משום שחרג מהמסגרת הלאומית (כפי שחשש ביאליק), אלא בשל עיסוקו בנושא האהבה: "שירך שיש בו מקומות יפים ונחמדים מאוד, בכללו לא יסכן לפרדסי, מפני תכנו שכל עיקרו איננו אלא השתפכות נפש פרטית ברגשי אהבים (אב"ב, רבניצקי לביאליק, 7/4 תרנ"ג). הטאבו על שירי אהבה "פרטיים" לא היה יוצא דופן בקרב סופרי "נוסח אודסה". ארבע שנים לאחר מכן (תרנ"ז), כשיסד אחד-העם את כתב-העת "השילוח" אימץ אף הוא את החרם על שירי אהבה, כשהוא מדגיש: "ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה - יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת" (אחד-העם, "תעודת השילוח", השילוח; כרך א', חשוון תרנ"ז, עמ' 5).
יש להדגיש, שלמרות כל התיקונים והדחיות שבמעשה העריכה של רבניצקי - נהג ביאליק בעורכו ביראת כבוד ובהוקרה עמוקה. יתרה מזאת, לעתים תבע ביאליק מרבניצקי לפרש לו ביתר פירוט את התרשמותו משיר זה או אחר, מאחר שאת ביקורתו של רבניצקי תפש כמנוף לחיזוק ולתיקון. כך, לדוגמה, לא הסתפק ביאליק במשפטי השבח שכתב לו רבניצקי על אודות "המתמיד" והעיר לו: "מפיך קיוויתי לשמוע לא 'אמן חטופה' על שירי 'המתמיד' כי-אם דעה מוחלטת (...) 'טורים יפים' כמו שאמרת, יכולים להימצא גם בשיר גרוע ורע. העיקר, אם יש איזה ערך ספרותי לשיר זה בכללו - טוב, ואם לא - לא יחפו עליו גם יפי טוריו" (איגרות ביאליק, א, עמ' קיד).
לצד הכרה עצמית בערך שיריו, חזר וקינן בביאליק בשנים מוקדמות אלה החשש, שמא אין בשיריו ממש; שמא כל שירתו אינה אלא לשווא; שמא "מחוסר הכנה וכישרון", "תקיא" אותו "ארץ הסופרים מגבולה" (איגרות ביאליק, א, עמ' פט). רבניצקי עמד תמיד כאב מעודד לצדו של ביאליק, ולא נתן לו ליפול לתהומות הייאוש, הספרותי והקיומי כאחד. כך, לדוגמה, עם קבלת "על סף בית המדרש" כתב רבניצקי לביאליק את דברי החיזוק הבאים: "מה נעים לי לראות כי כשרונך בשיר הולך הלך וחזק - כן ירבה וכן יפרוץ! - ואתה אומר במכתבך שיש את נפשך לתת ספר כריתות למוזתך! לא, ידידי המשורר, לא יהיה כדבר הזה, לא תוכל לעשותו אף אם תחפוץ, מלבד שאין לך רשות לכלות להבל וריק מתת אלוהים. ואם תגרש את מוזתך - על כרחך תשוב אליה כמחזיר גרושתו" (אב"ב, רבניצקי לביאליק, ר"ח אלול תרנ"ד). על קיטרוג עצמי נוסף של ביאליק השיב לו רבניצקי שנתיים מאוחר יותר: "אם אתה אינך מוצא קורת רוח בשירים הישנים - סימן טוב הוא לך, סימן מובהק שעוד תעשה גדולות מאלה. רכב וצלח!" (אב"ב, רבניצקי לביאליק, י"ד שבט תרנ"ו). כמו כן חיזק רבניצקי את ידיו של ביאליק כאשר עלב בו המבקר א"ס בראגין וקרא לו "לשבור את הנבל שלו לרסיסים, כי לא נגזר עליו להיות משורר". דברי בראגין שפורסמו בירחון הרוסי-היהודי "ווסחוד" במארס 1895 התייחסו בעיקר לשיר "רחוב היהודים" שפירסם אז ביאליק בכתב העת "ממזרח למערב" שבעריכת ראובן בריינין (חוברת ב', תרנ"ה). "לך בכוחך ואל תשים לב לגידופי המלעיגים שאין בהם דעה", קרא רבניצקי לביאליק, תוך שהוא מכנה את כותב הביקורת האמורה "שוטה" ו"הדיוט" (ראו דברי רבניצקי בשלמותם במקבץ המכתבים שלהלן).
מתוך אמונה עמוקה בכך שביאליק הנו "משורר בחסד אלוהים" ושראוי איפוא למצות את כשרונו - עורר רבניצקי את ביאליק לתרום מפרי עטו גם במישורים ספרותיים נוספים, ובתוכם הכתיבה ביידיש. באותן שנים היו העברית והיידיש צרות זו לזו, לוחמות בחירוף נפש על לב הקורא היהודי, וטוענות כל אחת לכתר הלשון הלאומית. אחד-העם - רבו של ביאליק - כמו גם אישים מרכזיים נוספים מהחוגים הספרותיים והציוניים שבאודסה סברו, שאין מקום לדו-קיום לשוני, ושאין לתת ליידיש דריסת רגל לצד העברית. אך לא כך סבר רבניצקי, אשר למרות הכרתו בבכורתה של העברית, האמין שגם ליידיש זכות קיום, ושיש להעמיד לקוראיה במה ספרותית ברמה ראויה. מטעם זה קיבל רבניצקי על עצמו בשנת 1899 את עריכת ה"דער יוד" (דו-שבועון ולימים שבועון), ולשם ביקש למשוך גם את ביאליק.
ביאליק התלבט קשות אם להיענות להזמנתו של רבניצקי. מצד אחד התוודה ביאליק באוזני רבניצקי "געגועי הילדות הדקים, ילדות הגטו והחדר נוחים להאמר בזרגון, באותה הלשון שהם נבראים, משייאמרו בלשון הקדש. כמה פעמים נסיתי לספרם בלשון הקודש ולא עלה יפה ובזרגון מרגיש אני, אוכל להם", אך באותה נשימה המשיך ביאליק והדגיש "ואף-על-פי-כן אינני אומר לטפל בה הרבה. די לי שאפקיע את עצמי בעברית. לדעתי סופר הגון היודע לכתוב עברית וכותב זרגונית הריהו גוזל אותנו ואת עצמו. סוף סוף ישמד הזרגון מתחת שמי ה'" (איגרות ביאליק, א, עמ' קכו). מכל מקום בסופה של התלבטות נעתר ביאליק להזמנתו של רבניצקי, וכך נעשה רבניצקי סנדק, עורך ומדפיס לא רק של "אל הציפור" העברי, אלא גם של שיריו הראשונים של ביאליק ביידיש ("נאך איין יארהונדערט" ו"אויף דעם הויכן בארג", דער יוד, אוגוסט 1899).
עם זאת, שלא כרבניצקי שהירבה לכתוב גם ביידיש, צימצם ביאליק את כתיבתו המקורית בלשון זו והעמידה על כתריסר שירים בלבד. בכך נותר נאמן למה שכתב כאמור לרבניצקי: "אינני אומר לטפל בה הרבה", וכפי שהטיף גם לשלום עליכם: "הגיעה השעה שלא תרבה לטפל עם ה'שפחה' (=היידיש). לכל הפחות קיים מצוות עונה גם עם הגברת (=העברית), ואל השפחה תלך רק לתיאבון" (איגרות ביאליק, א, עמ' רג).
לעומת זאת כשפת-דיבור המשיך ביאליק לאחוז ביידיש עד יום מותו, בייחוד עם אשתו וידידיו ובתוכם כמובן רבניצקי. בזיכרונותיו מספר רבניצקי, כיצד בעקבות שיחה ביידיש שניהל עם ביאליק ברחוב נתבע המשורר למשפט על-ידי חבר צעיר מ"גדוד מגיני השפה העברית". הצעיר נעלב מכך שעל הטפתו לביאליק לדבר עברית הגיב המשורר במלים "לך לעזאזל", והיה מוכן לוותר על תביעתו רק לאחר שרבניצקי הבהיר שברכת "לעזאזל" נאמרה על-ידי ביאליק בשפה העברית (י"ח רבניצקי, "נתבע למשפט השלום", דור וסופריו, ב, דביר, תרצ"ח, עמ' קמ"ג).
תרגום הוא תחום ספרותי נוסף שבו עשה ביאליק את צעדיו הראשונים בעקבות דרבונו של רבניצקי. במגמה להכשיר לילדי ישראל ספרות יפה ברמה ראויה, יסד רבניצקי בשנת 1893 את "עולם קטן" - מעין הוצאת ספרים קטנה שנועדה להפיץ חוברות מקוריות ומתורגמות לבני הנעורים. באוקטובר 1894 שלח רבניצקי לביאליק את החוברות הראשונות של "עולם קטן" ובתוך כך עורר אותו לתרגם במסגרת זו (מרוסית) את סיפורו של בן-עמי "חנוכה". ביאליק נענה לאתגר, ובינואר 1895 ראה תרגומו אור כספרון בן 36 עמ'. היה זה ספרו המודפס הראשון של ביאליק.
כן גייס רבניצקי את ביאליק לתרום מפרי עטו לקובץ הספרותי לילדים "האביב" שבעריכתו (תר"ס). לא כל מה ששיגר ביאליק לבמה זו נראה לרבניצקי כמתאים. כך, לדוגמה, דחה רבניצקי במסגרת זו את השירים "בשדה", "שירי קיץ" ו"ביום קיץ יום חם", ותחת זאת בחר להדפיס את "פעמי אביב" ו"גמדי ליל" (שלימים הוכנסו על-ידי ביאליק לקאנון שיריו למבוגרים). ב"פעמי אביב" מצא רבניצקי שוב ביטויים "נשגבים מבינת בני הנעורים" והעיר על כך לביאליק. עם זאת ישר השיר בעיניו באופן כללי ואף מצא אותו ראוי לעמוד בראש הקובץ. במכתב המתייחס ל"פעמי אביב" הוסיף רבניצקי לביאליק עוד בקשה: "אולי יערה עליך רוח ממרום וערכת איזה דבר טוב גם בפרוזה בשביל 'אביבי'" (אב"ב, רבניצקי לביאליק, 8/11 תר"ס). משאלה זו לא מולאה.
אך למרות הערצתו של רבניצקי לביאליק וניתוב כשרונו לאפיקי יצירה מגוונים (כולל כאמור כתיבה ביידיש, מעשה תרגום וספרות ילדים), לא נמנה רבניצקי בשלב מוקדם זה עם אלה שהאיצו בביאליק לכנס את שיריו ולפרסם אותם בספר. לאחר שראה את מחברת השירה שהתקין ביאליק לפרסום בשנת 1897 - ניסה רבניצקי להניא את המשורר מלממש את תוכניתו, בדברי השידול הבאים: "לו יכולת לכבוש את יצרך הפעם ולהמתין עוד איזו שנים בהוצאת חוברת שירך, אז היית משובח מאוד, עצתי זו הנני מחווה לך לא מאשר כשרונך הפיוטי קל בעיני, להיפך - הנני אומר לך הפעם כל שבחך בפניך - לפי דעתי אין בכל המשוררים הצעירים משורר בחסד אלוהים כמוך, אבל אין למשורר צעיר לדחוק את השעה ולמהר לבוא לפני הקהל בחוברת שיריו" (אב"ב, רבניצקי לביאליק, 10.7.97).
תחת זאת האיץ רבניצקי בביאליק הצעיר שוב ושוב לקנות דעת ולהרחיב את השכלתו הכללית. "להתפתחות כשרונך החובה מוטלת עליך לעסוק הרבה בתורה, לא רק בתורת שפת עבר, את שפתנו הקדושה הנך יודע כנראה על בוריה, כי-אם בתורת החכמות האחרות המפתחות את רוח האדם ומרימות אותו אל על. אל יהי הדבר הזה קל בעינך, התפתחות נחוצה לכל אדם, ולסופר ומשורר על-אחת-כמה-וכמה. ולבי יגיד לי כי אינך קורא ולומד הרבה" (אב"ב, רבניצקי לביאליק, אוקטובר 1894).
מאותו טעם דחק רבניצקי בביאליק לעזוב את קרוסטישב הקטנה (שליד קייב), שבה עסק אז המשורר במסחר, ולהשתקע במרכז עירוני תרבותי: "מאוד חפצתי שתעקר דירתך מעירך הקטנה ותקבע מושבך בעיר גדולה, לא רק לטובתך הגשמית, כי-אם גם לטובתך הרוחנית, למען תקנה שלמות ורוחך יתפתח בסוד חכמים ונבונים" (אב"ב, רבניצקי לביאליק, 27/1 תרנ"ז). במאמצי שכנוע בכיוון זה המשיך רבניצקי גם לאחר שהעתיק ביאליק את מגוריו לסוסנוביץ (שבפולין המערבית). אולם ביאליק, שהתפרנס שם בכבוד מהוראה, חשש על-פי טבעו מכל שינוי שיערער את יציבותו הכלכלית. אך רבניצקי לא הירפה. במקביל להפצרות ולתוכחות חוזרות החל רבניצקי להכשיר את הקרקע להגעתו של ביאליק לאודסה ולהעסקתו במשרת הוראה ב"חדר המתוקן" שבעיר.
ואכן, מאמציו של רבניצקי ולחציו נשאו פרי. במכתב ששלח מסוסנוביץ בט"ז באדר ב' תר"ס הודיע ביאליק לרבניצקי: "חושב אני כי בהיותי באודסה לא אסתפק בהוראה לבדה ואעסק גם בעניינים ספרותיים" (איגרות ביאליק, א, עמ' קלז). לדעת לחובר רומזים "העניינים הספרותיים" "למחשבתו של ביאליק על 'סיפורי המקרא', 'דברי נביאים' וכו' שעתיד היה להכין אותם, בעזרת חבריו להוראה ולעבודה הספרותית ש' בן-ציון ו-י"ח רבניצקי" (שם, הערה 3).
מכאן ואילך נפתחת אצל ביאליק תקופת אודסה, המשתרעת בין 1900 ל-21 .1921 שנים של פעילות ספרותית ותרבותית ענפה - אשר בהן לא משה ידו של ביאליק מידו של רבניצקי, למן ייסוד "מוריה" (בהמשך "דביר") ו"תורגמן", ועד הוצאת ספרי המקרא לילדים, עריכת "ספר האגדה" ייסוד הבמה לאתנוגרפיה ופולקור "רשומות", ועוד ועוד. אך כל אלה חורגים מגבולות מאמר זה וראויים לדיון נרחב לעצמו.
מכל מקום, העדויות המפורטות על חלקו המרכזי של רבניצקי בהתפתחותו המוקדמת של ביאליק ובקידומו מחייבות להערכתי להעמיד את רבניצקי כחונך וכמורה של ביאליק לצדו של אחד-העם, שנודע כרבו הרוחני של ביאליק וכמי שהשפיע עליו כבר בבחרותו בגיבוש תפישתו הלאומית. שירים שכתב ודברים שאמר ביאליק לכבוד אחד-העם ולזכרו תומכים לכאורה בהנחה בדבר מקומו המכריע של אחד-העם בעיני ביאליק - אך דומה שיש בדברי הקילוסין המאוחרים של ביאליק על אחד-העם גם יסודות של נימוס, דרך-ארץ והפגנת כבוד כלפי מי שחדל זה כבר לחייב את ביאליק ולהשפיע עליו באופן ממשי (ואף כשהשפיע - רחוק היה מאותה השפעה דומיננטית שייחסו לו דב סדן ורבים שהלכו בעקבותיו). והנה בעוד שהשפעתו של אחד-העם על ביאליק ושיתוף הפעולה ביניהם הלכו ופחתו עם השנים - לא פסקו רבניצקי וביאליק לשתף פעולה, להתחדד זה בסכינו של זה, ולהפרות איש את רעהו מימי "אל הציפור" ועד ימיו האחרונים של המשורר הלאומי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=424479&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
yoni33333:
אאוט סיידר
מאוד מעניין
עוד דבר מענין שנתפרסם השבוע על ביאליק
בספר חדש בשם "ישיבות ליטא" ישנם כמה כותבי זיכרות שכתבו על ביאליק בוואלזין
טור_שבועי:
מ"ספר האגדה" לתלמוד הממוחשב
עם המהדורה הממוחשבת של תלמוד שטיינזלץ מתחיל עידן חדש במפעל שפתח את התלמוד בפני דור שהתלמוד נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי שלו * מפעלו של שטיינזלץ משלים את מפעלו של ביאליק ב'ספר האגדה' * שני ספרי יסוד שעיצבו את התרבות העברית החדשה
http://makorrishon.net/article.php?id=1927
מאת:זאב גלילי
14 במאי 2004, כ"ג באייר תשס"ד
במאמרו 'לכינוסה של האגדה' הסביר ביאליק את מטרת מפעלו (כינוס מדרשים ב'ספר האגדה') במילים הבאות: "על ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב'לפני ולפנים' שלה. מכיר הוא את ריבונה של האומה ומציץ בעולמה כמו שהוא..."
במאמר אחר ('הלכה ואגדה') מבהיר ביאליק שהלכה ואגדה אינן צרות זו לזו: "ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתיים שהן אחת, שני פנים של ברייה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המילה למחשבה ולהרגשה, או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המילה".
ובאותו מאמר התריע ביאליק מפני ההסתמכות על האגדה בלבד, כבסיס לתרבותנו המתחדשת. הוא כתב דברים שכוחם יפה גם לימינו: "הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים, הולכת ונבראת מין יהדות של רשות... תחייה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית... כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית".
והעשייה הקשה כברזל, בצד האגדה ("הרכה משמן", בלשון הפז של ביאליק) נמצאת בתלמוד.
הספר החשוב ביהדות
מהו התלמוד?
משיב עדין שטיינזלץ, בספר 'התלמוד לכל': "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל... התלמוד כולל בתוכו את אוצר החוכמה היהודית של עם ישראל במשך אלפי שנים, בהיותו אוסף של חוק, אגדה ופילוסופיה, של שיטה לוגית מיוחדת, של חוכמת חיים מעשית, של היסטוריה ומדע, של סיפורי מעשיות ושל הומור... אין לך ספר אחר שהשפיע כל כך על מהלך החיים היהודיים... עם ישראל ידע כי המשך קיומו והתפתחותו תלויים בלימוד התלמוד, וכך סברו גם שונאי ישראל לדורותיהם. הספר הושמץ, גונה ונשרף פעמים רבות בימי הביניים ובעת החדשה. לימודו נאסר על היהודים מתוך הידיעה הברורה כי אותה חברה יהודית אשר שוב לא תעסוק יותר בספר זה אין לה עוד סיכוי אמיתי של חיים..."
דור של עמי ארצות
הציונות מחקה את התלמוד מן הזיכרון הלאומי. הדור הראשון של מחוללי המהפכה הציונית בא ברובו מעולם התורה, תוך מרידה בו. המרידה כל כך הצליחה עד שברל כצנלסון קונן: רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות.
מפעל התרגום והפירוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) החל בסוף שנות השישים. כשהופיע הכרך הראשון הוא היה בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד, וראשי התיבות מפוענחות.
עיקר החידוש של התלמוד החדש היה ביאורו ותרגומו של הרב שטיינזלץ. וכך הוא תואר בכרך הראשון, מסכת ברכות: "פירוש חדש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. בתוך הפירוש תרגום מלא, מילולי ותוכני, באותיות המיוחדות, של כל הארמית המצויה בתלמוד".
בצד התרגום כלל התלמוד החדש מבואות וסיכומים; "עיונים" הכוללים שיטות פרוש נוספות, בירור מושגי יסוד וביאור דרכי המחשבה; "אורח הלכה", הכולל את מסקנות ההלכה בנושאים שבגמרא; שינויי גרסאות; אישים; לשון; ציורים ותרשימים להסברת הסוגיות, הסברים על בעלי חיים וצמחים; תיאורים ותמונות של החפצים שבהם השתמשו בתקופת התלמוד. ובסוף כל מסכת מפתח מפורט של אישים ונושאים.
כיבוש קהלים חדשים
כבר בראשית דרכו כבש התלמוד של שטיינזלץ קהל קוראים ולומדים שעד להופעת הפירוש לא ידע איך נראה דף תלמוד. לרבים נתברר כי מה שנחשב לספר אזוטרי, המובן רק לתלמידי חכמים, פתוח להבנתו של כל אדם. חלפו שנים, הכרכים הופיעו בזה אחר זה, וקם דור חדש של לומדים שתלמוד שטיינזלץ הוא התלמוד היחיד שהוא מכיר. קמו חוגי לימוד בכל חלקי הארץ (שבהם נוטלות חלק גם נשים רבות), והתלמוד הפך בהדרגה להיות חלק מן המטען הרוחני של ישראלים רבים הרואים עצמם חילוניים. השפעתו של שטיינזלץ והמהפכה הרוחנית שחולל ממתינים עדיין לחוקר תרבות של החברה הישראלית.
על מה שקרה מאז הכרך הראשון של מסכת ברכות ועד להופעת המהדורה הממוחשבת שוחחתי עם עורך המהדורה, מאיר הנגבי, ועם איש השיווק גרשון מורגנשטרן.
השתנות קהל היעד
מאז הכרך הראשון ועד היום הופיעו 37 כרכים ונותרו רק עוד 8 עד 10 כרכים להשלמת התלמוד הבבלי. במהלך השנים נמכרו רבבות סדרות, והמכירה נמשכת בקצב קבוע.
במרוצת השנים הלך קהל היעד ונשתנה. הגיע גם קהל של אנשים שהתלמוד בדפוס המסורתי נמצא בבתיהם. כאלה שזכו להשכלה תלמודית במסגרת כלשהי – בית ספר תיכון, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר וכו'. אלה אנשים שתורתם אינה אמנותם וזמנם דחוק. בעזרת שטיינזלץ הם מסוגלים להתגבר על הקשיים הראשוניים – לשוניים, ענייניים ואחרים. ללמוד בפחות זמן וללא קושי.
מהדורה במבנה חדש
מי שמשווה את הכרכים שיצאו בחמש-עשרה השנים האחרונות לכרכים שיצאו בראשית דרכו של המפעל מגלה כי התלמוד של שטיינזלץ התקדם יחד עם לומדיו. הכרכים האחרונים כבר מכוונים גם לידענים ששבילי נהרדעא אינם זרים להם, וגם ליודעים שהתקדמו בלימוד לאחר שקנו את השכלתם התלמודית הבסיסית מכרכי שטיינזלץ הראשונים.
נוכח השתנות קהל היעד הוחלט לפני שבע שנים להוציא מהדורה במבנה חדש. במקום שני עמודים של שטיינזלץ לכל עמוד של ש"ס וילנא, הודפס ש"ס וילנא במהדורה החדשה ומולו עמוד אחד של שטיינזלץ, שכולל את התרגום, הפירושים ויתר הנספחים. מבנה חדש זה (שכלל גם עריכה מסוימת של התרגום והפירוש שבכרכים הישנים) ענה לצורך של אנשים שלמדו בעבר בישיבות אבל לא עוסקים בזה יום יום. הם זקוקים לפירוש של שטיינזלץ אבל רגילים לדף של וילנא.
בשלב זה נוסף קהל יעד חדש – תלמידי חכמים ממש ולא רק "בעלי בתים". על קהל היעד הזה למד צוות העורכים (ליד שטיינזלץ פועל צוות של כ-15 איש) ממכתבים שמתקבלים מן הלומדים. "כותבים אלינו כל הזמן מכתבים וגם נפגשים ומדברים. אין יום שאין מקבלים מכתבים – מעירים, משבחים, מבקרים. ואנו מנסים לענות על צורכי הלומדים".
גם החרדים מקבלים
עד כה נמכרו רק כמה מאות תקליטורים, אך כבר עתה ברור שמדובר בקהלים חדשים. אלה כוללים עורכי דין, מורים ואנשי עסקים. עורך דין יכול לאתר במהירות כל דף בתלמוד ולהבין מיד מה בתוכו. למורים מאפשרת המהדורה להכין שיעור עם המקבילות והנספחים בלחיצת כפתור. אנשי עסקים בעלי מחשבים ניידים יכולים ללמוד דף יומי בכל מקום. במשרד בארץ, במטוס, ובכל מקום בעולם.
קהל יעד לא פחות ואולי אף יותר משמעותי בא מן החוגים החרדיים. משך שנים רבות החרימו חוגים אלה את תלמוד שטיינזלץ. ניסיתי פעם לרכוש כרך של שטיינזלץ בחנות גיטלר, שהיא חנות מרכזית לכתבי קודש בבני-ברק. המוכר הסתכל בי בתימהון, כאילו ביקשתי לרכוש ספר מינות. יש אומרים כי שטיינזלץ הוחרם בשל היותו מזוהה עם חב"ד (בין ההסכמות לתלמוד שלו יש הסכמה של הרבי מלובבביץ'), ולפי השמועה הרב שך הצהיר פעם שהדת הקרובה ביותר ליהדות היא חב"ד.
למרות זאת, תלמוד שטיינזלץ חדר לחוגים חרדיים וגם לתלמידי חכמים שבהם. אלו אינם מודים בכך בפה מלא ומחזיקים את הכרכים כשהם עטופים בנייר עיתון, כאילו מדובר באמת בספר מינות.
התלמוד הממוחשב מאפשר להחזיק את כל שטיינזלץ בתוך הזיכרון של המחשב, בלי שהדבר ינקר עיניים ובלי שייחשף בארון הספרים המקודש.
כל התלמוד בדיסק
רכשתי את המהדורה הממוחשבת לפני כמה שבועות, ואני יכול להעיד על יתרונותיה וחסרונותיה מניסיון אישי.
המוצר כולל את כל 37 הכרכים של שטיינזלץ שראו אור עד כה. מסכתות שטרם זכו לפירושו של שטיינזלץ מובאות בצילום של דפוס וילנא.
חיפוש דף נעשה בקלות. מקישים את שם המסכת ומספר הדף. הדפים מצולמים בפורמט ACROBAT READER, שהוא נוח מאוד לקריאה, להגדלה ולהדפסה. מכל נקודה בש"ס ניתן לדפדף קדימה ואחורה בקלות ובמהירות. לחיצה אחת ואתה מקבל על המסך את העמודים המקבילים לעמוד המוביל, וכולם ניתנים כמובן להדפסה. ההחמצה הגדולה של התלמוד הממוחשב היא העדר אפשרות להגיע למקורות ההלכתיים שב'עין משפט' ו'נר מצווה'.
חיפוש ערכים ומפתחות
החיסרון הגדול של התלמוד הממוחשב הוא היעדר האפשרות לחפש מילה או קבוצת מילים בתלמוד. זאת משום שדפי תלמוד שטיינזלץ אינם מובאים בו כקובץ אלא כתצלומים.
אם תחפש, למשל, את המשפט המפורסם ממסכת אבות "אם אין אני לי מי לי" לא תמצא אותו בתלמוד הממוחשב, אבל מיד תמצא אותו במפעל השו"ת. מאידך, אם תחפש במפעל השו"ת את הביטוי "ירושלים של זהב" לא תמצא, כי הוא לא נמצא בכל התלמוד בעברית אלא בארמית. אם תחפש צירוף מילים זה בתלמוד הממוחשב תמצא התייחסות אליו בשלושה מקומות בתלמוד.
איך מוצאים "גט"
המחשה להבדל בין שני המפעלים ניתן למצוא בערך כמו "גט".
חיפוש במפעל השו"ת נותן לנו 1069 מקומות שבהם מופיעה התיבה גט בתלמוד. תוצאה כזו אינה מאפשרת איתור פשוט של דיון בנושא המעניין אותנו. חיפוש אותו ערך בתלמוד הממוחשב נותן לנו 159 הפניות. אך הפניות אלה ממוקדות בנושאים ספציפיים הקשורים בגט: כתיבת גט, שליחות בגט, גט קודם מיתה ועוד. דבר זה מאפשר לאתר בדייקנות רבה את המקום בתלמוד שבו נדון הנושא המבוקש.
חיפוש הערך ירושלים במפעל השו"ת ייתן לנו 665 הפניות. בתלמוד הממוחשב אנו מקבלים 89 ערכים ממוינים לפי אנשי ירושלים, בונה ירושלים, בנות ירושלים, שערי ירושלים וכדומה.
הסיבה להבדלים הללו היא שבתלמוד הממוחשב ההפניות אינן למילים הנמצאות בטקסט אלא למפתחות שבסוף כל כרך. במפתחות אלה הושקעה מחשבה רבה, וההפניות מתוכן ממוקדות ולא טכניות.
החיפוש אפשרי בחתכים שונים אבל לדעתי הוא מסורבל מדי, במיוחד למי שהתפנק על היעילות של מפעל השו"ת. הדבר בולט במיוחד בגרסה 12 של מפעל השו"ת שראתה אור בימים אלה. בגרסה זו יש קישורים בין כל הלכה של הרמב"ם למקורותיה בתלמוד; לכל עמוד בתלמוד יש קישור לפירושי הראשונים המופיעים במקומות אחרים בתלמוד; קישורים מכל פסוק בתנ"ך למדרשי חז"ל העוסקים בו, ועוד.
אם לסכם: תלמוד שטיינזלץ הממוחשב הוא שלב מהפכני במפעל רב חשיבות. כי אין כמו המחשב ללימוד הספר שהמציא את ה"סבטקטסט" אלפיים שנה לפני שהומצא המחשב. אך השלב הזה עדיין בחיתוליו. השימוש בו יעיל במיוחד עם משתמשים בו במשולב עם מפעל השו"ת. יש לקוות שתימצא דרך לשלב בין שני המפעלים ולאפשר את רכישתם במחיר השווה לכל נפש.
--------------------------------------------------------------------------------
ספר האגדה נכתב גם במהלך פוגרום
ספר האגדה מזוהה עם אישיותו של ביאליק, אך ביצירה זו נטל חלק מרכזי איש הרוח י"ח רבניצקי, שמילא תפקיד חשוב בטיפוח כלל יצירתו של ביאליק. השניים החלו בכתיבה בשנת 1903, כשהמטרה הראשונית היתה לפרסם לקט אגדות בשביל תלמידי בתי הספר. השניים התגוררו באותו בית, קומה תחת קומה, באודיסה. הם נהגו להיפגש יום יום בדירת אחד מהם וטרחו יחד על ליקוט האגדות מהתלמודים, ממדרשים ישנים ומספרים נדירים. הם תרגמו את הארמית, סידרו על פי נושאים, חיברו אגדות ממקורות שונים. כשפרץ הפוגרום באודיסה בשנת 1905 ישבו השניים בדירת רבניצקי. הם המשיכו בעבודה, אחוזי פחד, כשבחוץ השתוללו הפורעים שרצחו ופצעו מאות יהודים. הכרך הראשון נסתיים לאחר שתי שנות עבודה, וביאליק טרח במציאת אותיות דפוס שלפי ניסוחו: "שמנות ולא כחושות ומוכות שחפת רעות תואר ודלות מראה".
הכרך הראשון זכה להצלחה רבה. עד שנת 1911 נדפסו עוד שני כרכים. שלושת הכרכים נדפסו ברבבות עותקים ונמצאו כמעט בכל בית עברי של אותה תקופה. המפעל שהחל באודיסה הושלם בארץ ישראל החל בשנת 1930. ביאליק ורבניצקי הוציאו מהדורה מחודשת והוסיפו פרקים רבים. "ספר האגדה", כותב שלמה שבא בביוגרפיה על ביאליק 'חוזה ברח', "היה לספר יסוד של התרבות העברית החדשה".
-------------------------------------------------------------------------
התלמוד נשרף בראש השנה
שריפת התלמוד המפורסמת ביותר נעשתה ביוזמתו של האפיפיור פאולוס הרביעי (1476-1559). בתקופת כהונתו הוגלו אלפי יהודים מרומא. אלה שנשארו נצטוו לשאת טלאי צהוב, הודחו מפרנסותיהם, נסגרו בגטאות, ובתי הכנסת שלהם ננעלו. שריפת התלמוד בוצעה בשנת 1553, בראש השנה, "על מנת שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל".
לתגובות:
ת.ד. 940 רמת-גן 52109
[email protected]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2006 15:36 |
|
| |
מתרגמים לעברית את הפילוסוף האנליטי ג'ון אוסטין
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3222902,00.html
מילים מילים, ואת משמעותן
הרצאותיו פורצות הדרך של ג'ון אוסטין משנות ה-50 אוגדו לספר שיוצא כעת בעברית, ומנסה לשפוך
אור על הקשר שבין חברה, תרבות ולשון. באופן מפתיע, המעבר מהרצאות לטקסטים כתובים עושה
רק טוב
טל איתן
כיצד משפיעה המילה המדוברת והכתובה על החברה? באיזה אופן מעצבת הלשון שבה אנו
משתמשים את התפיסה החברתית שלנו, ואת האופן שבו אנו תופסים את המציאות? האם בכלל
ישנה מציאות אחת, והאם יש הבדל בין אמת לשקר, או שמא מדובר במושגים בלתי-קיימים, חסרי
מובן ופשר אלא בהקשר חברתי מוגבל ביותר?
ב-1955 עמד ג'ון ל' אוסטין, שמילא מ-1952 ועד למותו בתפקיד ראש הקתדרה לפילוסופיה של
המוסר באוניברסיטת אוקספורד, על בימת ההרצאות באוניברסיטת
הארוורד והעביר סדרת הרצאות חשובה ורבת השפעה בנושא הפילוסופיה של הלשון, וניסה לענות
על שאלות אלה ורבות אחרות. בסדרת הרצאות זו, שאוגדה לספר שרואה כעת אור בעברית, שוטח
אוסטין את משנתו החדשה דאז והמורכבת יחסית, המעבירה את עיקר הכובד מהמילים והמשפטים,
אל מעשה הדיבור עצמו. לדבריו, יחידת המשמעות הבסיסית והחשובה ביותר להבנת שפה מסוימת,
אינה המילה, כי אם הביצוע. הוא מדגים את הטענה באמצעות הוצאת משפטים מהקשרם, החלשת
הקשר שבין משמעות לשונית לאמת, ובוחן את המבע הלשוני והרבגוניות הרבה שטמונה בו.
אוסטין התנגד לגישה המסורתית לחקר הקשר שבין הלשון לחברה, לפיה המילים והמשפטים הם אלו
הנושאים את המשמעות האמיתית והעמוקה בתהליך התקשורתי בין בני האדם. במאמריו הוא מבחין
בין שלושה מרכיבים של כל פעולה תקשורתית שאנו מבצעים: הבעה של מילים בעלות תוכן
ומשמעות (מעשה לוקוציוני); פקודה/הוראה (מעשה אילוקוציוני); והנעה לפעולה - התגובה של הנמען
למסר (המעשה הפרלוקוציוני). מלבד הביצוע עצמו והמסר שהוא נושא, המבע טומן בחובו גם הנעה
לפעולה, המתורגמת לכדי ביצוע של הצד השומע. גם אי-תגובה היא בבחינת תגובה, לצורך כך,
בהנחה והמסר התקבל ופוענח אצל הנמען.
בזכות הכריזמה
מקומה של השפה בחקר השיח האנושי נבחן רבות על-ידי חוקרים מתחומים שונים. מלבד המשמעויות
הלשוניות של השפה והרפרטואר המורחב של אפשרויות המבע הטמונות בה, החלק שהיא תופסת
בדיסקורס התרבותי הוא לא רק טכני, כאמצעי לנשיאת מסרים והעברתם, אלא גם תרבות בפני
עצמה. השפה שאנו מדברים היא בעצם תהליך תרבותי וחברתי, המקפל בתוכו, באופן מודע ולא
מודע, אידיאולוגיות ומסרים שונים. הפילוסופיה של הלשון בוחנת אפוא את האופן שבו השפה
מקודדת מסרים אלו, ואת הדרכים להעברתם והפצתם.
השפה לא רק מאפשרת הוצאה לפועל של תרבות, אלא גם שימור ועיצוב של ערכים והוויה תרבותית,
באופן בלתי מודע. אחד הדימויים לאופן שבו פועלת השפה (כמרכיב של התרבות) על בני האדם הוא
דימוי של דג במים. האדם מוקף במסרים שקופים ובלתי-מובחנים, ההופכים לחלק טבעי ולא מורגש
מחייו, ובכך מעצבים את העולם שבו הוא חי, ואת הדרך שבה הוא תופס את המציאות - מושג שלפי
הפוסטמודרניזם איננו קיים ומהווה פיקציה אנושית ליצירת סדר בכאוס הטבעי.
אוסטין נחשב לאחד מאבות המחקר הפילוסופי-לשוני, ומאמריו נידונו בהרחבה בין פילוסופים רבים
מזרמים שונים. בסוף שנות ה-70 התעורר ויכוח ער בין מיצגיו של אוסטין לז'ק דרידה, שהראה כיצד
גם טקסטים ממוסגרים הנושאים משמעות מועדפת ושואפים ל"סמכות" וחד-ערכיות, יכולים להתפרש
בדרכים מגוונות אצל קהילות פרשניות, העשויות לבצע קריאה אופוזיציונית של הטקסט באופן מנוגד
לגמרי לכוונת המחבר המקורית. דרידה הכיר אמנם בערך העצום של התיאוריה שפיתח אוסטין, אך
ביקר אותה באופן אינטנסיבי בשורת מאמרים וכתבים.
בדרך כלל, המעבר מהרצאות מדוברות לטקסטים כתובים לוקה בחסר ולא מצליח להעביר את
המסר בצורה טובה. אולם במקרה הספציפי של "איך עושים דברים עם מילים", דווקא העובדה
שמדובר בהרצאות מדוברות, שנועדו להיות קומוניקטיביות ומעניינות, מיטיבה עם התוצר הסופי.
אוסטין המרצה ניחן בכריזמה רבה וקסם אישי, שמועברים דרך הטקסטים, שנים לאחר מותו ממחלה
קשה. הטקסטים, על אף מורכבותם הפילוסופית והלשונית, מצליחים להיות בהירים וקולחים, ונוחים
למדי לקריאה, גם למי שפילוסופיה של הלשון הוא לא עיסוקו העיקרי.
"איך עושים דברים עם מילים" מאת ג'ון ל. אוסטין, הוצאת רסלינג, 2006, 189 עמודים.
(16.04.06, 11:43)
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2006 22:37 |
|
| |
רציתי להביא לינק למה שהבאי ספרן, והוא קדמני.
ותשואות חן חן לו.
כמה הערות שהמעיין בלינק ימצא:
א. נהניתי מהסיפור על כיתת הטירונים שנתבקשו להשמיע קול והשמיעו קול ברכה.
ב. הניתוחים הסוציולוגיים למחצה אכן מאירים כמה תופעות במחנה החרדי.
למשל - החולצה הצבעונית הבהירה למי שכבר חצה את הקוים ויצא לעבוד.
ג. האם חרדי הוא מי שלובש לבוש מסויים? האם התכונות שמובאות שם, כמו הימנעות מלחיצת יד
לאשה ולחיצה רכה כשל דג מת הן תכונות חרדיות אופייניות, או שהן מגדירות את החרדיות?
ד. נגעלתי והתביישתי בשל אותו חרדי או "חרדי" שנוהג ללחוץ יד לנשים. לא בגלל שאני סבור שזה
איסור כה ברור (והיה על זה אשכול) אלא בגלל שהוא עבר איזה תהליך אופייני ליורדים. תחילה הוא
מזלזל בהלכות, במקרה זה עריות ברמה מסויימת, ואחר כך הוא מצדיק לעצמו: כיון שאני כבר לא
כזה צדיק ש"שומר נגיעה", אני כבר יכול לתת ידע לאשה ולא להיות צבוע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2006 21:42 |
|
| |
חבר שלי כתב לי עכשיו במייל סיפור מענין, ואת תמציתו אביא כאן.
הוא קרא מאמר מסוים בעיתון, ובגלל שהכותב של המאמר הוא כותב קבוע בעצכ"ח, חשב שמהראוי להעלות את המאמר כאן. הוא עצמו מבקר באופן נדיר אצלנו, ועוד פחות מזאת, כותב כאן.
המאמר אמנם עוסק בענין פוליטי מסוים, אבל אינו ממוקד בו. הוא מתייחס יותר לדרך הרעיונית של הציונות הדתית, וממש בהקשרים מועטים, לפן הפוליטי של הדברים הכתובים שם.
צריך להמשיך? המאמר צונזר.
(אמנם, הטעם הראשון היה חשש מפני אאוטינג, אולם טעם זה הופג בהודעת חברי אל המנהל. הטעם המפורש השני, היה פוליטיקה).
אני מביא אותו כאן, כקישור - בטח שאינו פחות מהמאמרים בהם עוסק אשכול זה, בקישור בעלמא.
לשאר כבר אין לי כוח.
(ואם יצנזר המצנזר הודעה זאת מטעם שהיא ביקורת על ההנהלה, מה אעשה לו?)
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1893281
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2006 22:41 |
|
| |
השכן,
מאמר נפלא, וייש"כ.
אני קורא בזאת לחברי ההנהלה לחזור בהם מהצינזור, ולפתוח אשכול על דרכה של הציונות הדתית.
ובאתי על החתום יום הנ"ל,
הק' הפ'.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2006 12:49 |
|
| |
בשם ההנהלה
הנושא עלה לדיון בין חברי ההנהלה.
עד כמה שהבנתי הכותב גם נענה בתיבתו..
דעתי האישית היא שניתן לדון ב"דרכה של הציונות הדתית", אך אין די בציטוט מאמר, אלא יש להפכו
לאשכול לפי הכללים המקובלים אצלנו. לסכם את התזות הראשיות. להעלות את השאלות שיש לדון
בהן. או אז יהיה לפנינו אשכול ראוי, שאשמח מאד להשתתף בו ולקרוא אותו.
מי יחל במלאכה, שכוללת גם את ניתוח הדברים המתחייב?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2006 11:07 |
|
| |
|
|
| עשרת ימי תשובה לאומיים |
|
| מאת שחר אילן הארץ |
|
| בתי המדרש הפלולרליסטיים מנסים למסד את התקופה שבין ימי הזיכרון כגרסה הלאומית לעשרת ימי תשובה * התקשורת החרדית מכירה ביום השואה * ולאן נעלמו החרדים שלא עומדים בצפירה? |
|
| *-- two pictures *
|
|
 |
|
נתיבי איילון, יום השואה 2002 |
|
|
תצלום: אלון רון | *-- to *
| בשתי מסגרות לפחות, התקופה שבין פסח ליום העצמאות היא תקופת אבל וזיכרון אחת ארוכה: מערכת החינוך והעיתונות הכתובה. אצל רבים אחרים החוויה מתמצית בעמידה בצפירה ובשירים עצובים ברדיו. ביום ראשון הקרוב תפעיל "רשת בתי המדרש" 20 מוקדי לימוד ברחבי הארץ, שבהם מאות רבות של משתתפים ידונו בבעיות החברה של ישראל. זאת, בניסיון למסד את התקופה שלפני יום העצמאות כמעין עשרת ימי תשובה לאומיים, ולהוציאה מהגטו של מערכת החינוך אל המרחב הציבורי כולו.
"רשת בתי המדרש" מאגדת 11 בתי מדרש פלורליסטיים ליהדות. לפני חצי שנה, בעשרת ימי התשובה, קיימה הרשת ימי לימוד בכל רחבי הארץ בנושא ההתנתקות. ימי הלימוד ביום ראשון ייוחדו לנושא החברתי, ובין היתר לנושאים כמו עובדים זרים, עובדי קבלן, עלייה והגירה. בין המשתתפים: יעקב אחימאיר, חיים באר, פרופ' אבי רביצקי וסמי מיכאל. הפרויקט נערך בתמיכת הקרן החדשה לישראל.
הכוונה היא למסד את ימי הלימוד בשני המועדים, עשרת ימי תשובה והתקופה שבין ימי הזיכרון, כשתי תקופות של חשבון נפש. מנכ"לית בית המדרש אלול, רוני יבין, אומרת שהרעיון הוא שימי הלימוד בתקופה שבין ימי הזיכרון ייהפכו למין "מדורת שבט ענקית שתעסוק בשאלות כמו למה אנחנו פה, מה מצדיק את קיומנו, אם המחיר שווה ואם |
*-- *
|
|
|
חוף הים בתל אביב, יום הזיכרון 2003 |
|
|
תצלום: ניר כפרי | ניתן לעשות את הדברים אחרת".
האם באמת אפשר למסד תקופת חשבון נפש לאומית? לפחות הניסיון של התנועה הרפורמית מעיד שזה לא קל. הרב של קהילת בית דניאל הרפורמית, מאיר אזרי, אומר שבעבר התייחסו כל הקהילות הרפורמיות אל התקופה שבין ימי הזיכרון כאל "שבוע התקומה". לשבת שלפני יום העצמאות הוענק מעמד מיוחד של "שבת התקומה", ואף נאמרה בה תפילה מיוחדת, ולכל האירועים ניתן גוון של חשבון נפש לאומי. אבל עם השנים הלך המנהג וגווע.
בבית המדרש אלול גם כותבים היום מסכת ליום העצמאות. עשרות הגדות ומסכות ליום העצמאות נכתבו ופורסמו בעבר. את המפורסמת שבהן כתב הסופר אהרן מגד. אף אחת מהן לא נקלטה. אולי משום שאחרי פסח לאף אחד אין כוח לעוד מפגש משפחתי. אולי משום שארוחת החג האמיתית מתרחשת למחרת ליד המנגל, ושם לא ממש מתאים לקרוא מסכת.
התקרית שנמנעה
ממש ברגע האחרון נמנעה התקרית. זה היה ביום השואה, אחרי תשע בבוקר בבית המשפט המחוזי בירושלים, בדיון בעניין שחרורו של האברך ישראל ולס למעצר בית. הצלמים כבר נערכו לצלם את החשוד החרדי ברצח ילדו, כשהוא יושב בשעת הצפירה (אם הוא היה יושב). ברבע לעשר השופטת עשתה עם הציבור החרדי חסד גדול, הכריזה על הפסקה וולס נלקח מהאולם. כך נמנע דיון מחודש בשאלת יחסם של החרדים לצפירה.
בעבר כינתה העיתונות החרדית את השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון "ימי ההסתה והפורענות". זאת, בשל מנהגה של התקשורת לצלם חרדים שצועדים במעברי חציה בשעת הצפירה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, והסערה הציבורית שהיתה פורצת בעקבות הצילומים. בשנים האחרונות העניין של העיתונות החילונית בחרדים ההולכים בצפירה הולך ופוחת. כתבת המשפט והדתיים של הערוץ השני, סיון רהב-מאיר, מספרת שהיא לא התבקשה מעולם לכסות דתיים הולכים בצפירה. היא מעריכה שזה חלק מהעניין המועט יחסית של כלי התקשורת בנושאי דת ומדינה בשנים האחרונות.
ישנה כמובן גם האפשרות שהחרדים נענים לקריאת כלי התקשורת שלהם לעמוד בצפירה לפחות כשהם ברחוב, למרות הטענה שמדובר במנהג של גויים. "החרדים למדו שמסתכלים עליהם ושלא אוהבים את זה שהם לא עומדים בצפירה", אומר עורך העיתון החרדי "משפחה", אברהם רוזנטל. "אני מחנך את הילדים שלי לעמוד בצפירה ולא להתחכם. אם כאן מכבדים את זכר הנופלים בעמידה בצפירה, אז גם הם יעמדו בצפירה".
מצד שני, מי יודע, יכול להיות שכבר ביום הזיכרון הקרוב איזה צלם יתפוס חרדי הולך בצפירה, ושוב יתחדשו המתקפות.
אימצו את יום השואה
באופן רשמי, יום השואה אינו יום מועד של החרדים. בעבר אף כינו עיתונים חרדיים את ימי הזיכרון לשואה וחללי צה"ל "ימי אידם", ביטוי השמור למועדים של גויים. ההתקרבות וההשתלבות ההולכות וגוברות של החרדים במדינה באות לידי ביטוי גם ביום השואה. כמו שהעיתונים החרדיים העצמאיים מראיינים שרים בכירים בערבי חגים, הם גם הקדישו בסוף השבוע כתבות רבות ליום השואה.
העיתון החרדי "בקהילה" ריאיין את חוקרת השואה מספר אחת בציבור החרדי, ראש המרכז ללימודי שואה במכללה ירושלים הרבנית אסתר פרבשטיין, שדיברה על השינויים ביחס החרדים לשואה. "משפחה" הקדיש לשואה את רוב הגיליון. הוא ריאיין את זקן העיתונאים החרדים, יוסף פרידנזון, שהיה בשישה מחנות ריכוז ועמד שעות בתור לתפילין היחידים שהיו במחנה ברגן בלזן.
רוזנטל מ"משפחה" מדווח שגם רוב הגיליון שמתפרסם היום מוקדש לשואה. בעבר, הוא אומר, היתה התנגדות עקרונית ליום השואה, אבל עם השנים, "אני לא יודע למה, איכשהו יצא שאחרי פסח מתעסקים בשואה". אחר כך הוא מציע את ההסבר: "כי אנחנו חיים פה". | *--
| **--end switch about number of pictures in article*
|
|
|
|
|
|
|
|
|
