|
|
| נשלח ב-28/6/2007 07:02 |
 |
| |
דברים שרואים משם . מתוך ראיון עם אסטרונאוט פילוסוף :
|
|
|
|
|
בתרבויות העתיקות שהזכרת הכוכבים לא נתפסו רק כגופים פיזיקליים, והתפיסה הייתה שיש התאמה בין תנועות הכוכבים והפלנטות לנפש האדם ותודעתו. האם אתה מזדהה עם רעיונות כאלו?
כן אבל גם לא. בחללית אתה קובע אם הכוכבים עולים או יורדים. אתה, המהירות שלך, ולא האופן שבו הארץ סובבת ברקיע. למשל, המהירות שלך גורמת לדברים לעלות במזרח, שהוא כעת מזרח פסיכולוגי השונה מהמזרח הגיאוגרפי. במשימה קוטבית, למשל, כוכב הצפון יעלה במזרח שלך וירד במערב שלך. השמיים שונים! אבל אתה יכול לחוות אחרת את היחסים בין תנועות המסלולים, כיצד כדור הארץ נע סביב השמש בקצב שלו עם הנטייה שלו על הציר. איך נוצר היום והלילה. אתה יכול לראות איך הנטייה של כדור הארץ יוצרת את העונות, כי אתה רואה איך החורף מתחלף לקיץ תוך 30 דקות.
איך התחושה להיות מחוץ למערכת הטבעית שיצרה אותנו?
לעולם איני מרגיש מחוץ לה. יש לי רק פרספקטיבה חדשה. אני לעולם איני מחוץ לכלום... אני מעט שונה, יותר כמו יליד-אמריקני. עבורי, האלוהי אינו נמצא בחוץ. ישנן מערכות אמונה שבהן הישויות המקודשות היחידות הן "מעבר". מעבר לכדור הארץ, מעבר למערכות השמש, מעבר ליקום כפי שאנו מכירים אותו, והדבר היחיד הקדוש נמצא הרחק מעל ומעבר. בחלל כמובן אין למעלה ואין למטה. כל מקום יכול להיות מבחינתך למעלה או למטה. אז הדבר הזה משתנה, ואיתו גם כל הסימבוליקה המיתולוגית של מקום שבו ניגאל וכו'. בשבילי – הכל קדוש והכל אלוהי. אני לא מעבר לזה, רק יש לי פרספקטיבה שונה על זה. כדור הארץ קדוש כמו כל כיוון אחר, אני חלק מהעניין ולא נפרד ממנו, והטיסה בחלל לא שינתה אותי במובן הזה. העובדה שיכולתי לראות את היחסים בין מכניקת גופי השמיים לגאוגרפיה ולגאולוגיה ולחיים, איששה את המערכת האמונית שהייתה לי קודם. בגיל שלוש יצאתי לבד בלילה ליער, וידעתי - זה העולם שלי. במובן הזה באתי לעולם כשאני מביט למעלה ולמטה, שקוע לגמרי בטבע.
איך אם כן היית מגדיר רוחניות?
תחושה של טרנסצנדנציה, אני חושב... קל מאד להגדיר דתות ממוסדות ומיתולוגיות ומערכות אמונה ואת האופן שבו הן עובדות... רוחניות יותר קשה, אבל אני אוהב את המילה טרנסצנדנציה. כלומר שיש משהו מעבר לקיום הנוכחי שלך. משהו מעבר שאתה לא מבין ושלעולם, לעולם לא תבין. אין לנו אפילו את היכולת המושגית לזה. אבל טרנסצנדנציה היא דרך נפלאה לגשת לזה, תחושה של מעבר, של אופק נצחי, תחושה שישנן מהויות וישויות ואידאלים אפלטוניים שנמצאים מעבר לנו, אך אתה חלק מהקוסמוס, ה-דנ"א שלך והרנ"א שלך, באת מהכוכבים. אינני שולל ישויות אלוהיות. יכול לבוא מישהו ולבטל אותי בשטחיות בשם ה"מדע הטהור". אבל לא, אני פשוט לא רוצה להשליך את מערכת האמונות הקטנה שלי ולהגיד איך היא בראה הכל. אני לא אומר לה איך היא עשתה את זה, אני מנסה להקשיב ולכבד, וכך להבין איך היא עשתה את המקום הזה. זה מסע, מסע של רוחניות. זה מגיע עד לשאלות הגדולות ביותר – כך שאני פשוט לא יודע. אני לא פוסל שום סיפור בריאה, אבל אני גם לא רוצה להגיד לישות האלוהית איך היא עשתה את זה. אני רק רוצה לנסות ללמוד את המציאות. אני רוצה להקשיב.
רוחניות קשה להגדיר. אבל ישנה תחושת הטרנסצנדנציה, תחושת ההוד, נוכחות שאתה יכול לחוש באופן אינטואיטיבי כי אתה הנך היקום, חלק ממנו. אתה לא רק יצור הגיוני רציונלי – כמובן שלא, אין שום רציונליות בהיסטוריה האנושית. אתה מסוגל לגעת באמת כלשהי כי אתה האמת, אתה חלק מההתפתחות הקוסמית, זה בהיסטוריה שלך, כך שאני חושב שאם אתה מסוגל להקשיב לעצמך, אתה יכול לחוש אמיתות לגבי היקום, וזו לדעתי רוחניות – הליכה מעבר לדרכים המקובלות שלך.
|
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/601/036.html
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-29/6/2007 11:53 |
|
| |
הרחבה לגבי "משני עברי המחיצה"
הספר פשוט לא טוב מתודולוגית. הוא לא סוקר היטב התפתחויות ומגמות מבחינה כרונולוגית או גיאוגרפית. המחברת יכולה לכתוב בקצרה על מספר דעות או מקרים, ולקפוץ להכללה מרחיבה שלא מעוגנת היטב. כמו כן היא לא מפרידה מספיק טוב, אם כי היא משתדלת, בין מקורות נורמטיביים לבין מקורות תיאוריים.
כמו עוד הרבה חוקרים, היא לא מבחינה היטב בין רמות סמכות. למשל, המחברת יכולה להביא את דעות הרמב"ם והשו"ע, ואז לקפוץ לאיזה רב אנונימי בשלהי המאה העשרים.
דווקא במישור האובייקטיביות ביחס לנשים הופתעתי יחסית לטובה, מכך שהמחברת לא דוחפת לכיוונים פמיניסטיים חזקים.
אחת הבעיות הרציניות שהובילו לחוסר ההעמקה בספר היא ההתפרשות על מספר גדול של תחומים. אין מנוס משטחיות כאשר מנסים לסקור את כל נושאי ההפרדה המגדרית בספר של 300 עמודים. מוטב היה לו היתה המחברת בוחרת נושא אחד וסוקרת אותו ביתר עומק, בדומה לספרו החדש של הרפרו"פ שפרבר (שאמנם טרם קראתיו, אבל שמעתי עליו ביקורות מצוינות, וחזקה על חבר שאינו מוציא לאור מתחת ידו דבר שאינו מתוקן)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2007 12:31 |
|
| |
http://uk.youtube.com/watch?v=cjwI26-zV74
סרט קצר על צינור הביוב של אפרתה. מטריד מאד.
אני מקווה שהסיפור שהבמאי הציג כאן הוא חלקי. לכן אודה למי שיוסיף עובדות וכו'.
כימני (מדינית), אני מובך מהתנהגות חסרת רגישות כזו. עבור צינור ביוב צריכים היו למצוא פתרון אחר, ברוטלי פחות.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2007 12:55 |
|
| |
דמגוגיה זולה במירעה
.
ראיתי את הסרט לפני כשבועיים.
כמה הערות:
1. שום קו ביוב בארץ לא הוכנס לקרקע בלי שהיה צורך בעבודות תשתית, בדרך כלל כאלו שכללו עקירת עצים. אין הבדל - למרות הנסיון שנעשה בצורה פרימיטיבית בסרט - לקשור בין "ההתנחלויות" לבין מתיחת קו ביוב פשוט.
2. העצים שנעקרו, רובם בני שנתיים-שלוש, כמות הפירות המקסימלית שהיתה עליהם הספיקה לכמה ק"ג. לא כולם, אגב, עצי משמש. רוב-רובו של המטע לא נעקר.
גיל העצים, אגב, מטיל צל על נושא הבעלות האמיתית על הקרקע, ודאי על הטענות של "מהם אנו מתפרנסים".
3. בכל הפקעה של קרקע לצורכי ציבור, יש פיצוי כספי. מישהו בדק האם היה כאן פיצוי? האם הבעלות היא באמת של הטוענים לה?
4. קווי ביוב אי אפשר להעביר אלא בערוצים, לא חוצבים במסלע הגיר של האיזור ומעבירים קווים דרך הרכס - מדובר בעלויות דמיוניות. אין חלופה אחרת.
5. יש יותר מחשד - ביוחוד לפי המקומות בהם מופיעים הקישורים לסרט - שהכנתו מומנה על ידי גופים קיצוניים בעלי אג'נדה פוליטת ברורה (נחש מאיזה צד...). מאחר והם אוייקטיביים בערך כמו האג'נדה שלהם, לא ניתן שום פתחון פה לצוררים המתעקשים למתוח קווי ביוב.
6. אין דבר יותר אנטי-סביבתי ואנטי-אקולוגי ממניעה של הקמת קווי ביוב. בלי קווי ביוב, השופכין יזרמו בתוך הערוץ הפתוח, יחלחלו למי התהום ויזהמו גם את העצים. מה החלופה, להתאפק ולא לעשות את הצרכים?
אני בטוח כי הצלם, המפיק ועורך הסרט, כששבו לביתם, מתישהו נכנסו לשירותים, עשו את צרכיהם והורידו את המים. המיים שהם הורידו שטפו את מה שהותירו אחריהם, והזרימו אותם דרך מערכת מסועפת של צינורות ביוב לכיוון בריכות חמצון/טיהור. מובטחני כי לצורך הקמת התשתית ששימשה אותם בהדחת האסלה, נעקרו לא מעט עצים. האם אין בכך צביעות להוקיע מעשה שממעשים שכמותו הם נהנים כמה פעמים בכל יום?
7. להפר את זכויות היוצרים של עובדיה חמאמה לצורך הפקת סרט תעמולה זה מותר?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2007 13:13 |
|
| |
מואדיב,
תודה על תשובתך. בכל זאת כמה הערות:
1. נכון. השאלה היא אם במקרה הפוך היו מעבירים את קוי הביוב של הכפר דרך ההתנחלות או לא. קוי ביוב רגילים ותמימים כמו זה שבסרט. ידוע לך על מקרה כזה? אני שואל באמת.
2. אולי זה מטע חדש, ולפני כן היו נטועים שם עצים אחרים? חקלאים משנים מדי פעם את גידוליהם. הפלאח בסרט מדבר על כך שהאדמה שייכת למשפחתו מאתיים שנה.
בעיר בה אני גר, כשעקרו עצי זית לצורך עבודות תשתית, דאגה העירייה לנטוע אותם במקום אחר. אולי אפשר היה לנטוע אותם במקום אחר? גם אם ניתן פיצוי כספי לחקלאים, לא הכל כסף. רואים את צערם הכנה.
3. כדאי באמת לבדוק. אני מקווה שיש כאן מישהו שיודע.
4. נשמע נכון.
5. באמת הקישור לסרט היה ב'העוקץ'.
6. גם זו דמגוגיה, לא?
בלי קשר לפוליטיקה - מראה של דחפור עוקר עצי פרי הוא מראה לא נעים בכלל.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2007 10:13 |
|
| |
מדוע שהגנבים/מזיקים לא ישלמו את חובם לאזרח שנפגע מהם?
שאלה יסודית שתמיד הפריעה לי, וראויה לאשכול בפני עצמו.
רקע: עד כמה שידוע לי, כאשר גנב (שודד, גזלן) נתפס, הוא יעמוד למשפט על העבירה כלפי החברה, לא כלפי האדם שפגע בו. לזה האחרון אין דרך לקבל פיצוי אלא משפט אזרחי.
נדמה לי שבארה"ב זה באמת עובד כך.
ובארץ?
תקדים ראשוני לטובה?
השודדים יפצו במיליונים את משפחת קורבן השוד
שלושה
פורצים הרגו את דינה קדוש במהלך שוד באוקטובר 2000. משפחתה תבעה פיצויים
מעבר לעונשי המאסר שהוטלו עליהם ובית המשפט קבע בהחלטה תקדימית שהשודדים
ישלמו 3 מיליון שקל
(דילגתי על תיאור הפשע, אבל אני מביא את ההנמקה החוקתית).
בתביעה שהגישו בני המשפחה, באמצעו עו"ד ליאור אפשטיין, נכתב כי על בית
המשפט לבטא את שאט הנפש ממעשיהם של השלושה בחברה מתוקנת. התובעים טענו כי
הביטוי לשאט הנפש צריך להיות פיצוי כספי משמעותי, אשר יבהיר לכל כי חובו
של אדם כלפי החברה שבה הוא חי אולי מסולק עם ישיבתו בכלא, אך חובתו כלפי
שכנו-קורבנו, אינו נמחל בתום ההליכים הפליליים.
בני המשפחה נשענו בתביעתם על החלטת נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט
אהרון ברק, אשר כתב בספרו "דיני הנזיקין" כי פיצויים נועדו להעניש את
המזיק על התנהגותו, ובדרך זו לבטא סלידה ממנו.
עו"ד אפשטיין אמר כי "זהו צעד נוסף בביסוס התחום שחלקו אזרחי וחלקו
פלילי. לא מדובר בעונש לטובת האינטרס הציבורי, אלא בפיצוי עונשי שהוא תחום
חדש בישראל, אשר מביא לידי ביטוי את רשעות המעשה ואת שאט הנפש ממנו,
שמתבטא גם בגובה סכום הפיצויים. פסק הדין הזה מביא לידי ביטוי את העובדה
שבתי המשפט בישראל מבינים שלקורבן יש מעמד". יצוין כי כנגד האחיין הוגשה
תביעה נפרדת, משום שהורשע בסיוע למעשה.
t
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3420140,00.html
(משום מה קשה מאד להעתיק את הלינק. אני מקווה שיצא בסדר).
תוקן כדי לעשות טצדקי להתפטר מהתוספות המכוערות מההדבקה...
תוקן על ידי מיימוני ב- 04/07/2007 10:11:45
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2007 10:18 |
|
| |
איך מענישים ילד
המדריך של הפסיכולוג ונטורה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3420140,00.html
...
בוילה מרווחת, שטח פסיכולוג בכיר
בשירות הציבורי תחינה בפני בנו בן הארבע. "חמודי, הבטחת לסדר את החדר".
הפעוט המשיך לנעוץ מבטו בטלוויזיה המצווחת, והפנה עין עצלה אל האב: "לא
רוצה!".
האחרון המשיך בדרכי נועם: "זו האחריות שלך לסדר את החדר שלך, מתוקי".
הפעוט ניתק מבטו מהמסך, הפנה פניו בארשת מי-בכלל-סופר-אותך אל האב וזעק:
"לא רוצה, אמרתי, לא רוצה!" המסר הודגש באמצעות השלכה אכזרית של כוס המיץ
אל הקיר, שכוסה במהירות בטיפות דביקות.
משב רע של חלסטרה חרך את מוחו של הפסיכולוג. באבחת שלט נחרצת כיבה את
המכשיר. "אין טלוויזיה עד הבוקר, שמעת?!" יבבות התגובה לא איחרו לבוא, אבל
האב נותר נחוש. כל אותו הערב נותר המסך חשוך לגמרי, למעט כפתור ההפעלה,
שעדיין ריצד באור אדום.
עונש. אחת ממילות המפתח של ההורות שמחלקת אותנו, האבות, באופן מיידי,
למחנות של בעד ונגד. לקראת סופו של ההריון הראשון אנחנו מחליקים יד אוהבת
על הבטן של זוגתנו ונשבעים לעובר שנגדל אותו בשלווה וברוגע, בלי איומים
וסנקציות ("לא כמו שגידלו אותנו!" וכו').
אבל מה לעשות, ככל שהמלאך הקטן
מצמח אברים ומתחיל פה ושם לגלות סממנים של המן הרשע (אגב, השם המקצועי של
זה הוא בדיקת גבולות), אנחנו דוחקים את העקרונות לבוידעם ו...מענישים. כן
כן, כן, כ-99% מהאבות נוטים להשתמש בענישה בשלב זה או אחר. האחוז הנותר
עדיין מרצה תקופות מאסר וממתין לניכוי שליש.
אישית, אני לא מוכן לראות בעונש מוקצה מחמת מיאוס מחד, אבל לא הייתי
רוצה לאמצו כדרך חיים מאידך. עונש הוא כלי, וככל כלי יש דרכים יעילות יותר
להפעיל אותו. בואו נכיר כמה מהן.
אפילו ב.פ. סקינר, הפסיכולוג האמריקאי הידוע, שהמציא את שיטת החיזוקים
וחישמל חולדות על בסיס יומיומי, התנגד באופן חריף למדי לעונשים. הוא טען
שהעונש הוא מוצר בעייתי משתי סיבות עיקריות. ראשית, הוא לא מלמד מה כן
צריך לעשות, ושנית הוא יוצר תגובה רגשית שלילית אצל המוענש.
סקינר הבין כבר באמצע המאה הקודמת שעונש הוא כמו טוקסידו: שולפים אותו
רק באירועים מיוחדים. למה כוונת המשורר? עונש הינו הדרך היעילה והמהירה
ביותר לחסל התנהגות בלתי רצויה.
למשל, אם קלטת את בנך הבכור מטיח את אחותו אל הקיר, סביר שיש לך אינטרס
מסוים להעלים תגובה זו כמה שיותר מהר, ובכך להגביר את סיכוייה של בתך
הקטנה להגיע לגיל ההתבגרות בחתיכה אחת.
בסיטואציה זו, הסברים מעמיקים וחיזוקים הדרגתיים להתנהגות חלופית יהיו
פשוט אסטרטגיה דבילית. הבן הבכור צריך להבין שהוא חצה קו אדום, ולהפנים
זאת למן הדקה הבאה ועד קץ החיים.
"חמודי, חמודי, אל תקרע את הספרים של אימא, אל תקרע. לא יפה! חכה שאבא
שלך יחזור מן העבודה", מכירים את הדיאלוג הזה? טוב ויפה. עכשיו תוציאו
אותו מן הלקסיקון. ומדוע? נניח שכעבור שש שעות חוזר אב הבית מעמל יומו. שש
שעות מקבילות לשישה חודשים במושגי הזמן של ילד רך, והוא יצפה, בצדק גמור
מבחינתו, שחוק ההתיישנות יחול על חטאים שהם היסטוריה עתיקה על פי השעון
הפנימי שלו. דווקא עכשיו כדאי להסביר ולהזהיר. השימוש בעונש במצב זה יעבור
על אחד מחוקי הכלכלה הבסיסיים: הוא לא יהיה אפקטיבי. הילד שלך לא ילמד
ממנו כלום, ובטח לא את מה שרצית ללמד.
עונש הוא כלי חינוכי די גרוע. הוא נועד להרתיע ולהכאיב, ולא להקנות
דעת. אי לכך, עונשים-דיאט הינם מוצר די מפוקפק. כשרוצים להשיג תוצאה
מקסימלית בפרק זמן מינימלי יורים בתותחים הכי כבדים שעומדים לרשותנו.
לפני שאתם מעמידים אותי אל המוקד, הרשו לי לשתף בסוד קטן: לפחות שלוש
אימהות מקסימות ממכרותי התוודו בפני שהפעם היחידה שבה נאלצו להרים יד על
גוזליהן (והתייסרו על כך חודשים) היתה בעת שהללו התפרצו אל הכביש. נכון,
המתוקים הקטנים היו המומים ואפילו מבוהלים קמעה נוכח ההתנהגות החריגה של
מי שאמורות לגונן עליהם. מאידך, סדר האיברים בגופם הקטון נותר נורמלי,
נכון לכתיבת שורות אלו.
שוב אני מזכיר: אינני מתכוון לעונש החזק ביותר שעולה על הדעת - קטיעת
גפיים ומריטת שערות רחמנא ליצלן - אלא לעונש החזק ביותר האפשרי על פי צו
מצפונך. ולמען הסר ספק, ולידיעת כל החולירות האלימות באשר הן: ענישה פיזית
היא דבר דוחה וחד משמעית מחוץ לתחום ומחוץ לכללי המשחק.
אני בוש להגיד שלא תמיד אני עומד בהמלצה שלהלן, אבל המסר חייב לעבור -
אתה אמור לדכא את ההתנהגות, לא את הילד. הפעלת עליו סנקציה מסוימת? מנעת
פרס כלשהו? זהו עונש מספיק.
הכעס / זעם / נקמנות שבמעשיך ובנימת קולך לא מוסיפים כלום. נהפוך הוא,
הם מהווים עונש סמוי ומתמשך לילד, שיש לו מאפיין אחד גרוע שבגרועים: הוא
לא מחובר לשום חטא ספציפי. המלצת משנה קריטית היא שחובה להסביר לילד
במדויק על מה הוא נענש.
ואם תחשבו על זה, זוהי אחת המעלות המבורכות של הנושא הטעון הזה: היתה
תקלה ספציפית, היתה תגובת נגד ממוקדת, סגרנו את הסיפור, ועכשיו אנחנו שוב
פנויים לעשות, ללמד - ולאהוב.
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
***
מיועד בעצם לאשכול על הענשת ילדים. אבל איפה הוא?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2007 23:19 |
|
| |
בכל חברה בריאה יש בשוליים כוחות שדוחפים את החברה לכיוונים מנוגדים. בחברה הסרוגה, הכוחות בצד סוחבים לאותו כיוון: החרד"לים ימשיכו לסנגר על המדינה כי היא יסוד כסא התיאולגיה וההיסטוריוסופיה שלהם ואין הם יכולים להלין עליה, מצד שני, השמאל הדתי (בין אם במובן הפוליטי או החברתי או הדתי או כל מובן אחר) ימשיך עם תסביך הנחיתות וההתרפסות בפני החילוניות הישראלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 02:19 |
|
| |
ממללא,
אני מתפלא על השטחיות. אנשי הר המור לא מסנגרים על שום דבר- הם ממשיכים לתת משמעות דתית לסמלי המדינה, וגם מסרבים לסירוב פקודה, אבל לא נותנים לגיטימציה לשום מעשה פוליטי שנעשה מאז מלחמת ששת הימים, קו"ח לשום דבר בתרבות הישראלית-חילונית בת זמננו. זה לא כיוון מנוגד?
אבל באמת עולה שאלה מעניינת בסוציולוגיה של השמאל הדתי. יש שם אנשים-לא כולם אבל גם לא מעטים, ששואבים ממיטב הרעיונות והמינוח של ההגות הפוסטמודרנית העולמית. אם הם היו חילונים מזמן הם היו חתומים על עצומות סרבנות שטחים, ובכ"ז הם גאים בכך שבניהם (ובנותיהם...) משרתים את את השירות הקרבי והארוך ביותר. האם יש פה משהו מהותי, או רק רצון שלא לפרום את החוט המשותף שבכיפה הסרוגה?
תוקן על ידי nmzilber ב- 06/07/2007 2:16:22
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2007 13:37 |
|
| |
זילבר
מדוע באמת הם סרבו לסירוב פקודה?
לכאורה הוא מתן משמעות דתית כ"כ עמוקה למדינה עד שאפילו מה שהמדינה עושה נגד עצמה (לפחות לשיטתם) הוא חלק מהתהליך.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2007 00:03 |
|
| |
הידיעה הבאה מיועדת בעצם לאשכול על השתלת ביציות על כל המסתעף.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3422991,00.html
*-- YAELS: start of TD that holds the whole article-body *
אם תרמה לבתה העקרה ביציות; הבת תלד את אחותה
הבת
(6) לוקה בתסמונת טרנר הגורמת לעקרות. האם שרצתה לאפשר לבתה להרות בעתיד,
הקפיאה את ביציותיה וכך יצרה עבור בתה בנק ביציות. החוקר הישראלי שהשתתף
בניסוי: הדאגה לצאצאים היא חלק ממהות החיים, והבת תחליט בעתיד אם להשתמש
בביציות של אמה
ד"ר איתי גל 
האם בת שש תביא בעתיד לעולם את אחותה? הסיטואציה הזו בהחלט אפשרית:
אם בת 33 תושבת קנדה החליטה לתרום ביציות עבור בתה הסובלת ממחלה גנטית
נדירה שגורמת לעקרות. ביציות האם שהוקפאו, יאפשרו לבתה להחליט בעתיד האם
ברצונה להתעבר מביציות האם ולהרות.
(דולג בגלל המודעה)
המדובר במקרה הראשון בעולם של תרומת
ביציות מאם לבתה. את הטיפול בה ערכו רופאי המרכז לפוריות של אוניברסיטת
מקגיל, בו השתתף ד"ר יריב גדעוני, רופא ישראלי הנמצא בהשתלמות מקצועית שם
בתחום הפוריות.
בת ה-6 לוקה בהפרעה כרומוזומלית הנקראת תסמונת טרנר (Turner's
Syndrome) שמשמעותה כשל בתפקוד השחלות כבר בילדות המוביל לעקרות. התסמונת
גורמת להיעדר מלא או חלקי של אחד מכרומוזומי המין X. הלוקות בהפרעה זו לא
מפתחות סימני התבגרות מינית, אלא בסיוע תוספות הורמונלית. האפשרות היחידה
שלהן להרות בעצמן היא בעזרת תרומת ביציות.
בישראל לא מאפשר החוק לבצע
תרומת ביציות אלא במקרים חריגים. במדינות בהן מאפשר החוק לבצע תרומת
ביציות, מדובר בטיפול יקר מאוד המרחיק את האפשרות למימוש הזכות להורות.
האפשרות הטכנית להקפיא ביציות קיימת בשנים האחרונות, אך שיטת ההקפאה
מבוצעת באיטיות עם שיעור הישרדות של הביציות, לאחר הפשרתן, של פחותמ-50%.
שיעור הצלחת ההריונות בשיטה זו נמוך מ-10%.
לאחרונה הצטברו מספר דיווחים בעולם על הצלחה בהקפאת ביציות
בשיטה שונה. מרכז הפוריות של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול בראשותו של
פרופסור טאן אס-אל , דיווח על הצלחה בהקפאת ביציות בשיטה חדשה של הקפאה
מהירה אשר נקראת ויטריפיקציה (vitrification) המעלה את שיעור הישרדות
הביציות עד ל-83%, ואת שיעור הצלחת ההריונות עד ל-42%.
פרופ' טאן וצוותו פיתחו את תחום הויטריפיקציה וקידמו אותו לכדי
ישום קליני, כך שהם מטפלים בנשים רבות המעוניינות בשימור הפוריות בשל
נסיבות רפואיות, דוגמת חולות סרטן לפני קבלת כימותרפיה או מסיבות חברתיות
של דחיית הריון לעתיד.
בשיטה החדשנית, עברה האם שני
מחזורי טיפול להגברת ביוץ ושאיבת ביציות. בסך הכל הוקפאו 21 ביציות, ובכך
יצרה עבור בתה "בנק ביציות". במידה והבת ובן זוגה העתידי יבקשו להרות
מתרומת הביציות, יוכל לעמוד לרשותם בנק הביציות המשפחתי.
ועדת האתיקה של החברה האמריקנית לפוריות דנה בנושא תרומת ביציות
בתוך המשפחה, וקבעה כי תרומת ביציות מבת משפחה אחת לשניה מתקבלים על הדעת
מבחינה אתית. הועדה ציינה כי קיימים מקרים רבים ברחבי העולם בהם אחות
תורמת ביציות לאחותה, או בקשרי משפחה אחרים בהם האם משמשת רחם לבתה.
הועדה עוד ציינה כי באמצעות תרומת ביציות בתוך המשפחה ניתן
להבטיח קשר גנטי כלשהו בין הצאצא והאם, כמו גם הוזלת העלויות והגדלת
הזמינות בתרומת הביציות.
"ברור שהמקרה מעלה שאלות מוסריות והשלכות פסיכולויות על מבנה המשפחה"
אומר ל-ynet ד"ר גדעוני, "אך מדובר בפריצת דרך שכן ישנן מחלות גנטיות
נוספות בגינן הנשים נידונו לעקרות. מעתה נוכל להבטיח את האפשרות להרות על
ידי יצירת בנק ביציות במשפחה".
"אצל ההורים הדאגה לצאצאים הינה חלק ממהות החיים" אומר ד"ר
גדעוני, "אין חשש ללחץ שיופעל על האם לתרום ביציות לביתה. יתרה מזאת,
במידה וילד יזדקק לתרומת כליה,כבד או כל איבר אחר מרבית ההורים יעמידו
עצמם כתורמים אפשריים. במקרה שלנו האם החליטה לחסוף מבתה הצעירה את הצורך
לעבור טיפולים ממושכים ומייסרים".
"אני משוכנע שלא כולם יסכימו איתנו", מוסיף גדעוני, "אנחנו
מכבדים את דעתם של האחרים, אולם חשים שעם פיתוח היכולת הקלינית עלינו
להציע את האפשרות למטופלות ולאפשר להן, בעזרת ייעוץ והכוונה רפואית
ופסיכולוגית, להחליט עבור עצמן".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
