אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ב']

הרבה רבנים וחוקרים חשדו כבר מזמן שנפלה פה איזושהי טעות, חלקם גם הצליחו לאבחן אותה, אבל רק לפני ארבע-חמש שנים עלה בידי אחד מהם, הרב קוסמן הנ"ל, להניח יד על ראיה ניצחת לכך. היא מצויה בכתב יד עתיק, מיליון דולר שוויו. תצלום של כתב היד הזה הגיע סוף סוף לבית הספרים הלאומי, והוא מסלק כל ספק: ל"ג בעומר, אותו חג חביב על דתיים וחילונים כאחד, אינו קשור כל כך במקורו למורשת שאנחנו כורכים בו היום. לא רבי שמעון בר יוחאי, לא מירון, לא מדורות, לא בר כוכבא, בקושי חץ וקשת.

לכאורה, מדובר בעניין פולקלוריסטי בעיקר. ל"ג בעומר איננו חג מדאורייתא, ואפילו בתלמוד אין לו זכר. אבל דווקא חשיפת שורשיו האמיתיים עשויה להאדיר את חשיבותו, כפי שיתברר כאן בהמשך. סבלנות. לפני שנצא לדרך רק נבהיר שקוסמן בן ה-42 לא רוצה לשחוט פרות קדושות. ממש לא. הוא ר"מ בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב ואחד מרבני בית המדרש של בית הכנסת 'ישורון' בירושלים. לאורך כל שיחתנו טרח להבהיר שהוא יותר רב מאשר חוקר. בסך הכל יש לו עניין לקבוע את ל"ג בעומר בתוך ההקשר ההיסטורי המדויק שלו. רוב התעודות והמסמכים שנועדו לאשש את טענתו זו, ואשר מתגבהים כבר על שולחנו לערימה גבוהה, לקוחים מארון הספרים היהודי.

ובכל זאת, למה ניתמם, לא בכל יום מונחת לפתחנו עתירה כה נמרצת ומנומקת נגד הפרשנות ההיסטורית המסורתית של חג ישן נושן בישראל ("זה לא חג", הוא מתקן). בעבר הלא-רחוק נרשמה כבר התעניינות עיתונאית משמעותית בעתירה הזאת, אך היא לא הבשילה לכלל פרסום בגלל רתיעה מערכתית של הרגע האחרון. חוקרים עמיתים הזהירו אותו מפני תגובות נזעמות לכתבה שאתם קוראים עכשיו, אבל קוסמן החליט לדבוק בהחלטתו להתראיין. העניין בוער בעצמותיו. "עיסוק בהיסטוריה ובמחקר הוא חלק מהתפיסה התורנית שלי. כמו שכתוב בספר דברים: זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. הגאון מווילנה כבר אמר לתלמידיו שאי אפשר לרדת לסוף דעתם של חז"ל בלי להכיר לעומק, למשל, את כתבי יוסף בן מתתיהו".

"יש לו הרבה עוז", מעיד הגיאוגרף וההיסטוריון דוקטור יצחק זקס, מאזין קבוע לשיעוריו השבועיים של קוסמן ב'ישורון' ומעריץ לא קטן. קהל מאזיניו שם כבר התרגל לשמוע רעיונות מקוריים, מזקיפי גבות. לפני שבועות אחדים הסתייע קוסמן במטאורולוג כדי לחזק את השערתו הסנסציונית, שקריעת ים סוף נגרמה כתוצאה מקיפאון פתאומי של המים. פרשנים בכירים העלו סברה דומה כבר לפני מאות שנים, אבל קוסמן טרח לאשש אותה מבחינה מדעית. לדעתו, הקיפאון נגרם בגלל רמה סיבירית שהדרימה. חומת קרח גבוהה התנשאה מימינם ומשמאלם של אבות אבותינו, ואחר כך התנפצה על ראשי המצרים. "קפאו תהומות בלב ים", הוא מנסה לשכנע גם אותי.

ומה לגבי רוח הקדים העזה שנשבה כל הלילה?

"קדים זה רוח מזרחית, לאו דווקא חמסין".

התאבדותו של בר כוכבא

גם את פרופסור ישראל אומן אירח קוסמן בישורון. חתן פרס נובל הרצה שם לפי בקשתו על ההסבר המתימטי המפורסם שלו למשנה סבוכה במסכת כתובות, על שלוש נשים שהיו נשואות לאדם אחת והתאלמנו ממנו כשברשותן נוסחה משונה לחלוקת עזבונו. לקוסמן יש הסבר משלו לאותה נוסחה, הסבר שאינו קשור לתורת המשחקים, אבל זה כבר עניין למאמר הלכתי מסועף. במסגרת העיתונאית הצנועה הזאת נסתפק בניסיון יומרני להסביר מדוע ל"ג בעומר הוא ממש לא מה שחשבתם.

ומה חשבתם? ובכן, כל ילד בגן חובה יודע לספר של"ג בעומר הוא יום עצירת המגיפה שבה מתו רבבות תלמידי רבי עקיבא. רק רבי שמעון בר יוחאי לבדו הלך לעולמו, וליד קברו במירון נהוג להתאסף בלילה ברוב עם, לגלח לראשונה את מחלפות ראשם של פעוטות בוכיים בני שלוש, לטבוח כבשים לרוב ולקיים הילולה רבתי, כמקובל ביארצייטים של אדמו"רים. ש"י עגנון, שאהב לספר כי רוב האירועים החשובים בחייו התרחשו בל"ג בעומר, תיעד את ההילולה כך באחד מספריו: "מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים ומתפללים ואומרים מזמורים. ועמוד שלשיש קבוע שם ובראשו בית קיבול של שמןונותנים בו שמן זית ומפקיעין פתילות של משי וצעיפיםנאים וכל מיני מטפחות יקרותובגדים מרוקמים בכסף ובזהב ומטילין אותם לתוך השמן ומדליקים אותם ועושיםהילולה גדולה ומרקדים במחול".

ל"ג בעומר הוא גם היום שבו נקטעים שאר מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר. הגברים מתגלחים, מתחנות הרדיו החרדיות שוב בוקעת מוזיקה עליזה, וזוגות צעירים לרוב באים בברית הנישואין. בכל כברת קרקע פנויה מובערות מדורות עד אור השחר, ניחוחות אש ממלאים את הארץ, בשירותי הכיבוי מוכרז מצב חירום, וילדים רכים מתעקשים להישאר ערים כל הלילה.

כאמור, במשנה ובתלמוד אין זכר לכל השמחה הזאת. כתוב שם רק שהיו לרבי עקיבא 12 אלף זוגות תלמידים מגבת עד אנטיפטרס, ו"כולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". שום מילה על רשב"י או על ל"ג בעומר. גם בתקופת הגאונים אין אזכור לל"ג בעומר כיום שמחה. מנהגי האבלות של ימי הספירה היו נהוגים אז ברציפות ממחרת הפסח ועד שבועות, ללא הפסקה באמצע. בפיוטים אחדים ששרדו מאותם ימים מתברר של"ג בעומר, הנחשב גם ליום מותו של יהושע בן נון, היה אפילו יום צום. רבי אלעזר הקליר כתב קינה על "שמונה עשר בשני" (כלומר י"ח באייר, החודש השני למניין חודשי השנה). גם הגניזה הקאהירית הכילה אזכור לאותו צום. ברשימת צומות שנמצאה שם כתוב שחובה לצום בל"ג בעומר בגלל מות יהושע בן נון ולזכר רעש אדמה כלשהו, המכונה "הרעש", בה"א הידיעה.

קוסמן, יהודי יסודי ביותר, שולף מתוך ערימת מסמכים מנוילנת עוד ועוד דפים ותצלומים כדי לאשש את התיזה שלו, שהשורה התחתונה בה עשויה לגרום מהומה לא קטנה בין כותלי בית המדרש ובחוצות מירון. לדבריו, קישור הלכתי ראשון בין ל"ג בעומר לבין מותם של תלמידי רבי עקיבא ראה אור רק בשלהי המאה ה-13. רבי מנחם בן רבי שלמה לבית מאיר, הידוע יותר בכינויו 'המאירי', תיאר מסורת מתקופת הגאונים שלפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות באותו יום, ולכן אין אומרים בו תחנון. גם הוא לא הזכיר את רשב"י.

אגב, בעולם הרבני והאקדמי יש כמעט קונצנזוס על כך שתלמידי רבי עקיבא היו, בעצם, חיילים בצבא המורדים של בר כוכבא, אשר נפלו חלל בקרבות עם הרומאים. רק מטעמי צנזורה מדינית או מטעמים חינוכיים פנימיים טושטשו נסיבות מותם. האמוראים חששו שהנוער העברי לדורותיו, אשר התאפיין תמיד בנטיות ימניות מובהקות, ירצה לחקות את תלמידי רבי עקיבא ויניף חלילה את נס המרד. "אפילו בעידן הרמקולים והבטון של ימינו אין בית מדרש עם 24 אלף תלמידים", מעיר קוסמן, "ולכן כמעט בטוח שמדובר בלוחמי בר כוכבא, בן טיפוחיו של רבי עקיבא".

בר כוכבא עצמו הוא חלק מובהק מהפולקלור הל"ג בעומרי, ולכן כדאי לדעת שלפי קוסמן, אותו גיבור אגדי לא מת מהכשת נחש אקראית, אלא שלח יד בנפשו כשהתהדקה סביבו הטבעת הרומאית, כמנהג לוחמים נואשים באותם זמנים. "בתלמוד לא כתוב שהוא מת מהכשת נחש, אלא שנמצא נחש כרוך עליו, ואנחנו יודעים שהמתאבדים אז נהגו להצמיד נחש ארסי לצווארם. גם קליאופטרה מתה בדרך דומה".

הגליל מחוץ למסלול

ובחזרה לל"ג בעומר ולמירון. בעקבות גילוי ספר הזוהר בתחילת האלף הקודם התפתחו מנהגי עלייה לקברו של רשב"י בגליל, עלייה שלא היתה קשורה בהכרח לל"ג בעומר. האר"י הקדוש (ר' יצחק לוריא), כך מסופר, פקד פעם את האתר בחודש אייר, אבל הוא השתטח לא רק על קבר רשב"י ולאו דווקא בל"ג בעומר. יתכן שהביקור הזה השתלב במנהג קדום לקיים שלושה ימי תפילה רצופים בין פסח שני לל"ג בעומר ליד ציון קבריהם של הלל ושמאי, הטמונים אף הם במירון. במקור היה מדובר בתפילות לשנה חקלאית טובה, אך בהדרגה זלגו התפילות גם לציון קברו של רשב"י והחלו לשאת אופי חגיגי. זאת לא היתה הילולת יארצייט במתכונת ימינו, אלא שמחה לכבוד הצלתו של רשב"י מאסון המגיפה של שאר תלמידי רבי עקיבא. יש אפילו עדות לפיה מחבר השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, הסתייג מהחגיגה הזאת, אבל חוקרים רבים מטילים ספק באמינותה. בכל מקרה, בשום פיסת נייר או קלף מאותם ימים לא כתוב שרשב"י מת בל"ג בעומר.

אז מה כן כתוב? האם האר"י הוא מקור המסורת שלפיה רשב"י מת דווקא בל"ג בעומר? ובכן, האר"י לא השאיר אחריו ספרים. כל מורשתו הכתובה באה לנו מתלמידו המפורסם, רבי חיים ויטאל. בתוקף סמכותו כבכיר תלמידי האר"י זכה הרב ויטאל במונופול על ההוצאה לאור של המורשת. במשך 15 שנים תמימות הוא לא הרשה לאף אחד לעיין בכתבים. חלון הצצה בהם התאפשר רק לאחר שלקה במחלה קשה ובמשך כשנה שכב על ערש דווי בדמשק. אחד מפרנסי העיר שיחד אז ב-50 זהובים את אחיו של ויטאל, והניח יד על הכתבים. שניהם חששו שרבי חיים יתעורר בכל רגע ופתחו במבצע מרתוני להעתקת המסמך. מכונות צילום עדיין לא היו, אפילו לא סורק ממוחשב, ולכן נשכרו מאה סופרי סת"ם שהעתיקו את המסמך בשלושה ימים.

בתוך שנים ספורות נפוצו כתבי הרב ויטאל ומורשת האר"י בתפוצות ישראל. שום מו"ל מוסמך או מכון תקנים לא פיקח על איכויות ההעתקה וההדפסה, וכך התאפשרה הטעות הגדולה שכרכה את ל"ג בעומר עם מותו של רשב"י. בכתב היד המקורי של ויטאל נכתב של"ג בעומר היה יום שמחתו של רשב"י, אולי בגלל עצם העובדה שלא נספה במגיפת תלמידי רבי עקיבא, אבל בעותקים אחדים הפך יום שמחתו ליום מותו, כפי שיובהר כאן עוד מעט. הטעות הקומו-טרגית הזאת התחברה לטעות הגהה נוספת: רבי עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה הידוע שעלה לארץ מאיטליה, השאיר אחריו איגרת מסע שבה סיפר כי פקד בכ"ח באייר את קברו של שמואל הנביא (בנבי-סמואל). הוא גם ציין שיהודים באים להשתטח שם בכל שנה ושנה בכ"ח באייר. דא עקא, בנוסחים משובשים של האיגרת הפך קבר שמואל לקבר רשב"י, וכ"ח באייר לי"ח באייר.

במרוצת הדורות נחשפה ברבים הטעות הקשורה לאיגרת ברטנורא. גם העיתונות החרדית המודרנית התאמצה לתקן את המעוות. היא הבהירה שרבי עובדיה מברטנורא לא ביקר בכלל בגליל, ושהעובדה הזאת מודגשת באותה איגרת עצמה, אבל כל ההבהרות הללו לא הצליחו להשפיע על מארגני ההילולות במירון. הנוסח המשובש של איגרת ברטנורא הפך למקדם מכירות של הילולת רשב"י במירון. מדי שנה באביב הוא מודפס במודעות ענק שמופצות בחוצות ירושלים ובני-ברק. יותר ממאה אלף איש, לפעמים אפילו יותר ממאתיים אלף, משתכנעים ומטריחים עצמם למירון, ומאות אוטובוסים של אגד ודן מתגלגלים כל הלילה ממרכז הארץ לגליל.

בעצם, מה אכפת לנו שיהודים נוסעים למירון?

קוסמן: "אני לא נגד. מי שזה מוסיף לו יראת שמיים, שייסע לשם. אני בעצמי נוסע, אם כי לא בל"ג בעומר. מה שמוזר הוא שעושים הילולה ביום מותו של בן אדם. הרבה גדולי תורה כבר מחו על כך בימי קדם".

הילולות כאלו מאוד מקובלות בימינו בחצרות אדמו"רים.

"מקובלות בטעות. כל מנהג ההילולה ביארצייט התחיל מההילולה של רשב"י, שבטעות יסודה".

מנהג מעתיקים עסוקים

אחד האילנות הגבוהים שבהם נתלה קוסמן בהשגותיו נגד הילולת רשב"י במירון, הוא החת"ם סופר, מגדולי הפסוקים בתחילת המאה ה-19, לוחם עז נפש בתופעת הרפורמה. זהו האיש שטבע את הסיסמה החביבה כל כך על החרדים בימינו - "חדש אסור מן התורה". במסגרת מלחמתו בחידושים הכריז החת"ם סופר מלחמת חורמה גם על מנהג העלייה למירון בל"ג בעומר. הרב הגאון מהונגריה השאיר אחריו איגרת שבה הוא מתרעם על כל ההילולה הגלילית הזאת ומדגיש שבגללה ביטל את תוכניותיו לעלות ארצה, מפני "שלא ארצה להתחבר עמהם בזה". מנקודת מבטו, יהודים אמורים לעלות לרגל לירושלים בלבד, ולא לשום מקום אחר. החת"ם סופר לא הבין כיצד אפשר לקבוע מועד "ביום שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה". ב-1837, כשרעש אדמה גרם אסון כבד בצפת, הוא ראה בכך עונש משמיים על הזנחת ירושלים לטובת היישוב בגליל, וכנראה גם על חטא העלייה לרגל למירון במקום לירושלים. "היכן מצינו לעשות יום מועד ביום סילוק צדיק?" שב והקשה.

בעולם החרדי מכירים את המחאה הנמרצת הזאת של החת"ם סופר, אבל ממשיכים לעלות למירון מדי י"ח באייר. גם במגזר הציוני-דתי נוהרים לשם רבים, ומן הסתם ימשיכו לנהור אף אחרי שהרב קוסמן יוציא לאור ספר עב כרס ובו שלל הוכחותיו המעידות שכמעט לא היו דברים מעולם. אחת מגולות הכותרת של הספר תהיה, מן הסתם, כתב היד המקורי של רבי חיים ויטאל, כתב יד שמפריך את כל העדויות המאוחרות לפיהן ל"ג בעומר הוא יום מותו של רשב"י. "לפני כמה שנים נודע לי שלבית הספרים הלאומי הגיע עותק חלקי של כתב היד. קיוויתי מאוד שהוא מכיל את החלק שמתייחס לל"ג בעומר, ולשמחתי לא התבדיתי. כתוב שם שחור על גבי לבן של"ג בעומר הוא 'יום שמחתו' של רשב"י, לא יום מותו. מבחינתי, זאת הוכחה ניצחת שמפריכה את הטעות הגדולה".

קוסמן, שנעזר רבות בשירותי הידע של ידידומשה אייזיק בלוי, הצליח לאתר במדויק את כתב היד שממנו צמחה כל הטעות הגדולה. מתברר שאחד המעתיקים של כתבי ר' חיים ויטאל, כמנהג מעתיקים עסוקים, ביצע קיצורים בטקסט. במקום לכתוב 'שמחת רשב"י' הוא כתב 'שמ' רשב"י'. לימים, כשכתב היד הודפס, הניחו המו"לים בטעות שהכתיב המלא של המילה המקוצרת הוא "שמת". במילים אחרות: "יום שמחת רשב"י" הפך ל"יום שמת רשב"י", וכך נקבע מותו כביכול של רשב"י ביום שמחתו על הצלתו מן המגיפה. ל"ג בעומר נצרב מאז בתודעה היהודית כיום הסתלקותו לגנזי מרומים של התנא הקדוש מהגליל. בהסתמך על זיכרונות מירון מימים עברו, זיכרונות של שמחת אייר מסורתית, נקבע שיש לחגוג את ל"ג בעומר, ולא להתאבל בו. מאות האלפים שנוהרים לשם מדי שנה בשנה מקיימים ביום הזה את טקס החג ההמוני ביותר בין טקסי החג בישראל. לא היה כמעמד הזה מאז העליות לרגל בתקופות המקדש.

לפני כמאתיים שנה קנה האדמו"ר מרוז'ין מזקני צפת את זכות הדלקת המדורה על גג הקבר בל"ג בעומר, וכך התקבע לו סופית דפוס החגיגות האור-קולי של ימינו. מדי שנה מדליק את המדורה האדמו"ר מבויאן - נכד-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין - אשר מתגורר עם עדת חסידיו בירושלים. לפנות בוקר, עם הזריחה, מתקיימת סביבות הקבר תפילה המונית מרגשת.

גם הציונות החילונית התלבשה על ל"ג בעומר. אין לה הרבה עניין ברשב"י, אבל היא מתפרנסת מהמורשת של בן דורו, בר כוכבא. הגדנ"ע נוסד בל"ג בעומר תש"א (1941), ובהשראת עידן בר כוכבא נקבע סמלו לחץ וקשת. ממש באותו תאריך נוסדו גם הפלמ"ח וצה"ל. אין יישוב יהודי בארץ שבו לא מודלקת מדורה באותו לילה.

שרשרת אירועים מוזרים

אז מה בכל זאת קרה בל"ג בעומר? לקוסמן יש תשובה דרמטית בנידון. היא מחזירה אותנו לשנת 363 ולרעידת האדמה הקשה שהתרחשה אז בירושלים. באותה שנה שלט ברומא הקיסר יוליאנוס, מצביא מחונן, שניסה לעצור בגופו את גלגלי ההיסטוריה ולבלום את התפשטות הנצרות. הוא כנראה לא היה אוהב יהודים גדול, אבל חשב להסתייע בהם למימוש שאיפותיו התיאולוגיות. הקיסר, שהנוצרים מכנים "יוליאנוס הכופר", הציע ליהודים להקים מחדש את מקדשם החרב. הוא קיווה שבכך תופרך האמונה הנוצרית שלפיה חורבן המקדש היה גמול על עוון צליבתו של ישו. היהודים קיבלו את ההצעה בשמחה ופתחו בעבודות עפר בהר הבית, אבל אז קרו כמה דברים משונים. ממש ביום תחילת העבודות נשבו בירושלים רוחות חזקות מאוד, ובלילה שלאחר מכן פקדה את העיר רעידת אדמה עזה. אש גדולה התלקחה בהר, עשתה שמות באתר הבנייה וגבתה קורבנות רבים ברחבי הארץ. יישובים יהודיים רבים נהרסו, בעיקר בדרום. עוד בטרם התאוששו היהודים מעוגמת הנפש הזאת נודע שיוליאנוס נהרג בנסיבות מסתוריות בעיצומה של מערכה נגד פרס. נראה שאחד מאנשיו, נוצרי אדוק, התנקש בחייו. חלום בנייתו המהירה של המקדש השלישי נגוז באחת.

כל השתלשלות האירועים הזו מתועדת בפרוטרוט בעדות שהשאיר אחריו הבישוף הנוצרי של ירושלים, קריליוס. המסמך הזה נכתב בסורית עתיקה ואותר באמצע שנות השבעים של המאה שעברה בידי החוקר הבריטי סבסטיאן ברוק. לפי קריליוס, רעש האדמה התרחש אור לי"ט באייר (גם בלוח הסורי העתיק קיים חודש אייר), תשע שעות אחרי השקיעה. הבישוף הירושלמי ראה באסון הזה ובמותו הפתאומי של יוליאנוס עונש משמיים ליהודים, הורגי המשיח. החוקר ברוק ציין ביובש שצריך לבדוק אם יש קשר בין ל"ג בעומר לאסון.

כשקוסמן עיין במסקנות של ברוק, הבליחה בו תובנה שיש קשר: אייר, כך כתוב בתנ"ך, הוא החודש שבו הונחה אבן הפינה לשני בתי המקדש העבריים. גם שלמה וגם זרובבל החלו לבנות את המקדש בחודש השני, הוא חודש אייר. סביר להניח שהיהודים בתקופת יוליאנוס בחרו להתמיד במסורת הזאת. הם כנראה ידעו אז את היום המדויק באייר שבו החלו שלמה וזרובבל במלאכת הבנייה: י"ח באייר, ל"ג בעומר. רעש האדמה הפתאומי ומותו של יוליאנוס שברו את לבם של היהודים, והם הכריזו על ל"ג בעומר כיום צום. יורשיו של הקיסר הכופר החזירו את רומא לדרך הנצרות, וכל העניין כמעט נשכח מלב. תודעת הצום דעכה לאיטה. במקומה נוצר פולקלור חגיגי חדש, שנוי במחלוקת.

בלי שום קשר לתיאוריה של קוסמן, יש הרבה ביקורת על החגיגות ליד קבר רשב"י. הללו שואבות אליהן לא רק בני תורה ואוהבי מסורת, אלא גם כל מיני גורמים מפוקפקים. רגע ההדלקה המסורתית משובב נפש ומרהיב עין, אבל תופעות אחרות שם הרבה פחות מרנינות. ערימות האשפה העצומות שנשארות אחר כך ליד מתחם הקבר גורמות חלחלה גם למי שענייני איכות סביבה אינם עומדים בראש מעייניו.

למרות כל האמור לעיל, קוסמן מבהיר שאין לו כל עניין לבטל את הילולות ל"ג בעומר: "אני לא בא לזלזל בשום מנהג או עדה. בתור אדם פרטי אני גם לא מוסמך להציע הצעות כאלו, כי חגים הם עניין כלל-ישראלי. רק כואב לי שיום כזה קיבל משמעות מצומצמת. אם אפשר, הייתי מעדיף שהוא יקושר יותר לעניין המקדש".

ואתה לא מפחד שיתנפלו עליך עכשיו?

"לא. אני בכלל לא נגד השמחה בל"ג בעומר. אני בעצמי שמח בו, אך לדעתי אין זה קשור דווקא לפטירת רשב"י או למירון. אי אפשר להתווכח עם כתב היד של הרב חיים ויטאל. הוויכוח הזה נגמר".

בעצם אתה אומר של"ג בעומר הוא מעין יום ירושלים קדום?

"לפי דעתי כן. אגב, חוקרים אחדים סבורים שבר כוכבא כבש את ירושלים בל"ג בעומר, ובגללו אולי הפכו החץ והקשת לסמלי היום. על כל פנים, זה הקשר היחיד בין ל"ג בעומר של ימינו לל"ג בעומר של פעם. חץ וקשת".