מה נדבק בהם

מאת יאיר אטינגר ואורי בלאו

אליאור חן הוא בכלל לא רב * ילד מבריק אך בעייתי, הוא נקלט בישיבה המשקמת של הרב חיים פינטו, צבר תהילה כבעל כוחות על טבעיים והחל לעסוק באסור מכל - קבלה מעשית * ד' ואשתו הם יהודים אמריקאים מבית טוב שהקימו משפחה רחבה ושלחו את ילדיהם לחינוך חרדי ליברלי * הרוע הבלתי נתפס שהכניס חן באשתו של ד', שהואשמה השבוע בעינוי ילדיה, לא היה תוצר חברתי, כלכלי או סביבתי, הוא היה תולדה של אמונה מעוותת בצד האפל של היהדות * השטן ירד לירושלים: סיפורה המלא של התחפפות ישראלית חדשה

תגיות: התעללות

"לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף; וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים"

(דברים י"ח)

הוא גדל בירושלים בשכונת רוממה, אחד משבעת ילדיהם של בלנית במקווה שכונתי ואיש המועצה הדתית בעיר. לא תמיד היה זה בית חרדי. אביו, שעלה ממרוקו, היה איש מעשה, ציוני שרוף, ששירת ביחידות מובחרות והשתתף בפעולות נועזות. אבל לקראת סוף שנות ה-70 הוצעה לו משרה צנועה, לשמש את הרבנים הראשיים לירושלים, וכשקיבל את המשרה החליט לחבוש כיפה שחורה ולהנחיל לילדיו חינוך חרדי. לבנו חזה עתיד מזהיר כתלמיד חכם, עילוי. קנה לו עוד ועוד ספרים, כולל ספרי קבלה, והילד החל לשקוע בהם כבר בגיל 12. שם, בספרים האלה, נטמן זרע הפורענות של אליאור חן.

כעת נמצא חן, בן 28, מעבר לים, כנראה בקנדה, מקווה לחמוק מצו ההסגרה הבינלאומי שהוצא נגדו. בישראל מייחסים לו אחריות למסכת התעללויות בילדים מהחמורות שידעה המדינה. הקורבנות, אלה שנחשפו, אינם ילדיו שלו, אלא של חסידיו שהיו מוכנים לעשות הכל בשבילו - לוותר על צלמם, לשפוך את דם ילדיהם וילדי חבריהם, להקריב את

ילדיהם למולך.

במשטרה ובפרקליטות סבורים שעל פי הוראות רבם חן הלמו הנאשמים והמבוקשים בפרשה בראשי פעוטות בפטישי עץ, הצמידו את גופם לתנורי סלילים, טילטלו, הכו באגרופים, שרפו איברים, זרו מלח על פצעים וכוויות, כפתו בחבלים, חסמו פיות, כלאו במזוודה, תחבו לכוך, האכילו צואה, השקו בערק עד שיקיאו, הריצו הלוך ושוב עד שיתעלפו, צבטו בכל חלקי גופם, השליטו טרור. ברוב המקרים היו הקורבנות שני ילדים, בני שלוש וחצי וארבע וחצי, הצעירים מבין שמונת הילדים של האשה שנאשמה בתחילת השבוע בהתעללות החמורה יחד עם אחד מעמיתיה לקבוצה, דוד קוגמן.

השכל הישר עומד משתאה מול הזוועה, מנסה בכל דרך לבאר אותה. הוא עומד מול הרוע ומול קורבנותיו - פעוט השוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבדידות איומה, נטול חיים ותקווה - ומחפש כל דרך למצוא פשר: האם זהו טירוף הדעת? שיטת חינוך חולנית? פנאטיות דתית? האם תלייניו של הפעוט היו קורבנות לסדיזם דומה בילדותם? האם הונעו מתוך יצר חולני?

אלא שבסיפור הזה אין סיבה ומסובב מובנים, אין פשר. כל הסובבים את חן, אוהביו כשונאיו, מוכנים להישבע כי אין כאן אלא מעשה כשפים, כוחות על טבעיים אפלים שהשתלטו והמליכו את עצמם מעל השכל הישר של קבוצת אנשים שילדותם היתה טובה ומאושרת. מדבריהם עולה כי מה שהתחולל בחבורה בהנהגתו של חן היה הרבה מעבר למסכת של התעללות בילדים. גם את זה קשה לתפוס.

"הכרתי אותו טוב מאוד, כמו אח", מספר אחד מחברי הקבוצה בעבר. "כמו שאני זוכר אותו לא היו מושגים כאלה של אלימות, אבל היתה התבטלות מטורפת בפניו. היה אומר תקפוץ מהגג, היית קופץ. ודאי לי שיש לו כוחות על טבעיים, וההוכחה היא שאמא, שאני מכיר אותה כאשה למופת, דתייה, לוקחת את הבן שלה ומעבירה אותו באש, כאילו למולך. אפשר להבין דבר כזה הגיונית? ואני אומר לך, שאפילו אם הילד שלה היה מת, זה לא היה מפריע לה. יודע למה? כי היא בטוחה שהיא עושה הכי טוב לילד".

אתה מבין מה אתה אומר?

"תבין, יש אנשים שיכולים לקחת אותך, צפוני מ'הארץ', ולהשתלט עליך. זו מציאות, וזה לא בשליטתך, ואתה תעשה דברים ופתאום תתעורר ורק אחרי שנתיים תצליח לצאת מהתסריט. זה נשמע דמיוני אבל זו מציאות. כמו בימי שבתי צבי. אתה יודע מה הבעיה של המשטרה? הם לא מנסים להבין את הסיפור פה. הם חושבים שהם מתעסקים עם עבריינים, או עם שיטות חינוך. הם לא מבינים שמבחינת האנשים פה זה תיקון, תיקון הנשמה. המשטרה לא מבינה איזו רמת שליטה זו. פה אתה מדבר על אנשים לא אלימים, אנשים שלא קיבלו מכות בבית, אנשים נורמליים לחלוטין. פשוט בא בן אדם, השתלט להם על הסוויץ' וזהו. צריך לשלוח אותם להסתכלות ואולי לתת להם איזה שנתיים שיבינו את החומרה של העניין. לא הייתי מושיב אותם על רצח, הייתי מושיב את זה שתיפעל אותם, כי הוא העיקר".

נא להכיר, "הפצועים"

ב-93' קישטה את חגיגת הבר-מצווה של אליאור חן גלריה נכבדה של רבנים ועסקנים חרדים, אשכנזים וספרדים, שאותם הכיר האב, יעקב חן, במועצה הדתית. לרבנים האלה הוצג ילד הפלא המקדיש שעות לספרי הקודש. אף אחד לא שיער שמדובר בעיקר בספרי קבלה.

למרות שקדנותו, התקשה הנער להסתדר במסגרות החרדיות. בגיל 15 נשלח חן ל"עוז ליששכר", ישיבה שהקים הרב חיים פינטו בשכונת בית ישראל בעיר עבור צעירים שנפלטו מישיבות חרדיות. בישיבה הזאת, המזוהה עם האגף הלא-ממוסד של חסידות ברסלב, בילה חן עשור מחייו. כאן הפך מתלמיד סורר למורה נערץ, כאן הפך למיתוס, גיבורם של צעירים אובדים שחיפשו דמות להידבק בה, "צדיק" ובעל מופתים.

המבקרים בשכונת בית ישראל מוצאים סמטה צרה היוצאת מרחוב יוסף קארו, מתפתלת בין בתי אבן בנויים בצפיפות. מהסמטה מובילות מדרגות אל קומתו השנייה של אחד הבניינים. כאן, מעבר לשער ברזל, בשלושת חדרי הדירה הקטנה, פועלת "עוז ליששכר". העליבות והדלות מושלות בכל: בספרייה, במטבחון ובחדר המגורים.

בשעת הלילה המאוחרת שבה ביקרנו במקום ניסו שלושה בחורים לנמנם, שרועים על מיטות קומתיים מעוקמות. בחדר המרכזי ישב גבר מגודל פאות וזקן, סוכרייה על מקל תחובה בפיו, ועיין ב"ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב. בעוד אנו מחפשים רמזים ועקבות למיתוס שנקרא אליאור חן נפתחה הדלת, ומתוך הלילה הגיחו שלושה בחורים, שניים חבושי כיפות צמר גדולות, השלישי גלוי ראש. כעבור חמש דקות הם יצאו חזרה אל הרחוב. "יש לך אולי שקל, אחי?" שאל אחד, וחברו התעניין אם אנחנו עיתונאים. "עשיתם כתבה על אמא שלי?" הוא שאל. "מנפחים את כל העסק. אמרו שאמא שלי התעללה בי. אני לא יודע על מה מדברים".

עבר רגע עד שהבנו שהנער הדובר, בכיפת הצמר הגדולה, לא קשור לפרשת ההתעללות מירושלים אלא לפרשת התעללות האחרת, זו מבית שמש. הוא השביעי מ-12 הילדים שאמם, רבנית הרעלות, נאשמת כי התעללה והזניחה אותם. באותה ישיבה שבה החל את דרכו החשוד מירושלים נמצא הקורבן מבית שמש, מין צירוף מקרים שכזה. הוא לא תלמיד מן המניין כאן, הסביר הנער, אלא שמאז שנעצרה אמו מדי לילה הוא מחפש מקום לישון בו, ואם אפשר גם להכניס משהו לפה. "עוז ליששכר" נראית כמו אפשרות טובה.

הוא רק בן 18 וחצי, וכבר שבע שנים שהוא נפלט מכל מסגרת. "כשהייתי קטן הייתי בורח מבית ספר להיות בבית. אם זה היה בית שמתעללים בי הייתי בורח הביתה?" הוא מוכיח. הוא לא שמע על חן. "לא יודע. במקרה שלי כל מה שאומרים זה לא נכון, באמת. מנפחים, סתם מנפחים". מה שמעניין אותו כעת הוא לאכול, כי מאז שנחשפה הפרשה שלו הוא מנותק מהוריו ומ-11 אחיו ו"עכשיו אני עובר התעללות באמת. אין לי אוכל, אין לי איפה לישון".

"עוז ליששכר" הוקמה בידי הרב פינטו בדיוק בשביל נערים כאלה. זוהי מסגרת לנושרים, אותם נערים שנקלעו לתחתית הסולם החברתי החרדי, חלקם לאחר שהתנתקו ממשפחותיהם. הישיבה מזוהה עם ברסלב אך לא קשורה לאף אחד מהזרמים המרכזיים בחסידות. חלק מתלמידיה נקשרו לקבוצה אנטי-ממסדית ששמה "פצועי הנחל" - נחל על שם כינויו של רבי נחמן "נחל נובע מקור חכמה", ה"פצועים" בעקבות רדיפתם בידי הממסד החרדי. על הארוניות בישיבה מקושקשות הכתובות "נע ונד", "כובשי היערות", "פצועי העצבים או הזעם", "פצועי הקור".

את חיי הישיבות החרדיות הממוסדות המירו ה"פצועים" בלימוד במסגרות עצמאיות, בשוטטות בין קברי צדיקים, ביערות. לקבוצה, שחבריה רווקים, הסתפחו במרוצת הזמן גם חוזרים בתשובה ופליטים מישיבות של הציונות הדתית. בשנים האחרונות הטיל שמם של ה"פצועים" אימה על עוברי אורח ערבים בשכונת שמואל הנביא, לאחר כמה אירועי תקיפה אלימה שחלקם הסתיימו בהרשעה.

חן עצמו מעולם לא היה מזוהה עם גרעין ה"פצועים" הקשה, אך זו היתה הסביבה החברתית שבה התבגר. על הרקע הזה התבלט בישיבה כתלמיד מצוין, עילוי שהפך לחביבו של הרב פינטו. אחרי כמה שנים כתלמיד מינה אותו פינטו לבעל שיעור בישיבה. אף שמעולם לא נבחן ולא הוסמך לרבנות הוא נקרא מאז הרב אליאור חן, והחל לקבץ סביבו תלמידים נלהבים שהתפעלו לא רק מבקיאותו בקבלה אלא בעיקר מעיסוקו המעשי בה.

משפחת הכלה מנתקת קשר

הרב פינטו היה אחראי גם לשידוך של בחיר תלמידיו. לפני מספר שנים פנה אליו שרון תל-צור, חסיד ברסלב חוזר בתשובה הנמנה עם הפלג של הרב ישראל אודסר ("בעל הפתקה"), שביקש ממנו סיוע ביוזמה להעביר את עצמותיו של רבי נחמן מאומן לירושלים. תל-צור בא לחפש עצמות ומצא חתן לבתו, רות. את יום הנישואים השישי של אליאור ורות חן, שחל השבוע, ציינו בני הזוג ככל הידוע בנפרד: הוא בקנדה, יחד עם אחד מחסידיו, יוסף פישר, היא כנראה בתחומי ישראל, יחד עם ארבעת ילדיהם ושאר חסידיו שטרם נעצרו.

תל-צור חלם להשיא לבתו הבכורה חתן אשכנזי, אבל כשהרב פינטו הציע לו את העילוי של הישיבה, הוא לא יכול היה לסרב. הוא מצא נחמה בעובדה שהחתן המיועד הוא שקדן גדול המשקיע את כל מרצו בישיבה. הזוג התחתן ועבר לגור בדירה בהתנחלות החרדית ביתר עילית.

אלא שדווקא אז נבקע משהו בין פינטו לבן טיפוחיו. הפופולריות של השיעורים שלו גרמה לחן לחשוב ש"עוז ליששכר" קטנה עליו. "הרב פינטו עצמו יכול היה ללמוד ממנו, אולי אליאור היה יותר גדול מהרב. הוא חכם, למד מלידה. אמרו שיש לו כוחות על טבעיים", מספר תלמיד בישיבה.

פינטו התעמת עם חן על שיעורי הקבלה שהעביר בישיבה. "הוא התחיל להתעסק עם קבלה יותר מדי", מספר בנו, ישראל פינטו, שמנהל את הישיבה מאז מותו של אביו, הרב חיים פינטו, ביולי האחרון. "אבא שלי היה אומר לו: 'אל תלמד קבלה. תלמד הכל, אבל אנשים צעירים אסור ללמד קבלה'. ילד צעיר שמתלהב אסור ללמד אותו. לפני חמש שנים אליאור הסתכסך סופית עם אבא שלי. הפיצוץ קרה בגלל הקטע של הקבלה. אליאור הלך". יחד עם חן עזבו גם תלמידים אחרים. "עוד לפני שהוא התחתן היו לו חסידים", מספר התלמיד בישיבה, "אחרי שהוא עזב כבר לא היתה להם סיבה להגיע לכאן".

לאט לאט גיבש חן את הקבוצה העצמאית שלו, שחלק מחבריה היו מתלמידי הישיבה, כמו שמעון גבאי המבוקש בידי המשטרה, ואילו אחרים - כמו ד', בעלה לשעבר של הנאשמת מירושלים שאינו מואשם בפרשה, ודוד קוגמן, הנאשם השני - סגדו ל"כוחות" שאצר בקרבו. תחילה היה מעביר להם שיעורים בבית כנסת בשכונות גאולה והר נוף, ולאחר מכן החל להתכנס עמם בחדר צמוד לבית הוריו בשכונת רוממה.

התגבשות הקבוצה והנאמנות המוחלטת שחן דרש מחבריה לא הביאה רק לניתוק מפינטו, אלא גם לקרע עם בני משפחת אשתו. כשנתיים לאחר החתונה הכירה בתו השנייה של שרון תל-צור את אחד מחסידיו הנבחרים של חן - קוגמן. היום מדובר בנאשם מרכזי בהתעללות בפעוטות, אבל באותם ימים הוא נראה שידוך ראוי. "היא רצתה את קוגמן כי הוא בא מבית עשיר. היא רצתה חיים נוחים. היו לה איתו כמה פגישות והוא נראה לה אדם עדין, נחמד", מספר קרוב משפחתה.

הכלה המיועדת נקשרה לקבוצה של חן, ובני משפחתה מספרים שהחלה להיעלם מהבית. הם הרגישו שהם מאבדים אותה לטובת חן, אבל מספרים שככל שהתקרבה, היא נרתעה מעוצמת השליטה של חן בבעלה המיועד. היא התחילה להביע הסתייגות מכך, "אמרה שהיא לא מעוניינת במישהו שהרב שלו הוא אליאור. היא הרגישה שהוא שולט עליו לחלוטין".

התגובה לא איחרה לבוא, ודווקא מצד גיס הכלה המיועדת. יום לפני ה"וורט" (האקט שבו נסגרת העסקה בין הורי החתן להורי הכלה) ציווה חן, שהסתייגות הכלה לא מצאה חן בעיניו, על קוגמן לבטל הכל. אחרי ההשפלה הזאת החליטו בני משפחת תל-צור לנתק מגע עם חתנם, וכפועל יוצא גם עם רות, בתם הבכורה. היחידה ששמרה מאז על קשר כלשהו עם רות היתה סבתה, שאמרה השבוע שדיברה עמה לאחרונה לפני חודש וחצי, לאחר לידת בתה הרביעית. "אני מאוד דואגת לה. היא נשמה. כל כך תמימה ונאמנה לבעלה".

יתר בני המשפחה לא מתכוונים למחול על ההשפלה ההיא. "רות הבינה שאם בעלה חותך את השידוך, זה אומר שהאבא שלה כבר לא מבסוט מהגאון שלה, מהרב המשיח שלה", אומר בן משפחה. "תל-צור אמר לבתו הרבה פעמים: 'בשבילי הבעל שלך הוא החתן שלי ולעולם לא יהיה הרב שלי'". הוא לא ידע אז מה מתחולל בחדר בשכונת רוממה, אבל שמועות כבר החלו לאפוף את שמו של אליאור חן כדמות פלאית.

במו עיני ראיתי

הרב יצחק בצרי, בנו של המקובל הרב יצחק בצרי, מספר כי שמע כבר לפני כשנה וחצי "דיבורים על 'צדיק נסתר', מין כוכב צעיר בעל כוחות על טבעיים, שמנהיג קבוצה של חסידי ברסלב שקשורה ל'פצועי הנחל'. אמרו שהוא מסתובב באיזה חדר, מייעץ לאנשים ועושה להם 'תיקונים' וטקסי קבלה מעשית".

העיסוק בקבלה המעשית המיוחס לחן נחשב לא לגיטימי בעולם הקבלה מאז שאסר על כך האר"י במאה ה-16. בצד פריחתה של תעשיית הקמעות ו"המים קדושים", עוסקים רבים מהרבנים המקובלים בקבלה עיונית, כלומר "חשיפת סודות" הבריאה, להבדיל מהתערבות בה. "התיקונים" שעורכים המקובלים הם על פי רוב סוג של תפילות ולא אקטים של קבלה מעשית - התחום האסור של "השבעת שמות" של מלאכים, כדי להשפיע על המציאות הממשית. "כמעט אף אחד לא מתעסק בדברים האלה", מסביר הרב בצרי. "אני מאמין שזה אפשרי אבל קצת כופר בדברים האלה, ולא מאמין שבחור בן 28 יכול לעשות אותם".

חן אכן עסק ב"השבעת שמות", מספרים חבריו בעבר וקרובי משפחתו. "הוא התעסק בקבלה מעשית ומיסטיקה וזה משך הרבה אנשים", אומר אחד מגיסיו. "הרבה אנשים היו בקשר איתו, ביקשו עצות. כשהוא היה מגיע לאשדוד לביקור היתה ממש רשימה של אנשים שרדפו אחריו כי חשבו שהוא מחולל נסים. היו שמועות שהוא ריפא אנשים בבתי חולים. אני לא יכול לסמוך על זה, אבל בעיניים שלי ראיתי דברים. הוא היה יושב בבית ומזיז דברים על ידי פסוקים, מתעסק עם קלפים. פעם הוא הסתכל לי בכף יד ואמר לי דברים שהייתי מזועזע איך הוא יודע אותם".

חבריו ללימודים מספרים שהעיסוק הנמרץ של חן בקבלה מעשית החל ב-2005, אחרי שכבר עזב את "עוז ליששכר", אבל עוד קודם לכן, מוכנים כולם להישבע, ראו אותו מבצע כשפים. "בהתחלה לא האמנתי", מספר אחד מהם, שכיום כבר מאמין, ולכן נמנע מלחשוף את שמו מחשש שחן יזיק לו. "המציאות היתה", הוא ממשיך, "שהיינו נוסעים בלי דלק, חופשי, מירושלים לתל אביב, ואז מירושלים לצפון ובחזרה. פעם לפני אחד החגים היה לנו מחסור בכסף. היה שואל כמה צריך, ואז אומר למישהו 'תביא ספר', פותח, מוצא שטרות. תקרא לזה איך שתקרא לזה, אני ראיתי את זה קורה".

הרב בצרי אומר שמפרטי פרשת ההתעללות עולה שלא מדובר בניסיונות להוצאת דיבוק מגופם של ילדי המשפחה ולא ב"תיקונים", כפי שנטען בכתב האישום. "לי זה נשמע כמו עבודה זרה גמורה של הקרבת הילדים למולך. זה טקס דתי שלא קיים ביהדות. אין פה טקס דתי משום שאין כאלה דברים בקבלה היהודית, אפילו לא בקבלה המעשית, האסורה. ככה בדיוק מקריבים ילדים למולך. רק בנצרות ובדתות של עובדי אלילים יש מושג כזה, להעביר מעל תנור אש את הילד כדי שיישרף".

כדי להסביר את המעשים הקיצוניים האלה, הוא נדרש לתורת הקבלה עצמה. בצרי משוכנע שמי שעוסק ב"השבעת שמות", כמו חן, נחשף לסכנות מצד "שדים ומזיקים" כמו סמאל ולילית. "רק מי שמנהל שיחות עם שדים יכול להגיע להעברת ילדים באש. זה הדבר היחיד שיכול להוביל בן אדם לזה. זה כמו מתקשרים למיניהם, שאין להם שום קשר לעולם הקבלה. זו הסכנה בדברים האלה, כי זה יכול להוביל לעבודה זרה גמורה".

הממד הימני

הימים שלפני הנסיגה מעזה חשפו פן חדש במשנתו ובמנהיגותו המסוכנת של חן. במאי 2005, ביום שבו עמדו מתנגדי ההתנתקות לחסום כבישים בכל רחבי המדינה, חשף השב"כ התארגנות יהודית שתיכננה פיגוע בהר הבית כדי לחולל מלחמה כוללת במזרח התיכון ובכך לסכל את הנסיגה. עד היום לא ברור עד כמה רצינית היתה התוכנית. מה שברור הוא שמו של הגיבור הראשי, אליאור חן.

השב"כ טען אז כי אבטליון ועקיבא קדוש, שני אחים שהכירו את חן מתקופת לימודיהם ב"עוז ליששכר" והמשיכו להתייצב לשיעוריו מחוץ לישיבה, תיכננו לעלות לגג של ישיבת ברסלב "שובו בנים", בעיר העתיקה, לירות טיל לאו לעבר כיפת הסלע ואז להשליך רימוני רסס על שוטרים שיוזעקו לאזור. בסיום המבצע, אמרו אז בשב"כ, תיכננו השניים להתאבד ביריית אקדח לראשם. לשם כך פנה אבטליון קדוש לאייל קרמני, תושב רחובות, כדי שיסייע לו לבצע את הפיגוע וירכוש בשבילו טיל לאו ורימונים. בשלב הזה התחרט עקיבא קדוש וסירב לשתף איתם פעולה.

אף שהוא חרדי ולא שירת בצבא, ידוע חן בסביבתו כ"דמות מאוד מיליטנטית, כהניסטית". עו"ד נפתלי ורצברגר, שייצג אז את העצורים, זוכר "קבוצה הזויה של חבר'ה ברסלבים, הזויה במובן הלא מזיק. אלה היו חבר'ה שמסתובבים בקברי צדיקים, והתחילו לגלגל שיחות על איך הם מביאים את הגאולה על ידי פיצוץ של הר הבית. השב"כ התייחס לזה ברצינות, חשבו שגילו את המחתרת היהודית החדשה. בסוף הבינו שזה סיפור הזוי שנמצא באזור הדמדומים של המחשבות של האנשים האלה".

ורצברגר זוכר את תפקידו המרכזי של חן בפרשה. "האחרים בקבוצה ראו בו מעין מ"כ שלהם. זה לא היה אחד שהולכים אחריו גדודים, אבל את החבורה הקטנה הזאת הוא הוביל. היוזמה והדיבורים שהם גילגלו היו מיוחסים לו". ורצברגר התרשם כי סמכותו של חן לא נבעה רק מאישיות דומיננטית. "כל הדיבור שלהם היה ברמה הדתית. הרעיון היה להביא את הגאולה באמצעות פעולה גרנדיוזית, והאווירה המשיחית היתה כל הזמן ברקע הדברים. בסוף גם השב"כ הבין שיש לו עסק עם קבוצה הזויה". ההסתבכות של חן בפרשה הזאת פרמה סופית את קשריו עם אנשי הישיבה ועם "פצועי הנחל".

ארבעה גברים ואשה

חן המשיך לטפח את הגרעין הקשה של חסידיו, שמנה 10-15 אנשים. אחרי ששוחרר ממעצר על פרשת הר הבית הוא סגר את שערי הקבוצה ודרש מחסידיו נאמנות טוטלית וציות עיוור לפקודותיו. אף ששמעו כ"צדיק נסתר" המשיך להתגלגל, הוא הורה לתלמידיו לא לאפשר לאנשים מבחוץ להצטרף לקבוצה, שהיתה מתכנסת לסירוגין בביתו בביתר, בבית הוריו ובבית של ד' ואשתו.

"אסור היה להביא אנשים, ואם זה היה קורה הוא היה כועס", אומר חבר הקבוצה בעבר. "הוא לא רצה אנשים אחרים. מי שנמצא נמצא, ואלה היו נדבקים לו לווריד. היו הרבה כאלה שהוא העיף אותם". בין ה"אוהדים החנוקים", כפי שקורא להם חבר הקבוצה, היו האם המתעללת ובעלה ד', יוסף פישר, שמעון גבאי, דוד קוגמן, אברהם מסקלצ'י ולפחות שלושה רווקים נוספים ששמם אסור בפרסום.

הקשר הטוטלי שהתווה חן התבטא בכך שרוב הגברים בקבוצה ניתקו כל מגע עם בני משפחותיהם, ולא התחתנו. "אם מישהו היה מכיר בחורה ורוצה להתחתן איתה", מספר חבר הקבוצה בעבר, "הוא היה אומר לא להתחתן, ואנשים היו מבטלים הכל. ככה היה עם שמעון גבאי, שהתארס ושבר את האירוסים בשבילו, כך היה עם דוד קוגמן שעמד להתחתן עם גיסתו של חן וכך היה עם אברהם מסקלצ'י". חתונה נוספת בוטלה השבוע בנסיבות אחרות: חסיד נוסף, ששמו אסור בפרסום, נעצר ביום ראשון, שעות לפני חתונתו. הוא לא הסכים לקיים את החתונה בבית המעצר, כפי שהציע לו השופט בהארכת מעצרו.

רק מעטים מהשכנים של משפחת חן בביתר הכירו את חברי הקבוצה בשמותיהם. דווקא הילדים המתגוררים ברחוב חזון אי"ש מספרים על תנועה ערה של מבקרים בבית משפחת חן, ועל משפחה נוספת שהתגוררה עמם בשבועות שקדמו לחשיפת הפרשה והיעלמות דיירי הבית. אחת השכנות בבניין ממול סיפרה ששמעה כי חן הוא צדיק קדוש, "משכמו ומעלה". פעם, היא נזכרת, ביקשה מרות חן ש"בעלה שיברך לי את הילדים. בקיץ האחרון נתתי לה את השמות שלהם, לא למטרה מסוימת, והיא אמרה לי שהוא בירך אותם".

סמוך לבית המשפחה פועל, בתוך קרוון, כולל של ישיבת ברסלב "שובו בנים", וגם בו לא נמצאו הרבה אברכים שיודעים לספר על חן. אחד מהם, בעל תשובה, זוכר את הקבוצה התמהונית שהתכנסה תחת מנהיגותו של השכן ממול. הוא זוכר "תיקונים" שהיו עורכים ברחוב באישון לילה. "בקבוצה הזאת הוא היה היחידי מביתר", הוא מספר. "הם היו הולכים ביחד למקווה, עושים התבודדויות. בלילות ראש חודש, ב-2 בלילה, הוא היה עומד פה מתחת לעץ עם איזה 10-15 איש, עושה תיקונים. אם אתה רוצה למצוא אותו, בדרך כלל הוא נמצא בשדות פה באזור. הוא מאוד מסתורי. גר פה שנים ואף אחד לא יודע עליו כלום".

לא כל החברים בקבוצה היו רווקים. הנשואים היו חן, פישר וד', בעלה של האשה המתעללת. ד' ואשתו נולדו וגדלו בארצות הברית, בבתים ציוניים ודתיים. אחרי שעלו לישראל התגוררו כמה שנים בישוב בגוש קטיף ואז עברו לרובע היהודי בירושלים. שם נטש האב את ערכי הציונות הדתית והחל להתעניין במיסטיקה יהודית. בני הזוג וילדיהם חשו בנוח ברובע היהודי, המשופע בתושבי חוץ המצטרפים לקהילות החרדיות בעיר. גם המראה של ד', בגלימה לבנה, אינו זר לתושבי הרובע. את ילדיהם שלחו לתלמוד תורה חרדי-ליטאי, ליברלי יחסית.

ד' הלך עם חן כברת דרך ארוכה. הוא הכיר אותו לפני כשש שנים, כאשר חן התחיל לקבץ סביבו חסידים, והיה לחבר מרכזי בקבוצה שנסעה יחד לקברי צדיקים ויצאה להתבודדויות ביערות הסמוכים לירושלים ולגוש עציון. "למרות שאליאור צעיר ממנו בהרבה, ד' ראה בו אדם חכם מאוד. הוא הכיר את הסגולות שלו, חשב שאליאור חן הוא אדם רוחני עם יכולות", מספר חברו הקרוב.

ד' פתח בפני חברי הקבוצה את ביתו שברחוב משגב לדך, ברובע היהודי, וכך נוצרה ההיכרות בינם לאשתו. בבית הם הכירו את קוגמן ואת גבאי, ש"היו באים אליהם הביתה והיו לומדים, יושבים ומדברים על פרשת השבוע, חסידות, דברים שלומדים בכל ישיבה. זה לא היה ממוקד בחינוך ילדים". ד' ואשתו היו חריגים בין חברי הקבוצה, בעיקר בגלל מצבם הכלכלי המשופר, אף כי חברו של ד' מספר ש"לא קרה דבר כזה בתקופתו שהרב ביקש או קיבל כסף. ד' אומר שאם הוא היה רוצה כסף אז הוא היה נהיה מיליונר, בגלל חסידיו הרבים".

בשנה האחרונה החל הקשר בין ד' לאשתו להיסדק. אם ללמוד מניסיון העבר, רק דבר אחד יכול היה לפרום את הקשר: סדק עם חן. אבל במקרה הזה דווקא החסיד הוותיק, ד', מצא עצמו מחוץ למעגל, ואילו אשתו נותרה בפנים ומעמדה התחזק. האם זה קרה בגלל עניין מיני שהיה לאליאור חן באשת תלמידו? האם ד' החל לפקפק במנהיגותו של חן? לא ברור. "אם היתה קונסטלציה של קרבה מינית בין הרב לאשה, זה יכול להסביר למה חן דאג לנטרל את ד'", מספר החבר.

חן הורה לד' לעזוב את הבית ולתת לאשתו גט. בסוכות האחרון נאלץ ד' לעזוב את אשתו ואת שמונת הילדים ולחדול גם מביקוריו בבית. בד בבד הוא התנתק סופית מהקבוצה. דבר הפרידה נשמר בסוד, כמה אירוני, כדי לא לפגוע בילדים, כפי שמספר חברו של ד'. "היא לא רצתה שהוא יהיה בבית, אבל הם המשיכו כאילו להתנהל כבעל ואשה כלפי הסובבים. גירושים בעולם החרדי יכולים לפגוע בילדים, והוא חשש מזה".

ההתחזקות במעמדה של האשה באה במקביל להתמסרותה המוחלטת לרצונותיו של חן, שאליו פנתה כאשר התקשתה לחנך את ילדיה הקטנים בהיעדר האב. חן הסמיך את גבאי ואת קוגמן "לסייע" בחינוך הילדים, חינוך שהיה רובו ככולו על טהרת העינוי, עד כדי הצמדת גופם לתנורי חימום. גבאי וקוגמן השתלטו על הבית ברובע היהודי, ומאוחר יותר על הווילה שאליה עברה האשה לפני חודשיים. הווילה, חלק מפרויקט היוקרה "וולפסון" בשכונת שערי חסד, שייכת לאמה של האשה, המתגוררת בארצות הברית ובבעלותה עיתון יהודי ידוע.

ד', מספר חברו, "לא באמת ידע מה קורה שם. כשהוא שמע את הסיפור, הוא אמר שזה לא יכול להיות, שהם השתגעו. שאנשים יעשו דברים כאלה לילדים? הוא לא האמין גם על אשתו, אמר שזו אשה ששמה את נפשה על הילדים. זו לא משפחה שהיתה בה אלימות, זו משפחה עשירה מאוד. עכשיו הוא במצב לא טוב, לא ישן בלילה".

רגועה ושלווה

ביום שני יצא אמבולנס מבית החולים הדסה עין כרם לבית החולים הסיעודי על שם הרצוג. בתוכו שכב, מחובר לצינורות ומכונות, פעוט בן שלוש וחצי. מצבו מוגדר צמח. זהו בנם הקטן, השמיני, של האם ושל ד'. רופאי הדסה נואשו מהתקווה כי ישוב אי פעם להכרה.

בהדסה, לפני מעצרה, עוד הספיקה אמו לבקרו פעם אחת, כשהיא מלווה בידי שוטרים. אחד מאנשי הצוות הרפואי מספר על ביקור מוזר. "האמא נראתה רגועה ושלווה, נורמלית לחלוטין, לא שאלה לשלום הילד ואפילו לא ביקשה לראותו. רק דבר אחד היא רצתה. היא אמרה שיש להם קמע מאוד חשוב ויקר, בעל ערך, וביקשה שישאירו אותו על הילד. זה הדבר היחיד שאמרה". הקמע הזה מעולם לא נמצא.*