אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ב']

הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=975551&bl=2&contrassID=2

לאן נעלמו כל החילונים שהיו כאן?
מאת: בני ציפר

עורו החילונים! די להיות מיעוט נרדף. אל תניחו תפילין ברחוב ואל תיכנעו לבקשת כל ציידי הנפשות האלה שאורבים בקרנות הרחובות ובקניונים

סבתי רוז'י היתה אומרת: "מה שנקי - כשר". בכך הסתכם היחס שלה אל כל דיני הכשרות היהודיים, כולל הסיפור של החמץ בפסח. כל העניין של בשר וחלב וחזיר והשחיטה הכשרה והחיפוש אחרי פירורי לחם בערב פסח נראה לה וגם לכל יתר בני משפחתי מין שייר של פולחנים פרימיטיוויים ומטופשים שנועדים לפרנס את האנשים המזיעים הללו בשחור שתכופות הקפטאנים שלהם מלאים בקשקשים והנקראים רבנים.

העניין הוא שבילדותי היו המון אנשים שחשבו כמו בני משפחתנו, שלא צמו ביום הכיפורים, ואפילו נסעו לים באותו יום קדוש לדתיים, ושלא עשו עניין גדול מפסח. בקיבוצים, שהיו נתח גדול מהאוכלוסיה במדינה, מי שמר על כשרות ומי בכלל צם ביום הכיפורים ומי הקפיד על דיני החמץ? אני זוכר שהורי, שחיו בשנים הראשונות אחרי עלייתם לארץ בקיבוץ גבולות של השומר הצעיר, רגזו עלי ממש כאשר הייתי בא מבית הספר עם סיפורים על קידוש השם ושמירת מצוות ומעשיות מהעיירה.

מכיוון שאבא עבד משמרות בחברת החשמל, יצא לפעמים שהוא עבד לילה בערב פסח, והיינו פשוט עורכים את הסדר כמה ימים מאוחר יותר, וגם זה "בשביל הילדים".
גם אמא, הספרדייה, שבאה מאיסטנבול, ידעה בקושי, עד שבאה ארץ, על חג הפסח. כל מה שידעה הוא שיש ערב שבו שמים על השולחן מין דבר דמוי דיקט יחד עם פרוסות הלחם, וגם זה נעלם אחרי שמתה סבתה שהתגוררה אתם בבית בקאדי-קוי. הוריה גדלו באווירה אירופית חילונית לגמרי. הם ידעו שהם יהודים ובזה נגמר הקשר שלהם לדת, שנראתה גם להם מין אמצעי של הרבנים להתפרנס מאמונות הבל של העם.

סבתא רוז'י מתה בגיל 97, צלולה לגמרי ודי בריאה, כלומר אלוהים לא העניש אותה בכלל על זה שזילזלה בדת. גם סבא אלברט, שהיה אפיקורס להכעיס, מת בשיבה טובה ועד ימיו האחרונים עבד כמורה להתעמלות של הזקנים הסלוניקאים בבית האבות "ליאון רקנאטי" בקריית מטלון ואפילו כתב ספר התעמלות לקשישים הנקרא "גם קשישי מתעמלים", שהתפרסם תחילה בהמשכים בעיתון של קופת חולים, "איתנים". ואבא מת לפני פחות מחודש מוות מכובד, ולא נראה לי שאלוהים כעס עליו במשהו. מה שמטריד אותי הוא לאן נעלמו כל המאסות של החילונים שהיו כמו המשפחה שלי? האם ייתכן שהאדמה בלעה אותם? למה נהפכנו בארץ שלנו, האמורה להיות מתקדמת, למיעוט כמעט נרדף?

היום, בעת הנסיעה ברכבת, קראתי בעיתון "24 דקות", שיותר משמונים אחוז מהישראלים אינם אוכלים חמץ בפסח. אם הנתון הזה נכון ? מה שלא תמיד בטוח בגיליונות האלה שמחולקים חינם ונקראים עיתונים ? הנתון הזה מבעית בעיני. כי זה אומר, ששמונים אחוז מהישראלים התחרפנו עד כדי כך שהם שכחו שמדינת ישראל קמה כדי לשחרר את העם היהודי מהדת הזאת שנועדה לפרנס את הפרזיטים המזיעים בעלי הקשקשים, והם פשוט צועדים בצעדים גדולים אחורנית.

זה אומר ששמונים אחוז מהעם הזה מודה בעצם שאין להם עוד כוח להתמודד עם המציאות מבחינה אינטלקטואלית כחילונים, והם מעדיפים לחזור להאמין שיש להם איזה אבא עם זקן ארוך ולבן שיושב בשמים ואומר להם נו נו נו כשהם קונים פיתות ביפו בחול המועד. זה אומר ששמונים אחוז מהעם הדבילי הזה רוצים שיחזירו אותם לעידן המוצץ והחיתול שלהם, שמבחינה לאומית פירושם עידן האמונה שמי שינקה יפה את הפירורים של הלחם מכל הפינות בבית, הוא יקבל מאלוהים סוכרייה.

מה שקורה הוא שכשאני אומר את הדברים האלה נגד הדת, באים אלי כל מיני אנשים ומנסים לשכנע אותי שהדת היהודית היא נפלאה אם רק אכיר אותה. אז זה העניין, אני לא רוצה להכיר אותה, ושיעזבו אותי ואת כל בני ובני-בני אחרי בשקט ממנה לכמה דורות. התרבות היהודית מעניינת אותי כתרבות, אבל הבעיה היא שכל פעם שאני אומר בלבי: "טוב, היום אני אתחיל להתעניין ביהדות", מציץ מאחורי אותה יהדות הפרצוף של אלי ישי וסיפורי החמץ שלו ואז אני אומר בלבי: "תודה רבה, זה לא בשבילי". כי מה אני צריך את זה. כשאני קורא נניח את גיתה, שום דבר לא מפריע לי להתמזג לחלוטין עם הטקסטים שלו. ואגב, אני יכול בהחלט ? וגם עשיתי זאת ? לוותר על ליל הסדר ובמקומו להאזין בשקט למחזה של גיתה, "פאוסט" מתקליטור שקניתי בברלין, בבימוי גוסטף גרונדגנס, המשחק בהצגה בתפקיד מפיסטו. נכון, גרונדנס הוא שחקן ששיתף פעולה עם הנאצים ומי שעליו נעשה הסרט "מפיסטו". אבל זה לא מפריע לי בכלל בכלל בכלל, כל עוד הוא הופך את הטקסט של גיתה לחי לנצח.

אני מזדהה עם פאוסט של גיתה - אחד שהלך באמת עד הסוף בתשוקות שלו להיות כל יכול - הרבה יותר מאשר עם כל הישראלים האלה שמשחקים בקקה עם החמץ והכשר להם. הישראלי העכשווי הוא יצור נרפה ומוג לב, שעושה את עצמו גיבור גדול על חלשים, כלומר הפלשתינאים, אבל לא מסוגל, גם אחרי שישים שנות מדינה, להגיד לעצמו: "הגיע הזמן לבחור ולהחליט אם אני חילוני או דתי. במקום זה הוא רוקד על שתי החתונות, כמו שעשו אבותיו בגולה, כשנקלעו לתוך קונפליקט בין שני צבאות, וחיכו לראות מי מנצח כדי להצטרף אליו. הוא מצד אחד נוסע בשבת לקניון, אבל מצד שני הוא מקפיד לאכול בפסח רק מצות, כי ככה זה, ומחנך את ילדיו להיות דו פרצופי כמוהו, וקורא לדו פרצופיות הזאת "מסורת". ומה קולט הילד שלו ממנו? שיש לו אבא שחי בשקר, ושהשקר הזה הוא הערך המרכזי שסביבו סובבים חייו של אביו.

ואותו ישראלי נרפה ומוג לב ייזכר לחבוש כיפה אם מס הכנסה יתפוס אותו. ואם המשטרה תתפוס אותו הוא, בנוסף לכיפה, גם ינשק את המזוזה. כי זה מה שהיהדות מסמלת בעיני העם הזה, שהחילוניות הודרה מתוכו: היהדות מסמלת את הבריחה מהאחריות. על ידי זה שאנחנו משכנעים את עצמנו שעלינו לשמור על האופי היהודי של המדינה, אנחנו מצדיקים את המשך ההתאנות לפלשתינאים. ואף אחד מאלה שרוצים בתוקף לשמור על האופי היהודי של המדינה לא עולה על דעתו לברר לעצמו מה זה האופי היהודי הזה, ולמה הוא שווה בכלל, ומה צריך מדינה בעלת אופי יהודי, אם האופי היהודי הוא זה שצריך לטאטא מהבית פירורים של לחם, או לעשות כל מיני אברקדברות אחרות.

עורו החילונים! די להיות מיעוט נרדף. אל תניחו תפילין ברחוב ואל תיכנעו לבקשת כל ציידי הנפשות האלה שאורבים בקרנות הרחובות ובקניונים, שמשתמשים בנימוק השקרי "אתה יהודי". אל תקנו את כל הספרונים של נחמן מברסלב שמחלקים בצמתים ואל תשימו במכונית מין לוחית עם "תפילת הדרך" ודיוקן הרבי מלובביץ', כביכול כדי שתעשה את נסיעתכם בטוחה. הנסיעה שלכם תהיה בטוחה אם פשוט תנהגו בזהירות.

עורו החילונים! כלומר העירו את החלק החילוני שבכם, חתיכת פחדנים, ולימדו לקחת אחריות על מעשיכם ולא להפיל אותה על איזה אלוהים בשמים. עורו החילונים, ובמקום להתעסק בהקפדות על חמץ ומצה, חישבו קצת על המשמעות של פסח כחג היציאה לחופשי מהשעבוד. גם היציאה לחופשי מהדו פרצופיות שכפתה עליכם הדת היא חלק מזה.

להכניס ישר ל'יתד נאמן'. גם הם טוענים כל הזמן שהמדינה קמה רק כדי לשחרר את עם ישראל מהדת.
ואסיים בשאלה: האם באמת אחוז שומרי הכשרות בפסח עלה עם השנים? זה נתון מעניין שלא הייתי מודע לו. לגבי צום יו"כ (ובודאי הביקור בביהכ"נ) אני כמעט בטוח שהוא ירד פלאים.

איני משוכנע כלל ששיעור הצמים ביוה"כ ירד, אם כי שיעור המבקרים בביה"כ (גם ביוה"כ וגם בשמח"ת, פורים וכו') ירד ללא ספק.  בכל מקרה, אם הדוברים בעד החילוניות יהיו אנשים כבני ציפר מובטח ששיעור הנמנעים מחמץ רק יעלה.

גזען עם פה מלוכלך ("האנשים המזיעים הללו בשחור שתכופות הקפטאנים שלהם מלאים בקשקשים").

אבל אהבתי את הקישור האוטומטי לפלסטינים.

"אנחנו אוכלים מצות כדי לרדות בפלסטינים" הוא ריענון מחשבתי מדהים. הנה טענות שנשמעו בשבועות האחרונים מפי אנשי עשיית רוח משמאל. הכל נאמר, גם אם נשמע לכם הזוי: לא מורידים את המע"מ כדי לדפוק ת'פלסטינים, קושרים קשרים עם קטאר על חשבון הפלסטינים, מערכת הבריאות קורסת בגלל הכיבוש, הנסיעה בכביש 6 יקרה בגלל הכיבוש, הממשלה לא ממגנת את שדרות כדי שהטילים יזרעו יותר הרס והחמאס יוצג באור שלילי.

אילו היה שם, לא היה נגאל.

_________________

הגירסה החרדית ל'עין כמונים':

המפץ הגדול בנטורי קרתא - גיליון חדש מטעם אהל שרה

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2395674&forum_id=771

_________________

רודולף 

לפתוח את הדלת (ראיון עם אדמיאל קוסמן)

תפילה שיש בה קידוש או חילול ה'?
התפלל לפני ההמראה והורד מהמטוס
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3533266,00.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/976700.html

מאת: ד"ר ברוך כהנא

איינשטין והדת, משה (מקס) ימר, אוניברסיטת בר אילן וידיעות ספרים 2007

-

המדע והחירות
לידתו של המדע המודרני הייתה רצופה הבטחות לחירות. ראשית, בגלל המתודה: סוף סוף הוצגה לפני העולם שיטת חשיבה שבה לא היה מקום לסמכות כפייתית אלא רק לשכנוע רציונלי, ושאלה פשוטה של אחרון הלומדים יכלה להרוס אמיתות מפורסמות שלא נבדקו מעולם. לא זו בלבד. גם התכנים שהוצגו ע"י המדע החדש נראו כמנתצים עולם שלם של כפייה. העולם הישן, האריסטוטלי, נראה כפיסה קטנה של קרקע הנמצאת מתחת לכיסאו הרם של הבורא. המדע ניתץ את התמונה המוגבלת הזאת. העולם החומרי נתגלה כחסר גבולות, מרחב אינסופי שאין דבר מעבר לו. איזה מקום יש, בעולם כזה, לסמכות היושבת מעבר למרחב האינסופי ושופטת אותו? במידה רבה, עצם הרעיון נראה מגוחך.
כמובן, מהפכה כזו אינה יכולה להתרחש ללא התנגדות. ראשוני המדע נאלצו להתמודד עם אילוצי הכנסייה שסירבה לוותר על המונופול שהיה לה על האמת המוחלטת בכל תחום. כולנו גדלנו על המיתוס של המאבק ההוא, שהסתיים בניצחונה המוחלט של חירות המחשבה. האם אפשר היה בכלל שהמאבק יסתיים אחרת?
אנחנו אוהבים לחשוב שהיהדות הגיבה אחרת. זה נכון חלקית. היהדות לא העלתה איש על המוקד בגלל דעותיו, אם כי צריך לזכור, כמובן, שבאותם שנים לא הייתה לה סמכות לעשות דברים כאלה. בפועל צריך להודות שלפחות חלק מחכמי ישראל, ודווקא מהגדולים והנערצים שבהם, התייחסו להתפתחויות החדשות בשלילה מוחלטת. החסידות החדשה עשירה בביטויי שלילה חריפים כנגד מה שמכונה "חכמות חיצוניות". בעל התניא כותב: "בחכמת אומות עובדי גילולים הוא מלביש ומטמא בחינת חב"ד (חכמה בינה דעת) שבנפשו הא-לקי בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלים" (תניא, פרק ח).
רבי נחמן, כהרגלו, מדבר בצורה הרבה יותר ציורית: "יש חיות רעות דורסים לטורפים והם חכמי הטבע שמראים בחכמתם המטעית שהכל עורבא פרח, וכאילו אין רצון ח"ו ....והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו" (ליקו"מ תנינא, ד, ו). או בדימוי אחר: " כל דבר יש לו שורש, ושורש חכמת הטבע הוא בחינת מצח הנחש שרוצה להראות שכל הסיבות על פי הטבע ח"ו..." (שם, ז).
שנים רבות היה לי קשה לקרוא משפטים כאלה, בעיקר משום שגם אני גדלתי על המיתוס המזהה מדע עם חירות, וממילא הביקורת שנמתחת כאן על המדע נתפסה אצלי כהמשך למאבקי הדת והמדע, מה שהעמיד את הדת באור בעייתי משהו. הרבה יותר משמח לקרוא דברים בשבח התפשטות החכמות (בעיקר כאלה שנכתבו בערך באותה תקופה בה נכתבו דברי הביקורת, כמו אלה הנמצאים ב"קול התור", המיוחס לאחד מתלמידי הגר"א).
ונקודה נוספת: חכמי החסידות חיו בעולם שבו המדע החדש רק החל במסע הניצחון שלו, ועדיין הייתה אפשרות לשקול את היחס כלפיו, לאשר או להתנגד. אבל מאז העולם השתנה, בעיקר בעקבות אותו מסע ניצחון עצמו. מדעי הטבע - ובעיקר המציאות הטכנולוגית שנוצרה על ידם - כבר מזמן אינם פרט שאפשר לדחות אותו ועדיין להיות חלק מהמציאות הכללית. היום הם המציאות עצמה, ודחיית המדע המודרני אינה אפשרית אלא בפנטזיה הגובלת בהכחשה פשוטה של עובדות. קל לסכם ולומר שדבריהם של חכמי החסידות, בנקודה הזאת, פשוט הופרכו. אלא שזה פתרון קל מדי. אפשר לטעון גם את ההפך: דווקא היום, לאחר ניצחונו המוחלט של המדע, מתברר לנו יותר ויותר עד כמה העמיקו גדולי החסידות לראות את כשליו וסכנותיו. אמנם אי אפשר בלעדיו, לא מבחינה פרקטית ולא מבחינה מחשבתית - ברור לכולנו שאי אפשר לחשוב על המציאות מחוץ לתמונה המופלאה ההולכת ומצטיירת על ידי המדע. אבל גם ממחירו של הניצחון הזה קשה להתעלם.
מה טענה החסידות לגבי המדע? כשאנו בודקים את הטענות המפורטות כנגד העיסוק ב"חכמות חיצוניות" איננו מוצאים בהם את המוטיבים המוכרים של המאבק על הסמכות, ומעט מאד התקפות על תגליות מדעיות ספציפיות. הביקורת מתרכזת ברובה בנקודה אחת: חכמת הטבע עלולה ליצור רושם מוטעה של מציאות אוטונומית, שאין דבר מעבר לה. במילים אחרות: תחושה של עולם סיבתי סגור, שאין בו מקום לחירות הרצון: "וכאילו אין רצון, ח"ו...". המדע, טוענת החסידות, מציג לנו עולם שמושג הרצון מאבד בו את משמעותו, ויחד עמו נעלם בהכרח גם מושג החירות: "כשאין נתגלה הרצון, וסוברים שיש חיוב הטבע, ח"ו, וכאילו מתנהג הכל על פי הטבע, ח"ו, אין שייך יראה כלל, כי אין שכר ועונש כלל..." (שם, ה) בפוך על הפוך: מאבק החסידות כנגד המדע החדיש נובע מהרצון להגן על חירות הרצון הנותנת משמעות למושג האחריות האישית.
אתעלם כרגע מההשלכות התרבותיות, וממילא גם המעשיות, של תפיסת עולם הכופרת באפשרות החירות, ואנצל הזדמנות פז שנקראה לנו לאחרונה לבדוק את נכונות ההשקפה החסידית המדוברת. כוונתי לספר מרתק בשם "איינשטיין והדת" שיצא זה עתה, ומטרתו לבדוק את יחסו של הדגול במדעני המאה הקודמת לשאלות דתיות. מסתבר שאיינשטיין, שהיה איש מחשבה כשם שהיה מדען, "הרבה לדבר על א-לקים" עד כדי כך שהמחזאי דירנמאט העיר לגביו ש"אני נוטה לחשוד כי הוא היה בעצם תיאולוג" (13). הגותו התיאולוגית של הפיזיקאי הגדול מדגימה, לדעתי, הרבה מן הסוגיות בהן דנו חכמי החסידות עוד כשהפיזיקה כולה הייתה בחיתוליה ממש.

הגותו של איינשטיין
אם נסכים שדתיותו של אדם היא ביטוי למכלול אישיותו יותר מאשר לדעותיו, אין ספק שאיינשטיין היה אדם דתי. עוד בנערותו "ניעור בו רגש דתי עז עד כדי כך שהוא החל ביוזמתו לדקדק במצוות הדת לכל פרטיהן" (18). מעשה רב וחריג על רקע המשפחה המתבוללת בה גדל. שמירת המצוות לא החזיקה מעמד זמן רב, כפי שהוא מציין בעצמו: "קריאה בספרי מדע פופולרי הביאה אותי במהרה להכרה שרבים מסיפורי התנ"ך אינם יכולים להיות אמיתיים. התוצאה הייתה פרץ קנאי של חשיבה חופשית" (23), שהגיעה לניתוק פחות או יותר גמור מהדת הממוסדת (אגב, כדאי לשים לב לביטוי "פרץ קנאי של חשיבה חופשית". מדובר כנראה בקנאות לכל דבר ועניין!).
אבל הניתוק מהדת הממוסדת לא לווה בניתוק מחוויית המסתורין האופף את המציאות, מסתורין שלעולם לא יוכל להיות מוסבר עד תומו בנוסחאות סיבתיות. "אינני אתאיסט" כתב "ואינני חושב שאוכל לקרוא לעצמי פנתיאיסט. אנחנו מצויים במצבו של ילד שנכנס לספרייה ענקית, גדושה בספרים בשפות רבות. הילד יודע שמישהו היה צריך לכתוב את הספרים האלה, אך אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן נכתבו הספרים. הילד חושד במעורפל בקיומו של סדר מסתורי בארגון הספרים, אך אינו יודע מה טיבו. דומני שזו העמדה אפילו של האדם האינטליגנטי ביותר ביחס לא-לקים" (37)
ובסגנון יפה עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל:
"החוויה היפה ביותר שאנחנו יכולים לחוות היא זו של המסתורין. תחושת הפליאה הזאת היא הרגש שעומד ביסוד אמנות אמיתית ומדע אמיתי. מי שאינו יודע אותו, מי שאינו יכול עוד להתפלא, להתפעם, להשתאות, חשוב כמת. עיניו טחו מראות. הייתה זו חוויית המסתורין- ולו במעורב עם פחד- שהולידה את הדת. ידיעת קיומו של משהו שאיננו יכולים להשיגו, תחושה בדבר הסיבה העמוקה ביותר והיופי הקורן ביותר- ידיעה כזו ותחושה כזו מצטרפות יחדיו לדתיות אמיתית" (51).
אלו הן תחושותיו של אדם בעל חוויה דתית עמוקה מאד, ויהיו דעותיו אשר יהיו (אגב, הספר כל כך משופע במובאות כאלה שבאמת קשה לבחור את היפות ביותר. פשוט כדאי לקרוא את כולו ולהתפעל!).
אבל באותו מקום שעולמו ההגותי של איינשטיין מגלה את עומקה האמיתי של אמונתו, שם הוא חושף את מוגבלותו. החסידות כבר ניסחה לנו מראש את השאלה הקריטית המצביעה על אותה מוגבלות: האם ה"מסתורין", כפי שאיינשטיין אוהב לקרוא לו, מתגלה במדע בלבד, או שהעולם הטבעי כולו אינו אלא אחת מהתגלויותיו? איישטיין ענה לכך בתגובה לשאלתו של הרב גולדסטין מניו יורק: "אני מאמין בא-לקי שפינוזה, שמתגלה בהרמוניה המסודרת של כל היש, לא בא-לקים שמעסיק את עצמו בגורלות ובמעשים של בני אדם" (37).
מדובר, כמובן, במושג א-לקות הסותר את מושגי האמונה הרגילים, הנאיביים לדעתו: "מחקר מדעי" כתב איינשטיין לתלמידת בית ספר (אגב, דבר מרגש כשלעצמו לחשוב על גדול המדענים מקדיש מחשבה מעמיקה למכתב שכתבה לו תלמידת כיתה ו') "מבוסס על ההנחה שכל האירועים, לרבות מעשיהם של בני המין האנושי, מוכתבים על ידי חוקי הטבע. משום כך, מדען אינו נוטה להאמין שאירועים יכולים להיות מושפעים על ידי תפילה.... העיסוק המדעי מוליך איפוא לרגש דתי מסוג מיוחד ששונה ביסודו מדתיותו של האדם התמים יותר" (62).
דברים אלה הם נכונים אם, ורק אם, ה"טבע" הסיבתי הוא מהותו של הבורא ממש, שכן אם העולם המדעי היה נתפס כאופן התגלות אחד מני רבים אפשריים, איפה הסתירה שבינו לבין התגלותו כאישיות מקשיבה ונענית, שהיא התגלותו המרכזית בחייו של האדם המאמין? או בין א-לקי הטבע לא-לקי ההיסטוריה? הבחירה בהתגלות אחת, מרשימה ומרכזית ככל שתהיה, כאילו הייתה מהותו של האינסוף ממש, היא בדיוק הדבר אליו התכוון רבי נחמן כשדיבר על מצח הנחש! (כדאי להוסיף שהרב קוק העמיק מאד בנקודה זו ממש במאמרו "דעת א-לקים", תוך כדי דיון במשנתו של שפינוזה. אלא שדיונו של הרב קוק נעשה בראשית המאה העשרים, כשהמדע המודרני כבר כבש את רוב כיבושיו. דיונו של רבי נחמן נעשה, כמובן, הרבה קודם).
הנקודה הזו בולטת עוד יותר בחלקו האחרון של הספר, העובר מחקר הגותו של אינשטיין עצמו לבדיקת המשמעויות הפילוסופיות של הגותו. חלק זה אינו נגיש בקלות להדיוטות כמוני, משום שהוא גדוש בנוסחאות ובביטויים מקצועיים, אולם רובם המכריע מוסברים לאחר מכן בלשונם של בני אדם מן השורה. בסופו של דבר עוסק הפרק הזה בשאלה מהי תפיסת הא-לוקות הנראית לנו אפשרית לאור תגליותיה של תורת היחסות. לדוגמה, פיזיקאי בשם הנרי מרג'נו מסביר ש"עובדה מעניינת, אולי לא ידועה בחוגים נרחבים, היא שבריאת חומר יש מאין אינה סותרת שום חוק שימור פיזיקלי" (עמ' 130. החישוב המדויק, למי שמסוגל להבין אותו, מובא במקום).
יפה, אבל האמירה הזאת מבליעה בתוכה הנחה שבורא עולם כפוף לחוקי השימור, ובמסגרתם יצר את העולם האמפירי בו אנו חיים. למעשה, האמירה הזו אומרת בדיוק את ההפך ממה שהיא מתיימרת לומר - כלומר, היא פוסלת את אפשרותה של בריאה יש מאין, שהרי כביכול, יכולתו לברוא את החומר מקבלת אישור ע"י החישוב הפיזיקלי, ונשמע שמכלל הן אתה שומע לאו.
יותר מזה: איינשטיין רואה בתפיסת הא-לקות שלו אות לבגרות נפשית, להבדיל מהתפיסה הילדותית במקצת של הא-לקות האישית: ,ברור לי לחלוטין" הוא כותב "כי גן העדן הדתי של נעורי, שאבד לי, היה ניסיון ראשון לשחרר את עצמי מכבלי ה"אישי בלבד", מקיום שנשלט ע"י משאלות, תקוות ורגשות פרימיטיביים. שם בחוץ היה העולם העצום, שקיים באופן בלתי תלוי בנו, בני האדם, וניצב לפנינו כחידה כבירה ונצחית, נגיש לפחות באופן חלקי לחקירתנו.... הדרך לגן העדן הזה (המדעי, ב.כ.) לא הייתה נוחה ומצודדת כמו הדרך לגן העדן הדתי, אך היא התגלתה כאמינה, ומעולם לא התחרטתי על כך שבחרתי בה" (25).
מנקודת מבט פסיכולוגית אפשר לטעון את ההפך באותה מידה, כלומר לראות את העמדה הרציונלית המרוחקת שבה בחר איינשטיין לבסוף כבריחה מן הכאוס הבלתי אפשרי של "משאלות, תקוות ורגשות פרימיטיביים" שכה העיק עליו. הוא עצמו הסביר את משיכתו לאמונה בצורה כזו: "נעשיתי ער לאפסותם של התקוות והמאוויים שרוב בני האדם רודפים אחריהם ללא לאות לאורך חייהם. יתרה מזאת, גיליתי את האכזריות הכרוכה באותו מרדף עקר....המפלט הראשון מאותה סחרחורת הוא הדת, שמונחלת לכל ילד באמצעות מכונת החינוך המסורתית" (עמ' 20). אחר כך, נראה, מצא את דרכו לגן העדן השני שלו, ע"י הבריחה מעולם שכולו טוב לעולם שכולו הכרח. אבל לכל דבר יש מחיר, מסתבר. בעולם שכולו הכרח אין מקום גם למוסריות, לאחריות, לחירות.
אין פלא, אם כן, שעמדותיו של איינשטיין עוררו פולמוס פילוסופי מרתק, המתואר גם הוא בהרחבה בספר שלפנינו. אסתפק בציטוט אחר של אחד ממבקריו, פילוסוף בשם פרה: "למרבה הצער" כתב, "קשה למצוא בדת הקוסמית שלו, גם כשמותחים אותה עד הקצה, מקום מכובד כזה או אחר למוסריות אישית....דומני שזאת דוגמה נוספת לצורך להרחיב עוד יותר את הדת הקוסמית כדי שימצא בה מקום מכובד לאישי ולחופש, שבלעדיהם מוסר הוא אשליה בלבד" (91).
האם צעד כזה הוא אפשרי בלי להרוס את המדע שלנו מיסודו? זוהי אולי אחת השאלות החשובות ביותר העומדות בפנינו. חלק מהתשובה נמצא אולי בדבריו של פיזיקאי דגול כמעט באותה מידה, נילס בוהר, שהיה בר פלוגתה חריף לרוב עמדותיו של איינשטיין. בוויכוח בהתנהל ביניהם על פישרה של תורת הקוונטים טען איינשטיין את טענתו המפורסמת ביותר: "(הא-ל) אינו משחק בקוביות" (141).
אלה הם דבריו של מי שמשוכנע שהטבע הוא התגלותו המוחלטת של הא-ל, והמדען מסוגל לחשוף, כביכול, את כוונותיו הנסתרות של הא-ל. בוהר, לעומתו, טען ש"טועה מי שחושב כי משימתה של הפיזיקה היא לגלות את מהות הטבע. הפיזיקה עוסקת במה שאנחנו יכולים לומר על הטבע" (142). עמדתו של בוהר מיוחסת בספר להשפעה מזרחית- בודהיסטית, אבל יתכן שהיא עולה בקנה אחד עם חשיבה אמונית. הטבע אינו אלא התגלות אחת של הבורא, אופן מיוחד של דיבור עליו. הוא אינו יכול לפסול אופני דיבור אחרים. במילים אחרות: מדע לא חייב להפוך לעבודה זרה. הוא יכול להיות כלי עזר להתמודדות עם העולם בלי לנסות לטעון שהוא מגלה חוקים שגם הבורא עצמו כפוף להם.
מילה על פסח
בשלוש מכות מצריים הראשונות מתוארים חרטומי מצרים כשהם מנסים לעשות בדיוק כמעשיהם של משה ואהרון. הם הופכים מים לדם ומעלים צפרדעים על היבשה. במכה השלישית הם נכשלים במאמציהם, ומשם הם פשוט מפסיקים לנסות. אבל מדוע הם מתאמצים כל כך? איזו הקלה הם מביאים בכך למצרים? דומה הדבר כאילו הפציצה מדינת ישראל את שדרות בתגובה על הפגזות ערביות.
ההסבר לכך הוא, כנראה, שמבחינתם של החרטומים הנושא שעמד לבחינה במכות מצרים לא היה הכאב המוחשי שנגרם למצרים, אלא המאבק ההשקפתי. כל זמן שגם הם יכולים ליצור פגעים דוגמת מכות מצרים תפיסת העולם המצרית לא הופרכה. נראה אפילו שהתפיסה המצרית לא הייתה שגויה באמת, שהרי החרטומים הצליחו להפוך מים לדם, למשל... אבל על נקודה אחת ניסו לעמוד: לדעת ולהוכיח שאין דבר מעבר למציאות המוכרת להם. שחוקי הטבע הידועים להם הם מוחלטים, שאין מעבר. המדע והטכנולוגיה שלהם היו בוודאי שונים משלנו בתכלית השוני, אבל העיקרון עליו נאבקו הוא אותו עקרון. כנגדם באו משה ואהרון בשם העיקרון ההפוך: המדע המצרי יכול להיות נכון, אבל הוא אינו אלא התגלות מסויימת של הרצון העליון שמעבר לכל היש.
ובלשונו של רבי נחמן: "צריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשורש הרצון, ועל ידי זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע, שכופרים ברצון". גם את המדע אפשר לקשור ברצון, השאלה היא באיזו מסגרת מחשבתית הגותית משבצים את תגליותיו.

הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/977026.html

לחזור למונותאיזם ההומניסטי, לצדק, לאחריות הדדית
מאת מירון ח. איזקסון

לדעת שביד, הסתמכותו של האדם החילוני על כוחות הטבע ועל כוחותיו הטבעיים מדמה כוחות אלה למעמדם של האלים בעולמו של עובד האלילים

ביקורת התרבות החילונית

אליעזר שביד. הוצאת מאגנס, 184 עמ', 69 שקלים

לפני קרוב ל-30 שנה זכיתי ללמוד מחשבת ישראל אצל פרופ' שביד באוניברסיטה העברית. שני אפיונים מרכזיים מובילים את הגותו מאותם שיעורים זכורים לטובה (ועוד משנים רבות קודם לכן) ועד הספר שלפנינו. את הראשון הייתי מכנה "סגולת העיקר", כלומר היכולת לאבחן את עיקרן של הסוגיות שעל הפרק. כפי שהאיר את עינינו אז בנקודה מסוימת ב"מורה נבוכים", וגילה לנו עד כמה נקודה זו משמעותית להגותו של הרמב"ם יותר ממה שסברנו תחילה, כך ב"ביקורת התרבות החילונית" הוא מצליח לאבחן את עיקר השינוי בתקופה ה"פוסט-מודרניסטית" של התרבות המערבית בכלל ושל התרבות העברית בפרט. המאפיין המרכזי השני של שביד הוא חיבורו כל העת אל הרלבנטי. דווקא משום השכלתו הרחבה בתומי ההגות, ההיסטוריה והספרות, הוא מסוגל לחבר בהצלחה את נושאי עיונו התיאורטי לדילמות הרלבנטיות ביותר של חיינו. "סגולת הנוכחות", הייתי מכנה מאפיין זה, שכן המציאות שלנו נוכחת באופן חי ואמין בכל דיוניו. סגנון כתיבתו של שביד מצריך מאמץ ניכר עקב משפטיו המתארכים וניסוחיו המורכבים, אבל המאמץ כדאי.

ננננ "יש לבחון בדרך אובייקטיבית באילו תחומים הושגה קדמה ודאית בעידן המודרני ואפשר להשיג קדמה נוספת, ובאילו תחומים לא הושגה ומתברר שהיא אינה ניתנת להשגה. התשובה שניתן להוכיח את צדקתה, גם לפי התוצאות ההרסניות של המלחמה, היתה שהקדמה הוודאית, הכמותית והאיכותית, הושגה במדעים ובטכנולוגיה, בארגון ובניהול, בשליטה ובהפעלת צבא ומשטרה. לעומת זאת בתחום המוסר, ביחסים בין בני אדם יחידים, משפחות, קהילות ועמים, לא הושגה שום קדמה. להפך. התברר שהקדמה במדעים ובטכנולוגיה העמידה את המוסריות האישית והקיבוצית של בני אדם במבחנים שרובם התקשו לעמוד בהם, כלומר הסתמנה ירידה תלולה ולא קדמה" (עמ' 119-120). ציטוט זה לקוח מן המסה "הערכים האליליים והפולחניים של הכפר הגלובלי". שלוש המסות הנוספות הן: "ההיסטוריה של העידן שבא 'אחריה'". "הדרמה של תולדות החילוניות: השיבה אל הטבע והיציאה מצדו הנגדי". "מדעי החברה והדמוקרטיה".

שביד מסביר שתהליכי החילון של המערב נעוצים בשלוש תנועות: הרנסנס, הפרוטסטנטיות וההשכלה. החזרה לתפיסת חיי האדם כחלק מן ה"טבע" הובלה על-ידי חמש מהפכות: המהפכה המדעית, המהפכה התעשייתית, המהפכה הפוליטית, המהפכה החינוכית והמהפכה הקולטורית. הצלחת מהפכות אלה הביאה לשינוי דרמטי אם כי מורכב ומסוכסך בתוך עצמו. הקשיים האישיים והלאומיים הביאו בשיאם לתנועות המונים אנטי-הומניסטיות - הקומוניזם המרקסיסטי מזה והלאומנות הפשיסטית מזה.

התוצר המאתגר, המסובך והמרתק שבתוכו אנו מצויים הוא הציוויליזציה הפוסט-מודרניסטית, שאת מהלכיה מאפיינים השפע החומרי העצום והחלפת הממד הלאומי בהזדהות תאגידית. עם זאת מובילי הציבור, כמו גם הציבור עצמו, אינם מעוניינים בלימוד ההיסטוריה האנושית. "ההתעניינות הציבורית במידע שהצטבר ובמחקרו קטנה ביחס ישר לקצב התרבותו. לגבי רוב האליטות המנהיגות, ההיסטוריה במשמעה הרחב והכולל היא נושא שולי שאינו נוגע להתעניינותם היום-יומית" (עמ' 14). "ההיסטוריונים החדשים" אף תוהים אם היתה בעבר היסטוריה "עובדתית", שהרי מובן שהמחקר המדעי החל על ההיסטוריה אינו זהה למחקר של מדעי הטבע. "התוצאה היא כתיבת היסטוריה בצורת נראטיבים רבים, המסופרים מנקודת הראות הדיפרנציאלית של היחידים בחברותיהם" (עמ' 21). שביד חותר להכרה שאמנם יוצרי התרבות הם יחידים בעלי סגולות מיוחדות, אולם יצירותיהם התרבותיות מותנות "במה שהפנימו מתרבות קיבוצם שהנחילו להם הוריהם ומלמדיהם במכשירים ובציוד שהעמידו לרשותם" (עמ' 31). היסטוריוגרפיה פרטית לבדה אינה מסוגלת לסכם את הזיכרון הרפלקסיבי של התרבות הרלבנטית. גם ההיסטוריה הרפלקסיבית של עידננו הפוסט-מודרניסטי תצטרך למצוא ולייצר את הכלים שיחברו אותה לעידנים הקודמים.

עיסוקנו בהיסטוריה האנושית יודע להדגיש כאמור הישגים רבים, אך גם מפולות רוחניות קשות. כך למשל "מלכות ישראל השנייה שקעה בחטאיה והתייוונה, וציוויליזציות הרשע של יוון ורומי תפסו את מקומן של הציוויליזציות האליליות העתיקות. בעיני חכמי ישראל היו אלה ציוויליזציות חטאות עוד יותר מכל קודמותיהן" (עמ' 55). בכל הנוגע לצד האמוני, האלילות מתאפיינת בהאלהה של כוחות הטבע, בעוד המונותאיזם דוגל בקיומו של מרחק מוחלט בין האלוהים הרוחני לבריאה הגשמית. נובע מכאן שהפגאניות אינה רואה באלים כוחות טבע, אלא הטבע עצמו הוא אלוהי, וזאת כמובן בהיפוך מוחלט לתפיסת התנ"ך המתייחס אל הטבע כנברא. תורת ישראל לא התכוונה כמובן להוציא את היחיד ואת העם מהטבע ומהציוויליזציה אלא דווקא לחתור לתיקונה של האחרונה, עניין זה עמד לא פעם בניגוד לתפיסה הנוצרית. המדע המודרני מיעט לעסוק בשאלות הסיבתיות שביקום ופנה יותר להפקת צרכיו של האדם באמצעות משאבי הטבע. מעתה תחושת "הקרבה" אל הטבע היתה בעיקרה באמצעות החוויות האמנותיות של האדם כמו בתיאטרון ובמוסיקה.

החילוניות נולדה כפעולת-נגד לזיווג שבין הקיסרות הרומית לכנסייה הנוצרית. החילוניות התפתחה בהומניזם המקורי, התנפצה במשברו של ההומניזם והתנדפה (חוץ מהתנגדותה לפונדמנטליזם הדתי) בפוסט-מודרניזם. ההתפתחות המפתיעה היא שדווקא "הכפר הגלובלי" המתקדם והרווי בהישגים אנושיים וכלכליים מקרב את האדם מחדש לאלילות. לא רק הקומוניזם והפשיזם מתיימרים לאלוהות, אלא גם המציאות הנוכחית. זאת מתבטאת בסובייקטיביזם הקיצוני המאפיין את היצירה הרוחנית-קולטורית. האליטה המדעית-טכנולוגית והאליטה הקולטורית ניזונות ומתבססות זו מתוך זו.

החילוניות הפוסט-מודרניסטית ויתרה על הגדרות "חיוביות" שאיפיינו את החילוניות בעבר וממצה את עצמה בהיותה ההפך מדת, כהגדרה "שלילית" בלבד. "האדם החילוני מוותר על ממד הקדושה הנורמטיבית המעוגנת בסמכות מוחלטת. על-ידי כך הוא קונה את הרגשת החופש לפעול כרצונו לפי יכולותיו ואפשרויותיו, אבל הוא עלול לגלות עד מהרה שעל-ידי כך הוא מוותר על ממד המשמעות הייעודית של קיומו בעולם" (עמ' 127). לדעת שביד, הסתמכותו של האדם החילוני על כוחות הטבע ועל כוחותיו הטבעיים שלו, על בסיס מדעי, מדמה כוחות אלה למעמדם של האלים בעולמו של עובד האלילים. בנוסף לכך הגיעו למעמד הערצה אלילית כוחות חברתיים שונים - אלה הקשורים בממון, בחידושי טכנולוגיה, בתקשורת, בשלטון, במשפט, בספורט ובבידור. האנוכיות, הגדלת הפערים החברתיים, החלשת החלשים, כל אלה הן תופעות כמעט "טבעיות" של המהלך התרבותי המתואר. קריאתו של שביד היא לשיבה אל המונותאיזם ההומניסטי ואל הצדק והאחריות ההדדית, לא כמבטלי הציוויליזציה הטכנולוגית אלא כמאזניה הערכיים. גם אם לא מסכימים עם כל מרכיבי הניתוח של שביד, אי-אפשר שלא להתפעל מהמהלך ההיסטורי וההגותי המרשים והמעמיק שהוא מפתח, תוך כדי התייחסות אנושית ורגשית נדירה.

אליעזר שביד

יליד ירושלים, 1929, הוא פילוסוף, הוגה דעות וחוקר. ספריו עוסקים בציונות, פילוסופיה יהודית מן התנ"ך ועד ימינו, בעית הזהות היהודית ותרבות ישראל המודרנית. ב-1994 זכה בפרס ישראל למחשבת ישראל. בין ספריו: "לקראת תרבות יהודית מודרנית" (עם עובד, 1995), "הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל" (ידיעות ספרים, 2004)

מירון ח. איזקסון הוא משורר. ספרו האחרון "מבחר ושירים חדשים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

למך: אסימוב, היהדות והגר"א

בין הגר"א וסלדון
לינק

*****
מיימוני:

לא קראתי עדיין את המאמר, שעוסק בהשוואה בין אסימוב לגר"א. (חוששני, בלי לקרוא, שהוא יהיה שטחי ביחס לגר"א, אבל צריך לנמק ואין להסתפק בתחושה גם אם היא מבוססת על הכרת אסימוב ולא רק הגר"א).


אבל סופר המד"ב אסימוב ראוי מאד לאשכול, ובמיוחד סדרת ספריו על "מוסד" (FOUNDATION). תמיד תיכננתי לכתוב עליו, והנה ההזדמנות.

הדמיון בינו לבין היהדות, ובינו לבין הגל, הוא מדהים. ואיני יודע אם הדמיון מודע או בלתי מודע. ואשתדל לפרט במשך היום למה הכוונה.

יש לו גם סיפורים נוספים הראויים לקריאה.

שאלות מנחות:

א. מה הנחות היסוד של סדרת "מוסד"?

ב. מה הדמיון בין הנחות היסוד האלו לבין שיטתו של הפילוסוף הספקולטיבי (שם נרדף למה שיהיה לימים "סופר מד"ב) הגל?

ג. האם תולדות העם היהודי מקבילות למטלות שהציב אסימוב ביחס לחברה שמקים סלדון, האיש שהמציא את השיטה הפסיכולוגית מתמטית היסטורית, הטיל על החברה שלו כדי להבטיח את העתיד?

_________________

וואלה נהניתי מהכתבה על בחור הישיבה שהתפשט ב'טיב טעם'. באמת מיד אחרי שקראתי על פסק הדין של מכירת החמץ חשבתי שיש לעשות משהו כזה (אולי צריך לשלוח אותי להסתכלות על כך שלא ביצעתי זאת).

מיכי
על דא נאמר קריינא דאיגרתא.
השאלה היא באיזו עין הבוס היה רואה את זה.

_________________

השכן, כתבת:
"גזען עם פה מלוכלך ("האנשים המזיעים הללו בשחור שתכופות הקפטאנים שלהם מלאים בקשקשים").

אני חושב שיש בזה משהו, הריח שנובע מהביגוד השחור בהחלט דוחה יותר.

בקשר לדעותיו השמאלניות והקישורים שהוא עושה בין יחסינו לפלשתינאים לבין מעשינו שבכל יום אתה יכול להסכים ושלא להסכים, אבל טענותיו ענייניות לחלוטין,
ומאוד חשוב לי להציג את דבריו באור הנכון שלהם ולא במעוות.

הוא טוען שהעובדה שאחוז כל כך נרחב של חילונים שומרים על מסורת היא כדי לחפות על תחושות אשמה מוסריות (ואגב, זה כמו שרואים מעשים שבכל יום שהדת משמשת ככיסוי מוסרי-נפשי), אני בהחלט חושב שיש לזה בסיס חזק, נראה לי מאוד הגיוני שזו הסיבה שאדם כופר למהדרין שומר על מצוות כמו ברית מילה, חמץ ויום כיפור, לא רואה סיבה אחרת.

גוונא,

קודם צריך להוכיח שקיימת תחושת אשמה בציבור, ואחר כך לחפש את נסיון החיפוי.
אבל זה לא מה שהוא טוען. הוא טוען שיש קשר ישיר בין הנהגות דתיות מסוימות, ובין הכיבוש.
זה הבל לגופו, וגם הסטורית, איני בטוח שהציבור החילוני התחיל לאכול מצות בפסח תשכ"ח, כתגובה לכיבוש.

_________________