הרב יעקב ב. פרידמן
רבע-תפוח עם עלות-השחר של יום העצמאות
1.
ירוחם מלר, אברך לכאורה בר דעת ובר לבב, הוא מחשובי כולל 'דעת סופרים'. ילדותו עברה עליו בשכונת עוני חרדית. יתום מאם, בצילו של אב בטלן נכה-רוח. בהעדר 'דמות-אב' - חייו לא ידעו יציבות. מעולם לא החזיק מעמד ב'חדר' מסודר, תמיד מצא את עצמו מתדפק על דלתות מנהלים חדשים-לבקרים. ולמרות שחי בהווי חרדי, לא העשירה את ילדותו אף חוויה רוחנית.
כשהגיע לפרק האיש מקדש ועלה בידו להינשא באושר, בערה בליבו תשוקה אובססיבית לא בריאה:
לבן שייוולד לו, הוא לא יניח להתגלגל כערער במדבר, בין 'חדרים' ובתי כנסיות לא מוגדרים! את כל כאב היתמות וחיי-העליבות יתרגם כדי לגדל את ילדו שלו לחיים מסודרים של אהבת תורה!
נותרה רק בעיה צדדית כדי לממש את הפנטזיה – צריך תחילה בן זכר.
2.
הבית ברחוב יהושע 18, ביתו של מחולל-הישועות, היה אפוף אד דק של מסתורין, ושרוי באפלולית מסמלת. עשרות דמויות הצטופפו באכסדרה, כדי לזכות תמורת 300 שקל מזומן בצנצנת מים קדושים וצפיית עתידות. ר' ירוחם ישב בדריכות במשך שעות, עד שייקרא.
חלק מתהילתו של בית עתיר קדושה מסתורית – היא ההמתנה. מקום שנכנסים אליו על אתר – חדל להיות מסתורי.
עיניו של ה'מקובל' היו עצומות-למחצה, כפי שראוי למי שמשתכר 300 שקל למחצית דקת נבואה. הקול המונוטוני הרך שלו, הגיח ובא ממחוזות קדושה טמירים מעל למקום ולזמן, למים-הקדושים ולתעשיית-הקמעות:
"אתה ירוחם בן פערלה רחל, מבקש שההיריון והלידה יעברו בשלום, ושתיוושע בבן זכר? יהיה לך בן זכר. אבל המזל של התינוק הוא רק בעיירה שלומי. עליכם להגר לעיירה שלומי עד ללידה, ולנגוס מדי בוקר בשעת הזריחה רבע תפוח".
עיניו של ירוחם נצצו. מעודו לא שיער ששלום הירקן שממול ביתו ותפוחיו - יהפכו יום אחד לגורם מכריע בחייו.
3.
"מזל טוב אבא". רק אחיות חדר-לידה המציאו זן של חמימות-מלאכותית. "נולדה לך בת בריאה. שלושה קילו ושש מא..."
את הסיום של ה"מאות" כבר לא שמע. הנה, שוב קיפחו אותו החיים. "בת". המשך ישיר ליתמות האומללה ולרכיכות-הדעת של אבא. שלושה חודשים של בדידות עברו עליו בשלומי, שלושת חודשי זריחה, ואינספור רבעי תפוחים.
לא בשביל "בת בריאה ששוקלת שלושה קילו שש מאות!"
הבית ביהושע 18, שב וקידם אותו, אפלולי כתמיד. גם עיניו של המקובל קרנו כתמיד:
"מזל טוב! אה, בת! תהילה לקל! הוא אשר אמרתי! הרי רצית בן, לא? חז"ל לימדו: 'בת תחילה סימן יפה לבנים!' בטח הקפדת לאכול את כל רבעי התפוח בזריחה!"
4.
כעבור שנת ה'אבל' על ה'סימן היפה'. בהריון השני, כשהתדפק שוב על הדלת ביהושע 18, הציע לו המקובל לשדרג את התיקון: להקדים את שעת התפוח ל'עלות השחר', וה'תיקון' יעבור למושב 'זרועה'.
גם ה'פדיון' שודרג ל-400 שקלים.
החודשים הבאים עברו עליו במושב 'זרועה' בבדידות, ללא שינה, בציפייה ל'עלות-השחר', לתפוח ולבן הזכר.
כשהאחות מ'לניאדו' שבה ובישרה לו על "בת בריאה", התפוגגו שרידי החדווה על שכנותו של שלום הירקן ותפוחיו. עכשיו כבר ניצב לפני המקובל, איש התפוחים והזריחות, עם כאב מאשים בעיניו.
"בת נוספת? נפלא!" עיניו הקדושות של המקובל קרנו בחדווה. גם העיניים שלי היו קורנות, אם הייתי מקבל 400 שקל על כל עצה של רבע-תפוח, במקום לטרוח לשכנע משוכנעים בטור 'מאחורי הסטנדר'.
"נפלא! נו, לא כך אמרתי לך? תאכל בעלות השחר; תעבור ל'זרועה' - הכל יסתדר. 'בת תחילה סימן יפה לבנים!' הנה ה'סימן' הלך והתחזק... כל בת נוספת תחזק את ה'סימן!' ככל שה'סימנים' ילכו ויתחזקו – הביטחון שלך יגבר, שבסופו של דבר יבא בן זכר!"
מאותו יום ירוחם לא נגע עוד בתפוח.
5.
"מדינת ישראל", הזהיר אותנו השבוע הרב דב ליאור, "היא יסוד כיסא השם בעולם", ולמרות "כמה קלקולים שיש בה" – אסור שנישאר כפויי-טובה על הישועות והנפלאות העצומות.
איש רציני, הרב ליאור. הכרתי אותו אישית, תקופה ממושכת. צמוד גם בעת ארוחותיו לאותיות הקטנות של ה'ביאור הלכה' וה'באר היטב'. אפשר להבין את הסקרנות וההתפעמות שלי לשזוף את "כיסא השם בעולם" המצוי קרוב כל-כך ובהישג יד!
בהתקרב יום גאולתנו ופדות-נפשנו, ה' באייר, על-מנת שלא להיות כפוי-טובה חלילה, יצאתי לחפש את "כסא השם" המצוי כנראה, ממש כאן בעיקול הדרך.
6.
'מדינת ישראל' היא מרכזי תל אביב, חיפה, חולון, גבעתיים. בחוצות המקומות הללו, בפרהסיא הבוטה ביותר, בחסותו האישית של היועץ המשפטי לממשלת 'כסא השם' - אכלו השנה פיתה-פלאפל וצ'יזבורגר בליל הסדר.
המדינה הממוסדת, נתנה תוקף של פסק-דין לעקירת הריגוש הדתי האחרון שעדיין נותר לפליטה בישימון.
"האם זו המדינה שחזו נביאנו?" הקשה ר' צבי יהודה קוק בספרו, "אומר אני: זו המדינה שחזו הנביאים! אין המדינה בתכלית השלימות, אולם נביאינו אמרו שהמדינה תהיה כזו!" ('נתיבות ישראל')
7.
לקראת יום-הולדתה, שלחה המדינה צרור תזכורות נוסף, על אור גאולתה המפציע. תזכורות המחייבות סופית אמירת ברכה על ההלל השלם:
נערה משיחית, הסוגדת לסוג של נצרות, תיבחן השנה, באישור משרד החינוך, בחידון התנ"ך...
בעיצומה של שבת קודש, כינסה משלחת הספורט הישראלית הרשמית במדריד מסיבת עיתונאים, בה הודיעה על ניצחונה בתחרות ספורט. ראשי "מלכות ישראל", "כסא השם בדורנו" - התקשרו בעצם יום השבת לברך על הכבוד.
היועץ המשפטי לממשלה מתיר אכילת חמץ בפרהסיא...
אכן כך הרב צבי יהודה? "זו המדינה שחזו נביאנו"?
"נכון שיש פה ושם כמה קלקולים", אומר הרב אבינר תלמידו, במתק-שפתיים, "אבל דווקא מתוך החושך יבקע האור הגדול של הגאולה. 'כך היא גאולתם של ישראל קמעא קמעא'".
"כמה קלקולים", הרב אבינר?
8.
מדינת "כסא השם" מכריזה מלחמת חורמה לאחרונה בישיבות הקטנות. שופט העליון מישאל חשין, טען בפשטות שהמדינה, זו ש"חזו נביאנו", אינה מחויבת להאכיל צהריים ילדי בתי-ספר חרדיים בביתר, כי 'בורותם' אינה תורמת למדינה. בית המשפט העליון של "כסא השם" עוקר וקורע יום-יום לגזרים, סיפר לי הרב אריאל רבה של רמת גן, יום-יום ממש, פסקי דין רבניים, בבורות, ברשעות, ומטמיע בעם איסורים מצמררים שלא כאן הבימה לפורטם.
נוצר משום מה הרושם המוזר, שככל שהמדינה מאכזבת יותר, ככל שהטומאה השוטפת את הרחובות, המסכים, האינטרנט, איומה יותר, מביכה יותר - נאטמות יותר עיניה של הציונות הדתית.
9.
העיקשות המשיחית, לראות ביוון-המצולה הזה 'ישועה' והתפתחות רוחנית, הזכירה לי את המקובל מרחוב יהושע 18 ותפוחיו.
שטופי 'סימני' גאולה אנחנו! כל חילול שבת המוני ברחבי העולם – הוא 'סימן-גאולה' פורח נוסף. כל זלילת חמץ בשרימפס בליל הסדר, הוא התנוצצות גאולית מחזקת, עד כמה דווקא החושך-הלאומי-החביב הזה הוא זמני כל-כך, ישראלי כל-כך...
סכינאות בבתי הספר, אלימות, בורות, ולמטה בקודש, הסימנים מתרבים בקצב מואץ וקסום, לקראת שכלול הגאולה השלימה, המפציעה ומרצדת "קמעא קמעא" על מסכי האינטרנט, ושאר מרעין-בישין באלפי אורות של זוהמה.
10.
ניסיתי בעבר ניסיון-אמת להבין משהו מהטירוף. אולי מסתתרת אמת מופלאה מתחת לפני ההתנהלות, הבה נתנסח בעדינות, ה'לא בריאה' הזו.
ישבתי בהזדמנויות עם בכירי הרבנים: הרב יעקב אריאל, הרב שמואל אליהו, הרב דב ליאור, הרב יהושע שפירא. בשעתו היו לי גם שיחות-נפש ארוכות ומאלפות עם מחולל ישיבות ההסדר, הגרח"י גולדוויכט זצ"ל.
שום הגיון. שום כיוון. שום קו. עקשנות הזויה; טיפשות לשמה, הבל ורעות-רוח.
11.
לפני כמה חודשים נרצחו בישיבת 'מרכז הרב' שמונה נערים, ליד הגמרא. הכאב עדיין צורב בלב כל מי שדף של גמרא מתנגן במיתריו.
נסעתי גם אני להשתתף בצער הישיבה בירושלים. שם פגשתי ברב דב ביגון.
הרב ביגון, אבן מאבני 'מרכז הרב', שורשו ונופו יונקים כאן יותר מראש הישיבה הצעיר. והוא לא פחות מזה גם אבן מאבני הנאיביות האומללה של הציונות ה'דתית'. הרב ביגון הוא גם מהבודדים שחזרו בתשובה אל חיק הציונות ה'דתית'.
המפגש עם הרב ביגון היה, מבחינתי, טראומתי. ראש 'מכון מאיר' ו'מכון אורה' היוקרתיים, לימד אותי סוף-סוף, באמצעות משפט מדהים שהשמיע, מה ראו אנשים טהורי עיניים ולב, ישרים בלבותם, חלקם יודעי תורה, להתבזות בסיסמאות-הבל על קדושת המדינה ההולכת ומידרדרת 60 שנה בעקביות לאבדון מוסרי מוחלט.
את המשפט ההזוי שלו, שמעתי גם מרבנים אחרים של הציונות הדתית:
"הישיבה העולמית (שמה הרשמי של 'מרכז הרב') הוא מקור הקדושה, והמגדלור הרוחני של העולם כולו. כולל הציבור החרדי. רק שהציבור החרדי עדיין לא יודע על כך".
12.
איש תמים, הרב ביגון. בשמה של אהבת-האדם האצורה בו, הוא מאמין באמונה-שלימה בכל דבר-הבל שהוא משמיע וגם מאמין שאדפיס את המשפט המשיחי הזה. סוג הנאיביות הזו, היא שורש הבאושים של התאונה הדתית-לאומית.
הרב ביגון תמים עד כדי לזמן את שולמית אלוני, בימיה האפלים, להרצות לפני בנות מכון 'אורה' בראשותו, כדי "ללמד את הבנות להקשיב בסובלנות"; והוא תמים עד כדי להאמין, שגם הפיתות-בפלאפל ששטפו השנה את מרכזי הערים במדינת "כס מלכות השם", גם הם סממן של גאולה המפציעה מתוך החושך.
הרב ביגון, איש שהוסיף לי"ג העיקרים גם את האמונה ב'אהבה'. בכל מחיר. בכל תנאי.
יש משהו חינני בתמימות. אין אבל שמץ חינניות, בתמימות של אדם המנהל מוסדות חינוך, ומנווט דעות של אלפים.
13.
על חטא שחטאתי בהזדהות עם 'מרכז הרב'.
עצם הסימפטייה לקדושי 'מרכז' היתה מוצדקת. הכרחית. סימפטיה מקודשת בדם בני עלייה, שכדורי מרצחים פילחו את הערכין והתמורה, ואת ליבם באותו כדור עצמו.
כדור כזה מצריך דרך ארץ. הרכנת ראש.
שמונת הקדושים מ'מרכז הרב' שצבעו בדמם דפי גמרא - היו קדושי עליון. גם מי שלא נהרג על-ידי כדור מרצחים באותו בניין וישב אותו ערב ב'מרכז' ליד אותן מסכתות והתמזג עם התורה הקדושה – הוא אדם קדוש. לא צריך את הסכמתו של מחמוד המחבל המרצח מ'מרכז', כדי להכריז מי מעמלי התורה שם הוא קדוש.
אבל 'מרכז' כ'סמל' היא מקום מחריד. 'מרכז', הרב ביגון יקר, הוא המקום הרחוק ביותר מלהוות 'מקור' לאיזו קדושה.
14.
'מרכז' היא מקור-כוח ללגיטימציה לתאונה הדתית-לאומית, שחילנה כמעט ביודעין מחצית מבניה ב-60 שנות ריקוד לפני עגל-הזהב הלאומי.
'מרכז' היא מקור הכוח של הרב צבי טאו, מי שעמד עד לפני כעשור בראשה, איש ששיגר ל"הדרת ממלכתיותנו" (משה קצב) מכתב תמיכה חם, גם כשהלה הודה בביצוע מעשים מבישים, רק משום שהוא מייצג את "קדושת מלכות מדינת ישראל".
'מרכז' מעניקה לגיטימציה רוחנית לחגיגות ימי-הולדת למדינה המטאטאת את חוקי השולחן-ערוך בפני חוקי המשפט האנגלי, המתירה במוצהר חיטוטי שכבי; אכילת דבר אחר; המגדלת בקיבוציה שקצים ורמשים; השולחת את קלגסיה להגן על בריוני 'בנק לאומי', כשחרשו בית קברות בטבריה על-מנת להקים עליו מלון.
'מרכז הרב' רוקדת מדי שנה לפני ראשי המדינה, ליד ארון הקודש, ב'יום ירושלים'. המנהג הזה הופסק, כשגילו למבוכתם, שהם יכולים לקרא כאוות נפשם לחבורת זוללי השרצים "הדרת ממלכתיותנו"...
אבל אינם יכולים עוד להיות אחראים על הידרדרות מחפירה של "מלכינו" בתחומים שהשתיקה יפה להם.
15.
אסור היה לי לכתוב אז על המקום הנורא הזה.
'מרכז' טיפחה את רבה של קרית ארבע שעלה בראש אנשיו להר הבית, ורמס איסורי כריתות, בניגוד לדעת רבותיו שלו.
שהתיר לצאת להפגנה בתשעה באב, והתיר מראש לשתות במקרי חולשה.
שהתיר לצלם בהפגנה שבתית אנשי משטרה אלימים, כדי ללמדם לקח.
שלקח לו, בסיוע האדיב של ערכאות, מרבני ישובים את סמכות הכשרות שלהם, כדי לבסס את קדושת 'היתר המכירה'.
16.
בשטף הסימפטיה והרגשת האחדות שאסון הדמים ב'מרכז הרב' גבה, עשיתי גם אני מעשה וערכתי שיחה מתוקשרת עם שניים מבוגריה הנודעים של הישיבה, הרב יעקב אריאל והרב שפירא.
הסימפטיה כאמור, בעת ההיא, הייתה במקומה. הרב יעקב אריאל הוא אדם ראוי. תלמיד חכם מופלג, חף מהשרלטנות המאפיינת עשרות "רבנים" מ'צוהר' ומההתנחלויות, שלמדו פילוסופיה ב'סורבון', פתחו מהר"ל וכתבי הראי"ה, וכבר הם פוסקי הלכה.
הרב אריאל, גדול בתורה, שינק במיטב שנותיו משיעוריו של רבי חיים סטוצ'ינר, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני, בקי בכתבי 'חזון איש' והרב מבריסק, ובאופן חריג ב'מגזר' שלו, פסקיו אינם אסופה של ריגושים וסנטימנטים.
אבל גם הוא, כשאר עמיתיו, מהווה 'דגל'. אם הוא מצדיק ריקודים ובליינות בחינגת העצמאות, אם הוא אומר הלל על שבן גוריון הבודהיסט, שרת האתאיסט, ושאר זוללי השרץ הקימו לנו מדינה, הכפופה לחוקי המשפט האנגלי
– אסור היה לי לראיין אותו.
העיתונות החרדית כולה נסחפה בימים ההם. צר לי על כך.
17.
עם פרוץ המדינה, נחלקו הדעות כיצד להתייחס.
מרנא ה'חזון איש' התייחס למדינה בביטול, וראה בה "קנוניא של גנרלים שעמדה להם שעתם"; מרן הרב מבריסק, התבטא בשיחות פרטיות "שהיא הייתה 'שמייכל' (חיוך) אלוקי". חיוך שהוחמץ. מרן הגר"י סרנא, לפי עדות ששמעתי מפי תלמידו הגר"י גולדשמידט, ראה במדינה כוח של טומאה.
יש אבל התייחסות מרתקת של הגאון רבי יונה מרצבך זצ"ל, מראשי ישיבת 'קול תורה' באיגרת, הדנה במעמדה ההלכתי של 'איילת השחר'.
בסוף המאמר התורני, הוא מקיש את הנושא, לתקופת הקמת המדינה, בה נכתב מאמרו.
נטה אוזן לצליל:
18.
"...האם העזה היא להוסיף ולומר, שתקופתינו שאור וחושך משמשין בה בערבוביא; ויש שטועין לחשבה כעלות-השחר של גאולה, וטועים, משום שבידנו הלכה ברורה שרק מעלות-השחר ממש דין יום לו; וטועים משום שאין להם מושג מהאור המאיר הגדול והמופלא של יומו של משיח האמיתי, ועלות-שחרו של יום זה...
"אבל דין איילת השחר לו. עדיין דין גלות, עדיין חושך נורא, אך סימנים ידועים לנו, שעוד מעט בוא יבא עמוד-השחר האמיתי – לא המדומה - ועלותו, שהם יהיו סימני-ממש של השמש שבא וישיש כגיבור לרוץ אורח!..."
('עלה יונה')
