| נשלח ב-23/6/2008 18:27 |
 |
| |
הרב גיסר בכיוון הנכון.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2008 08:32 |
|
| |
היה יכול להיות אנליטי אלמלא השגעון לדבר אחד, להאשים את הכיבוש בכל.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2008 12:07 |
|
| |
ספרן, תודה (אתה חוסך לי את המנוי שהיה לי על 'הארץ'.  ).
קטע יפהפה אחד:
... אין לפילוסוף חיבה יתרה לדיונים. כל פילוסוף נמלט ברגע שהוא שומע את המשפט "בוא נדון בזה קצת". דיונים אפשר לנהל סביב שולחן עגול, אבל הפילוסופיה מטילה את קוביות המספרים שלה על שולחן אחר. כל שאפשר לומר על דיונים שהם אינם מקדמים עניינים, שכן המתדיינים לעולם אינם מדברים על אותו הדבר. גם אם למישהו יש דעה כלשהי וגם אם הוא חושב כך ולא אחרת, מה לזה ולפילוסופיה, כל עוד לא נוקבים בבעיות העומדות על הפרק? וכאשר נוקבים בהן, לא מדובר עוד בדיון אלא ביצירת מושגים, שאי אפשר לערער עליהם, לטובת הבעיה שהועלתה.
למרבה האירוניה אני לא רואה בזה ביקורת על הפילוסוף. זה בהחלט תיאור נכון (וחיובי, בעיניי). יש משהו שלא ניתן לגשר עליו באמצעות שיח בין שתי פילוסופיות שונות. יתר על כן, גם אני התרשמתי שכמעט אין ויכוחים פילוסופיים (במחילת רוב הפרופ' לפילוסופיה, שהם אולי חוקרי פילוסופיה אך בהחלט לא פילוסופים). הם בסה"כ מדברים על דברים שונים (גם אם באותם מונחים לפעמים).
וזה דבר שנופלים בו הרבה מחוקרי ומבקרי הפילוסופיה. לכן דומני שהקטע הזה תפס משהו מאד עמוק במהלך העניין.
וכעת ניתן להבין טוב יותר את הקטע הבא שם:
ובלשון אחרת, ללמד פילוסופיה אפשר רק בתנאי שהסטודנטים לא אומרים, כדרך שתלמידי התיכון עושים: "אבל המורה לתנ"ך אמרה שאין אלוהים", או "אבל המורה לספרות אמרה שעמוס עוז הוא כמו עגנון", או "המורה לפילוסופיה אמרה ששפינוזה המציא את ההומניזם". כך כותבים דלז וגואטרי: "לבקר משמע אך ורק להיווכח בכך שמושג מסוים מתפוגג, מאבד את מרכיביו או רוכש מרכיבים חדשים, המשנים אותו כאשר הוא מושלך אל תוך סביבה חדשה." ובקצרה, ללמוד פילוסופיה משמע להיות תלמיד ישיבה: אי אפשר להפסיק, כי להפסיק משמע לפרוש.
תוקן על ידי mdabraham ב- 04/07/2008 12:08:29
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 10:04 |
|
| |
ארבעשתיםשש: למה מלמדים ספרדים מתוך ספרי לימוד אשכנזי
אין אני מבין כיצד מלמדים הספרדים מתוך ספרי לימוד של אשכנזים"
מאת חיים נחמן ביאליק
יהודה בורלא וביאליק (זכרון יעקב, 1927)
החומר האיורי מתוך ארכיון בית ביאליק
"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. (...) ולא הייתי רוצה כלל וכלל שייבטל לא רק אחד משישים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, ועל ידי מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשורשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה".
"שיבת יהודי הגולה של כל התפוצות דומה לכלי נגינה שונים, שכל אחד מהם משמיע את קולו, וכולם יחד מתחברים ומצטרפים להרמוניה אחת, ששמה עם ישראל".
"מה שחשוב לאין ערוך בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון וקיבוץ גלויות - היא שיבת השבט התימני, ומהרבה בחינות (...) הבעיה היא, איך לשמור על מקוריותו הקמאית של השבט הזה".
"התימנים הם חומר בלתי מנוצל, וכוחות רבים צפונים ורדומים בהם. אני אוהב אותם. עדיין הם בלתי משומשים. הכל חדש בעיניהם.
הם צמאים ונמשכים אחרי הישגי הציוויליזציה, שאנו כבר עייפנו מהם. הם בעלי תפישה חדה ומהירה, ואני מאמין באמונה שלמה כי הם מסוגלים לעשות גדולות בכמה וכמה תחומים וגם באמנות".
"אין לך קניין גדול מיצירת הספרדים, ויש בהן כדי פרנסת רוחנו דרך מאות צינורות; יתר על כן, אנו לא נחיה את קנייני רוחנו טרם שנוציא את כל האוצרות האלה, שאין אנו יודעים את החלק האלף שלהם. לשוננו לא תחיה חיים שלמים כל זמן שלא נאסוף את האוצרות היקרים של הספרדים הנרקבים בכמה מוזיאומים, ונחיה אותם ונחלקם לכל פינות חיינו".
(ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קטו)
"ואשר למודרניזמוס (...) מצאתי בשירי משה אבן-עזרא, ההולכים ונדפסים עכשיו, הרבה יותר מודרניזמוס מאשר בשירים של הרבה משוררים מן האחרונים (...) אל נא, בבקשה, תלמד מזה כי מזלזל אני חלילה בשירתנו הצעירה".
"עבודתי בשדה השירה הספרדית מביאה לי עונג ושמחה שאין לשערם. פעמים דומה אני בעיני כעומד על גבי תלי תלים של אבנים טובות ומרגליות וחותה בהן בשתי ידיים. עד היום אני משתומם על המראה כיצד נדונו לגניזה ארוכה ממושכת אוצרות יקרים כאלה".
"מר אטיאס, המזכיר הכללי של הוועד הלאומי, מסר לי קובץ רומנסות ספרדיות להדפסה. (...) עברתי על הספר הזה וראיתי שהוא עולה על מה שנכתב ונאסף עד עכשיו בפולקלור של היהדות האשכנזית. בשעה שבפולקלור האשכנזי אתה מוצא את הגלות, את ההתחכמות הגלותית, הנה בפולקלור הספרדי אתה מוצא שירי אבירים, שדות, מרחבים, גבורה, מלכות, וכל זה מאציל על הרומנסות האלה יופי מיוחד".
"כידוע לכל, עסקו אחינו האשכנזים הרבה בזמן האחרון באסיפת שירי עם ונגינותיהם בלשון המדוברת. (...) ואם עתידה עוד הנגינה העברית להתחדש, אין ספק כי אל הבאר הזאת, באר הנגינה המזרחית, תפנה ראשונה, וממנה תשאב את כוח תחייתה".
"ואשר לטענת הילדים המרקדים על משקל שירי ושירי חברי, הכתובים לפי ההרגל של הקריאה (בנגינת מלעיל): צדקו הילדים ממני. (...) אסור, לדעתי, לתת לילדי ארץ-ישראל שירי ילדים כתובים במשקל בלתי נכון. הבה נקווה כי משוררי ארץ-ישראל, שהנגינה הנכונה טבעית היא להם, לא ילכו בדרכנו ויתנו לילדי ארץ-ישראל שירים נכוני משקל. ובקום הילדים לרקד על פיהם יעלה זיווג הריקוד והשיר יפה, בלי מעוות ובלי מכשול".
"'אדרבא, אדרבא' - אמר הוא (=ביאליק להמאירי, שביקש לעבד את "בין נהר פרת ונהר חדקל" למשקל הספרדי - ש"א) - תספרד אותו על פי חוקי קורבן 'עולה ויורד'. המבטא הספרדי בכלל - סמל לאחדות השירה העברית, לקשר הדורות בין הנבואה ובין המשכה בלשון, שאנו האירופאים ניתקנו אותו בז'ארגוניזציה של כניעה והתרפסות למבטאים האירופיים הרוסי והגרמני".
"אני מאמין, כי לזרם הספרדי, לא רק במבטא, כי אם גם בפינות אחרות, צפון ניצחון בעתיד הקרוב".
(ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קיז)
"האנחה היהודית של האנוסים ספגה לתוכה יגון ואנחה במשך דורות וימים טרופים עד שקיבלה גוון וצליל מיוחד. אנו האשכנזים להוטים אחרי אנחות משלנו, מה שאין כן ר' דוד ילין, נשמה ספרדית, אצילית, המביעה ומבטאה על פי דרכה ומתכונתה כאב העבר. (...) אם ר' דוד משנה את טעמו לפני אבימלך שבשמים (=אמר ביאליק כלפי הטוענים ל"מונוטוניות" שבתפילת ילין - ש"א), זה מפני שיש בתפילתו הד וצליל מיוחד מהגירושים שבימי ספרד ואילך עד ימינו אלה. חוט אחד וארשת מיוחדת ומשותפת ליגון הכללי. ומי עוד כמוהו שיחוש את היופי וההוד שבתפילה".
(נחום חיניץ, "יום כיפור באונייה עם ביאליק", מקרע עיתון שטרם זוהה)
"בורלא זה הוא ספרדי. (...) אתה מרגיש בו את ריח הניחוח של המסורת הספרדית העתיקה, ולא רק בשפה ובסגנון, אלא גם בקטעי השירה שהוא מתבל בהם את הפרוזה שלו. (....) שני הרומאנים של בורלא הם נכס חדש, לא רק בספרדיותו, שכן אין לשכוח שסופר מודרני הוא, כלומר הוא משתלב בספרות הרומאניסטית של ימינו. הם נכס חדש בעיקר כיצירות מעולות וגם מרתקות. (....) סופר ספרדי... בעל מסורת יהודי-ספרד... ובייחוד תלמיד חכם... אחד מסימני תחיית הרוח".
"אין אני מבין כיצד מלמדים הספרדים מתוך ספרי לימוד של אשכנזים. (...) אי אפשר בשום פנים שתיברא שבלונה אחת של חינוך בשביל כל חלקי האומה. יש אמנם יסודות משותפים לכל אומה, אבל בית הספר צריך להיות לא רק לאומי במובן הכללי, אלא צריך להיות שבטי, בצבע מיוחד של אותו שבט. (...) כל שבט צריך לשמור את נחלתו. כל אחד צריך לטפח את צבעו ומתוך כך האומה מתעשרת. גם לאבני החושן היה לכל אחד צבע אחר".
(ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קטז)
"נחוץ ירחון או אולי רבעון, המיוחד ליהדות הספרדית לשם גילוי האוצרות וגם לשם המשכת היצירה החדשה. בין הספרדים יש סופרים, חבורה קטנה של מורים, שתכין ספרי לימוד, לתת צורה יותר טבעית לספריה, ולהכניס בה מהספרות הספרדית (...) צריך לייסד מכון מיוחד, שבעיקר יתרכז בעבודה זו (...) ואם תרצו - אין זו אגדה".
(ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קיט)
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=378151&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
_________________
בברכה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 10:21 |
|
| |
לומדמכלאדם:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3564862,00.html
הדיון ההלכתי בסוגיית הטרנסג'נדרים כמעט שאינו קיים. לאחר לבטים, ובהנחה שמי שחש כלוא בגוף ממין אחר יתקשה לפנות לבירור הלכתי, בחר הרב דרור ברמה ללבן את הנושא בתשובה מפורטת
הרב דרור ברמה פורסם: 08.07.08, 10:27
שאלה:
מהו יחס ההלכה לטרנסג'נדר (אישה שנולדה בגוף של גבר, או ההפך)? ומה יחס ההלכה ללבישת בגדים של המין השני ולשינויי מין? (נורית, ירושלים)
תשובה:
התלבטתי רבות אם זהו המקום הראוי לפרסום תשובה בעניין זה שכן הוא לא נדון בהלכה בפירוט מהכיוון שבו בכוונתי לדון ולכאורה היה ראוי להרחיב את היריעה כמקובל במאמרים הלכתיים, אך מצד שני - היות וייתכן שבקרב האנשים המתמודדים עם בעיות אלו יש המבקשים לשמוע דבר הלכה, אך קשה עליהם הפנייה ישירות לרב או העיון בספרות הרבנית, וישנו סיכוי מסוים שגם לרב קשה לומר להם פנים בפנים את האמת שבלבו בעניינם, שלא די שהם סובלים כל כך מחוסר ההתאמה הפנימי, עוד נעמיס עליהם משא הלכתי קשה, והלב נשבר מכאבם - הרי שבכתב זה יותר קל לשני הצדדים.
אכתוב כאן את עיקרי הדברים, ואוסיף דיון קצת יותר מפורט בהמשך. נפתח דווקא עם השאלה השנייה, שעליה התשובה ההלכתית חדה.
ניתוח לשינוי מין
ניתוח לשינוי מין כרוך באיסור סירוס, שהוא איסור תורה כאשר מסרסים זכר, ואיסור תורה או חכמים כאשר מסרסים נקבה, ופרטי איסור הניתוח והשלכותיו התבארו בתמצות באנציקלופדיה ההלכתית רפואית של הרב פרופ' שטינברג בערך "ניתוחים", ערך משנה "ניתוח לשינוי המין" (ועוד בירורים מפורטים בעניין זה בספר "דור תהפוכות" של הרב עידן בן אפרים, בני ברק תשס"ד). נאמר בקצרה שניתוח מסוג זה אינו משנה את הגדרת מינו של האדם מבחינה הלכתית, אם כי עשויות להיות לו השלכות לעניינים הנוגעים לחיצוניותו של אדם, כדוגמת הלכות צניעות.
מנקודה זו, נדון בהפרעות מגדריות - ובעיקר בסוגיה שהועלתה: יחס ההלכה לטרנסג'נדרים. אם לקצר מאוד את הדיון שלהלן אומר שאם מדובר במצב קיצוני, שבו אדם חווה את העצמי שלו אחרת מהסימנים הביולוגיים שהוא נושא, ובטוח כי "חלה טעות" והוא כלוא בגוף שונה מתחושתו המינית - הרי שמדובר בהפרעה מגדרית שמגדירה את האיש כ"שוטה לדבר אחד". לפיכך החברה מחויבת להשתדל לגמול חסד עמו, ולקיים מצוות ביקור חולים במובנה הרחב, הכולל סיוע בכל הדרכים המותרות בהלכה להקלת סבלו.
- דיון מורחב בסוגיה מובא להלן, וכדאי להעמיק בו כדי לקבל מבט שלם יותר - על הפנים ההלכתיות והפסיכולוגיות של העניין:
אחלק את הדיון לשלשה סוגים של הפרעות מגדריות. בשתיים נקצר, ובאחת נפרט. באופן כללי הפרעות בתחום המגדר הם נושא שרב בו הנעלם על הגלוי, וחסרים לנו הרבה נתונים מחקריים בהבנת המציאות, מה שמקשה על גיבוש העמדה ההלכתית בחלק מהמקרים.
אצל אדם רגיל יש הרכב גנטי של כרומוזמי המין, סימני מין ראשיים, סימני מין משניים ותחושת מגדר, שכולם תואמים. אם מבחינה גנטית הוא איש, כך הם סימני המין שלו, וכך הוא גם מרגיש. הסיבוכים והקשיים מתחילים במקרים בהם יש חוסר התאמה בין המרכיבים הללו.
הפרעות מגדר מהסוג הראשון הם אנשים שמבחינה ביולוגית יש סיבוך בקביעת מינם. אם מסיבות כרומוזומליות, כגון בעלי XXY, או מסיבות של חוסר או עודף של סממנים מיניים ראשיים או משניים. מקרים אלו נידונו בהרחבה בספרות ההלכה, מימי חז"ל ועד ימינו, ובעיקר תחת הנושא של "אנדרוגינוס", ורבות נכתב בעניינם. בתמצית העניין, הפוסקים התירו לסייע לאנדרוגינוס לקבוע את מינו, ונחלקו בשאלה האם מותר לשנותו לזכר בלבד, או גם לנקבה לפי הצורך.
הרב משה שטינברג ואחרים אסרו להפוך אנדרוגינוס לנקבה עקב חשש לאיסור סירוס בניתוח הסרת אברי המין הזכריים, והרב ולדינברג ב"ציץ אליעזר" (חי"א סימן עח) כותב שעדיף להופכו לזכר, אך בעת צורך רפואי או פסיכולוגי מתיר גם להופכו לנקבה. מדברי שני המחברים נראה שמכיוון שמראש לאדם זה היו סימנים של שני המינים, לאחר הניתוח יהיה מעמדו כפי המין שנקבע. יש תשובה מקיפה של הרב אשר וויס בנספח לספר "דור תהפוכות" העוסקת בהיתר הטיפול ההורמונלי והכירורגי באנשים מסוג זה.
הפרעה בהעדפה המגדרית
מקרים אלו הם המקרים בהם האדם מעדיף להיות בן המין השני. למשל היא נולדה כאישה, אך זה לא מוצא חן בעיניה ולא מתאים לה. היא מחוברת יותר לצד הגברי שבה, ומעדיפה להיות גבר. לעיתים תשדל להתלבש ולהתנהג בגבר, לתפוס תפקידים חברתיים של גברים וכדומה. לא נפרט כאן על אודות הפרעה זאת, רק נאמר בקיצור שבעיניי ההלכה היא נחשבת ליצר ככל היצרים, ומוטל על האדם להתמודד עם יצר זה כמו עם כל יצר אחר.
הפרעות מן הסוג השלישי הם מקרים בהם הביולוגיה (עד כמה שאנו מכירים כיום) קובעת חד-משמעית שמינו של אדם הוא גבר או אישה, אך הוא טוען בתוקף שחווית העצמי שלו שונה. אנשים מסוג זה מרגישים שהם אשה כלואה בגוף גבר, או ההפך. הם אינם חולקים על כך שהגוף שלהם הינו מסוג מסוים, אך טוענים בתוקף שזוהי טעות, שבאמת אין גופם משקף את עצמם כלל ועיקר. פער זה, בין חווית האדם את עצמו ומהותו, לבין הגוף והביולוגיה בהם הוא מרגיש לכוד וכלוא, יוצרים מצב נפשי קשה מנשוא, בו גופו של האדם הופך (לפי הדרך בה הוא חווה אותו) לכלא מעיק. לדיון ההלכתי בהפרעה זו תוקדש תשובה זאת.
בדיון זה חסר לנו נתון מדעי חשוב, המקשה על קביעת מסקנות הלכתיות ברורות. איננו יודעים מה קובע את "תחושת המגדר" באדם, ומדוע אצל אחדים היא משובשת. ייתכן, שיום יבוא ויימצא נוירוטרנסמיטר, גן, או חומר כלשהו בגוף האדם, שנוכחותו או כמותו הם הקובעים אם אדם מרגיש את עצמו כזכר או נקבה. או אז, נתייחס לתחושה זו כמבוססת על מנגנון ביולוגי, בדומה לדיכאון או ל-OCD, הרופא ייתן לאדם תרופה מתאימה ונעזור לו לעשות שלום בין מינו הביולוגי לתחושת המגדר שלו. מאידך, ייתכן שחומר כזה איננו בנמצא, ותחושת המגדר היא עניין נפשי בלבד. הכרעה מדעית תקל על קביעת יחס ההלכה למציאות זו. הכרעה כזו, למיטב ידיעתי, אינה קיימת בינתיים.
לפי ההלכה, אדם שחוויית המציאות הפנימית או החיצונית שלו מופרעת בצורה קשה, הפוגעת בהתנהגותו ותפקודו, נחשב חולה מבחינה נפשית. גבר המשוכנע לחלוטין שהינו נפוליאון בונפרטה, חייזר מכוכב אחר הכלוא בגוף אנושי, או החושב שהינו תרנגול הודו (ה"הינדיק" המפורסם מסיפורו של רבי נחמן), או המשוכנע לחלוטין שהינו אישה, כולם סובלים מפער קיצוני בין גופם ומצבם כפי שנתפסים בעיניי הסביבה, וכפי שהם נתפסים בעיניי עצמם. במצבים הקיצוניים של מצוקה זו, כאשר העניין אינו מסתיים רק במחשבות אלא הופך למעשים וקשיים תפקודיים, ההלכה תחשיב אותם כחולים במחלה נפשית בעניין זה, ודינם כספק "שוטה לדבר אחד".
אני מניח שקשים הדברים לקריאה עבור אותם הסובלים מההפרעה. לא די שהפסיכיאטריה מסווגת אותם כבעלי הפרעה נפשית (DSM IV 302.85), הנה גם הרבנים מצטרפים לקביעה כואבת זו. יש לזכור שהגדרה זו, שאני כותב בצער, בראש ובראשונה מגדירה את היחס הראוי לאנשים אלו כאנשים חולים וסובלים ממחלה שבינתיים הינה חשוכת מרפא. החברה מחויבת להשתדל לגמול חסד עם חולים, ולקיים מצוות ביקור חולים במובנה הרחב, הכולל סיוע בכל הדרכים המותרות בהלכה להקלת סבלם.
כמו כן, כפי שאבאר בהמשך, יש השלכה משמעותית בנושא דרישת קיום המצוות ממי שמוגדר כ"שוטה לדבר אחד". השלכה זו עשויה להקל בתחומים מסוימים על יכולתם של חולים אלו להשתלב בחברת שומרי המצוות, בתחומים שאינם נוגעים למחלתם.
יודגש, שיש לחלק חילוק ברור בין אנשים שרוצים במשהו, או מתאווים למצב מסוים, לבין אנשים שהגבולות בין המציאות לחוויה נטשטשו אצלם, והם חווים באופן מוחלט את החוויה החריגה שלהם כמציאות. למשל, גבר שרוצה להיות אישה, מתאים לו יותר להיות אישה, מרגיש יותר טבעי ונוח בתור אישה, ייחשב כאדם שיש לו יצר ותאווה להיות אישה, ולא כ"שוטה לדבר אחד". לעומת זאת, גבר שבטוח שהוא אישה, שנולד כך בטעות כלוא בגוף הזה, שזו אינה שאיפה או תאווה עבורו אלא דלוזיה, יהיה דינו כ"ספק שוטה לדבר אחד". להבהרת העניין, אצטט משפט אחד מתאור תיסמונת זו בילדות:
…characterized by a persistent and intense distress about assigned sex, together with a desire to be (or insistence that one is) of the other sex. (ICD 10, F64.2)
החילוק עליו מדובר כאן הוא ההבדל בין מצבם של האנשים המתוארים בסוגריים, לבין מצבם של האנשים המתוארים מחוץ לסוגריים. ההבדל בין "desire to be" לבין "insistence that one is", הוא ההבדל הקובע אם מדובר בחציית הגבולות אל מעבר לסף ה"שוטה" ההלכתי.
מעשה היה, לפני שבע או שמונה מאות שנים, באדם שהתנהג כרגיל בכל הדברים, למעט בעיה אחת. הוא האמין שיש בבטנו אנשים, והללו היו מטילים עליו אימה בכל עת שהיה עושה אחד משלושה דברים – כאשר היה אוכל בשר, שותה יין או שוכב על מיטות עץ. כתוצאה מזה, היה צמחוני, והקפיד שלא לישן על מיטות עץ. כאשר ביקשה אשתו להתגרש (מעניין למה...) דנו חכמי פרובינציה (שו"ת חכמי פרובינציה נז) בכשרותו לתת גט, והורו שהוא ספק שוטה לדבר אחד, ויש להמתין עם מתן הגט עד להבראתו.
ברור שאילו היה האדם טוען שהוא צמחוני ואינו ישן על מיטות עץ בגלל סיבות בריאותיות, או אי נוחות כלשהי, לא היה עולה בדעתו של איש לדון על שפיותו. הבעיה הייתה, שהאיש היה משוכנע לחלוטין שיש בבטנו אנשים, והיות שתפס את עצמו כמדגרה של אותם היצורים, היה מוגבל בהתנהגותו. קריסת הגבול בין החוויה שבדמיון לבין המציאות היא זו שקבעה לדעתם את פסלותו המשפטית לנתינת הגט.
מי קובע האם האדם הוא בעל יצר להיות בן המין השני, או שהוא חווה את היותו בן המין השני כעובדה, ולא קיימת אצלו ההבחנה בין חוויה זו לבין המציאות?
מבחינה הלכתית, מחשבות דמיוניות, הזיות וחוויות פנימיות, אינן קובעות את גדרו של אדם כשוטה, עד שילוו במעשים חריגים או בקשיי תפקוד התואמים את המצב הפנימי (מסכת חגיגה דף ב). לכן תנאי ראשון להגדרתו של האדם כשוטה הוא שהאדם יעשה מעשים חריגים, התואמים את מחשבותיו. התנאי השני הוא פנימי, וקשה מאד להחליט דבר זה למישהו מבחוץ. עם זאת, למטפל מקצועי, פסיכיאטר או פסיכולוג, עשויים להיות הכלים לברר אחרי מעקב ממושך האם מדובר ביצר, או בתפיסה וחוויה היורדת לשורשי הגדרת העצמי. בארץ יש כללים נוקשים של ועדת האתיקה לברור מצבו הנפשי של האדם לפני ניתוח לשינוי מין, תהליך בירור שלוקח שנים. מי שהלך בדרך זו עד סופה, לקח הורמונים במשך שנתיים, והלך ועשה את הניתוח (האסור!!!) לשינוי מין, יש מקום סביר לחשש שמבחינה הלכתית יוגדר כ"שוטה לדבר אחד", כאשר החלטה ברורה בעניין זה דורשת עיון בכל מקרה לגופו, בשיתוף בעלי המקצוע.
דיונים רבים בהלכה עסקו במעמדו ההלכתי של ה"שוטה לדבר אחד". זהו אדם נורמטיבי בדרך כלל, שבתחום מסוים התנהגותו חורגת לתחומי אי-השפיות. הובאו לעיל דוגמאות כגון גבר המאמין שהוא חייזר מכוכב אחר, או אישה, או שדוגר בתוכו יצור כלשהו. כל אלו יכולים לקיים אורח חיים רגיל ונורמלי, כושר השיפוט שלהם אינו פגוע, ובאופן כללי הם מתפקדים מצוין, מלבד באותו החלק הנוגע ישירות לחריגה אותה הם חווים בנפשם.
לפני 250 שנה, אירע מעשה מפורסם שנודע בשם "הגט מקליווה". המדובר היה בבחור שלמחרת חתונתו, ברח מבית במנהיים, גרמניה, מתוך שכנוע עמוק שצפויה לו סכנת מוות אם יישאר. במהלך הבריחה, שבועיים אחרי החתונה, בדרכו לאנגליה, נתן גט לאשתו. הוא נימק את הגט בכך שהוא חייב לברוח, וברצונו להציל את אשתו מעיגון. כל התנהגותו הייתה נורמלית לחלוטין, מלבד החשש לחייו בעיר הולדתו. רבני פרנקפורט פסלו את הגט וביקשו לעגן את האישה, בטענה שכל בריחתו הינה פרנויה, והואיל ובשעת מתן הגט עדיין היה בדעתו לברוח מהאיום הדמיוני, הגט פסול. כמעט כל רבני אשכנז, ובעיקר הפוסקים הבכירים באותו הדור, חלקו על כך והכשירו את הגט.
במסגרת זו, כתב רבי יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה" את הכלל הבא: "שוטה בדבר אחד, אף שאינו מאותן דברים המפורשים בחגיגה, ואינו נחשב שוטה הואיל ואין בו שום דבר של שטות מאותן הדברים, היינו שאינו שוטה לכל הדברים, אבל על כל פנים לאותו דבר שנטרפה דעתו בו ומשובשת תמיד בדבר זה, הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה, ואם כן כל מצוות ששיכות לאותו דבר לא שייך בהם, ואף ששאר מצוות שייך בהם דלכל שאר דברים הוא חכם, מכל מקום שוב אינו בכל המצוות". (אור הישר סימן ל).
יש מקום לדיון מפורט בעניין זה, ורבים לא הסכימו עם דעתו. הנקודה החשובה לענייננו היא, שאם נכריע שמצב ההפרעה המגדרית של פלוני שהפך עצמו לאישה, הוא חמור עד כדי הגדרתו כ"שוטה לדבר אחד", ייתכן שנאמר שהוא (היא) לא יהא חייב בהנחת תפילין וכדומה עקב פטורו ממצוות אלו בהם נוגעת הפרעתו.
ישנן משמעויות רבות נוספות למי שהוא שוטה לדבר אחד, הנוגעות לאי-שיתופו במניין, היתר עמידתו בעזרת נשים ושמיעת
קול אישה, ללבישת בגדי נשים, פסלותו לנישואים וגירושים, לעדות ולשאר כל התחומים הנוגעים לשיבוש דעתו.
אין בכל הדברים האמורים היתר לסרס אדם, או לסייע במעשה זה. זהו איסור חמור, ושומר נפשו ירחק ממנו. עם זאת, כאשר מחלתו של האדם ומצוקתו הביאה אותו לעשות איסורים כאלו, על החברה להתייחס אליו כאל חולה במחלה נפשית ששיבשה את דעתו בעניין זה (בלי לקבוע אם זה נחשב אונס או רצון, שזה גלוי לפני ה' ואולי גם לפני הפסיכיאטר המטפל), ולא להוסיף צרות על צרותיו.בשולי הדברים אעיר, שידידי הרב חיים רפופורט כתב בגיליון קשר רבני אירופה (מספר 34), שיש מקום לקבל לגיור אדם כזה, הרוצה להתגייר למרות שלא יוכל להינשא ולמרות מגבלות רבות אחרות בקיום המצוות. לעניות דעתי, ספק רב אם ניתן לגייר אדם המוגדר "שוטה לדבר אחד", כאשר הדבר האחד בו הוא שוטה נוגע לזהותו. גם הגיור הינו תהליך של הגדרת זהות, ויש חשש גדול שתחום זה אצלו משובש. יתירה מזאת, הרמב"ם ואחרים סוברים ששוטה לדבר אחד נחשב לשוטה גמור, ואם כך אין טעם בכלל לגיירו. (משיב: הרב דרור ברמה).
תוקן על ידי עצכח ב- 13/07/2008 10:25:20
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 13:56 |
|
| |
לימוד צורה בעזרת המחשב
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=18193&Word=&gilayon=1657&mador=
הרב ד"ר בנימין לאו
פתיחתם של מאגרי הידע מטילה לפתחנו את מלוא כובד האחריות, יחד עם האפשרות והסמכות. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במאגרי הידע ללא עבודת עמל קפדנית היא החשש הגדול שממנו אנו חוששים
פרוייקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן מעמיד את נגישותו של הפוסק למקורות ולעולם הפסיקה במדרגה שגדולי גאוני העולם לא יכלו אפילו לחלום עליה. "שאלת חכם חצי תשובה" – על ידי שאלה מדויקת מסוגל כל משתמש במאגרי המידע הללו להתמצא בסוגיות ובשאלות שכלל לא ידע על קיומן
במציאות שבה לכולם ישנה האפשרות להיות "סיני", הסתיים הויכוח ההיסטורי של "סיני או עוקר הרים מה עדיף".. הנגישות לחומר ההלכתי שאצור בספרות השו"ת הכניסה את כל מי שרוצה להר סיני. ואם בעולם הדפוס כך הוא הדבר, על אחת כמה וכמה בעולם המאגרים הממוחשבים
האנונימיות אמנם מאפשרת לשאול באופן חופשי, אך משחררת מאחריות של קשר רציף עם הרב הנשאל. מה עוד, שרבות מהשאלות מצריכות הכרות מוקדמת עם השואל. במקרים רבים צריכות להינתן על אותה שאלה תשובות שונות, לשואלים שונים
בשנים האחרונות מתנהל דיון ער בשאלת טיבו של לימוד התורה הנעזר במאגרי מידע ממוחשבים ובאינטרנט. הדיון נחלק לשני עניינים עיקריים: האחד עוסק בבעייתיות הטמונה בפתיחת מקורות המידע לכל דורש, מבלי שהלה ישקיע בהם מאמץ. לכך מתקשרות שאלות בדבר הוראה ל"תלמידים שאינם הגונים", הוראה לקבוצות עילית לעומת לימוד פופולרי וכד'. ואובדן שליטתם של אנשי המקצוע על מקורות הידע ("ידע זה כוח").
העניין השני (הנובע מן הראשון) עוסק בטיב התוצר של לימוד הנעזר במאגרי מידע, ונוגע בויכוח העתיק: "סיני ועוקר הרים מה עדיף". בענייינים אלו אני מבקש לדון במאמר זה.
סוד ה' ליראיו
ספרות השאלות והתשובות לבשה ופשטה צורה במהלך הדורות, מראשיתה בימי הגאונים ועד ימינו אלה. למרות השוני שבין התקופות, שיקף ספר התשובות בכל המקומות ובכל הזמנים את משאם ומתנם של תלמידי החכמים, בדרך כלל רבנים מקומיים, המרצים את רעיונותיהם ההלכתיים לפני רב בעל סמכות גדולה יותר, המחווה דעתו בסוגיה הנידונה תוך הצעת שיקולי הדעת הלימודיים. אדם מן השורה לא פונה במכתב שאלה ל'אינסטנציה עליונה'. אדם כזה יפנה בשאלה (בדרך כלל בעל-פה) לסמכות התורנית המקומית, ואותו בר סמכא מברר במידת הצורך את הסוגיה עם החכמים בדרגה שמעליו. במידה רבה משתקף כאן המודל המקראי של "וקמת ועלית", היינו, המבנה האידיאלי, המוצג בתורה ומתואר בתוספתא (חגיגה פרק ב, ט).
במבנה הירארכי שכזה, קל להבין את תחושת האחריות של לומדי התורה בהעברת התורה מדור לדור. שמירתה הקפדנית של התורה שבעל פה נבעה מן הרצון ש"לא תעשה התורה לשתי תורות", מסיבה זו נקבעו קריטריונים נוקשים לגבי כניסת תלמידים, נבדקה איכותם, כדי לברר שאכן "תוכם כברם", ונוצרה הירארכיה ברורה בשאלת הסמכויות ועוד כיוצא באלה. השפה של ספרות השו"ת הקלאסית שומרת גם היא, בדרך כלל, על השיח הפנימי של בית המדרש: מערכת המושגים הנקוטים בה, סגנון הכתיבה, רמיזות תלמודיות וכדומה. כל אלה יחד יצרו אקלים של ספרות סגורה ואליטיסטית, שלא נועדה להיות נגישה ליהודים פשוטים אשר אינם לוחמים במלחמתה של תורה.
ככל שהתרחבה ספרות השו"ת כך הלכה השפה ו'התמקצעה'. ריבוי ראשי התיבות ומילות הקוד ששימש את תלמידי החכמים במשאם ומתנם, הביאו בהכרח למידורו של חלק גדול מן הציבור שהיה חסר 'כלי עבודה' לקריאת ספרות זו, מן הנגישות אליה.
הכל מבואר ומתוקן לסעודה
עם המצאת הדפוס ושיפור תנאי התחבורה והניידות שבין גלויות ישראל, החלו חכמים להתמודד עם "בעיית" גודש החומר ההלכתי שהצטבר בעיקר בספרות השו"ת. דוגמה למבוכה (ופתרון בצידה) נמצא בספרו של הרב חיים בנבנישתי (תורכיה, מאה 17): "כנסת הגדולה". בהקדמת הספר מתאר המחבר את הקושי שבמציאת מקורות בספרות השו"ת, הן בגלל היקפם הרב של הספרים, ועוד יותר בגלל העדר מפתחות מתוקנים להם: "כמה מספרי התשובות, אסיריו לא פתח ביתה ולא נעשו בו מפתחות, ואותן שיש - אינן מסודרות, ואותן שמסודרות – לפעמים יחסרו כמה תשובות, ורובן ככולן לא נזכרו במפתחות כי אם גופא דעובדא…"
כתוצאה מקושי זה, נטל על עצמו הרב בנבנישתי ללקט שו"תים מכל ספרות התשובות שבאו לידו ולסדרם, לפי ענייניהם, על סדר השולחן ערוך. לספרו קרא "כנסת הגדולה" – "להיות שזה כינוס וקיבוץ גדול מכל הדינים המחודשין הנמצאים בספרי התשובות של גדולי האחרונים, ונאספו שמה כל העדרים". מטרתו המפורשת היתה לקצר את תהליך החיפוש של מבקשי ההלכה: "כל מבקש למען דעת עיקרא דדינא ומסקנת ההלכה ומה שהסכימו הפוסקים האחרונים והקדמונים לפסק ההלכה – מה לו לחזר בפתחי שערי התשובות זולת לעיין בספר בית יוסף ובחיבור הזה ובם ימצא את כל מבוקשו כי הכל מבואר ומתוקן לסעודה"...
ספרים רבים ברוח ספרו של הרב בנבנישתי נדפסו אחריו, ואין כאן המקום לפרטם. מספרים אלה ומן הצורך בהם, עולה גודל המהפכה הטמונה בכניסתם של מאגרי המידע לעולם התורה. פרוייקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן מעמיד את נגישותו של הפוסק למקורות ולעולם הפסיקה במדרגה שגדולי גאוני העולם לא יכלו אפילו לחלום עליה. "שאלת חכם חצי תשובה" – על ידי שאלה מדויקת מסוגל כל משתמש במאגרי המידע הללו להתמצא בסוגיות ובשאלות שכלל לא ידע על קיומן. הדוגמאות השכיחות יותר מצויות בהכנת השיעורים. הנגישות למרחבי התלמוד והפוסקים, מאפשרת לכל מורה ותלמיד להכין דפי מקורות עשירים ומגוונים כמעט ללא מאמץ. יכולתם של תלמידים להשתתף בשיעור באופן פעיל ובקורתי התעצמה גם היא לאין ערוך. את התלמידים בעלי המחשבים הנישאים, שכוללים בתוכם את מאגרי המידע דוגמת פרוייקט השו"ת, אפשר להשוות, במידה מסוימת, למסגרת הלימוד של בעלי התוספות, שבה ישבו תלמידים אשר השתתפו באופן פעיל וחופשי ביצירה ההלכתית של רבותיהם שהיו בעצמם מעין "מאגר מידע". תלמיד השומע רעיון או חידוש מפי רבו, יכול על ידי שימוש במאגר המידע הממוחשב לבדוק אותו בשעת השיעור עצמו, ולהערים עליו קושיות שונות הלקוחות מתוך מרחבי התלמוד וספרות התורה שבעל פה.
הכרעה במחלוקת: "סיני ועוקר הרים"
בעולם הישן התנהל ויכוח מי עדיף "סיני" (= 'מאגר מידע' אנושי) או "עוקר הרים" (= מפולפל ולמדן). המצאת הדפוס השפיעה גם על הויכוח הזה. אדגים זאת בויכוח הלכתי שעניינו היחס לכבוד תלמידי חכמים. כך כותב ה'פרי מגדים' (אשל אברהם, סוף סימן קל"ו):
תלמיד חכם בעל הוראה קודם לעלות לספר תורה לפני תלמיד חכם מפולפל שאינו בעל הוראה,
דהיינו טעמא, כמ"ש (בהוריות יד): דסיני ועוקר הרים - סיני עדיף.
אולם, הרב שלמה קלוגר (הגהות), חולק עליו וטוען שכל זה היה רלוונטי בימים שלפני הדפוס, אז אמנם, היה "סיני עדיף"
אבל עכשיו, אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו וא"א למצוא ממילא.
במציאות שבה לכולם ישנה האפשרות להיות "סיני", הסתיים הויכוח ההיסטורי של "סיני או עוקר הרים מה עדיף".. הנגישות לחומר ההלכתי שאצור בספרות השו"ת הכניסה את כל מי שרוצה להר סיני. ואם בעולם הדפוס כך הוא הדבר, על אחת כמה וכמה בעולם המאגרים הממוחשבים.
"מרא דאתרא"
לאחר התפשטות מאגרי המידע הגיע תור לימוד התורה והעיסוק בשו"ת בעזרת האינטרנט. תופעת המשיבים באינטרנט עולה כפורחת. להבדיל מספרות השו"ת הקלאסי, שבה התכתבו ביניהם רבנים ב'לימוד' דרך שאלה ותשובה, כאן פונים בני כל הגילים ישר אל הרב ומבקשים תשובה. בשונה ממאגרי המידע, הפותחים את אוצרות הידע בפני כל לומד תורה, משקפים אתרי השו"ת באינטרנט את המצב ההפוך: התשובות קצרות, חדות, ובדרך כלל חד משמעיות. הן מציגות פן מוזר של "עשה לך רב" וירטואלי, בחינת "מרא דאתרא" (=הרב של 'האתר'). אין כאן השתתפות פעילה במשא ומתן של הלכה, אין כאן עמל של שאלה שבאה לאחר לימוד מעמיק ומקיף. השאלה נשאלת "כאן ועכשיו", והמשיב עונה באותה צורה. כתוצאה מכך מתפתח לו נתיב חדש של שו"ת, שמציג סוג של שואלים שאינם סבלנים דיים, ואולי גם אינם מוכנים להתחייב להתקשרות אישית למדריך אישי וחי, שיוביל אותם במבוכי ההלכה. בספרו "רשו"ת הרבים" מתמודד הרב יובל שרלו עם תופעת השו"ת באינטרנט. בדבריו הוא מבקש להראות ש"לא יתכן כי פתיחת צינור חדש לזרימת התורה – האינטרנט – יחדש דבר שלא היה קיים בעולם. אלא הוא המשך של גילויי התורה בכל הדורות". הרב שרלו עומד בתשובתו על יתרונות הכלי (זמינות הרב לשואל, אנונימיות, המאפשרת להעלות שאלות אינטימיות שמעיקות מאד על השואל, פומביות, המאפשרת לקהל גדול מאד ללמוד כיצד מתמודדת ההלכה עם בעיות השעה, ריכוז ומיקוד הטיפול בנושא, מיידיות התשובה, ואפשרות דיון רב משתתפים, כמו בבית מדרש), ומתעלם לגמרי מן השינויים הגדולים ומן הבעייתיות, שכלי זה מביא לעולם. אזכיר פה שלש נקודות בעייתיות במיוחד:
1. פניה לרב ללא שום עכבה יש בה גם חינוך לעצלנות גדולה. כל מי שהתנסה בהליכה ל"שאלת רב", מכיר את "שעות העבודה" הקודמות להליכה לרב, בהן מתכונן השואל בהכנת השאלה, הן כדי שלא יטריח את הרב בלא צורך והן כדי שלא "ייתפס" בחוסר ידיעה בסיסי.
2. האנונימיות אמנם מאפשרת לשאול באופן חופשי, אך משחררת מאחריות של קשר רציף עם הרב הנשאל. מה עוד, שרבות מהשאלות מצריכות הכרות מוקדמת עם השואל. במקרים רבים צריכות להינתן על אותה שאלה תשובות שונות, לשואלים שונים.
3. הרב שרלו מתעלם מהשינוי העיקרי המאפיין את שו"ת אינטרנט, בהיותו יציר כלאים שבין הפניה לרב המקומי בעל פה, לבין המשא ומתן ההלכתי של ספרות השו"ת. ייתכן והגדרה מדויקת של הז'אנר תנמיך חלק מהציפיות וממילא גם חלק מהביקורות. אולי לא צריך לקרוא לזה "שו"ת אינטרנט" אלא "הדרכה הלכתית". המושג שו"ת יישמר להתכתבות תורנית שבאה מתוך עיון ולימוד. המושג "הדרכה" יבטא את הצורך של הפונה במדריך שיכוונו בנפתולי העולם.
בדברים אלה אינני מבקש לערער על יתרונות האפיק החדש בלימוד התורה שמאפשר המדיום הוירטואלי, שאותם ציין הרב שרלו בדבריו, אלא לברר את המשמעות החינוכית והרוחנית שהביא אפיק זה לעולם. חשוב להדגיש, כי בצד ה"צללים" המגרעות שציינתי, פתח שו"ת האינטרנט אפיק של תקשורת בין ציבור שלא פוגש בסביבתו הטבעית רבנים המבינים את עולמו, לבין רבנים "מביני עניין" שמאזינים לשפתו ולצרכיו. אפיק זה יכול לשפר את מעמדה של הרבנות ושל ההלכה, ולהיות לברכה ולתועלת הרבים.
סיכום - להתמודד עם השפע
היכולת להיפתח למרחבי התורה כולה, ללבטי החכמים, למחלוקות ולמגמות השונות, באמצעות מאגרים ממוחשבים של מידע תורני, מעמידה את לומד התורה של היום בפני אתגר עצום המצוי בכניסה לאולם הענק של כל/ קול התורה. אולם, הכניסה הזו עלולה, בצד יתרונותיה הברורים, גם לבלבל בשפע שהיא מציעה, שעלול להיות לרועץ. ישנן שתי דרכים להתמודד עם השפע של אוצרות התורה המוגשים לנו:
הדרך האחת: "עשה לך רב" - הושטת היד המלווה ומנחה של הרב, שנועדה להדריך במשעולי התורה וההלכה, גם במסלול הממוחשב הזה. יש בכך דרישה מהאדם להכיר במגבלות יכולת הניווט שלו, ולמנוע ממנו להיכנס להרפתקת הליכה לא מודרכת, ולסכנותיה (כעין משלו של הרמח"ל במסילת ישרים, על גן המבוך). נראה לי, שבנתיב זה הולכים רבים מצרכני אתרי מאגרי השו"ת של האינטרנט. הם מוצאים מדריכים, בדמות רבנים שמתאימים להם וזמינים להם, וללא שום עמל של תורה הם מקבלים הדרכה והכוונה ללכת במסילה העולה בית ה'. זו לא ספרות שו"ת במובן המלא, אלא מערכת הכוונה והנהגה לציבור שאינו רוצה או אינו יכול להיכנס לעמלה של תורה. לאחרונה הוציאו תלמידיו של הרב שרלו את הספר השני מתשובותיו באינטרנט: "רשו"ת היחיד" (פתח תקוה תשס"ג) ובו אוסף עשיר של תשובות שנתן בענייני צניעות זוגיות ומשפחה. ספר זה מדגים עוד יותר את הבדל בין הז'אנר של ספרי הדרכה לבין ספרות השו"ת. הספר מכיל מאות הדרכות של הרב שרלו בתחומים אינטימיים שמטרידים רבבות רבות בציבור. ברור שהנתיב הזה, של פניה אנונימית לרב שמדבר בשפתם של השואלים, מכיר את הוויתם וחש את כאבם, משחרר לחץ גדול ופותח פתח של תקווה לרענון היחסים שבין רבנים לציבור. אולם אין זה שו"ת, וכאמור, ראוי אולי להפריד סמנטית, בין המושגים.
הדרך השניה היא זו של נתיב לימוד התורה הפתוח לכל. כל אוצרות התורה, על כל מאגריה, פתוחים לכל, זמינים ומזמינים את כל מי שמוכן לעמול, להיכנס לבית המדרש ולשקוד על צפונותיהם. פתיחתם של מאגרי הידע מטילה לפתחנו את מלוא כובד האחריות, יחד עם האפשרות והסמכות. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במאגרי הידע ללא עבודת עמל קפדנית היא החשש הגדול שממנו אנו חוששים. כדי להתגונן בפניו צריך לפתח שני דברים מקבילים: מצד אחד - לעודד תלמידים ותלמידות להיכנס לעולמה של יצירה תורנית, בעזרת כל מאגרי הידע שעומדים לרשותם. לא לאגור ולא לגור. במקביל , אנו צריכים לחזק את המודעות לצורך, ולחובה, לפנות בשאלות שנוצרו בעקבות עיונים תלמודיים והלכתיים אל גדולים וחכמים מאתנו, ראשי ישיבות, רבנים וחוקרים מובהקים. כך נחזור למסלולה הישן והטוב של ספרות השו"ת המקורית, אלא שהפעם, ישתתפו במסע - משא ומתן ההלכתי - צבור גדול של לומדים, היכולים לפרוס סוגיה כצורתה, ומלאה הארץ דעה את ה'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 13:58 |
|
| |
זאב_טורף:
הרי בסופו של דבר כולנו יודעים שפסיקת הלכה למעשה היא הרבה יותר מאשר שליפת המקורות. המיומנות הרצינית באמת - שיקולי מדיניות, התחשבות בגורמים מורכבים וייחודיים - מצריכה את הפנמת 'רוח התורה' הנרכשת, מה לעשות, רק בלימוד אינטנסיבי ביותר של ש"ס ופוסקים.
(וזו איננה 'דעת תורה' במובן השחוק של המונח).
זאב טורף, גרררר...
*****
asd123:
מהרב יובל שרלו הי"ו (מכותב מכובד במאמר) שמעתי כי הוא מסכים עם כל מילה.
|
|
|
|
|
