|
|
| נשלח ב-28/7/2008 08:49 |
 |
| |
באחד מעלוני השבת התפרסם מאמר של הרב ד"ר רפאל פוירשטיין, בנו של פרופ' ראובן פוירשטיין, שהסביר בשם אביו מדוע חז"ל התנגדו לנדרים, הרי נדרים סייג לפרישות והם יכולים לעזור גם בהחלטות אחרות, כגון קונם עלי גלידה עד שארד עשרים קילו.
פרופ' ראובן פוירשטיין
טען שיצירת סייג ע"י נדרים שוללת את הבחירה החופשית וחז"ל לא רצו זאת.
מעניין להשוות גישה זו לגישה החרדית כפי שמתבטאת במאמר שספרן הפנה אליו.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/7/2008 17:52 |
|
| |
החתן לאורחים: "לא יעלה על הדעת שלא תחזירו את עלות המנה"
"מנת הגורמה שאכלתם עלתה לנו 350 שקל לאדם... בפעם הבאה שלחו מתנה בדואר", כתב החתן כ' לאורחיו במכתב שרץ עכשיו במייל, והוא כה פוגעני עד שקשה להאמין שהוא אמיתי. דליה בן-ארי מצאה את החתן והאורחים, שמעה מהם על גובה המתנה וגובה העלבון ושואלת: האם גובה המתנה צריך להיות כגובה המנה או כגובה היכולת?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3575851,00.html
_________________
בברכה
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2008 17:40 |
|
| |
ספרן,
טוב שאני מנוי על הספריה שלך. כתבה מרתקת, ויש בה כמה וכמה דברים מרגיזים מאד. בעיקר השטויות של הפסיכולוג מבאר שבע, שמחמת מוגבלותו הרבה אינו מסוגל להבחין בין פסיכולוגיה לבין בחירה. אולי גם אני אהפוך לפסיכולוג כדי להזדהות עם הקרבנות שלי...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2008 11:54 |
|
| |
אני מציע להעמיד באותה תחנה טכסט פילוסופי על לוח מודעות (אולי מאמר של ברטרנד ראסל, או קלאסיקה דומה), ולראות כמה מהעוברים והשבים יתעכבו כדי לקרוא אותו ולהיבחן עליו. מה השטויות הללו?
מה לא עושים כדי להפיג את השעמום ולבטא את רוח האמנות המפעמת במישהו. בטח כעת ייכתבו כמה מאמרים מלומדים על עיוורונם של האנשים העובדים (=הבעלביתים).
עד שהוא מחפש האזנות בתחנה המרכזית, אני מציע לו שיושיב אותי באולם קונצרטים, וינסה לבודד את קו להנגינה מהנחירות הקולניות הצפויות מצידי. לדעתי, אוסף אקראי של אנשים שיישבו באולם קונצרטים לא יגיבו אחרת מאלו שעוברים שם לעבודה. אבל ממתי עיתונאים ומוסיקאים מבינים בסטטיסטיקה ומתעניינים בה. כנראה שבסטטיסטיקה אין מספיק שאר רוח כדי שהם ישימו אליה לב כשהם עוסקים בעבודתם (=להציק לציבור לפרנסתם).
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2008 23:20 |
|
| |
הרב מיכי, מי דמי? את המוזיקה אתה *שומע* אבל ממשיך ללכת כאילו כלום ולא נמשך אחריה, ואילו את הטקסט אתה לא רואה בשביל להמשיך לקרוא.
האם אתה כופר בנשגבות המוזיקה הטהורה, כמאמר הגר"א שמוזיקה יכולה להביא להתפשטות הגשמיות ולמוות, ובחז"ל בעניין שמי שהיה שומע נגינת הלויים היה נרתע לאחוריו וכו'? (או חלילה בוירטואוזיות של ג'ושוע בל הגדול המחזיק בסטראדיוריוס ששוה 3.5 מיליון $ ?)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2008 06:58 |
|
| |
[ספרן,
נדמה לי שעשית אאוטינג למיימוני  ...
(והנה אני מקדימה תרופה למכה - הדברים לעיל נכתבו בציניות. כוונתי היא שדברי הרב שם הם ביטוי מאלף לאסכולה ה"מיימונית" בפורום הזה, השואפת לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, גם כשהוא יורק עליהן. גילוי נאות - אין לי שום בעיה עם הגישה הזו.)]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2008 07:09 |
|
| |
(אגב, היה לי הרהור להצמיד את הקישור לאשכול על יונה וולך...)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2008 08:30 |
|
| |
מנחם ברוד
שיטת החסידות מדגישה את חשיבות העבודה בהתגברות על תאוות ההיתר. ידוע הפתגם החסידי: "מה שאסור – הרי אסור, ומה שמותר – מיותר". כל נער שנכנס לתומכי-תמימים לומד להכיר את המושג 'אתכפיא', שמשמעותו לכפות את היצר גם בעניינים שאין בהם שום איסור, כדי להתגבר על תאוות העולם הזה.
תורת החסידות מסבירה, שתאוות ההיתר הן הגשר שמעביר את האדם לתאוות איסור. על-ידי ההיגררות אחר תאוות ההיתר, גובר כוחו של היצר לנסות לפתות את האדם גם לתאוות איסור. לכן, הדרך להתרחק מסכנת הנפילה בתאוות אסורות, היא על-ידי צמצום ההנאות הגשמיות והכנעת היצר גם בדברים המותרים.
כל זה נכון כאשר האדם שרוי בתנועה של התחזקות בעבודת ה', והוא עצמו מכניע את יצרו, כופה את תשוקותיו הבהמיות, נשמר מלהתגשם בתאוות, וחותר להתעלות רוחנית ולהזדככות הנפש. אולם כאשר הדברים אינם באים מתוך האדם עצמו, אלא בהכתבה מלמעלה – הסיפור עלול להיות שונה לגמרי. במקום להביא את האדם לקדושה יתרה, עלולים האיסורים הללו לדחוק אותו לאזורים שליליים, שלא היה מגיע אליהם אילו הייתה ניתנת לו חלופה כשרה.
הורים, מחנכים או מנהיגי-ציבור, צריכים לשקול היטב-היטב קודם שהם אוסרים על מושפעיהם דברים מותרים. אין ספק שכוונתם טובה, ושהם שואפים לרומם את בניהם, תלמידיהם ושומעי-לקחם לדרגה רוחנית גבוהה יותר; אבל בסופו של דבר, דווקא הכוונות הטובות הללו עלולות להשיג תוצאה הפוכה ובלתי-רצויה כלל וכלל.
שעטנז מוזר
חשבתי על כך למראה הכרזות המתפרסמות בימים האלה בריכוזים החרדיים, על מופעי-זמר שבהם משתתפים בצוותא זמרים דתיים ולא-דתיים. אולי אין אני מעודכן, אבל אינני זוכר שאי-פעם ניסו לשווק במגזר החרדי סוג כזה של מופעים ובמקומות שבהם הם נערכים. מה לציבור החרדי ולזמרים כאלה?! מה לתלמידי ישיבות קדושות ולהופעות של אלילי זמר חילוני?!
ופתאום הבנתי. אולי זו תוצאה ישירה של האיסור הגורף על ערבי שירה. בשנים האחרונות גברה פעילותם של עסקנים הנלחמים כנגד ערבי שירה ואירועי זמר פומביים. כזכור, השנה אף ניסו לאסור את אירועי שמחת בית-השואבה ברחובה של עיר. לכאורה המאבק הצליח. עובדה, אין ערבי שירה המיועדים לציבור החרדי. אבל האומנם המטרה הושגה?
אבהיר כבר עכשיו כי איני מתיימר להציג דעה חד-משמעית בעניין. יש סברות לכאן ולכאן. אין ספק שאירועי הזמר ההמוניים גררו תופעות שליליות. היו בעיות של צניעות. החלה להתפתח מגמה של הערצה ל'כוכבים', שלא בהכרח מהווים דמויות הראויות להערצה. אבל גם האיסור הגורף מוליד תופעות שליליות, ואולי אף חמורות יותר.
בני-נוער, ואולי גם מבוגרים, נמשכים לכוחה של המוזיקה ולמופע חי והמוני. זו תכונה הקיימת בטבע האדם, והיא מצויה בכל העולם כולו. בעבר יכלו אוהבי הזמר שומרי התורה והמצוות להשביע את תשוקתם זו במופעים כשרים ומופרדים. ומכיוון שחז"ל קבעו כלל "לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא" [=אדם שיש לפניו דבר היתר, אינו עוזב אותו כדי לעשות את הדבר האסור] – הרוו את צימאונם המוזיקלי במופעי ההיתר ולא הלכו למחוזות אחרים.
עכשיו, כשהאירועים הכשרים נעלמו מהנוף, אין לכל אלה דרך להשביע את תשוקתם למופעי מוזיקה. המפיקים הממולחים זיהו זאת, ומכיוון שאירועים דתיים נאסרו, הם מגישים את השעטנז הזה של מופעים משותפים, כדי למשוך את לב הנוער החרדי. את האירועים האלה אי-אפשר לאסור, שהרי אין הם אירועים דתיים...
אני רוצה להאמין שבנינו ובנותינו יבינו את המכשלה שהושמה תחת רגליהם ולא יתקרבו למופעים האלה. ודאי שעל ההורים החובה להתריע לפני ילדיהם, שאלה מופעי הפקר ואין לבן או בת חרדיים מה לחפש שם. אבל אם חס וחלילה בני-הנוער החרדיים יהיו שם – זו תהיה המחשה עצובה לכך, שלפעמים דווקא האיסור על דברי-ההיתר הוא הגשר המוליך אל האיסור.
היתר כהגנה מפני איסור
אותה התלבטות קיימת גם בקשר להפקות חרדיות המוגשות בתקליטורי מחשב. יש האומרים שכדי להרחיק את ילדינו מהעולם המושחת והרקוב של סרטים וטלוויזיה, מוטב שלא יראו גם הפקות שנעשו בכשרות. אליבא דגישה זו, עליהם לקלוט כבר מגיל רך שכל הדברים האלה הם מחוץ לתחום בעבורם.
אך השאלה הגדולה היא אם אמנם נשיג את המטרה הרצויה או בדיוק את ההפך. כמו במוזיקה, לילד ולנער יש תשוקה עצומה לראות 'תמונות נעות'. כוח-המשיכה של המרקע הוא עצום. אם לא ניתן לו חלופה כשרה, האומנם נדכא את התשוקה הזאת, או אולי ניצור פיתוי גובר והולך, שבסופו של דבר יתפרץ לאפיקים שליליים?
לעומת זה, כשאנו מאפשרים לילד לראות דברים כשרים (וכאן בהחלט ראוי להקפיד שהדברים אכן יהיו כשרים בתכלית!), ועל-אחת-כמה-וכמה הפקות שנעשו בגישה חינוכית, מתוך יראת-שמים ובשאיפה להעביר מסר יהודי-ערכי – השבענו את תשוקתו של הילד לראות 'תמונות נעות', ועכשיו כבר אין לו פיתוי גדול כל-כך לחצות קווים אל האזור האסור.
שוו בנפשכם שלא נגיש לילדינו אלא לחם ומים, בשעה שהרחובות מלאים מסעדות ודוכני-מזון המציעים כל טוב. ברור שהפיתוי לטעום מאכל לא-כשר יגבר עשרת מונים. זו לא כל-כך המשיכה לאיסור עצמו, כמו עצם הרעב והצמא. אבל אם הילד מקבל בבית ארוחות טעימות ומגו?ונות, לצד פירות וירקות וממתקים כשרים, יהיה לו קל מאוד להתגבר ולא להתקרב למזון לא-כשר.
אבדן הבקרה
כדאי לזכור עוד היבט חשוב. כשיש אירועים או הפקות שנעשים בכשרות, יש לנו אפשרות להשפיע עליהם. המפיקים, הזקוקים להכשר, יכניעו את עצמם ויקבלו את הדרישות שיוצגו לפניהם. יהיה אפשר לדרוש את הידוק גדרי הצניעות. תינתן אפשרות לקבוע מי יכול להופיע ומי אינו ראוי להופיע לפני ציבור חרדי. יתאפשר לסנן תכנים מסויימים או אבזרים וסגנונות שאינם לרוחנו.
אבל ברגע שאתה אוסר הכול איסור גורף, איבדת את יכולת ההשפעה. המפיק הערמומי ימצא תמיד נתיב עוקף, בכסות כזאת או אחרת, ועכשיו הוא כבר עושה ככל העולה על רוחו.
כנגד זה אפשר לטעון, שאי-אפשר לסגור את כל הפרצות, אבל ברגע שהמופעים הללו נאסרו, לא ילכו אליהם רוב בני הנוער החרדיים, ומי שיבוא לשם הוא נוער השוליים, שממילא הולך למקומות אחרים.
מצד שני, וכי הנוער הזה אינו שלנו? האומנם איננו אמורים לעשות הכול כדי להגן עליו (ואולי דווקא עליו!) ולא לדחוק אותו בידיים למחוזות מפוקפקים? אולי עדיף שימצא את מקומו בערב שירה שנעשה בכשרות, עם הפרדה מלאה, משיחצה קווים אסורים, שמי יודע לאן יוליכו אותו.
כאמור, אינני נוטל לעצמי סמכות להכריע בשאלות קשות אלה, שמחייבות שיקול-דעת מעמיק מאוד והכרה יסודית של המציאות. ניסיתי להציג את מורכבותה של הבעיה, ואת ההבדל המהותי בין התקדשות שבאה מתוך האדם עצמו לבין גזרות וסייגים המוטלים עליו מלמעלה, שלפעמים משיגים את ההפך הגמור.
לרבנים ולאנשי חינוך פתרונים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2008 09:51 |
|
| |
מתוך "באהבה ובאמונה" (מכון מאיר) של השבת האחרונה. שימו לב לשורות האחרונות (ההדגשה שלי):
הרב שלמה אבינר
כאשר הלכתי לצבא, חשבתי שזה כדי לתת, ובאמת נתתי.
אבל, קיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי, וגם אם אחזיר כל החיים, לא אוכל להחזיר אלפית ממה שקיבלתי.
רק עכשיו אני מבין, רק עכשיו אני מרגיש שלפני כן היה חסר לי משהו, היה חסר לי הרבה. היה חסר לי להיות נורמלי, להיות הגיוני, להיות ישר.
קודם הייתי קצת מרחף, קצת תיאורטי, קצת לא מציאותי. קודם הייתי כזה קפוא, כזה רציני, ובזכות הצבא הפכתי לחייכן, זורם, ידידותי.
לפני כן, הייתי מזלזל בחילוניים, הייתי מסתכל עליהם מלמעלה למטה, הייתי אומר שאני אוהב אותם אבל זה היה מן השפה ולחוץ – עכשיו, שאני מכיר אותם ממש, אני רואה שהם אנשים נפלאים, חמודים, מתוקים.
קודם, הייתי מקשיב לעצמי, חשבתי שאני יודע את הכל ומבין את הכל, עתה אני מקשיב לאחרים, אני לומד מאחרים.
בחסדי ד', למדתי תורה הרבה, וחשבתי שאני באמת יודע הרבה. עכשיו אני רואה שבצבא מקיימים מה שלמדתי – אידיאלים ומסירות נפש.
בהתחלה חשבתי שבישיבה אני מוסר את הנפש במיוחד אם התאמצתי ללמוד עוד שעה, וגם עכשיו אני חושב ככה, אבל עכשיו אני מבין דבר נוסף: בצבא באמת מוסרים את הנפש, כפשוטו.
עכשיו אני מבין שאז הייתי נתון בתוך כת, כת סגורה ומתייהרת, עכשיו אני שייך לדבר גדול, אני מחובר לדבר גדול ממני, לצבא הגנה לישראל.
מוזר, לא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2008 10:18 |
|
| |
אין בזה משהו?
|
|
|
|
|
