אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ב']

לפנינו שו"ת חשוב ביותר ובלתי שגרתי בעליל: פוסק בעל כתפיים רחבות המורה הוראה לבלי חת, המצוי היטב במקורות ובמקביל ער וקשוב למציאות, פוסק שאינו מהסס להכריע ומוציא מתחת ידיו הנחיות בהירות, הרבה פעמים לא צפויות ולא שגרתיות.

פרטי ספר: הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שו"ת שיח נחום, הוצאת מעליות שע"י ישיבת ברכת משה, מעלה אדומים תשס"ח

"הדעה הרווחת בציבור שכאילו יוצאי עדות המזרח לעולם הולכים אחרי הבית יוסף והאשכנזים אחרי הרמ"א, אינה אלא אגדה"! לכן, התשובה לשאלה "האם מורה הוראה נדרש לפסוק לספרדי כשלחן ערוך ולאשכנזי כרמ"א" היא זו: "תפקידו של מורה הוראה הוא לברר וללבן את הדין ולפסוק על פי סברא ישרה שנראית לו אמת", וכלל וכלל לא משנה אם השואל אותו הוא אשכנזי או ספרדי או אם הוא עצמו אשכנזי או ספרדי. האמת, ורק האמת הנראית לו לפוסק בשיקול דעתו, היא שתורה דרכה, הן לאשכנזי והן לספרדי. ואם קשה לו להכריע, "אז אל יהא מורה הוראה אלא ישאל גדולים ממנו"...
דברים כדרבנות אלה, חדים ביותר ומחודשים ביותר, מצויים בשילהי אחת התשובות ההלכתיות שהורה הלכה למעשה הרב נחום רבינוביץ שליט"א בפסקים שקובצו לאחרונה לספרו החדש: שו"ת שיח נחום.
מכיר אני את הרב רבינוביץ, ראש ישיבת "ברכת משה" שבמעלה אדומים, מחבר סדרת פירושי יד פשוטה על הרמב"ם ושו"ת מלומדי מלחמה, ויכול אני לומר בוודאות שהוא יודע היטב כי הכרעתו זו מנוגדת בתכלית לגישה הרווחת, גישה הגורסת שככלל, ספרדים יאמצו את פסיקת הבית יוסף ואשכנזים את פסיקת הרמ"א. יתרה מזו הוא בוודאי מכיר את דבריו של רבי יונתן אייבשיץ, אשר כתב שספרדי אינו יכול לטעון 'קים לי' בניגוד לפסקי המחבר ואשכנזי אינו יכול לטעון 'קים לי' בניגוד לפסקי הרמ"א, "כי הכל בכתב מיד ד' השכיל על ידם... רוח ד' נוססה בקרבם... וחפץ ד' בידם הצליח". וכך גם הפתחי תשובה (בשם החוות יאיר) שפסיקות המחבר והרמ"א הם כ"דבר משנה" בארצותיהם ומהם אין לזוע, ורבים רבים מהפוסקים שנקטו מעין דבריהם. יתירה מזאת, היו מן הפוסקים שאף סברו כי אשכנזי שנהג כמחבר, ולהיפך, הרי אלה צריכים סליחה וכפרה! ובכל זאת הרב רבינוביץ קובע, בסכינא חריפא: אין זו אלא אגדה!
הכרעה זו משקפת מאד את גישתו הפסיקתית של הרב רבינוביץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי רחב בספר זה: עצמאות! סוגיות הש"ס, פרשנות הראשונים ופסיקותיהם ובעיקר סברה ישרה, הם – ורק הם – אבני הבניין בהם הוא מתחשב תדיר. לעומת זאת, הכרעות האחרונים מובאות אומנם הרבה, אך בלא מחויבות לאמצם.
עצמאות שכזו רווחת בעולם התורני-הלמדני. המעניין אצל הרב רבינוביץ הוא שעצמאות זו אינה תחומה למסגרת עיון תלמודי מופשט אלא מיושמת הלכה למעשה. הנה למשל, מתברר שהנוסח והכתיב של ספר התורה בו קוראים בישיבת 'ברכת משה' הוא תימני! הרב שנשאל על כך, אכן מאשר את העובדה ומסבירה בפרוטרוט: הסתמכות על אימוץ הרמב"ם את "הספר הידוע במצרים", הוא כתר ארם צובא, ואת ניסיון שחזורו – בחלקים החסרים [= רוב התורה] – על ידי הרב מרדכי ברויאר. ומכאן הלכה למעשה, הסתמכות על צורת השירות והפרשיות הפתוחות והסתומות שסידרם הרמב"ם [ובזה אפילו מחלוקת אחת עם הרב ברויאר!]. מעתה, מי שיזדמן לישיבת 'ברכת משה' בפרשת נח, מתבקש לא לתקן את בעל הקריאה שקורא (בראשית ט, כט) "ויהיו כל ימי נח", למרות שבחומש שהלה מחזיק לנגד עיניו כתוב "ויהי כל ימי נח". מסופקני אם יש עוד ישיבה – לא תימנית – בעולם, שכך נוהגת, ואם יש עוד רב בעל תעוזה כזו, לשנות ממסורת אבותיו בכתיב ספר תורה!
ועוד: ידועה מחלוקת הפוסקים ביחס לקביעת שיעורי תורה ומידותיה, ולמשל ביחס לשיעור האגודל ["אצבע"] נעות ההכרעות העיקריות בין 2 ס"מ (ר"ח נאה) ל2.4 ס"מ (חזון איש). שיעור זה משליך על מידות הטפח (8-9.6 ס"מ) והאמה (4.8-5.76 ס"מ), המיל והפרסה וכו'. לא ניכנס לסבך אי ההתאמות המציאותיות בין שיעורי האורך למידות הנפח ("ביצה" והמסתעף ממנה), רק נזכיר שסוגיה זו הטרידה את הפוסקים זה מאות בשנים והיא שהביאה לחילוקי הדעות הנ"ל. והנה, לפני כ-25 שנה פרסם פרופ' א"י גרינפלד סידרה של מאמרים ובהם הציע למדוד לא את רוחב האגודל אלא את עוביו, ושיעורו של זה – 1.95 מ"מ בממוצע. מאמריו של פרופ' גרינפלד עוררו, כצפוי, סערה לא קטנה והתפלמסות עזה ונוקבת; ר"ח קנייבסקי, למשל, יצא חוצץ נגדה, ובתקיפות. את הרב רבינוביץ ההתפלמסות מעניינת כקליפת השום, ובוודאי שהוא אינו מתחשב בגישה הרואה עצמה מחויבת לכל שיצא מקולמוסו של החזון איש. אחר שהעלה כבר בספרו יד פשוטה כי כי שיטת פרופ' גרינפלד היא היותר מתקבלת על הדעת ואחר שהוא שב ומבסס אותה בספר שלפנינו על ידי פירוש הרמב"ם למשנה, הוא אינו מותיר אותה "עיונית" אלא מכריע כמותה, הלכה למעשה: האצבע 1.9-2 ס"מ, הטפח 7.6-8 ס"מ וכו', ולכן הביצה, לא תחושב 100 סמ"ק כחזון איש אלא 49.3-57.6 סמ"ק.

"אין לסגור את המקווה בעד שום אדם"
עד עלייתו ארצה כיהן הרב רבינוביץ כרבן של כמה וכמה קהילות חשובות ברחבי העולם היהודי. חלק לא מבוטל מהתשובות שבספר הוא מאותם ימים, חלק נוסף הוא אומנם מהשנים שאחר עלייתו אך הגיע ממנהיגי הקהילות שנותרו קשורים איתו גם היום. שני סימנים שמשלימים זה את זה מלמדים יפה על חילוקי דעות שהתחוללו בעולם היהודי בשאלת היחס לקונסרבטיבים. לא זו אף זו, התשובות מלמדות על ניסיונות השתלטות "כיתתיים" על מוסדות ציבוריים. אנחנו למדים על ניסיון לנעול מקווה בטורונטו בפני טבילת "כל מאן דבעי". המגמה הייתה פשוטה: לא לאפשר לקונסרבטיבים לנצל את המקווה ל"גיוריהם". הרב רבינוביץ מתקומם נגד גישה זו, בראש וראשונה משום ש"ששר התורה מרן הגר"פ הירשפרונג – גדול המדינה ורבן של כל בני הגולה כולה" וכן הרב גדליה פלדר הורו חד-משמעית "שאין לסגור את המקווה בפני שום אדם". שנית, הוא מוכיח שאפילו גויים היו טובלים במקוואות ישראל לשם מצווה ואפילו לשם גרות, בלי שקיבלום בית דין, מה שמוכיח ששערי המקוואות היו פתוחים לכל. אף טענת "לפני עיוור" נדחית על ידו: "אין כאן לא מושיט ולא יין ולא נזיר". על הטענה שבכך יימנעו נישואי תערובת הוא מגיב: "זה פשוט מגוחך". ועוד הוא מוסיף אמירה עקרונית:
בכלל יודע אני שלרוב, ה'מלחמה' בקונסרבטיבים וברפורמים אינה אלא תירוץ וכסות עיניים להתרשלות ועצלות בשדה הפעולה העיקרי והחיוני – והוא הרבצת תורה וחינוך בכל הרמות... ההתגרות במינים לכל מיניהם... אינה אלא לתת פורקן ליצר המחלוקת. מי שבאמת ובתמים דואג לקיומו של עם ישראל, ישקיע בחינוך, ויזכה לראות שיש שכר לפעולתו.
אגב, בנוגע לגרים – ובפרט על רקע "הפרשייה" האחרונה שביקשה לערער על גיורם של רבים – מאוד מעניינת הכרעתו שאומנם צריך להודיע לגר "שביום השביעי לא הולכים לעבודה, אבל אין לשאול אותו מה הן ל"ט מלאכות שבת, שהרי רוב ישראל אינם יודעים שאסור לקשור בשבת". יתירה מזאת, גם "אם המתגייר יראה טלוויזיה בשבת – אין כאן בעיה".
לפני מאה שנה ויותר, כאשר החשמל התפשט בכל המקומות, היה ויכוח גדול בין חכמי ישראל אם יש בכלל איסור על החשמל... אמנם ח"ו להתיר אפילו להסתכל בטלוויזיה בשבת, אבל דכירנא כד הוינא טליא היו יהודים יפים (שיינע יידן) בכל המובנים שנהגו על פי פסיקתם של כמה מגדולי גליציה שהקלו מאוד בענייני חשמל [בשבת], וביום טוב התירו לגמרי. והרי סוף סוף גם לפי פסיקתנו היום לאסור, מאן לימא לן... שבית דין יחייב עונש סקילה למי שהדליק נורה חשמלית? מעתה האם יש לפסול מתגייר שלתומו רואה טלוויזיה מפני שזו אחת שלא הודיעו לו?... אם בחור אומר 'עמך עמי' ומתגייס לצבא ומחרף נפשו למות כדי להגן על עם ישראל, האם אין בכך הוכחה שהוא מתכוון ברצינות להסתפח לנחלת ה'. אלא שיש דברים שהוא אינו יודע וייתכן שכאשר ילמד ויבין כי אז מן הסתם גם יעשה, וכאלה אני מכיר כמה וכמה....
דברים בהירים אלה מצטרפים להכרעות נוספות של הרב רבינוביץ בענייני גיור: צידוד בגיור קטנים, תוך תיאור השינויים המהותיים שחלו מאז העדיפו גדולי ישראל להימנע מכך, בעוד שעתה, ובוודאי בארץ ישראל, דווקא נכון להתיר "בלי היסוס ובלי שהייה כלל וכלל"; דין משפחה שהתעורר ספק בגיורה והרב מעמידה על חזקת כשרות; בית דין שעמד בחדר הסמוך למקווה בשעת טבילת גרות – "אין להצריך טבילה חדשה לכל אותם הגרים שנתגיירו מכבר אצל בי"ד המקילין" ועוד.

הפטרה בכתב ברייל
על רקע פרסומו של אחד הר"מים בישיבת 'ברכת משה', ממש לאחרונה, סידרת מאמרים מחמירה למדיי בנוגע ל'מעשר כספים', בהחלט מעניינת וחשובה הכרעת הרב רבינוביץ בנושא זה, הכרעה שמנוגדת לר"מ הנ"ל במידה רבה. אחר ליבון ארוך, מסועף וממצה, מסיק הרב רבינוביץ כי אין חובה לתת מעשר אלא רק ממה שנשאר אחרי ההוצאות הנצרכות לנהל רמת חיים חסכונית וסבירה כמקובל; כי לא זו בלבד שאין לתת מהברוטו אלא ש"יש מקום להחשיב את תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי בערך כחצי ממעשר כספים, שהרי חלק ניכר מכספי המסים מיועד לצדקה – לתמוך בעניים ובחולים וכדו' "; וכי הוצאות לחינוך ילדים נחשבות חלק מחומש למצוות וכן כל הוצאה למצווה כגון לרכישת תפילין ומזוזות וכדו'.
אחר שלעיל התמקדנו בכמה הכרעות שעניינן 'יורה דעה', נציין גם משהו מהכרעותיו המחודשות של הרב רבינוביץ בענייני 'אורח חיים'. בנוגע לאיסור הכיבוס ב'תשעת הימים', הרב סבור שהגזירה לא מוסבת על חולצות ועל מכנסיים – וכמובן לא על לבנים – אלא רק על "בגדים חשובים שמתהדרים בהם". הרב גם מתיר פעילות של שמיעת מוסיקה, שחייה בבריכה והצגות, לילדים לפני גיל מצוות, וזאת אפילו בתשעה באב [!], אם כי כמובן ראוי שיספרו לילדים על בית המקדש וכו'. הוא מתיר את הגילוח בחול המועד למי שרגיל להתגלח במשך השנה כל יום-יומיים, ובוודאי שיש להתיר זאת בספירת העומר ובין המצרים (עד שבוע שחל בו תשעה באב) ובפרט לכבוד שבת, אלא אם כן אביו של הרוצה להתגלח אינו נוהג כך, שאז צריך להתחשב בו. יש להתייחס למעוברות ומיניקות כאל חולה שאין בו סכנה, ואם האישה חשה חולשה הרי יש לדונה כחולה שיש בו סכנה, לכל המשתמע מכך בענייני תענית, ולמשל "משום צער התינוק, אין למינקת לצום בתשעה באב". נפגעי טראומה נדונים כחולה שיש בו סכנה. "הואיל והרבה דורות לא נהגו בהנחת אמה על אמה, הרי שיש להניח לפי המנהג, שלא להוציא לעז על דורות ראשונים". לצורך חייל שלא יהא סיפק לכבס בגדיו אחר השבת "אפשר להפעיל את מכונת הכביסה לכיבוס בגדיו מבעוד יום, אע"פ שתמשיך לפעול בשבת". ניתן להעלות עיוור שיקרא את ההפטרה בכתב ברייל, בברכותיה, ונכון אף לחזקו ולעודדו שיעשה כך [אלא אם כן נוהגים שם לקרוא מספר הפטרות שעל גבי קלף]. "אין איסור לנשים לרקוד עם ספר תורה, בתנאי שנוהגות בו כבוד", אך אם מדובר בשינוי נוהגי הקהילה צריך להיוועץ בציבור וברב הקהילה, ועוד ועוד.
והנה משהו מעניני 'אבן העזר' ו'חושן משפט': רשאית אישה ה"מרגישה צורך" להשתמש באמצעי מניעה – והמועדף הוא דיאפרגמה – למשך שנתיים מלידה ועד תחילת הריון, ואין לקבוע מסמרות בדבר. אישה החולה במחלה מסוכנת והריון עלול לסכן אותה, מותר לנתחה ולקשור את החצוצרות, למניעת עיבור. תינוק שהופרה מזרע וביצית של יהודים והפונדקאית נכריה, הרי הוא צריך גיור שכן הייחוס נקבע לפי הפונדקאית. מותר לעד לחתום על הכתובה בשפה לועזית. בעל תשובה אשר בעבר "חי" עם נערה, עדיף שלא יספר זאת לאשתו. בגד אדום שעומד בגדרי צניעות מקובלים, אין איסור ללבשו בזמן הזה. "מכנסיים צנועים המיוחדים לנשים ניתן ללבוש אותם", אך יש להתחשב במקום ובחברה אליה האישה משייכת "ואם הדבר אינו מקובל שם יש להימנע מכך". עובד מחויב לנצל את זמנו לטובת החברה ותועלתה במידה מירבית ואולם אם אחר הכל נותר בידו זמן פנוי ואין לו מה לעשות בתחום העבודה לטובת מעסיקו, "מותר לו להקדיש את הזמן ללימוד תורה". זאת ועוד, אחר שכיום מקובל כי מעביד מעניק לעובדיו זכות שימוש סבירה בשיחות טלפון פרטיות, הרי במצב כזה אין בכך משום גזל ו"מותר לערוך שיחות טלפון פרטיות במידה סבירה על חשבון המעסיק, אלא אם כן בעל הבית גילה דעתו שאין לעשות כן". חייב רופא לדווח לרשויות המתאימות על מטופל הסובל ממחלת נפילה ועלול לסכן בנהיגתו, ועוד ועוד.

אין לך הזדמנות מתאימה יותר מחתונה של בני תורה
אחת התשובות היותר מרתקות מבררת את עקרונות הפרדת נשים וגברים בחברה ובאירועים. בתשובה זו הרב משלב שני נתיבים: ליבון המקורות על רקע ניתוח היסטורי-סוציולוגי. הרב מצביע, כדבר שבעובדה, על ההנהגות המשתנות בנושא זה בין תקופות שונות ובין אוכלוסיות שונות. למשל, בקהילות החסידים בהונגריה החמירו מאוד על ההפרדה, ולעומת זאת בליטא היה המנהג שונה לגמרי. זאת ועוד, "זכיתי אני לראות את הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל בחתונות ובשמחות משפחתיות, וכן שאר גדולים, ולא היתה שם מחיצה" [אני משער שאין הכוונה לזמן הריקודים]. יתירה מזאת, הרב רבינוביץ רואה באי-הפרדה מימד של ברכה לכתחילאית - לא בתנועת נוער ובית הספר אך בהחלט כן בחתונות של בני תורה:
בעבור הציבור 'שלנו' היום דבר זה חשוב ביותר. ישנה בעיה גדולה ומחריפה שמתקשים הרבה צעירים למצוא את זיווגם. צורך חיוני הוא ליצור הזדמנויות למפגשים בין בחורים ובחורות דתיות במסגרת אירועים שאין בהם חשש של ייחוד, ושיש שם נוכחות של הורים ומורים וזקני העדה כדי למנוע הוללות וקלות ראש... ואין לך הזדמנות מתאימה יותר מחתונה של בני תורה... שיש בכך גם מצווה... אין ליצור סייגים כפויים במקום שלא נהגו, שהללו מעוררים את היצרים... יש ערך רב ביצירת הזדמנויות למפגשים בין בנים ובנות שהגיעו לפרקם בתנאים מתאימים, כדי שימצאו את זיווגם.

לקראת חיתום חשוב להדגיש; מהדברים שלעיל אולי משתמע שהרב רבינוביץ מיקל בכל ותמיד. דבר זה אינו נכון ובהחלט לא ב'הקלה' מתמצית גישתו. הנה למשל, הוא אינו מתיר לחיילים להוציא חפצי רשות בכיסים שבאפוד, זאת למרות שיש מפוסקי דורנו – הרב נויבירט, למשל – שנסמכו על המשתמע מהחפץ חיים להקל בכך. ועוד, הוא סבור כי "אין להתיר בשום אופן" לקחת זרע מבעלה של אישה נשאית איידס לצורך הפרייה חוץ-גופית, וזאת בעיקר בשל החשש - ולו גם הקטן - להידבקות הוולד; ועוד, "אין להקל בגילוי הראש בבית בנוכחות אנשים זרים" וכיו"ב. עם זאת, בהחלט נכון שגישתו אינה גורסת החמרה כאשר סוגיות הש"ס, פרשנויות הראשונים והכרעותיהם נראות לו כמתירות. לשון אחר: שלא כ[רבים?] מפוסקי דורנו, הרב רבינוביץ אינו "מתאמץ להחמיר"!

סוף דבר: לפנינו שו"ת חשוב ביותר ובלתי שגרתי בעליל. פוסק בעל כתפיים רחבות המורה הוראה לבלי חת, המצוי היטב במקורות ובמקביל ער וקשוב למציאות, פוסק שאינו מהסס להכריע ומוציא מתחת ידיו הנחיות בהירות, הרבה פעמים לא צפויות ולא שגרתיות. נכון, צריך לומר בכנות שחלק מהכרעותיו של הרב רבינוביץ בהחלט אינן מוסכמות על רוב-ככל פוסקי ימינו. ברם, לכשתימצי לומר, זו בדיוק חשיבותו של הספר: ודאי אין אדם חייב לאמץ את משנתו ואולם למיצער מכאן ואילך רשאי אדם לומר: 'קים לי' כרב רבינוביץ!

פרטי כותב: הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מכללת אורות ישראל באלקנה