סרטון של איר פראנס עם צילומים מישראל 1951 בצבע, שקיבלתי בדואל. זה מעניין מאוד למרות שלא משקף את החיים האמיתיים בישראל של לפני חמישים ומשהו שנים, כמובן.
*--indexsql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
בידוע, שעובדיה יוסף הוא "גדול בתורה". כל עם הארץ שמתייחס אליו מקדים להכריז על גדולתו, שהיא מן המפורסמות ואיננה טעונה עוד הוכחה; ניחא, יהי כן. אך אם יוסף הוא באמת גדול-בתורה, עוקר הרים וטוחנם, אולי התורה עצמה קטנה מהמשוער; אין זאת כי אם קטנה היא לאין שיעור משהאמנו; לא מתקבל על הדעת שגם התורה גדולה וגם הוא גדול, אם לשפוט על פי התבטאויותיו ותובנותיו.
רבים הממליצים להניח לו ולהבלויותיו הנבערות; כל תגובה, הם מנמקים, רק מדרבנת אותו לפשוק שפתיים, ולהתיז מפה פעור את פירורי הגיגיו הדוחים. ייתכן מאוד שהצדק אתם. ואף על פי כן, פטור בלא כלום אי אפשר, וגם כבודם של מורים ומורות איננו מחול.
לתגובה נשיאותית הולמת נצפה גם משמעון פרס, שרק לפני שבועות ספורים הודה בפומבי לאלוהים על שזיכה אותנו בנוכחותו של אדם במעלת כבודו והשראתו של יוסף. כאשר הרב איננו בא אצל הנשיא, כמקובל במדינות מתוקנות, מה הפלא אם זחיחות דעתו של הגדול-בתורה גוברת על יישוב הדעת. הרוצה את הרב בא אליו, כמאמר העממי, פרס רצה ואף הטריח עצמו ובא לרב, התאבק בעפר רגליו, ועכשיו האבק מיתמר השמימה, ומכסה את כל התינוקות שנישבו בין הגויים.
שוב יטעימו באוזנינו שלא ירדנו לסוף דעתו, שאיננו מפרשים אותו כהלכה מחמת קוצר המשיג; והלכה ליוסף מסיני, ולא מתורה שמדברת בלשון בני אדם, בלשוננו. גם זוהר הפרשנות לדבריו הועם לאחרונה, מאז הורשע הצדיק שלמה בניזרי בקבלת שוחד, ועדיין לא נמצא לו ממלא מקום מוצלח כמותו. מי יסביר לנו עכשיו שלא התכוון הרב אלא למחמאה?
באין מפרשים מובהקים, אציע את שירותי: יוסף מסתמך מן הסתם על הגמרא, והגמרא אומרת ש"אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר". אם כך, אם זאת האסמכתא, על מה הפרץ ועל מה הצווחה, בעצם. הרי ראשונים לא היו כמלאכים - זה כבר ברור, לכל היותר הם היו בני אדם - וגם זה לא מעט; על כן, במצב שנוצר, כשהדור הולך ופוחת, נגזרנו לנו, אנחנו חמורים. ולא התכוון הרב להוציא עצמו מהכלל, חלילה, ולכפור בעיקר; גם הוא בחמורים.
כל אימת שמתקרבות בחירות, הכל יוצאים לחפש קולות. גם ש"ס יוצאת לחפש מלוכה לקדנציה שלמה - מקום סחיטה כשירה בממשלה הבאה; והמנהיג הרוחני בראשה. והנה, כבר בתחילת שיטוטיו הוא נתקל באתונות. קרה לו בדיוק להיפך משקרה לשאול, שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה; אפילו מלוכה היא כבר לא מה שהיתה פעם, יש בה בימינו משהו חמורי.
ואל תגידו - זה לא יכול להיות; הכל יכול להיות; ויכול בהחלט להיות שאחד משמשי האדמו"ר ימצא ברבות הימים - הם אינם כה רבים - את תפקיד שר החינוך, שאותו ימלא בהדרכת רבו. את מלוכת החינוך הם מחפשים, הם עוד עלולים למצוא אותה, אם לא ניזהר לנפשותינו ולנפש ילדינו, שלהם יחנכו לפי דרכם. ודרכם איננה דרך ארץ שקדמה לתורה, ודרכם איננה דרכנו.
בדרשה השבועית שלו במוצאי שבת, הוא גם חשף באוזני חסידיו את השיטה - איך מפתים פתיים להאמין ולהצביע: "אין להעליב אותם", הדריך, "אלא לדבר אתם בשפה נעימה, אפילו במחיר מחמאות שאינן אמת. אל תוכח לץ פן ישנאוך", חיזק את דרשתו בפסוקים, "הוכח לחכם ויאהבך".
ואת "החמורים" שיחרר ושילח לאחו, בעודנו מבקש להשיב חימה במענה רך, לשבר גרם בלשון רכה. שוו בנפשכם מה יימלט מנשמתו וייפלט מפיו בתום עונת הפיתוי, לאחר הבחירות, לאחר שמצודת החינוך נפלה בידיו ובידי עושי דברו.
אוי לנו כי הושברנו, אם זה מורה הדור ונבוכיו, אם זה הגדול בתורה. ארץ הצבי נעלמת, ועובדיה יוסף הוא מלך הארץ - ארץ החמור - המושל בכיפתה השחורה.
( הארץ )
*--end switch about number of pictures in article*
את זה אהבתי במיוחד:
המהפכה של לוי-שטראוס היא ההנחה שאנשים דומים בצורת החשיבה שלהם, ושאפשר למצוא דקדוק פנימי לאנושות כולה", אומר ד"ר לוי. "הסיבה שהוא חוקר את החברות הילידיות היא לא שהן מפגרות יותר מבחינה התפתחותית, אלא שאפשר לראות בהן את אותם מבנים כמו אצלנו, רק בצורה גולמית. העולם המודרני הוא מסובך, לפי לוי-שטראוס, אבל הליבה שלו נמצאת גם ביערות האמזונס בברזיל. מבחינתו, חקר חברות ילידיות מספק את התשובה לשאלה 'איך אנחנו כיום'". החברות הפרימיטיביות אינן שלב מפגר יותר בהתפתחות, הן רק שלב גולמי יותר. מותר ורצוי לחשוב שאנחנו מתקדמים יותר, רק אסור לומר.
מבחינת לוי שטראוס, בעתיד הלא רחוק החברה המערבית תתקדם ותגיע סוף לסוף ליכולת של עשיית צרכים בחצר, שימוש בחץ וקשת, ריקוד סביב המדורה כדי להוריד גשם, ונסיעה על עגלה רתומה לחמור או גמל (בלי לשלם לבדואי האולטרא מודרני שמוליך אותה).
נשלח ב-29/11/2008 23:57
רב מיכי
ממש מרנין לקרא אותך מנפץ את גיבובי המילים של הפילוסופים בגרוש
גם המאמינים שאינם סוברים שזו מלכות הרשעה, מעמידים ערך מעל המלכות הזו (ע"ע בית השלום). גם פרופסור אבינרי אני מניח שמעמיד ערך מעל המלכות הזו, כי אינו פשיסט. אז היכן הגבול?
נשלח ב-4/12/2008 11:14
Seinfeld: משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא 8/5/2003
ביקורת ספר: "הרצחת וגם ירשת: משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא" הוצאת דביר, תל-אביב 2000. 414 עמ', מחיר 66.2 ש"ח (http://www.mitos.co.il).
ד"ר אברהם טננבוים
פרופ' דניאל פרידמן הוציא מתחת ידו ספר עב-כרס של ארבע מאות עמודים העוסק בסיפורי התנ"ך למיניהם, בעיקר בחלקים הסיפוריים של התורה ושל נביאים ראשונים. מטרתו המוצהרת של הספר היא ללמוד על תפיסת המשפט והמוסר המשתקפת בהם ועל מערכת החוקים הקיימת בבסיסם. למחבר ישנן גם שתי השערות שבהגינותו הוא מודה כי זוהי בעיקר דעתו האישית. הראשונה היא כי סיפורי המקרא מבטאים מערכת משפטית או לפחות נורמות חברתיות מקובלות. השניה היא כי מערכת דינים זו איננה עולה בקנה אחד עם רבים מהחוקים המופיעים בספרי התורה, ובוודאי לא עם העקרונות ההלכתיים שהשתלשלו מהם.
חסרונו ויתרונו הגדול של הספר נובעים מעובדה עיקרית אחת והיא שאין לטענות המובאות בו בסיס עובדתי כלשהו. התנ"ך כידוע הוא הספר המתורגם והמפורסם ביותר בעולם. מטבע הדברים פורש כבר אלפי פעמים (אם לא יותר) בשלל שפות, חברות, תרבויות, זמנים, ומקומות. מבחינה זו מצטרף ספרו של פרידמן למסורת עשירה. אולם אין סיבה כלשהי להניח כי פרשנותו טובה יותר מפרשנותם של רבים אחרים שקדמו לו.
המחבר דן בנושאים לא מעטים ביניהן עליית בית דוד, מעמד הנבואה וכהנה וכהנה. שוב, לאורך כל הספר כל שמובא הוא בעיקר פרשנותו האישית של המחבר. ללא תימוכין ו/או ראיות מדוע בחר דווקא בפרשנות זו ולא אחרת. במכלול פרשנויות אלו בחר לו המחבר את דעתו האישית באופן תמוה וללא כל הסבר מדוע בחר בה ולא באפשרויות חלופיות. כך למשל הגיע המחבר למסקנה ששמואל הודח ושאול עלה במקומו. מסקנה שלטענתו עולה לפחות "בין השורות". לא ברור ולא הצלחתי להבין מדוע גרסתו זו של המחבר טובה יותר מהגרסה המקראית. גרסה פשוטה יחסית על פיה שאול לא התאים בכישוריו למלוכה בעוד דויד התאים לה התאם היטב.
המחבר מתעלם במכוון או לא במכוון מעובדה ברורה לכל מי שקורא את סיפורי המקרא בעין בלתי משוחדת. אין חולק שהמחברים השונים יהיו אשר יהיו אינם נושאים פנים לאיש. המקרא לא הסתיר את מכירתו של יוסף, את חטאם של ראובן ובלהה, יהודה ותמר וכן הלאה. גם לדוד המלך לא נשא המקרא פנים. חטאו של דוד עם בת שבע אשת אוריה החתי, פורסם ברבים ודוד ננזף עליו יחד עם חטאים אחרים שחטא. כדי לראות כיצד נראתה היסטוריה משוכתבת של אותם ימים ואפילו אחריה, מספיק שיקרא מצבות ניצחון של מלכי אותה תקופה אחרים, הפרעונים, האשורים, הבבלים, ואחרים מאותה תקופה. לחילופין ניתן לקרוא את זכרונות סאדם חוסיין על ניצחונו את ארה"ב במלחמת המפרץ. למרות כל אלה לא די לו למחבר והוא סבור כי אף מה שנכתב נכתב כנראה בצורה מסולפת וזאת בניגוד לכל העובדות שמוכיחות אחרת. וכמובן, הוא זה אשר יחשוף את האמת המבצבצת מתחת.
המחבר מקדיש פרק שלם לירושת המלוכה בישראל. פרק שעיקרו פרשנות אישית משלו למאורעות שקרו או לא קרו בחצרו של דוד ואחרים. משום מה, בדברו על המלוכה בישראל מתעלם המחבר מהיחס האמביוולנטי של התורה ושל אולי כל ההיסטוריה היהודית למוסד המלוכה. יחס שתחילתו עוד במצוות המלך עצמה שהיא על פי פרשנים רבים "מצווה בדיעבד". דהיינו, אם רוצים בני ישראל מלך אזי לפחות עליו לציית למספר קריטריונים ברורים, כגון אי ריבוי נשים, אי ריבוי כסף וזהב, אי ריבוי סוסים והוצאות אחרות על חשבון העם פשוט. בפרספקטיבה היסטורית של ימינו חוסר שביעות הרצון ממוסד המלוכה נראה צודק וראוי. ממילא כל הטענות על אי בהירות בנוגע לדיני הירושה אינן רלוונטיות.
נקודה זו של פרשנות סלקטיבית מודגשת יותר בהתחשב במקורות שבהן עשה הספר שימוש. המחבר הקפיד שלא להתייחס כמעט למקורות יהודים מסורתיים. כך למשל כמעט ואין כל אזכור לתלמודים, למדרשי ההלכה, למדרשי האגדה, לספרות הקבלית, ועוד. גם כשקיימים אזכורים כלשהם הם בדרך כלל ציטוטים מכלי שני או שלישי שלא ברור אם עיין בהם המחבר או ציטט מספר שציטטם.
כך למשל מזכיר המחבר מספר פעמים את כלאב בן אביגיל אשת דויד ומנסה לברר מדוע אין הוא מופיע בין הנלחמים על ירושת דויד. לצורך כך הוא מצטט לא פחות ולא יותר מאשר את מאיר שלו בספרו "תנך עכשיו" כמקור, ומציג סברה שמקורה לא ברור שהנ"ל מת בילדותו. משום מה מתעלם המחבר מכך ששאלה זו לגבי כלאב מופיעה כבר במדרשים רבים, והתשובה המקובלת שכלאב כלל לא אבה בכתר המלוכה לא מופיעה בדבריו.
חוסר השימוש במקורות אלו גם גורם ממילא לאינטרפטציות שבהן בחר המחבר פירוש חד-מימדי לתופעות חברתיות מורכבות ומסובכות. ניקח את פרשנותו של המחבר לגירוש הנשים הנוכריות בימי עזרא. על פי פרשנותו החרם למאבק כנגד נשים נוכריות בתקופה זו, מקורו בעובדה שישראל איבדה את העצמאות המדינית. אשר על כן הדרך לשמור על זהות יהודית הייתה בעיקרה על ידי התבדלות ומניעת נישואי תערובת. המחבר אף מגדיל לעשות ומגיע למסקנה כי בימים של עצמאות מדיניות, הרי אין מקום למאבק זהה בנישואי תערובת.
מבלי להיכנס לגוף דבריו, הרי ישנה פרשנות שונה לגמרי ממנה התעלם באופן מפתיע. כידוע, ישנה מסורת על פיה עולי בבל שהגיעו לארץ וביססו את עצמם, גירשו את הנשים היהודיות המבוגרות עימן עלו ונשאו להם נשים צעירות מבנות הארץ. הד לכך ניתן לראות בדברי מלאכי מאחרוני הנביאים (פרק ב' פס' יג'-יז'). עובדה חברתית זו גם נזכרת במסורת האגדה "אמר רבי יוחנן בשעה שעלו ישראל מן הגולה פיחמו פני נשותיהם של ישראל, הניחום ונשאו נשים נוכריות והיו נשי ישראל מקיפות את המזבח ובוכות". (ילקוט שמעוני פרק ב' רמז תקפט).
בפרספקטיבה זו, מעשהו של עזרא לא היה אלא הגנה על הנשים היהודיות שנזנחו והושפלו. מעשה הוגן שלא רק הפמיניזם לגווניו היה אמור להריע עליו בראש חצות. משום מה אין בספר כל רמז והתייחסות לכך. וזוהי רק דוגמא אחת לשלל המקרים בהם נבחרה התייחסות אחת סלקטיבית.
בכל מקרה, תהיה דעתו האישית של כל קורא כאשר תהיה, עצם הדיון, החקירה, והתהייה בשאלות תוססות אלו מבורכת לכשעצמה. נדמה לי שאם יגרום ספרו של פרידמן למי מהקוראים לעיין בטקסטים המקוריים שספרו נסמך עליהם, הרי כבר תרם תרומה משמעותית לתחום עליו כתב, ועל כך יש להודות לו.
*****
זריחתעץ:
הערה קטנה על פרופ' דניאל פרידמן:הוא הוצב במקום ה-120 ברשימה לכנסת של "שינוי".
נשלח ב-4/12/2008 11:18
האזרח_ק: רשמי ביקור אצל סניגורן של ישראל26/9/2003
מאת : בני מר
"היה (=ר' לוי יצחק מברדיצ'ב) אומר פעם אחת בדרשה לפני תקיעות שופר: ריבונו של עולם, אמרת לנו יום תרועה יהיה לכם, ועבור ציווי אחד הלז אנו תוקעים מאה קולות, וכמה וכמה רבבות אלפי ישראל תוקעים המאה קולות זה כמה וכמה אלפים שנה - ואנו רבבות אלפי ישראל צועקים ומתפללים ומבקשים ממך זה כמה וכמה מאות שנה: תקע רק תקיעה אחת בשופר גדול לחירותנו – ולא תקעת עדיין!" (תולדות קדושת לוי, "קדושת לוי", עמ' קנג).
כמעט מאתיים שנים אחרי שהתחולל המעשה הזה ולא נותר בברדיצ'ב מי שיחכה לתקיעה גדולה לחירותנו. היהודים שחיכו לה אינם כאן זה שישים שנה ויותר, ומי שעדיין נמצאים בעיר כבר נכזבו מזמן כל אמונותיהם בגאולה כלשהי. לכן אנחנו - קבוצה של מורים ותלמידים שיש להם עניין משותף בתולדות היהודים בכלל, ובאלה של אוקראינה בפרט - איננו מצפים למצוא כאן קרובים. כעבור ימים אחדים באוקראינה הורגלנו לראות בתי כנסת
שנהפכו לחורבות ובתי קברות וחוזר חלילה, וכך גם ראינו בעיני רוחנו את הארץ הזאת, עוד לפני שהגענו אליה.
כמו לערים אחרות באוקראינה, ששמן מהדהד תולדות ישראל - ברצלב, בוצ'אץ', ברודי, ויז'ניץ, סדיגורה וכולי - גם אל ברדיצ'ב נכנסנו בציפייה כבויה למצוא בה אותם שרידים מפוזרים. ידענו שכניסתנו אינה עושה רושם, ונדמה שגם אנחנו ביקשנו שלא להפריע בביקורנו את החיים ואת המתים. הלא מה נועיל להם; איננו אפילו כאותם "מחבבי השרידים", שדב סדן כתב עליהם בספר זכרונותיו על ברודי "עיר ואם בעיני בניה". הללו באו בין שתי מלחמות העולם כדי לשקם את בית העלמין הישן בשביל הדורות העתידים לבוא, ואילו אנו באנו לתור את הארץ הזאת מהר-מהר, כאילו היתה מוזיאון. אבל מה נעשה ואוקראינה, שאדמתה הדשנה הצמיחה את החסידות, ובה פרחה ההשכלה, משכה אותנו אליה זה שנים? כיצד נסרב לבקר בה, לראות ולו את התפאורה לדרמה היהודית הגדולה שהתחוללה שם כאלף שנה?
לא ציפינו, אם כן, לשמוע שום שאון בכניסתנו לברדיצ'ב בתחילת חודש אב השנה. ידענו שאינה עוד עיר המסחר השנייה במעלתה באוקראינה, כפי שהיתה במאה ה18-, לפני חלוקת פולין וסיפוחה לרוסיה, ומספר התושבים בה הידלדל והלך מאז ועד לשנות הרעב במאה העשרים ומלחמת העולם השנייה.
היהודים היוו בה תמיד רוב האוכלוסיה: כשמונים אחוזים בסוף המאה ה19- (מתוך 80 אלף תושבים), ולמעלה ממחצית ב1926-, בברית המועצות (ב1905- נולד בעיר, בין השאר, הסופר וסילי גרוסמן). ידענו איפוא שלא נראה את ברדיצ'ב כעיר ואם בישראל (השנייה בחשיבותה ברוסיה במאה ה19-), כמו שנגלתה למשל לעיני יוסילי הזמיר, החזן היפה וגיבור סיפורו של שלום עליכם, שנפל ברשתה של פרילי הדאמה: "רואה הוא לפניו עיר גדולה, אך קודרת, פרועה, נרפשת. יהודים, אנשים ונשים, מתרוצצים לכאן ולכאן. שומע הוא קול צוחה של בעלי עגלות, דיבור שאינו פוסק של חנוניות, קללות נמרצות של נשי השוק. הרפש והבוץ נותנים ריח קשה כל כך, שהוא מוכרח לסתום את האף. היכן הוא? בברדיטשוב" (עמ' קל, תרגום י"ד ברקוביץ). בקיצור: מי ששיננו תמיד "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", מי שהתרגלו לראות באירופה ערים שהתרוקנו מיהודים; ועל אחת כמה וכמה מי שמתנחמים בבניין ישראל, ומאמינים שהיא כפרתה ותמורתה של הגולה - אינם צריכים להיות מופתעים שגם ברדיצ'ב נהפכה לעיר אוקראינית.
ברדיצ'ב נראית היום כסתם עיר שדה אוקראינית, חסרת חן מיוחד, שתושביה מתהלכים בה חמורי סבר וקשי יום. גם לזה חיכינו, במקצת שמחה לאיד ונחמת שוטים, שהרי נדמה כאילו העיר אינה מצליחה להשתקם מאז נעלמו ממנה היהודים. ברדיצ'ב התרוקנה גם מבני מיעוטים אחרים, ובראש וראשונה הפולנים, ששלטו בה והטביעו את חותמם; בכנסייה הקתולית סנט ברברה, למשל, התחתנו ב1850- בעלת האחוזות הרוזנת אוולינה האנסקה עם בחיר לבה אונורה דה בלזק. ברשימות המסע שלו - כדרכן של רשימות מסע, ורשימה זו בכלל - הסתולל הכותב בתושבי המקום, ובמיוחד ביהודים, ה"רוחשים בעיירות כזבובים". אבל היום, כל זה הוא כשלג דאשתקד: היום קשה למצוא בברדיצ'ב אפילו חנות ספרים שתימצא בה "הקומדיה האנושית", מקוצר רוח ומעבודה קשה. אוקראינה הגשימה את משאלתה ונהפכה למדינה חד-לאומית בעיקרה, אבל היא משלמת את המחיר (כמונו, בעצם). כיכר השוק ריקה, יחסית, ומעט סחורה מוצעת למכירה. שלא כמו קייב, שיש בה כל השפע של עיר מערבית (אך רק ידם של מעטים יכולה להשיג אותו), בברדיצ'ב מורגש המחסור. דוכני קיוסק פזורים במרכז העיר, ומבעד לפשפש מגישים החנוונים ללקוחות את מבוקשם.
אוטובוס התיירים הוריד אותנו בפתחו של בית הכנסת הישן. באופן יוצא מהכלל (כמו בצ'רנוביץ ובערים מעטות בפרובינציה) המשיך בית הכנסת הזה לפעול גם תחת המשטר הסובייטי. באחרונה שופץ, ועכשיו הוא בולט בססגוניותו, כבתים רבים באוקראינה. רב העיר הוא חסיד אמריקאי, ובזכות הצדקה הוא מצליח לקבץ מניין מתפללים תמידים כסדרם. רוב היהודים כאן, הוא מספר, הם זקנים; הצעירים המגלים את יהדותם עושים את דרכם החוצה, בדרך כלל. בשנת 1970 עוד חיו בעיר 15 אלף יהודים, ואילו היום, על פי דיווחו של ה"ג'ואיש אובזרוור" - פחות מ800-. אולי מפני שאינו צריך לדאוג לדורות הבאים התיר הרב לאחד מאתנו להוציא מהגניזה ספר שהדפיסה משפחתו בווילנה. ספרים מדפוס ברדיצ'ב המפואר קשה למצוא כאן, ועיקר החומר המודפס מקורו בישראל ובארצות הברית. עצובה תחושת הניצחון.
ובחוץ, בעודנו נחפזים בגשם הקיץ, הופתענו בכל זאת: השמועה על ביקורה של קבוצת יהודים מחוץ לארץ עשתה לה כנפיים, ומכל קצות ברדיצ'ב נקבצו ובאו יהודים. הם מבקשים נדבה, ואיך אפשר שלא להיעתר ליהודי המקבץ נדבות ביידיש רצוצה? כיצד תיקמץ היד לנוכח זקנה המבקשת גם היא משהו לשבת? וכך מתרבים במקום היהודים הקבצנים, השואלים מדוע זו קיבלה והוא לא. בעיני רוחי אני רואה את ריקוד הקבצנים בסרט "הדיבוק", שנעשה על פי המחזה מאת ש' אנ-סקי, ובו מתקבצים הקבצנים, איש איש ומומו, וסוגרים על לאה'לה הכלה בריקוד עיוועים. תחושת מבוכה משתלטת עלינו: איך הפכנו אנחנו, הקבצנים בעצמנו, לגבירים, ודווקא בברדיצ'ב! גשם הנדבות הוא שעזר לנו להיחלץ מהצרה והבריח אותנו בחזרה לאוטובוס.
שם אפשר היה להיזכר ברווחה כי כך היה כאן מאז ומעולם, בקבציאל הזאת ובדומותיה בתפוצות ישראל. הנה למשל מציינת האנציקלופדיה העברית, כי "בסוף המאה ה19- נזקקו כעשרים אחוזים מכל יהודי ב' לתמיכתם של מוסדות צדקה".
על יהודים מסכנים כאלה וכמונו קם להגן, לפני מאתיים שנה ויותר, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שהוציא את שמה של עירו לתהילה. הוא נולד ב1740- בקירוב בגליציה, קיבל את רבנות ברדיצ'ב ב1885- וישב בה עד מותו, ב1810-. אבל בעיקר הוא נודע כאחד הצדיקים שהפיצו את בשורת החסידות באוקראינה, ועוד יותר - כסניגורם של ישראל במשפט האלוקים. בתולדות חייו, המובאים בספר אמרותיו "קדושת לוי", מסופר כי "אמר פעם אחת בראש השנה: ריבונו של עולם, למה לא תתנהג עמנו לכל הפחות כיהודי פשוט.
יהודי פשוט, אם יראה שתפיליו שלו ייפלו לארץ, אזי תיכף יגביהם וינשקם - ועמך ישראל, המה תפילין שלך, שאתה מתפאר בהם וכתיב בהם 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', והם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זה קרוב לאלפים שנים, ולמה לא תגביהם ותרום קרנם?" אהבת ישראל של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עשתה אותו אהוב על "עמך ישראל" מאז ועד היום. מהפסוק בספר במדבר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוהיו עמו" למד שיש לדון כל יהודי לכף זכות: מי שאינו רואה אוון בבני ישראל - ה' אלוהיו עמו. מובן איפוא שהיהודים הפשוטים, שאיש מלבדו לא מצא בהם חן, נצרו באהבה את זכרו. סגולות ותחינות, רבות
מהן בשפת העם, ביידיש, יוחסו לו, ובעתות צרה וצער אוחזים בהן כמו בקמיעות שהותיר אחריו. גם בדורות האחרונים נזכרו בו משוררים כמו זלמן שניאור, אורי צבי גרינברג ואיציק מאנגר, וביקשו שישוב להגן על היהודים מחמת ריבונו של עולם. ואף על פי שאינני הולך בעקבותיו של ר' לוי יצחק ללמד זכות על היהודים, אלא להפך, קסמה גם לי תמיד דמותו הלא-נודעת, וקיוויתי כי היה סולח אפילו לחטאי. ר' לוי יצחק אימץ לעצמו את שם המשפחה "דערבארמדיגער" (רחום, ביידיש) כדי לדבוק במידותיו של אלוהים, אבל בלבי התפללתי בילדותי כי דווקא אלוהים ידבק קצת במידותיו של לוי יצחק. וכדי לדבוק בו מעט, ולו בזכרו, הגעתי עכשיו לברדיצ'ב.
מבית הכנסת פנה האוטובוס לנסוע מרחק קצר אל בית הקברות "החדש". והנה גם שם, כמו בבתי קברות אחרים באוקראינה, התברר כי "בתי החיים" (כשמם ביידיש) משמרים את העבר החי ביותר. בתי הכנסת ששופצו כאן נראים לעתים חנוטים, חסרי נשמה ורוח; ואילו דווקא בבתי העלמין - כמו בספרות ובאמנות - קמים וניצבים יהודים שחיו לפני מאות בשנים. וכולם מיוחדים ושונים זה מזה ומיהודי ערים אחרות: בעיר אחת המצבות עגולות, ובאחרת - גבוהות, ובברדיצ'ב חידה שאין לה פותר - רוב המצבות עשויות בצורת מגף,
ובית הקברות נראה כאילו ענקים חלצו בו את נעליהם. בקצה שדרת הנעליים מזדקר ה"אוהל" החדש שהוקם על קברו של ר' לוי יצחק (וכמה מבני משפחתו ותלמידיו). "אוהלים" כאלה מוקמים והולכים באחרונה על קברות צדיקים באוקראינה בידי מי שמקימים אותם בישראל - חסידים ותיקים וחדשים, גברים ונשים, חוזרים בתשובה, אשכנזים וספרדים. באומן, סביב קברו של ר' נחמן מברצלב, ובמז'יבוז', ליד קברו של הבעש"ט, הוקמו מלונות לאכסון רבבות הבאים בימים הנוראים ובימי זיכרון. "האוהל" של ר' לוי יצחק צנוע יותר וזר פחות לאחיו: הוא צבוע ירוק-לבן וצורתו טיפוסית למקום. מעל לקברים הותקנו מדפים להדלקת נרות, ועל הקירות נתלו כמה מתפילותיו וסגולותיו.
הנה "גאט פון אברהם..." - (אלוהי אברהם) התחינה שלוחשות נשים בכל מוצאי שבת, בחשש מפני חשכת השבוע החדש, שיבוא לבריאות ולפרנסה. ועוד הן מתפללות וזה בא, ומי יכול היה לשער שכך יקיץ הקץ על כל צרות הגלות. ר' לוי יצחק "אמר פעם אחת בראש השנה, ריבונו של עולם, אם תכתוב את עמך ישראל בספרם של צדיקים הרי טוב, אין כאן חילול יום טוב, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת החמורה, ואם אין כן בדעתך חס וחלילה - אומר אני לוי יצחק מבארדיטשוב שאסור לך על פי התורה לכתוב ביום טוב" ("קדושת לוי", שם). דומה שעלי ללמוד קל וחומר: אם כך הווה לגזירת צדיק, מוטב שאעבור בשתיקה על פני התחינות הממוסגרות ב"אוהל", וביניהן ה"קדיש" של ר' לוי יצחק. לא נותר לי איפוא אלא לצלם את התחינות ולצאת מ"האוהל" ומברדיצ'ב עצמה.
שהרי לא כאן, עלי להזכיר לעצמי, אלא בזכרוני טמון ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עם כל אותם יהודים שבלעה האדמה. וגם לולא נשאר מהם דבר מוחשי מלבד האדמה הזאת הייתי בא לכאן; לא כדי לגייר את שארית הפליטה ולא למושכה אחרי אל ישראל, ולא לתבוע מר' לוי יצחק, כמו אצ"ג: "איננו רוצים לשכב-לרקב בכל שדות העולם \ שגם מצבתנו בגורל גויותינו לבסוף\ --- איננו רוצים להיות אפר שדות"... אחרי הכל, מה הועילה אהבת ישראל של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב? אולי דווקא תוכחה היתה נחוצה אז ליהודים, ואפשר שיד הגורל אדישה לזה או לזה? ומה יכול עכשיו להועיל: אהבת ישראל או תוכחתה, ואיך אפשר בכלל לאהוב היום את ישראל.
הנה בא יום הדין, וכבני מרון אנחנו עוברים, ולפנינו הקבצנים של ברדיצ'ב ור' לוי יצחק ויהודיו, אנשים חטאים שבכל דור ודור. אבל הלא אין צדיק בארץ שלא יחטא, ובדרך כלל משלמים בני האדם שבעתיים על חטאיהם שלהם ועל חטאי אחרים. לכן יקרים מאוד מי שקמים ואומרים, כמו חוני המעגל: "ריבונו של עולם!... נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך"... או כמו ר' לוי יצחק, שפנה לאלוהים - בשפה פשוטה וביידיש - באמצע תפילת ראש השנה. דבריו האלה הולחנו בשכבר הימים, ובין הרבים ששרו את ה"קדיש" המפורסם היה הזמר השחור פול רובסון, שלאחר מלחמת העולם השנייה התכוון בו לכל היהודים אשר לא נותר מי שיזכור את שמם.
וכך אמר ר' לוי יצחק (בתרגום חופשי):"בוקר טוב לך, ריבונו של עולם! אני, לוי יצחק מברדיצ'ב, באתי לפניך לדין תורה על עמך ישראל. מה עשה לך, עמך ישראל, ומה חייב עוד לך עמך ישראל? שרק תאמר לו 'צו את בני ישראל'; ורק תאמר לו 'אמור לבני
ישראל', ורק תאמר לו 'דבר אל בני ישראל'!
אבי! כמה אומות יש בעולם: בבלים, פרסים, אדומים!
הרוסים מה אומרים? 'אין לנו מלך מלבד הקיסר!'
הגרמנים מה אומרים? 'מלכנו הוא המלכות היחידה'.
האנגלים מה אומרים? 'ממלכתנו היא המלכות האחת'.
ואני, לוי יצחק בן שרה מברדיצ'ב, אומר: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא!'
ואני, לוי יצחק מברדיצ'ב, אומר: 'לא אזוז ממקומי ולא אלך עוד מכאן! עד שהסוף יגיע כבר, והקץ לכל זה! יתגדל ויתקדש שמיה רבא'".
(רצוי להשיג קלטת של חב"ד ולשמוע את המנגינה - ה.ק.)
("הארץ")
נשלח ב-4/12/2008 13:06
בעל_עגלה: חינוך נפרד - מוסיף או גורע?13/5/2003
למתעניינים .
התלמידים והתלמידות הופרדו - והישגיהם בבגרות השתפרו מאת ראלי סער
חינוך \ אצל הבנות עלה הציון הממוצע בביולוגיה ב9.5- נקודות; הבנים שיפרו הממוצע בסוציולוגיה ב12- נקודות
לא מכבר עברה יעל אפל, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן" שבנתניה את בחינת המתכונת במתמטיקה ברמה של 5 יחידות לימוד. אפל, תלמידה מצטיינת, ניגשה לבחינה שהציון בה ירכיב מחצית מציון הבגרות שלה, בביטחון יחסי בהצלחתה. שיטת הלימוד הנהוגה ב"בר-אילן" זה חמש שנים - הפרדה מוחלטת בין הבנים לבנות בכל מקצועות הלימוד - מבטיחה לאפל ולשאר בני המחזור שלה, תלמידים ותלמידות, שיפור ניכר בציוני מקצועות הבגרות, כפי שמעיד מחקר אורך שהתקיים בבית הספר במשך תשע שנים.
ב"בר-אילן", כנהוג בישיבות ובאולפנות במערכת החינוך הממלכתית-דתית, התלמידות והתלמידים לומדים בשני מבנים נפרדים. המפגשים בין שני המינים מתקיימים בעיקר בשעות אחר הצהריים, בתנועת הנוער בני עקיבא. מבחן המתכונת במתמטיקה שבו נבחנו
התלמידים והתלמידות בצוותא, לפני כשבועיים, הוא אירוע נדיר בחיי בית הספר.
ההפרדה בין המינים בתיכון "בר-אילן" שהחלה בהדרגה ב1998-, מסביר מנהל בית הספר, הרב יוסף בן-בסן, "התקיימה מסיבות תורניות, כדי לענות על דרישות הציבור הדתי". בחלק מבתי ספר הממלכתיים-דתיים, הלימודים מתקיימים בנפרד בין תלמידים לתלמידות בכיתות האם, אך במסלולי הלימוד לבגרות, בחלק ממקצועות הבגרות, הכיתות מעורבות.
למרות שההפרדה ב"בר-אילן" התקיימה מסיבות הלכתיות, החליטה יהלומית רוזנברג, מורה למתמטיקה בבית הספר, לבדוק במחקר אם הלימודים בכיתות חד-מיניות תורמים גם לעלייה ברמת הלימודים ולשיפור הישגי התלמידים בבחינות הבגרות. צוות ההוראה ומנהל בית הספר ב"בר-אילן" לא השתנו - אותם מורים לימדו את התלמידים והתלמידות לפני ההפרדה ולאחריה -
והמשתנה היחיד היה המעבר ללימודים נפרדים. רוזנברג, הלומדת לקראת תואר שני בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, צירפה למחקר מורה עמיתה, יונה ברינגר מהתיכון הממלכתי-דתי "צייטלין" ברעננה.
המחקר, שעקב אחר הישגי התלמידים ב"בר-אילן" בבחינות הבגרות במתמטיקה, באנגלית, בפיסיקה, בביולוגיה ובסוציולוגיה, שנים אחדות לפני ההפרדה בין המינים, וכמה שנים לאחריה, מצא כי גם התלמידות וגם התלמידים שיפרו במידה ניכרת את הישגיהם בבחינות הבגרות כתוצאה מהלימודים הנפרדים,בעיקר ברמות המוגברות של 5 יחידות לימוד במקצועות שנבדקו.
ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' זמירה מברך, לשעבר המדענית הראשית של משרד החינוך שהנחתה את המחקר, ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, אומרים שהמחקר בבר-אילן הוא חידוש בשדה מחקרי החינוך. לדבריהם, מקובל על דעת החוקרים כי לימודים נפרדים תורמים בעיקר לשיפור הישגי התלמידות.
בכפר הנוער "מבואות עירון" ליד חדרה, מתקיים זה שנים אחדות ניסוי בלימודים לבחינת הבגרות בפיסיקה ברמה מוגברת. הניסוי מוכיח, כי הישגי התלמידות השתפרו בצורה ניכרת כתוצאה מההפרדה בין המינים.
תוצאות המחקר ב"בר-אילן" מלמדות, כי ההפרדה בין המינים שיפרה את הישגי הבנים והבנות גם יחד.
כך למשל, תוצאות בחינות הבגרות במתמטיקה, במשך שנים, מלמדות כי מתמטיקה ברמה המוגברת ביותר נחשבת לתחום "גברי". מעטות התלמידות בבתי הספר התיכוניים (%14) המעזות להתמודד עם המתמטיקה ברמת 5 יחידות לימוד, לעומת כחמישית מהתלמידים שניגשים לבחינה ברמה זו.
המחקר ב"בר-אילן" הניח, בתחילתו, כי ההפרדה בין המינים במתמטיקה תועיל בעיקר לתלמידות. תוצאות המחקר העלו, כי התלמידות במתמטיקה ברמה של 5 יחידות, שיפרו אמנם את ציוניהן הממוצעים כתוצאה מהלימודים הנפרדים.
בעוד שלפני ההפרדה הציון הממוצע שהשיגו התלמידות היה 85, לאחר ההפרדה עלה הציון הממוצע ל89-. ואולם, בניגוד להנחת המחקר, גם התלמידים שיפרו את הישגיהם. הציון הממוצע שלהם במתמטיקה מוגברת השתפר ב3- נקודות לאחר לימודי בכיתות חד-מיניות, ויותר בנים (%28 לאחר ההפרדה לעומת %24 לפניה) החליטו ללמוד מתמטיקה ברמה מורחבת. ההפרדה כמעט שלא השפיעה על שיפור הציונים במתמטיקה ברמה של 4 יחידות אצל התלמידות, אך
הביאה לכך שכמחצית מהלומדות ב"בר-אילן" (לעומת %39 קודם להפרדה) ניגשו לבחינה ברמת לימוד זו.
גם הישגי תלמידי י"ב במדעים הוכיחו שיפור באיכות הלימודים בעקבות ההפרדה. בפיסיקה (5 יחידות לימוד) שיפרו הלימודים בכיתות חד-מיניות את הציון הממוצע של התלמידות ב5- נקודות (ציון ממוצע של 87 לאחר ההפרדה), ואף אצל התלמידים השתפר הציון הממוצע ב3- נקודות (84 נקודות לאחר ההפרדה). בביולוגיה, ברמה המוגברת לבגרות, הזניקו הלימודים הנפרדים את הישגי התלמידים והתלמידות אף יותר מבמתמטיקה ובפיסיקה.
הציון הממוצע בביולוגיה, לאחר ההפרדה השתפר ב6- נקודות אצל התלמידים, וחלה עלייה של %5 בשיעור הנבחנים בביולוגיה מורחבת. התלמידות, שיפרו את הישגיהן בכמעט 10 נקודות בציון הממוצע של הבחינה.אנגלית נחשבת כתחום לימוד "נשי" יותר. הכושר המילולי מפותח אצל
התלמידות יותר מאשר אצל התלמידים. על כן הניח המחקר, שהפרדה בין המינים תועיל יותר לתלמידים. המחקר מצא, כי ציוני התלמידים באנגלית בבגרות ברמת 5 יחידות לימוד השתפרו, לאחר ההפרדה בכ4- נקודות, ומספר הניגשים למקצוע ברמתו המורחבת עלה ב15%-. אך גם התלמידות הרוויחו מהלימודים הנפרדים. ציוניהן הממוצעים לא עלו, אך שיעור הנבחנות באנגלית מוגברת עלה בשיעור של %6.
הלימודים הנפרדים לבגרות בסוציולוגיה, ברמה של 5 יחידות לימוד, תרמו אף הם לשיפור ניכר בהישגי שני המינים. אצל התלמידים חל שיפור של 12 נקודות בציון הממוצע, ולעלייה של כרבע במספר הניגשים לבחינה זו. אצל התלמידות, הציון הממוצע עלה ב5- נקודות (ל86-) ועוד %7 מכלל התלמידות בחרו בסוציולוגיה מוגברת בבגרות.
לדברי פרופ' זמירה מברך, "המחקרים מלמדים כי בכיתות מעורבות, הבנות נמנעות מלפנות למקצועות 'גבריים' - כמו מדעים ברמות הלימוד המוגברות לבגרות, והבנים נמנעים מלפנות למקצועות 'נשיים', כמו לימודי שפות או הומניסטיקה. יוצא אפוא, שהכיתות המעורבות משמרות את הסטריאוטיפים המגדריים, וייתכן שבעקיפין גם מעודדות אותם".
מברך אומרת, כי מחקרי החינוך מלמדים כי בכיתות מעורבות "הבנים מקבלים יותר תשומת לב מהמורים בהשוואה לבנות. בשעת השיעור הם 'משתלטים' על הדיון בכיתה ומקבלים מהמורה או מחבריהם לכיתה משוב יותר מדויק ואינפורמטיווי על תשובותיהם. גם השאלות 'הקשות' והמורכבות מופנות, לעתים קרובות יותר לבנים מאשר לבנות. תופעה זו קיימת מגיל הגן ועד
האוניברסיטה. באופן זה נוצר מעגל סגור: במקצועות המדעיים המורים פונים יותר לתלמידים ובכך משדרים שמתמטיקה ומדעים הם מקצועות 'גבריים', ועל כן בנות נמנעות מלבחור בהן. בכיתות חד-מיניות, הבנות מפתחות ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה. בכיתות של בנות הלמידה פחות תחרותית ומתאימה יותר לסגנון הלימוד השיתופי של הבנות".
פרופ' מברך סבורה, כי בלימוד בכיתות חד-מיניות "טמונה סכנה מסוימת, הבנות עלולות למצוא עצמן לא מסוגלות להתמודד כראוי בתנאי תחרות, כפי שנדרש בחברה". ואולם, תיאוריה זו של מברך - שיתופיות והיעדר תחרותיות אצל התלמידות, אינה משתקפת במציאות הלימודים בתיכון "בר-אילן". לדברי רויטל פינקלמן, תלמידת י"ב, "ההפרדה בלימודים יוצרת תחרותיות עזה
בכיתה בין הבנות, ופחות פרגון אחת לשנייה. אווירת הלימודים רצינית, אין צחוקים בכיתה כי אין בנים. קבוצת הבנות שמקבלות 100 באופן קבוע בבחינות, משדרת לשאר הכיתה, אנחנו שוות יותר, וזה לעתים יוצר אווירה לא נעימה, התחרותיות המוגזמת הזו". חן גינזבורג אומרת: "יכול להיות שהתחרות בלימודים היא חלק מהתכונות שלנו - בנות צריכות להרגיש שיש להן יותר מלחברותיהן, בכל התחומים".
יהלומית רוזנברג, המלמדת את תלמידיה לבגרות במתמטיקה ברמה של 5 יחידות לימוד, סבורה אף היא כמו פרופ' מברך, כי ההפרדה בין המינים תורמת בעיקר לתלמידותיה. לדברי רוזנברג, "כשבנים ובנות לומדים יחד מתמטיקה, התלמידות נמנעות מלשאול שאלות הבהרה בעת השיעור, כי הן חוששות מה יחשבו עליהן הבנים".
ואולם, בניגוד לניסיונה של רוזנברג בהוראה, חשש דומה מציגים גם התלמידים שאף הם חרדים לדימוי הגברי שלהם, בכיתות מעורבות. לדברי חגי בן-שלום, תלמיד י"ב, ב"בר-אילן", "אם יש בנות בכיתה, הבנים לא ישאלו את המורה שאלות בזמן השיעור כדי שלא ייראו טמבלים, כי הבנים
מעוניינים שהבנות יתרשמו מהן".
(הארץ)
