|
|
|
|
רק הציבור הדתי מבין את הדרמה
22/12/2008 |
|
| מדעי היהדות גורסים את הזהות היהודית, טוען שחר פלד, והם חלק מניסיון פרוטסטנטי להכחידה. אם יתברר שארכיאולוג מסוים היה אנטישמי, טוען כנגדו ברוך כהנא, האם פירוש הדבר שהעיר שחשף אינה קיימת? |
|
|
| פרטי ספר: מגרסת הזהויות, שחר פלד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, תשס''ז 2007. |
|
התזה ההיסטורית של פלד
ימים של דיו נשפכו על אודות הפער שבין לימוד התורה במובנו המסורתי לבין הצורה שבה נלמדים אותם מקורות עצמם במסגרת "מדעי היהדות" האקדמיים. בספרו מגרסת הזהויות מציע שחר פלד הסבר מהפכני משלו להופעתם של מדעי היהדות על במת ההיסטוריה: לטענתו, מדעי היהדות נוצרו כולם כחלק ממאבקה של הנצרות הפרוטסטנטית ביהדות. למדעים אלה, הוא טוען, יש דרך משלהם לחסל, "לגרוס", כלשונו, את היהדות ככוח המסוגל לעמוד מול הנצרות ולהציב לה אלטרנטיבה. דרכם היא הפיכת היהדות ל"אובייקט מחקר" ובחינת כל טענה שהיא טוענת כאילו הייתה אובייקט מדעי כמו כל אובייקט אחר: נאמר, חיידק נדיר או חלקיק תת אטומי. ברגע שקיבלנו את המתודה ה"אובייקטיבית" הזו אנו מפסיקים להתייחס ליהדות כפרטנר לשיח, ובעצם מפסיקים להתייחס אליה בכלל. משל לאדם הטוען טענה פילוסופית או אידיאולוגית כלשהי, ואנו ניקח את דבריו וננתח אותם מבחינה דקדוקית, היסטורית, פסיכולוגית, או כל בחינה מקבילה – מעשה כזה יהיה לגיטימי, אבל אין זו הקשבה לדבריו של אותו אדם. גרוע מכך: יש כאן מראית עין של הקשבה, אפילו התעמקות בדברים, אבל בלי התייחסות כלשהי לערך האמת שיש בהם. אפילו לא כדי לסתור את הדברים: פשוט לא מתייחסים אליהם כבעלי משמעות.
מדוע, אם כן, מתפתים היהודים ל"גריסת הזהות" שלהם? שואל פלד, ומשיב: משום שמדעי היהדות נסמכים על היוקרה הרבה שצבר המדע האמפירי "בעצמת ודאותה והסבריה הכוללים עלה בידי הגישה המדעית לנתץ בתוך תקופה קצרה תיאוריות ואמונות שאנשים דבקו בהן במשך מאות ואלפי שנים" (ע' 26). היוקרה שצבר המדע היא מוצדקת (בחלקה) ככל שמדובר במדעי הטבע - וגם בהם היא עלולה להיות מנוצלת לרעה מעבר לגבולותיה. אלא שעולמות שלמים של עיון חסר ביסוס ממשי מצליחים ליהנות מאותה יוקרה עצמה, ברגע שהצליחו לקבל הכרה ב"מדעיותם": "המדע המדויק והדיסציפלינות האקדמיות השונות, הנהנות מזיוו של המדעניזם בלי שיצטרכו לדייק, פועלים במעין גוף וצל...כאשר הדיסציפלינות האקדמיות השונות מחקות את קווי המתאר אל תהליך בירור ותיאור המציאות כפי שהוא נעשה במדעי הטבע, בלא שתהיה אפשרות כלשהי לחקות את תוכנו" (ע' 29). מדעי היהדות, לדעתו של פלד, הם דוגמה ומופת של "מדעניזם". עובדות מפוקפקות ופרשנויות חסרות ביסוס של טקסטים ידועים הנסמכות על מנגנון אימון אוטומטי המתעורר בנו למשמע מנטרת הקסם "מדע".
לפי הנאמר עד עתה, ניתן היה לראות את מדעי היהדות כ"סתם" טעות תמימה, או כ"מדעניזם" שגוי. אבל טענתו של פלד היא הרבה יותר חריפה. מבחינתו, מדובר בפרק מכריע במאמציה של הנצרות לנכס לעצמה את ההיסטוריה היהודית. מראשיתה, כידוע, ראתה הנצרות את עצמה כ"ישראל האמיתי" - "ישראל שברוח". הפרוטסטנטיות הולידה גרסה חדשה של המאמץ הזה. הוגיה שאפו לחשוף את המקורות הראשוניים ביותר של הרעיון הנוצרי, כדי להתגבר על העיוותים שעוות במהלך התקופה הארוכה בה נשלטה הנצרות ע"י האפיפיורות הקתולית. גם היהדות, לדעתם, עתידה "להיחשף" בעיוותיה: "אחרי יותר מאלף שנות נצרות קתולית שהייתה עסוקה בביצור ההבדלים הבלתי מבוטלים בינה לבין היהדות, קמה לה נצרות חדשה, החוזרת ומנסה שוב לתפוס את שורש הדת... היהודים מוצאים עצמם מול הבראיסטים (חוקרי העבריות הקדומה, ב.כ.), חוקרי עברית ותנ"ך הרואים בהם 'מסלפי הדת האמיתית', אך באותו זמן מדברים את שפתם ומתייחסים ללב תרבותם... בלי משים נוצר גשר חדש בין אירופאים יהודים ולא יהודים... קרבה חדשה המסתמכת על המכנה המשותף החזק ביותר שתמיד היה שם מאחור: התנ"ך, העברית. אלא שהפעם זהו תנ"ך בפרשנות יהודית מול תנ"ך בפרשנות פרוטסטנטית, פרשנות של האוניברסיטאות, פרשנות אקדמית"."(ע' 107).
יהודי גרמניה אימצו את דגם היהדות החדש שנוצר ע"י הפרוטסטנטיות, משום שחפצו להידמות דגם האדם האירופי: "הנוצרי הלותרני זיהה את עצמו עם 'האדם באשר הוא אדם'....היהודי שרצה להפגין צלם אדם זה בפני עמיתו הנוצרי נאלץ להשיל מעל עצמו כמה קבין של יהדות..." (ע'112). פתאום נוצרה הזדמנות לאמץ את החשיבה האירופית הפרוטסטנטית במיטבה, כאשר לכאורה אין באימוץ הזה נטישה של הזהות היהודית אלא אדרבה, התעסקות מרובה בתכניה. כך נוצרה מנטאליות של מעין יהודי פרוטסטנטי. יהודי כזה בונה לעצמו מודל של יהדות שגם האירופי נאור יכול לעכל, וטוען שזוהי היהדות המקורית, האותנטית, כפי שכבר הראו מדעי היהדות האקדמיים. ואם אגב כך נהרסת היהדות ההיסטורית, זו שרוב היהודים לדורותיהם האמינו בה בתמימותם, מה בכך? "אנוס הוא המדען, על ידי ממצאיו, שהרי המציאות וחזקה ממנו. האם יכול היה פסטר שלא לאים על החיידקים?....אין הוא [חוקר היהדות, ב.כ.] יכול אלא להמשיך במחקרו האידיאליסטי המצווה עליו: 'חזק ואמץ, גליליאו, שהרי בכל זאת נוע תנוע'... עצם החשיפה המלומדת של השפעתם ההרסנית של מדעי היהדות על היהדות, רק מוסיפה נופך של רצינות לכובד ראש לסטטוסו של חוקר היהדות" (ע' 149).
פעילות ההרס הזו, הוא טוען, היא הנותנת למדעי היהדות את האפקט המרגש המאפיין אותם. תחושת הדרמה הגדולה של ניפוץ המיתוסים, של חשיפת איזו אמת גדולה שהוסתרה מתחת לשכבות של אמונה תמימה (שהן מלבבות, אבל חסרות ערך מדעי). לאחר שנופצו המיתוסים נעלמת הדרמה כולה. למה שיהיה מעניין לחקור את התנ"ך, אם כל כולו אינו אלא ספרות ישנה וגיבוב אמונות קמאיות שיכלו להרשים, אולי, את בני התקופה העתיקה? מה ירגש חוקר משנה לאחר שתסתיים הדרמה הגדולה של הקטנת דמויותיהם של חז"ל? האם מישהו שלא גדל על גדלותם הבלתי מעורערת של חכמנו יכול בכלל להבין את הדרמה? לכן הולכים מדעי היהדות ושוקעים - הן מבחינת מספר הסטודנטים הנרשמים אליהם והן מבחינת השפעתם החברתית (ע' 161). הציבור היחיד שעדיין מתרגש מהמשחק הוא הציבור הדתי - סוף סוף, הוא היחיד המסוגל להבין את הדרמה!
האם הטיעון אכן מבוסס
עד כאן התזה ההיסטורית של פלד. כדאי להוסיף שהספר הוא, בכללו, עבודה מרשימה ביותר. כל טענותיו מגובות בציטוטים, המגיעים מכל קצווי הקשת של עולם הידע: היסטוריה, מדעים, דתות, יהדות. ארשה לעצמי הערה אסתטית: פלד מקדיש חלק ניכר מספרו להתקפה על הסגנון שהוא מכנה "מדעניסטי", סגנון מסורבל, עתיר ציטוטים שעצם קיומם יוצר אשליה של ביסוס מקיף. אלא שספרו עצמו הוא דוגמה נפלאה לסגנון כזה. האם מדובר בפרודיה עצמית, או שלמורת רוחו גילה שבכל זאת הסגנון הזה הוא הדרך הנאותה לביסוס אמירות מורכבות, בבחינת 'מלאך רע עונה אמן בעל כורחו'??
השאלה היותר חשובה היא האם הטיעון עצמו מבוסס, ומהן המסקנות העולות ממנו.
נראה שאפשר לקבל חלק ניכר מטיעוניו של הספר. עובדה, מדעי היהדות אכן צמחו בעולם פרוטסטנטי, ולאחר תקופה קצרה מאד אכן השתלבו בהם יהודים לא מעטים, רובם מחוגי המתבוללים. קשה להכחיש את ההקשר האידיאולוגי של צמיחתם, את השפעתם ההיסטורית והחברתית, ואולי גם את תרומתם להתבוללות יהדות גרמניה. ההסבר להישרדותם של מדעי היהדות דווקא בעולם הדתי הוא מבריק, לדעתי, ויש בו אמת רבה.
מה בכל זאת חסר בספר? התמודדות ממשית עם מדעי היהדות וממצאיהם. נניח שקיבלנו את התזה של פלד במלואה, נניח שמעולם לא היו לחוקרים אלה מניעים כלשהם מלבד הכחדת היהדות בצורתה ה'קלאסית'- האם זה אומר משהו לגבי מדת האמת שבהם? כלל הגיוני ישן קובע שאין שום קשר בין מניעיו של חוקר לבין האמת שבדבריו. גם מהכוונות הרעות ביותר יכולות לעלות אמיתות מרתקות. אם יתברר שארכיאולוג מסוים היה אנטישמי, האם פירוש הדבר שהעיר שחשף אינה קיימת?
נכון, מקובלנו שבתלמוד תורה יש חשיבות רבה לטוהר הכוונה, ובלעדיה אין התורה תורת אמת. אבל דווקא לדעת פלד מדעי היהדות אינם תורה אלא חכמה. האם חכמה שנחשפה מסיבות מעוותות היא עצמה מעוותת? ואם יש לה, לחכמה זו, השלכות על תלמוד התורה שלנו, האם אפשר להתעלם מהן?
פלד עצמו נותן דוגמה מאלפת ומעוררת מחשבה. בשיעור תנ"ך שהוא מתאר, המתנהל באחת מהמכללות להוראה, מסכם המרצה את דמותו של המלך עמרי ורשעתו, ע"פ התנ"ך ודברי חז"ל, ואז מכריז בדרמטיות: "עד כאן ההיסטוריוזופיה, מכאן ההיסטוריה!" (ע' 174), ואז עובר להדגשת גדולתו של עמרי ע"פ ממצאים ארכיאולוגיים, ביניהם מצבת מישע מלך מואב. פלד מצביע על הדרך שבה המרצה מערער את אמונם של הסטודנטים שלו במורשתם היהודית, שהיא כביכול "רק" היסטוריוסופיה ולא "היסטוריה" מבוססת. אבל מה הוא מציע? למחוק את הממצא הארכיאולוגי? להתעלם ממנו? או אולי להפך, להבין דווקא ממנו את עצמת תפיסתם המוסרים של חז"ל, שכל כיבושיו וגדולתו של עמרי לא גרמו להם להתעלם ממעמדו המוסרי המעורער?
נראה שפלד דוגל במחיקה סיטונית של מדעי היהדות מעולם הרוח היהודי. וכמו תמיד, אין לדבר סוף. כך יצא קצפו על אנשי אקדמיה: בראש ובראשונה חוקרי המקרא והתלמוד, ואחריהם הוגים כמו כמו ליבוביץ' ודב שוורץ, על רבנים כמו יואל בן נון, יובל שרלו ואמנון בזק, ואפילו הרב סולובייצ'יק (ע' 208) אינו יוצא נקי מתחת ידיו (מכיוון שניתנה רשות לפוסל לפסול, שוב אינו מבדיל בין חוקר אקדמי לגדול בתורה). כל מי שהתייחסותו למדעי היהדות שונה משל פלד עצמו נחשד בכפירה ובגריסת הזהות היהודית. זו דרכה של דינאמיקה המבוססת על פסילה טוטאלית.
ספרו של פלד יכול להיחשב כהדגמה לדבריו של הרב קוק על כך שאחד ממקורות התשובה לעתיד לבוא יהיה "העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותנו... והחושך הכפרני גרם להיתלש מקרן בן שמן זה ולתעות בשדות זרים..." (אורות התשובה, ד, ט). אין ספק שעלבון המתואר זועק מכל עמוד בספר. אבל הרב ממשיך ואומר: "הצער הגדול הזה יתפרץ בעוז, וילווה אליו כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת גם כן מה שיש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם" (שם). המתינות הזו חסרה מאד בעבודתו של פלד. |
|
(ד"ר ברוך כהנא, הצפה)
 |
|
|
