השאלה המעניינת כאן היא לא הפסקים עצמם, שלפחות מהתיאור כאן נראים די מופרכים. השאלה היא גבולות חופש הביטוי, והאם באמת אפשר במדינה כלשהי (שהרי לא מדובר כאן במדינה יהודית, לפחות לא במובן שהם מדברים עליו) להושיב אדם בכלא על מחקר תורני בהלכות הרמב"ם או הרמב"ן וחז"ל וכדו'. זו באמת שאלה לא פשוטה. דומני שלפחות כל עוד המדינה אינה מחוייבת להלכה, יהודית או לא, בהחלט יש מקום להושיב אנשים כאלה בכלא. וכשתהיה מחוייבת להלכה (ואני חושב שהחיבור הזה רק מרחיק את האפשרות הזו, ובצדק), גם אז צל"ע.
ככל הזכור לי, השאלה התעוררה בעבר לגבי עדו אלבה, ושם כן הושיבו אותו. כך שלפחות לגבי האומץ שלהם יש להעריך אותם. לגבי השכל (מה זה מקדם, אפילו לשיטתם?) ולגבי ההיגיון שלהם (ההבנה ההלכתית) - הרבה פחות.
נשלח ב-9/11/2009 10:36
"לגבי האומץ שלהם יש להעריך אותם. לגבי השכל (מה זה מקדם, אפילו לשיטתם?) ולגבי ההיגיון שלהם (ההבנה ההלכתית) - הרבה פחות"
אם הספר אינו מקדם ,אפילו לשיטתם (כדבריך)אז על איזה אומץ בדיוק יש להעריך אותם?
נשלח ב-9/11/2009 10:43
מי שמקריב את נפשו למען מטרה כלשהי, וטועה בכך שהקרבה תקדם אותה, עדיין הוא איש אמיץ. מה לא ברור כאן?
נשלח ב-9/11/2009 11:05
אחד מהתנאים של אומץ (כלומר חלק אינהרנטי בהגדרת המילה)הוא שהמטרה תהיה נכונה וראויה להערכה אחרת אין כאן אומץ אלא טיפשות.
אדם ששורף את כפות רגליו על גחלים לוהטות ונכווה האם זהו אומץ? אדם שקופץ מ18 קומות אל מותו האם תגדיר זאת כאומץ?
(אם ניקח כדוגמא את המחבלים הערבים האם תגדיר אותם כאמיצים?
ההבדל טמון בדיוק כאן:הערבים כן יגדירו אותם כאמיצים).
צענע,
הויכוחים בינינו כנראה לעולם לא יהיו פרודוקטיביים. מדובר לכל היותר בסמנטיקה לא נכונה (ולדעתי בטעות), אבל כנראה שחבל על המילים.
נשלח ב-9/11/2009 14:03
"סמנטיקה לא נכונה,(לדעתי בטעות)"
מי טועה מה הטעות?
סמנטיקה חשובה תמיד להבהרת ענין ובמיוחד במקרה הזה שבו יש גבול דק בין תכונה חיובית לתכונה שלילית :אנשים סבורים שהם עושים מעשה אמיץ ובעצם הם נוהגים בטפשות ובחוסר זהירות .
נשלח ב-9/11/2009 14:39
.והרבה פעמים יטעו בני אדם במעשים האלה, ויחשבו אחד הקצוות - "טוב" ומעלה ממעלות הנפש.
ופעמים יחשבו שהקצה הראשון הוא "טוב". כמו שיחשבו את ההעזה מעלה, ויקראו את המעז - "גיבור". וכשיראו מי שהוא בתכלית ההעזה והקפיצה לתוך הסכנות, שמפקיר נפשו למות במתכוון וניצל במקרה, ישבחוהו על זה ויאמרו: "הרי זה גיבור".
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm
_________________
נשלח ב-9/11/2009 18:39
צענע,
הבחנה ראשונית:
1. כאשר אדם עושה פעולה שכרוכה בסיכון עצמי, אבל הוא אינו מבין שיש בזה סיכון נפשי, זוהי טיפשות ללא אומץ. את זה גם לדעתי אין להעריך. אומץ הוא תמיד כשיש מודעות לסיכונים.
2. כשאדם עושה פעולה שכרוכה בסיכון עצמי ויודע על כך - זהו אומץ בכל מקרה. אלא שמקרה זה מתחלק לשניים שהם שניים, כלומר לארבע:
I הערך למענו הוא מסתכן הוא ראוי (כלומר ראוי גם בעיניי):
א. אם צפוי שהפעולה תועיל למטרתו - זהו אומץ וחכמה (במובן של אינטליגנציה), וגם מוסריות. יש להעריכו על שלושתם.
ב. אם לא צפוי שהפעולה תועיל למטרתו - זהו אומץ, מוסריות וטיפשות. יש להעריכו על האומץ ועל המוסריות ולגנותו על הטיפשות.
II כשהערך אינו ראוי בעיניי (אלא רק בעיניו):
ג. אם צפוי שהפעולה תועיל למטרתו - זהו אומץ וחכמה (לשיטתו) אך לא מוסריות. כאן יש להעריכו על האומץ והחכמה, אך לא על המוסריות.
ד. אם לא צפוי שהפעולה תועיל למטרתו - זהו אומץ, אבל אין כאן מוסריות וגם לא חכמה.
עד כאן ההגדרות (בשפה שלי לפחות, אבל דומני שיש עליהן הסכמה די רחבה), וצמוד אליהן השיפוט הראוי לדעתי לכל מצב.
כעת ניתן להתווכח על אחד משניים:
1. על ההגדרות. וזו תהיה לכל היותר הצעת סמנטיקה שונה (אם כי שגויה בעיניי).
2. ניתן גם להתווכח בשאלה האם יש להעריך מישהו על אומץ כאשר הוא כרוך בטיפשות, ו/או באי מוסריות, ולהיפך. זהו אכן ויכוח מהותי (לא רק סמנטי), וכאן אני חושב שאת טועה, כפי שהסברתי למעלה. בעיניי יש להפריד בין המישורים, ולדון בכל אחד לגופו.
כעת תוכלי לומר על מה את מתווכחת, ואם יש ויכוח במישור המהותי ולא הסמנטי, אז אם תעלי נימוקים אולי ניתן יהיה לנהל ויכוח.
