האלילים האכדיים מגלים כיצד קוראים עתידות בכבד
תירגום שהתפרסם בהארץ.
(אני ממליץ להביא את הכתבות כאן ולא להסתפק בלינק. הלינקים נשברים לאחר זמן ומה זה מועיל).
מן השירה המסופוטמית
"נתן להם את לוח האלים..." מתן תורה בבלי
מאת תירגם מאכדית אורי גבאי
דרקון המסמל את האל מרד?, בבל, 800-600 לפנה"ס
היצירה שלפנינו התגלתה בנינוה, בספרייתו של המלך אשורבניפל, אשר חי במאה השביעית לפני הספירה. היא חקוקה על לוחות אחדים בשפה האכדית, בכתב יתדות.
היצירה מספרת כי מלכה האגדי של העיר ספר, אנמדרנכי, נבחר לבוא בסוד האלים וקיבל מהם את תורת הראייה-בכבד. הוא מסר תורה זו לתושבי ארצו, והם מצווים להמשיך להעבירה מדור לדור. אך לא כל אחד מהם רשאי לעסוק בתורה בפועל: הדבר מותר רק לכוהני הראייה-בכבד, שומרי חוקות האלים, שאין מום בגופם (רעיון דומה נמצא בויקרא כ"א). כוהנים אלו הם צאצאיו של מקבל התורה, המלך אנמדרנכי - דבר המזכיר את הקשר המשפחתי בין מקבל התורה הישראלי, משה, לבין שבט לוי המשרת במקדש הישראלי.
הראייה-בכבד, יחד עם שיטות ניחוש אחרות, היתה אמצעי לקבלת החלטות בנוגע לעתיד (השוו יחזקאל כ"א 26). האלים "רשמו" בכבד או במעי בהמה את אשר עתיד לקרות, והרואה-בכבד היה מפרש "רישומים" אלו בזמן טקס שנערך לפי שמש, אל הצדק והשמש, ואדד, אל הסערה.
על פי המסורת הבבלית היה אנמדרנכי המלך השביעי בעולם מאז שירדה המלכות מן השמים, והוא מלך עשרים ואחת אלף שנים בעיר ספר - עירו של האל שמש. בשל מסורת זו, השוו חוקרים אחדים בין אנמדרנכי ובין חנוך המקראי (והבתר-מקראי), השביעי ב"ספר תולדות אדם", אשר גם לו היה קשר מיוחד עם האל ואף הוא היה דמות "שמשית", שכן מניין שנותיו הוא כמניין ימי שנת השמש: שלוש מאות ששים וחמש (בראשית ה' 21-24).
הטקסט כולו פורסם על ידי האשורולוג הבריטי וילפרד למברט. בתרגומי מאכדית הבאתי רק את חלקו הראשון של הטקסט, שכן המשכו מקוטע.
אנמדרנכי מלך ספר, אהוב אנו, אנליל ואאה1 -
שמש ב(מקדש) אבבר2 (בחר בו).
שמש ואדד הכניסוהו אל מועצתם,
שמש ואדד כיבדוהו,
שמש ואדד הושיבוהו בכיסא זהב לפניהם,
לימדוהו לבחון שמן במים,3 נצורות אנו, אנליל ואאה,
נתנו לו את לוח האלים, הכבד,4 סוד שמים וארץ,
שמו בידו את הארז האהוב על האלים הגדולים.5
והוא, (במצוותם,) הכניס את בני נפר,6 ספר ובבל לפניו וכיבדם,
הושיבם בכיסא זהב לפניו,
לימדם לבחון שמן במים, נצורות אנו, אנליל ואאה,
נתן להם את לוח האלים, הכבד, סוד שמים וארץ,
שם בידם את הארז האהוב על האלים הגדולים.
כל משכיל חכם, נוצר סוד האלים הגדולים,
בלוח ובקנה-כתיבה ישביע לפני שמש ואדד את יורשו אשר יאהב,
וילמדו את לוח האלים, הכבד, נצורות שמים וארץ, עם פירושו,
אף "כאשר אנו ואנליל"7 וחישובי קצין.
וכי יהיה בך רואה-בכבד, חכם-שמן, צאצא, זרע לדורותיו של אנמדרנכי מלך ספר,
אוחז קערה טהורה,8 נושא ארז,
מברך המלך, איש-מחלפות של שמש,9
יציר כפיה של ננחרסנג,10
יוצא-חלציו של כוהן, מזרע טהור,
והוא מושלם בגופו ובאיבריו -
אל מקום הראייה-בכבד והדין לפני שמש ואדר ייגש.
רואה-בכבד אשר אינו מזרע טהור,
והוא אינו מושלם בגופו ובאיבריו,
תבלול בעינו, או אשר בו בקע שן, שבר אצבע, מרוח אשך, נגע צרעת,
גדל-ירך, אשר גופו כלאיים,11 סריס,
ואת חוקות שמש ואדר לא ינצור -
אל מקום אאה, שמש, אסרלחי ובלת-צרי, רושמת שמים וארץ, אהובת אחיה,12
לדין ולראייה-בכבד לא ייגש.
מענה13 סוד לא יגלו לו,
את הארז האהוב על האלים הגדולים לא ישימו בידו.
תועבת שולת וחנש14 היא.
1. אנו: אל השמים. אנליל: מלך האלים. אאה: אל החוכמה ומי התהום. 2. מקדשו של האל שמש בעיר ספר. 3. שיטת ניחוש על פי צורת כתמי השמן על פני המים (ייתכן שלכך שימש גביע הכסף אשר פרעה "נחש ינחש בו", בראשית מ"ד 5). 4. מכיוון שהאלים "רשמו" בתוך הכבד סימנים המרמזים על העתיד להתרחש, נחשב הכבד ללוח הכתיבה של האלים. 5. הכוונה לקטורת העשויה משרף ארז ומענפיו. 6. עירו של האל אנליל, דרומית לבבל. 7. שם סדרה העוסקת בניחוש אסטרונומי-אסטרולוגי. מכונה על פי המלים הפותחות אותה. 8. הכוונה לקערת הניחוש בשמן. 9. "מברך" ו"איש-מחלפות": כינוי לכוהנים. 10. אלה-אם. 11. כנראה: אנדרוגינוס, אך המלה יחידאית וגזרונה מסופק. 12. אסרלחי הוא אל מאגיה המזוהה עם האל מרד?. היצירה מציגה את הראייה-בכבד כהליך משפטי שבו שמש הוא הדיין הראשי, אאה ואסרלחי הם חבר השופטים, ובלת-צרי היא רושמת הפרוטוקול. 13. המונח המקצועי לתשובות המתקבלות בעת הראייה-בכבד. 14. שולת וחנש: אלים, ייצוגים הרסניים של שמש ואדד.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=729733&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
המתרגם מעמיד על הדמיון בין התנאים להיות כהן אכדי להיות כהן בעם ישראל, להבדיל. הדרישה היא להימנע ממומים. השימוש במונחים עבריים המוכרים מן המקרא עלול להטעות. לא ברור לי לפחות האם המונחים האכדיים מתייחסים לאותם דברים שהמונחים בספר ויקרא מתייחסים אליהם.
עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע נפסל כהן בעל מום כזה. האם מדובר בהתפתחות, כאשר עם נתינת התורה עובדו כללים שהיו מקובלים בסביבה? למרות שבעינינו היום אכד ועם ישראל הם "כמעט" באותו זמן, מדובר בכל זאת בהפרש כרונולוגי ובמרחק גיאוגרפי.
ושמא התנאים האלו היו מקובלים בכל מקום.
ושמא הם מעידים על משהו בפנומנולוגיה של עבודת הקודש. הרגש אינו סובל עבודה של בעל מום.
יש לזכור כי פיענוח עתידות הוא עבודה רגישה. כיון שהדבר הוא בלתי אפשרי, יש למצוא סיבות וגורמים שאותם ניתן יהיה להאשים בכשלון, אם יהיה כשלון של הניחוש.
ניטרול הכהנים הפסולים מחמת מום מעניק סיבות טובות לכשלון אפשרי. אולי אחד הכהנים היה בכל זאת פסול בצורה כזו או אחרת.
הנושא של ניחוש עתידות ושל ניחוש בכבד ובשמן הוא עתיק יומין ומעניין מאד. הוא ממחיש יפה את העיקרון שכבר שפינוזה העמיד עליו בחדות. האדם מפחד מהעתיד, ורוצה תשובות. כל אמצעי שיכול אולי לגלות את העתיד יזכה להערכה מרובה. ומי יכול לשלול מנגנונים של ניחוש? הם ממלאים צורך אנושי, והכחשתם העקרונית מעוררת חרדה ותיסכול קשים, כפי שניתן לראות עד היום, גם בפורום שלנו.
 |
|
|
