הסיבה העיקרית לכך שקשה לי להבין מהי הגות חילונית היא שאין להגות כזו נושא. כשיש אלוהים, תורה, אמונה וכדו', אתה יכול הגות מה משמעותם של הדברים הללו, אבל חילוניות אינה אלא היעדר דת, או היעדר אלוהים. איזו הגות משמעותית יכולה להיווצר סביב היעדר? הדיון העמוק ביותר בהיעדר הוא השאלה האם האין ישנו או איננו, וגם בו עוסקים בעיקר דתיים.
אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, אלא שזה קשה מאד, ונדיר ביותר.
אפשר לדבר על המשמעות של היעדר הדת לחיים, אבל גם זו לא בדיוק הגות חילונית, שהרי גם דתי יכול למצוא במצב כזה משמעות מאד עמוקה, אלא שהוא פשוט לא נמצא במצב הזה. לכן קשה לי לדמיין מה יוכל בכלל להיקרא הגות חילונית.
אנא תנו לי רעיון חילוני אחד לדוגמא (חוץ מאכילת צ'ולנט. ראו להלן), שנוכל להתחיל לדון לגביו האם הוא הגות, האם הוא חילוני, והאם הוא עמוק ומשמעותי או לא.
ירמיהו יובל הוא דוגמא קלאסית למה שתיארתי עד עתה. הוא מנסה ללא ליאות להראות שיש אלטרנטבה חילונית, והניסיונות הללו הם ההמחשה הטובה יותר לכך שכנראה אין דבר כזה. הוא ממחזר עד לזרא את הטענות ששפה וביולוגיה יכולות ליצור יהדות אלטרנטיבית, או את ההגדרות המעגליות שכל מי שחושב את עצמו ליהודי הוא יהודי וכדו'. אם זוהכי פסגת ההגות החילונית, דומני שיאיר לפיד הרבה יותר עמוק ומשמעותי.
לדון ב'הגותו' של ירמיהו יובל נראה לי עלבון לאינטליגנציה, ובעיקר בזבוז זמן. אבל אם ברצונכם בכל זאת לסור לבית מדרשו בלי לבזבז הרבה מדי זמן, טוב תעשו עם תסתמכו על מי שכבר בזבז את זמנו. יש סקירה רחבה למדיי של דוד מרחב על האנציקלופדיה שהוציא יובל עם יאיר צבן.
אני אודה לכל מי שיביא לי פיסת הגות של יובל שלדעתו ניתן לכנות אותה 'הגות חילונית'. אם תמצאו משהו שניתן לכנות אותו 'הגות', כבר עשיתם משהו גדול.
כבר עמד על כך דוד מרחב (לא נראה לי דתי, אבל איני מכיר) באתרו. הרי קטע אחד:
תרבות יהודית חילונית?
במשך מאות רבות של שנים, היהדות התבססה – על זרמיה ופלגיה – על קיום מצוות. קיום מצוות היה היסוד המאחד שליכד את אלה שהגדירו עצמם יהודים. המודרנה שהביאה את בשורת החילוניות ביקשה להציב אנטיתזה לעצם הרעיון של עם אשר לאומיותו ודתו מאוחדות בקיום היהדות. אין תימה שהרצל, באחת מהצעותיו הראשוניות לפיתרון השאלה היהודית, הציע ליהודים להתנצר בקתדרלה המרכזית של וינה. לצרפתים, לגרמנים, לבריטים ולאמריקאים לא היתה בעיה לחיות חיים מלאים מחוסרי דת, היות שההיסטוריה התרבותית שלהם לא התבססה על הדת הנוצרית כמוטיב מרכזי ויחיד. היהודים הצליחו להתקיים כעם שומר מצוות. לא היה להם תוכן אחר מלבד קיום המצוות.
יובל גורס "יצירה יהודית נוצרה על ידי יהודים, שבדרך כלל כותבים ליהודים אחרים, ומעסיקה אותם שאלת היהודיות שלהם". "התרבות היהודית בעידן החילוניות היא כל מה שיצרו יהודים שעברו את חוויית החילוניות ויצרו מתוכה. מה עושים עם יוצרים יהודים שפעלו בתרבות המערבית הכללית, לאו דווקא מתוך מחשבה יהודית? אלה היו מקרים גבוליים מבחינתנו. חשבנו שאם חוויה יהודית חילונית בכל זאת משתקפת בעבודתם, נזכיר אותם באנציקלופדיה. למשל, הסרטים של וודי אלן, הכתיבה של פרנץ קפקא, הציורים של מארק שאגאל וחיים סוטין. את היהודיות רואים בתוך הרקמה של היצירה".
שאלת היצירה היהודית וההתמודדות עם היהדות היא חשובה, אולם התמודדות זו כשלעצמה – בין אם ביצירות ספרותיות ובעין אם ביצירות קולנועיות ואמנותיות אחרות – איננה משקפת תוכן ערכי כשלעצמו. הקרע הפנימי שקיים בנפשם של יהודים חילונים איננו מהווה קרקע לגיבוש קורפוס ערכי של תוכן יהודי ייחודי, אלא מבטא את הקרע שבינם לבין היהדות כקורפוס היסטורי ברור שבמרכזו עבודת האל והחובות המוטלות על האדם ביחס לאל.
למשל, יובל טוען כי "גם טרוצקי ומארקס שייכים לתרבות היהודית. הם אמנם ברחו מהדת ומהלאום היהודי, אבל היה משהו בשאיפה שלהם לתקן את העולם, להתחבר לעולם המערבי המודרני רק דרך התיקון שלו, כי אי אפשר לקבל אותו כמו שהוא - זו שאיפה שמבטאת את הזרות של היהודים, את חוסר ההשלמה שלהם עם הסביבה הנוצרית, ובעיקר חזון משיחי יהודי מסוים".
הן טרוצקי ואת מארקס האמינו בהיטמעות היהודים בעמים אחרים. לא היה דבר יהודי בהגות שלהם, בניסיונם לברוא עולם חדש המבוסס על גאולת האדם מכבלי החברה בה הוא חי, ואולי גם מעצמו. העמדת האדם העובד (ולא האדם, בשונה מהומניסטים ליברלים) במרכז ההוויה הערכית היא זרה ליהדות: החלפת האל באדם והעמדתו ביסוד הערכים שביקשו מרקסיסטים – וליברלים ואנרכיסטים יהודים, דוגמת אמה גולדמן – היא מנוגדת לחלוטין לרעיון שהבריאה היא מעשה ידי האל ותכלית האדם התבוני הוא לעבוד את האל הבורא. תיקון החברה והעולם במסורת היהודית נובע מחקיקה שהתבססה על הכרה בערך האדם כברוא האל, כמקיים את מצוותיו וכמי שעומד מול בוראו מדי יום.
הנידוי של שפינוזה כמשל
יובל מביא כדוגמא את פרויד ומספר כי "פרויד אמר על עצמו שהוא יהודי ללא כל תואר נוסף, יהודי מעצם קיומו. הוא לא רצה להשלות את עצמו, וקיבל את עובדת קיומו היהודי".
יובלכי "גם אני רואה בעצמי יהודי אקזיסטנציאלי - יהודי ללא כל תואר נוסף, שהעולם החיצוני רואה בו יהודי והוא רואה בעצמו יהודי. על היהודיות האקזיסנטציאלית אפשר תמיד להוסיף דברים. אפשר לקבל על עצמך אמונה דתית, או רעיון לאומי, או לרצות להכיר את התרבות היהודית, או לתת לה ביטוי פוליטי ולעלות לישראל".
יובל ממשיך, למעשה, להימנע מדיון בשאלה החשובה: אילו תכנים מכוננים את היהדות החילונית בה הוא תומך? מהי זהות ערכית שכולה מתבססת על היותה נובעת מקיום פיסי? האם מוצאו היהודי של יובל, או מוצאו היהודי של פרויד, מספיק להגדרתו כיהודי, לא כל שכן להגדרתו כיהודי חילוני שיש לו מורשת יהודית חילונית כלשהי? האם רצון להכיר את התרבות היהודית (האם שלונסקי הוא תרבות יהודית? אולי אצ"ג? ואם כן, מה יהודי בהם?), מספיק בכדי לטעון להיות אדם "יהודי" ולדבר על תוכן ערכי "יהודי חילוני"?
יובל מתפתל ומנסה להסביר את עמדתו ביחס לערכיה של "היהדות החילונית" באומרו כי יש בה "מרכיבים של שייכות היסטורית ותרבותית, חיבור לשפה העברית, סוג מסוים של ערבות הדדית כלפי יהודים אחרים. ואני מוסיף לזה גם בחירה פוליטית לחיות במדינה יהודית ולהשתתף בפרויקט של ריבונות יהודית, שלצערי הרב הולך ומתקלקל לנגד עיני".
אולם ההיסטוריה והתרבות של היהדות התבססו על שמירת מצוות ואמונה בקיומו של אל אחד, ובמשך רוב שנות הקיום היהודי השפה העברית לא מילאה תפקיד תרבותי כלשהו. היא שיחקה תפקיד דתי בלבד בהיותה לשון כתבי הקודש והתפילות! גם הערבות ההדדית עליה מדבר יובל היא ניסיון להכניס ליהדות, בדלת האחורית, כל מיני פלפולים סוציאליסטיים. עיקרה של היהדות, מאז ומתמיד, היה קיום קהילת שומרי מצוות ששמירת המצוות היתה הבסיס לערבות ההדדית בקהילה. כאשר שפינוזה, מושא מחקרו רב השנים של יובל, פירסם ב"מאמר תיאולוגי-מדיני" את עיקרי תורתו ולמעשה כפר ביהדות, הוא נודה ולא זכה לאיזושהי ערבות הדדית שהיתה מצילה אותו מהנידוי והחרם שעברו עליו.
שפינוזה
הטשולנט כתוכן יהודי
יובל מודה כי "
מבחינה היסטורית הדתיות קדמה לחילוניות", וטוען כי"
לפני הדתיות היתה פגאניות יהודית. אצלנו מטשטשים את קיומה של הפגאניות, אבל היו 1,000 שנה שבהן העם היהודי סירב לקבל את דתו. ועכשיו יש לנו 250 שנה שבהן העם היהודי שוב מסרב לקבל את דתו".
יובל לא צריך להזדקק לטיעונים על שנים של פגאניות (באילו שנים היו היהודים פגאניים, דהיינו עבדו אלילים?) הוא יכול ללכת למעמד הר סיני ולראות כיצד באחד המעמדים המכוננים ביותר של היהדות, לא קיבל עליו העם את מצוות האל. אולם כל מאות השנים האחרונות עומדות בסימן המונותיאיזם, ללא זכר לאיזושהי פגאניות שהיתה קיימת בתולדות היהדות (האם פילון האלכסנדרוני היה פגאני?) העובדה שהעם היהודי, אם יש בכלל דבר כזה היום, מסרב לקבל את דתו, אינה אומרת שהוא מאמץ תוכן חיובי כלשהו שיש לו סממנים יהודיים.
כשיובל מסביר בחיוך כי "
גם החילונים ביותר רוצים לאכול צ'ולנט בשבת, או נזכרים איך הלכו לבית כנסת בגיל 6", הוא מבהיר את עומק הפער שבינו, או בין חילוניותו, לבין היהדות: יהדות איננה טשולנט של שבת וגם איננה נוסטלגיה על מה שהיה בבית אבא. יהדות היא תביעה ברורה לעבודת האל באמצעות מצוותיו. כל עוד יובל וחבריו לא יבהירו במה הם יהודים, יאמצו-נא את החילוניות ואת היותם גויים דוברי עברית, ויניחו למושג המפוקפק "יהדות חילונית".
