פורסם במקור, בגרסה מקוצרת, באתר "אביחי": http://www.bac.org.il/ContentPage.aspx?id=639
אהרן רוז: חרם האינטרנט – כלכלה ואידיאולוגיה
החרם שהוטל לאחרונה בידי הרבנים החרדיים על האתרים החרדיים ברשת חושף את האיום העיקרי שמציב האינטרנט בפני החרדים. תחת הכותרת "דעת תורה ואזהרה חמורה" הופץ כרוז החתום בידי כל הרבנים המרכזיים, שבימים כתיקונם לא נמנעים ממריבות פנימיות וקשה להושיב ולו שלושה מהם יחד, ובו נכתב:
והנה לאחרונה הגדילו לעשות תחנות אינטרנט ´חרדיות´ שמוציאים לחוץ כל מיני חדשות ורכילויות והוצאת שם רע על הציבור החרדי. ומפיצים איסורי לה"ר ורכילות, שקרים וטומאה נוראה של תועבות לאלפים ולרבבות, והדבר נעשה כהפקר ממש... ולאשר ישנם אנשים שנכשלים במצודתם ומשתפים עמם פעולה, באנו בזה להזהיר באזהרה חמורה שלא להסתכל בתחנות אלו, ולא לשתף אתם פעולה, ושלא יפרסמו בהם יחידים, ארגונים וחברות שום פרסומת.
מכל סבך האיומים שהאינטרנט מציב בפני החרדיות המסתגרת בחרו הרבנים להתמקד דווקא באתרים החרדים. לא אתרי מידע מהתרבות הגבוהה או בידור פופולרי מהתרבות הנמוכה, העלולים לפתות את הצעירים למידע שהוסתר מהם עד כה, ואף לא אתרי היכרויות ורשתות חברתיות העלולים לערער מן היסוד את חומות ההפרדה החברתיות: אלא אתרים חרדיים פנימיים הם המסכנים יותר מכל את החברה החרדית. בכדי להתחקות אחר איום זה נזדקק לתיאור קצר של תולדות האתרים החרדיים.
בראשית הייתה החתרנות, ב2002 הוקם הפורום החרדי הראשון ברשת תחת השם "בחדרי חרדים". החרדים ברובם עדיין לא נחשפו לאינטרנט וגולשי הפורום חוו עצמם כמיעוט פורץ דרך. משתתפי הפורום דברו עליו בלחישה כשותפי סוד נסתר, אך לא ניתן היה להסתיר את הניצוץ בעיניים. בחסות הדמוקרטיה האינטרנטית ותחת כתיבה בשמות בניקים אנונימיים יצרו מתי מעט הגולשים החרדים, לראשונה בתולדות החברה החרדית לאחר השואה, שיח חופשי וביקורתי שדן ללא משוא פנים בבעיות הציבוריות החרדית: למן בירורי פרשיות היסטוריות כואבות שמנהיגי החרדיות החליטו שהשתיקה יפה להם דרך סכסוכים פנימיים בתוך החצרות החסידות והישיבות הליטאיות ועד למצוקות כגון גזענות עדתית והטרדות מיניות. לפורום המרכזי הצטרפו במשך השנים פורומים נוספים ויחד יצרו את אחד ממוקדי האינטרנט התוססים והנצפים ביותר בישראל.
והארץ הייתה תוהו ובוהו, עם הדמוקרטיה באה גם הוולגריות. ככל שגברה החשיפה החרדית לאינטרנט כך גם הצטרפו יותר ויותר גולשים ל"בחדרי חרדים". במידה שהאינטרנט ככלי שוויוני אנטי-היררכי במהותו יצר מקום חופשי מאימת הרבנים הרי באותה מידה הלכה והתבררה הפגיעות של השיח האינטרנטי לאלימות מילולית ולמציצנות. את מקום החתרנות והביקורתיות ירשה הרכילות ובשם ערך חשיפת מעללי העסקנים והרבנים אפשרו מנהלי הפורום לגולשים להשמיץ כאוות נפשם כל מה שזז. מעל התוהו ובוהו ששרר בפורום ריחפה השאלה המציקה: בשם מה מבקשים הגולשים לפרוק עול הרבנים מעליהם? בשם ערכים כביקורתיות, השכלה, תעסוקה ראויה, אזרחות תקינה בישראל ובתפוצות? או בשם החירות לחיות ללא הגבלות מצד האליטה התורנית? וותיקי הפורום חשו מבוכה ואף סלידה קלה כאשר המצטרפים החדשים הפכו את הפורום למוקד זעקה כנגד הרבנים האוסרים את הופעותיו הוולגריות של הזמר-ליצן-בדרן "החרדי" ליפא שמלצר.
באיחור מסוים גילו הגולשים החרדים את עוצמתם של ערכי השוויון והחירות כשאינם יודעים מה לכל הרוחות עושים איתם ועם עצמם עתה. השיח בפורום "בחדרי חרדים" הזכיר יותר מכל את נבואות הזעם, בשנות העשרים למאה הקודמת, של ההוגה הספרדי האליטיסט-שמרן, אורטגה אי-גאסט:
דובר כה הרבה על שקיעתה של אירופה שרבים החלו לקבל אותה בתור עובדה קיימת. לא שהם מאמינים בה ברצינות לאחר שנוכחו לדעת כי היא נכונה, אלא שהם התרגלו לראותה כאמת לאמיתה אף שאינם יכולים להיזכר אם השתכנעו בכך בזמן מסוים כלשהו... העולם מתנהג עכשיו בדרך ילדותית לחלוטין. בבית הספר, כאשר התלמידים רואים שהמורה עזב את הכיתה, הם קמים ומתפרצים החוצה, דורכים זה לזה על הרגליים. כל אחד מתנסה בעונג של השתחררות מן הלחץ שכופה נוכחותו של המורה, של פריקת עולו של השלטון, של תחושת אדנות לגורלו. אך כיוון שהתוכנית שכיוונה את עיסוקיהם ואת משימותיהם בוטלה לפי שעה ואין להמון הצעיר עיסוקים משל עצמו, משימה בעלת משמעות כלשהי, המשכיות ומטרה, הוא מסוגל לעשות רק דבר אחד: לעמוד על הראש. (מרד ההמונים, תרגם יורם ברונובסקי, עמ' 143)
כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אמר קהלת (א, ח). לאחר שני השלבים הראשונים, החתרנות והוולגריות, בא השלב השלישי הבלתי נמנע: התמסדות. מנהלי הפורום ראו כי רבים הם הגולשים וכי טוב הפורום לתעשיית הפרסום והחליטו למסדו. "בחדרי חרדים", שהיה במקורו פורום יחיד בתוך רשת הפורומים "הייד פארק", הפך לאתר שאיגד בתוכו רשת פורומים לצד כתבות וראיונות מצולמים. מנהלי הפורום יצאו מהמחתרת וחשפו עצמם לציבור בכדי לשכנע את המנהיגות החרדית לשתף עימם פעולה. ואכן ארגונים חרדים ואף מפלגת יהדות התורה בבחירות האחרונות החלו במסעות פרסום באתר. ההתמסדות גררה אחריה צנזור. חלפו עברו להם הימים העליזים, דיונים ביקורתיים ולחילופין השמצות על העסקונה החרדית נמחקו חיש בידי המנהלים. משקיעים חרדיים שזיהו את הפוטנציאל הטמון באינטרנט הקימו אתרים מתחרים נוספים שנשאו את השמות: אתרוג, חרדים, כיכר השבת, קוגל, ואחרים.
לאור תהליך ההתמסדות והביות שעברו האתרים החרדיים מתעוררת שוב שאלת העיתוי והמניעים של החרם: למה דווקא כשדומה היה שהפרצה הוכשרה בעזרת אתרים ממסדיים בחרו הרבנים להכות בחרם גורף? כתמיד במקרים אלו התשובה מורכבת משילוב של אינטרסים כלכליים-כוחניים יחד עם שאלות היורדות לשורשי האידיאולוגיה החרדית. ראשית יש לציין את הפרדוקס כי כל עוד היו האתרים החרדיים נאמנים למגמתם החתרנית הרי מטבע הדברים לא הייתה למנהיגות הרבנית יכולת לאיים עליהם. תשוקתם של הכותבים והמנהלים להכרה חברתית מצד אותו ממסד חרדי שבו נלחמו בראשית דרכם, שלא לדבר על התחרות על לב המפרסמים, היא זאת שהפכה אותם לפגיעים לאיומים לזריקת ילדיהם מהישיבות ולחרם כלכלי.
אך אם ננסה לחתור מעבר לשכבת הקשרים הכלכליים בין התמסדות הפורומים שחשפה אותם לפגיעות חברתית לבין עיתוי החרם נוכל להפיק כמה לקחים באשר לאופני תפקודן של ההיררכיות הרבניות ועל מקורות כוחם ומוקדי חולשתם. הדרך החרדית המסורתית במאבק במודרניות נהגה תמיד בשיטת "מוטב שיהיו מזידין ואל יהיו שוגגין". היינו, הרבנים שומרים מצידם על רף הדרישות הגבוה ולא אכפת להם מהמון העם הנאנק מהמתח בין הדרישות הבלתי-ריאליות לבין חייו. כל עוד לא מדובר באליטות התורניות, וכל עוד הסוטים מודים בחטאם ואינם מערערים אידיאולוגית על סמכות הרבנים, אין בכך איום על עיקרי החרדיות. על כן מעדיפים הרבנים כיום שהחרדים יגלשו באינטרנט מתוך נקיפות מצפון מאשר שיפרצו הגדרות ויוכשר האינטרנט בפומבי. מכאן כי דווקא ההכרה החברתית שמשתתפי הפורומים תבעו מהרבנים עוררה אותם לחרם.
מאיליהם עולים כאן הניגודים בין התודעה העצמית החרדית לבין התפיסות הנפוצות על החרדיות בתקשורת החילונית. לעומת החוקרים והעיתונאים הרואים את המתירנות והתרבות הנמוכה כאיום העיקרי על החרדיות, הרי הרבנים מסרבים להתרגש מחטאים למיניהם ושומרים את חרמותיהם אך ורק לאלו המערערים על עצם סמכותם הערכית. זאת ועוד, בניגוד למתארים את החרדיות כבנויה על מוסדות מדכאים ותו לא, מתברר כי יותר משהרבנים שולטים דרך חרמות כלכליים הרי הם מחזיקים ב"הון תרבותי" שגם מתנגדיהם נזקקים לו. איום זריקת ילדים מהמוסדות החרדיים האליטיסטיים מאיים דווקא על שכבת החרדים בעלי המודעות העצמית האידיאולוגית, החושקים בהון התרבותי המצוי באותם מוסדות סלקטיביים.
ברור אם כן, כי החרדיות תקום או תיפול, לטוב או לרע, על בסיס אמונה או כפירה בשלד הערכי שלה. ללא מודעות אידיאולוגית וכינון היררכיות ערכיות חלופיות אין סיכוי למרד החרדים ברבניהם. במילים אחרות: ערכי החירות והשוויון, היינו: רצונו של האדם לחיות ללא עול, הם נשק דל מדי כנגד המלאי הערכי שבידי הרבנים. בהיעדר ערכי תרבות המערב הקלאסית, אמת ומדע, ביקורתיות והיררכיות תרבותיות, אין לתרבות הישראלית מה להציע לחרדים המורדים ברבניהם. ממילא מובן כי הצבת ערך חופש הביטוי לבדו, במבודד משאר ערכי תרבות המערב הקלאסיים אשר אותם החופש אמור לאפשר ולממש, איננו דגל מספיק מלהיב בכדי ללכד סביבו את המאבק על קיומם של האתרים החרדיים
ואף על פי כן נוע תנוע? קשה לנבא עתה את תוצאות המאבק בין הרבנים הנאחזים בעיקשות בעבר לבין צאן מרעיתם החוגג את חופש הביטוי בפורומים המוחרמים. אך דומה שסיפור עלייתו והחרמתו של "בחדרי חרדים" גדול יותר מסך מרכיביו המקריים וטמונים בחובו כמה מסקנות הדורשות כמה וכמה רשימות.
תוקן על ידי ספרן ב- 06/01/2010 22:22:02
