הסתרת מידע הלכתי מההמון

ירוחם,
נראה לי שפירושו של תוכו כברו הוא ההיפך. השומרים רצו להכניס רק את אלו שתוכם כברם, ר"ל אלו שמתלבשים כבני תורה, כבנש"קים, לדידם זה מראה על "תוכם"--כי את תוכם אף אחד לא יודע. אבל גברו האומרים שחיצוניות אין ולפנימיות כלום, ושטריימל או פראק אינם ערובות ל"תוכם". 

אני חוזר על הנושא כפי שהעלהו מואדיב - ותשואות חן חן לו - ובידי רשימת מקורות דלה. בחלקה אני חוזר על מה שנאמר לעיל. א. ספרות הסוד. היא כל כך סודית עד שלא ידוע עליה מאומה. אבל ניכר שאין מגלים אלא לצנועים (יהיה פירושו של זה מה שיהיה) ואין מגלים אלא ראשי פרקים. שאלה מעניינת היא מדוע. יש יותר מתשובה אחת. ב. קולות במקום שיש להחמיר. מי שעשה מלאכה בשבת בשוגג, מותר להנות ממנה, אבל את הדין הזה גילה הרב רק לתלמידים. בציבור דרש שאסור להנות ממנה אלא במוצאי שבת בכדי שייעשו. וכן פסק הרמב"ם. מעניין שהרמב"ם לא הביא את הפסק המקל. האם זה בגלל שסבר שאין הוא חל להלכה, או שהוא פשוט נועד להישאר מוסתר? צריך לעיין במקומות דומים ברמב"ם כדי לראות מה מדיניות הכתיבה שלו בזה. על כל פנים, לפי דרכנו למדנו כי יש מקומות שהחמירו עם ההמון, ותלמיד חכם רשאי להקל, אבל אין מפרסמים היתר זה בפני עם הארץ. ושוב יש לברר מדוע ולהגדיר. ג. דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אין להתירם בפניהם. ברייתא חשובה וקשה זו אינה חד משמעית. יש לה לפחות שני פירושים. אך אחד מהם לפחות נוגע לענין שלנו. כאשר העם טועה ונוהג להחמיר, והתלמיד חכם יודע את האמת, יתכן שעליו לנהוג בהם כאילו הם כותים, ולעשות את המותר רק בחדרי חדרים. דוגמאות רבות לזה בש"ס. ד. יש דברים שתלמיד חכם מחמיר לעצמו ואינו מפרסם לרבים. קל מאד לפרש שזה כדי שלא יטעו לחשוב שזה דין... כן פירש רש"י על סוגיה שבה שאלו תלמידי רב את בני ביתו של רב כיצד נהג בהלכה כלשהי, כמדומה בדיני נידה. בגמרא אמנם לא נאמר מה היתה התשובה, אך רש"י דן בשתי אפשרויות. הוא דוחה את האפשרות שרב היה מקל בתוך ביתו לא לפירסום. מן הסתם אם זה היה המצב, היה מגלה גם לתלמידים, כי אין הם עמי הארצות. מה שנשאר הוא שרב היה מחמיר על עצמו, והתלמידים רצו לדעת מדוע ואיך. גם כאן יש לעיין ולהסביר לא רק מדוע מותר להחמיר, אלא גם מדוע יש להסתיר זאת. המשך צריך לבוא. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" /> 

ד"ר הלפרין,
קראתי חלקית את הדברים. ונאים הם לאומרם. באשר לכיבוי נורת להט לענ"ד אין שום שפת סתרים ולא הסתרה. יש שם סברא נכוחה שבהחלט מהווה לפחות סיבה להתלבטות אמיתית. אני לא רואה שם העלאת בעיה מדומה כדי לכסות על ההיתר. מעבר לכך, אם אכן הוא היה רוצה לכסות על ההיתר היה עליו כלל לא להעלות את השאלה (כדברי הראב"ד פ"ה מתשובה: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים"), במקום לכתוב חילוק לא נכון.
ויסוד החילוק הוא שהזרם החשמלי כל עוד אינו זורם בחוט הלהט אינו בבחינת אש כלל. ולכן זה שונה מהסטת חפץ מאש קיימת, ודמי לכיבוי ממשי.
ואם יורשה לי להוסיף, כיהודה ועוד לקרא, לענ"ד זוהי סברא נכונה גם להלכה, אפילו לא כמססתפק (אולי קצת...).
מיכי

מיכי,

שמחתי לדעת שנהנית מהעיון.

לגופה של הערתך, דומני שעדיף להמשיך לדון בה באישי,
בדיוק מאותם טעמים שמוזכרים במאמר שם.

.


ד"ר הלפרין, דומני שאתה מכניס אותנו כאן לרקורסיה דיונית:

האם יתכן כי את הדיון הזה, יש להסתיר מההמון ?

מואדיב,

חס ושלום.
עצם הדיון על דיני הסתרה הרי גלויים לכל, וכדברי אבי חובת ההסתרה - ר"ש בר יוחאי -  במכילתא ריש פרשת משפטים.
לכן לא היתה לי ביקורת על עצם הדיון כאן.

אבל אסור לשכוח שיש סוגיות ספציפיות שנאמרו בדרך הסתר, ומסיבות שונות.
ראה למשל בסוגיית גבינות הגויים במסכת ע"ז,
במעשה רב לגר"א בעניין תקנת עזרא,
בשיטת הירושלמי בטעם גזירת איסור הסנדל בזמן הסכנה,
ועוד רבות בשנים.

גם הסוגייא שהזכיר מיכי, לדעת הגרש"ז היא כזו, או לפחות היתה כזו במשך יותר משלושים שנה.

האם לדעתך ראוי להיות הולך רכיל ומגלה סוד בריש גלי?

הייתי מוסיף גם חשש לטעות 'ההמון' בעיון, כדאיתא בגמרא פסחים פ"ב ששמואל שנה מח' של רבי וחכמים בהיפוך דעות, כלומר שדעת רבי יוחסה לחכמים כיון שהיה מדובר במקרה חריג שבו הלכה כרבי גם מחבריו ולא רק מחברו והוא חשש שיפסקו לקולא כחכמים מכוח ההרגל.

לגבי השאלה מהו 'המון' -

בעניין הלכה פשוט שכל מי שאינו נושא באחריות של פסיקת הלכה נחשב להמון לצורך העניין. לא בושה להיות חלק מההמון - מדובר בכל מי שלא ראוי להורות, וכידוע כתר תורה נתון לכל ברמה העקרונית. אם מדובר בלומד מתוחכם שאינו פוסק, הוא מן הסתם יבין את ההסתרה בעצמו.

אני לא חושב שבימינו לא ניתן להסתיר. אולי לא ניתן להתעלם מדעה כזו או אחרת, אבל המשקל שניתן לה בקרב הפוסק והמוטיבציה שלו לעקור אותה בהחלט משפיעות על ההמון.

דומה, שלאור מסקנות הדיון, יש להפוך את עצכ"ח    לפורום סגור.

מימוני.

כמדומני שתתכן עוד סיבה להסתרת דברים ששונה מהסיבות שכתבה.

לעיתים ההמון מאמין בהזיות שמביאות לו תועלת רבה, ואם אני איידע אותו בכך שהם הזיות אני אגרום לו נזק.
זו מעין הכללה של הסיבה שכתבת לגבי דברים המותרים ונהגו איסור, שאם אתיר להם יבואו לזלזל בכל הדינים שנהגו בהם עד היום ולא רק במה שהתרנו להם כעת.
וכך אף לגבי דברים נוספים כגון אנשים שמאמינים בכל מיני רפואות אליל למינהן (הומופתיה,דיקור סיני, מגנטים ושאר מריעין בישין ). כידוע פלצבו מועיל באחוזים גבוהים מאוד ואם אני אגרום לאנשים לא להאמין בזה אני אקשה על תהליך הריפוי שלהם, ולכן כאשר אנשים שאולים אותי על דברים אלו אני לא אומר דעתי בנושא.
ועוד דברים מהסוג

לנושא המקורי של האשכול יש עניין להביא קטע מדברי   הנוב"י לגבי היתרו המפורסם  בגילוח בחוה"מ ע"י פועל שאין לו מה לאכול.

"זה שנים רבות כמו י"ב או ט"ו שנים נשאלתי דין זה הלכה למעשה לאחד שהיה נחוץ לו הגילוח בחוה"מ. ובררתי אז דין זה ורשמתי לעצמי ולהנשאל הסתרתי הטעם ותליתי לו כאילו הוא הוראת שעה. ואמרתי לו מה שהתרתי לך היה לי טעם שהיה שייך רק בפעם ההיא ולא לעתיד והעלמתי ההיתר ממנו.

ואמנם טעמי היה לא בשביל חשש של מעלתו שיקילו גם בענינים אחרים אבל היה טעמי הואיל במקומות אחרים נכשלים בהשחתת זקן בתער שהוא חמשה לאוין ולמה אפתח להם שערי ההיתר בחוה"מ ומי יתן למצוא מקום להחמיר בכמה זמנים.

 וכמו שנה קודם שהתחלתי להדפיס ספרי והתחלתי לסדר ולחפש באמתחות הכתבים שלי את כל התשובות גמרתי בלבי להעלים תשובה זו ושלא להדפיסה מטעם הנ"ל.

 אבל כאשר עיינתי בזה ראיתי בלבי אדרבה לאידך גיסא בשביל שהדור פרוץ בדבר הנ"ל טוב יותר לפרסם היתר הנ"ל והטעם כמוס בלבי ולא אוכל לגלותו אם יפציר לא אשיב.
 
ואני שוקל הדבר בדעתי כמאמר ריב"ז אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר ושום אחד מהקדמונים לא עלה בלבו דבר זה וצריך אני ג"כ להעלים מה שהעלימו הם. אבל עכ"פ הכרעתי שפרסום היתר בחוה"מ יש בו מצוה רבה וגדר ומשמרת לתורה לפריצי הדור. ודי בזה כי כבר אמרתי אם יפציר לא יועיל."

(שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-או"ח סימן צט)