|
|
| נשלח ב-26/3/2006 02:40 |
 |
| |
אם הוא חושב שמותר לו לשקר, אז ייתכן שגם הנימוקים שהוא מביא כדי להצדיק את דבריו אלה הם
נימוקים שקריים.
אני לא יודע אם לפוסקים מותר או אסור לשקר, אבל עצם העובדה שיש פוסקים שחושבים
שמותר להם לשקר, מעמידה בספק רב את כל הטענות שלהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2006 08:24 |
|
| |
.
רק לי נראה שהדיון שלכם מתנהל בכרתים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2006 00:01 |
|
| |
מואדיב,
מה פתאום? (זה עצמו שקר. ואולי דווקא מה שבסוגריים?)
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2006 23:38 |
|
| |
ועכשיו ברצינות: נראה לי שצריך להבחין בין הסתרה לבין שקר. ממילא אי אפשר להגיד להמונים את
כל האמת, כי התורה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים"; ולכן בכל מקרה צריך לקבוע
סדרי עדיפויות - מה ללמד קודם, מה ללמד אחר-כך, ומה לא ללמד בכלל.
אבל אם מישהו בא ושואל ספציפית על הלכה מסויימת, לדעתי אסור לשקר, חייבים להגיד לו את האמת
(ושלא כדברי הרב הנקין).
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2006 00:25 |
|
| |
ומה עם הלכה ואין מורין כן? עיין לדוגמא הל' יו"ט סימן תק"י. ושאלתי אצל מורה הוראה איך הוא פוסק כשמגיע שאלה כזו? וענה או שאומר אני יודע או שאומר לבדוק בעצמו בשו"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2006 10:27 |
|
| |
זה עדיין לא אומר שמותר לשקר ולהגיד את ההיפך מההלכה. מותר לכל היותר להתחמק מתשובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 03:36 |
|
| |
חברים,*:namespace prefix = o />
תרשו לי לגלות לכם את מסתרי ההלכה, ולחשוף עוד כמה סודות מחדר המיטות של הפוסקים:
א) במקור אין חובה לחבוש כיסוי ראש לגברים, אלא ממידת חסידות.(אם כי, בניגוד למה שסבורים רבים, זה לא מנהג חדש כל כך ומופיע כבר בטור).
ב) אין חיוב ללבוש ציצית, זו רק מצוה קיומית ולא מצוה חיובית, ומי שלא לבוש בגד ארבע כנפות – אינו מחוייב בה.
ג) יש שיטה בגאונים שאין להניח תפילין, זולת צדיקים ותלמידי חכמים, מחשש גוף לא נקי.
ד) אין חיוב תפילה במניין. החובה, אם בכלל, היא חובת הציבור ולא חובת היחיד. והוא הדין בקריאת התורה.
ה) מותר להתפלל בכל לשון.
ו) מותר לספר לשה"ר על אפיקורסים (ראו הוזהרתם…)
ז) לכמה דעות באחרונים מותר להדליק חשמל ביו"ט, ולדעת רש"ז אוירבך גם בשבת – אם מדובר במכשיר שאיננו מפיק אור, חום או קול.
ח) מותר לכבות את נרות חנוכה אחרי שדלקו כשיעור.
ט) אין חובה בחז"ל או בראשונים להתענות בתענית אסתר.
י) ומענייני דיומא: חמץ בפסח פוסל בכלשהו רק בתערובת שנעשתה בפסח עצמו, בעוד שבתערובת
שנעשתה לפני הפסח הריהו מתבטל בששים כרגיל.
לא צחוק, הכל אמת (רק אולי הניסוחים קצת גסים ולא-מדוייקים). ויש עוד, ולא מעט!
נו, אפשר לחגוג על זה, לא? תהיה אחלה יהדות, לא?
התשובה: לא. ההלכה היא פוזיטיביסטית, ומה שנתקבל – הופך להיות מחייב, וצריך נימוק ב"משקל כבד" כדי לסטות ממנו. ולא משנה מדוע התקבל מה שהתקבל, אם גדולי הפוסקים סמכו ידיהם על כך (ולו גם בשל טעמים של "מדיניות חברתית"; אנחנו אוהבים את שיקולי המדיניות כשהם פועלים להקל, אבל סולדים מהם לפתע כשהם באים להחמיר).
לכן פוסקים שנמנעים מלחשוף את שיטות שיש בהם כדי לאפשר קולא אינם "משקרים"; הם מודיעים לפונה את ההלכה הפסוקה, בשורה התחתונה שלה, וזה עיקר תפקידם. (השורה התחתונה היא מה שהוכרע בפועל, ולא משנה אם מכח מנהג, מכח הכרעה שרירותית, מכח שיקולי מדיניות או מה שלא יהיה).
פוסק 'משקר' רק אם ההלכה אומרת 'מותר' והוא אומר 'אסור' או להיפך. הוא אינו מחוייב למסור לפונה על כך כל דעה חולקת, אא"כ הפונה שאל על כך. הדעה הדחויה שמורה לשעת הדחק וכדומה, והפוסק עצמו הוא שמוסמך לקבוע אם היא מתקיימת או לא.
ומעל לכל, ברור שכל יחיד שירצה לגשת אל ארון הספרים וללמוד כל סוגיה על מקורותיה – יתוודע בקלות אל ההלכות המוסתרות; אם הוא "יהודי נאמן" – הידע החדש לא ישנה לו מאומה, כי גם אחריו הוא יידע שמה שמחייב זה מה שהפוסק מכריע.
תוקן על ידי - אידך_גיסא - 04/04/2006 3:53:46
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 03:57 |
|
| |
נ.ב.
יש מקרים שבהם פוסקים מסתירים דווקא את האיסור, משום "מוטב יהיו שוגגין"; גם זה "שקר"?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 11:03 |
|
| |
אם הם אומרים שזה מותר, אז זה שקר. אם הם לא אומרים שום דבר, אז זה לא שקר, אלא רק הסתרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 12:00 |
|
| |
אידך
כתבת:
"רק אולי הניסוחים קצת גסים ולא-מדוייקים"
זה לא "אולי". זה ודאי.
זה גם לא "קצת".
אולי בכל זאת צדקו אלה שאמרו:
"חכמים הזהרו בדבריכם"?
או שומר פיו ולשונו וכו'?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 13:11 |
|
| |
א) במקור אין חובה לחבוש כיסוי ראש לגברים, אלא ממידת חסידות.(אם כי, בניגוד למה שסבורים רבים, זה לא מנהג חדש כל כך ומופיע כבר בטור).
*:NAMESPACE PREFIX = O /> מי לא ידע ?
ב) אין חיוב ללבוש ציצית, זו רק מצוה קיומית ולא מצוה חיובית, ומי שלא לבוש בגד ארבע כנפות – אינו מחוייב בה. אלא שבעידנא דריתחא ענשי עלה. (כך הבין כנראה רבינו יונה)
ג) יש שיטה בגאונים שאין להניח תפילין, זולת צדיקים ותלמידי חכמים, מחשש גוף לא נקי.
ולכן אין מניחים כל היום.
ד) אין חיוב תפילה במניין. החובה, אם בכלל, היא חובת הציבור ולא חובת היחיד. והוא הדין בקריאת התורה.
יש לחזר אחריה ד מילין.
ה) מותר להתפלל בכל לשון.
אנו ממילא דוברי שפת הסידור.
ו) מותר לספר לשה"ר על אפיקורסים (ראו הוזהרתם…)
אתה חי בחברה אפיקורסית? אולי עצכח ? אז מותר בכלל לספר לשון הרע על ניקים.
ז) לכמה דעות באחרונים מותר להדליק חשמל ביו"ט, ולדעת רש"ז אוירבך גם בשבת – אם מדובר במכשיר שאיננו מפיק אור, חום או קול.
לא כולל כל מכשיר שיש בו גוף שמתלהט, נוגע כנראה רק למופעל על ידי בטריה.
ח) מותר לכבות את נרות חנוכה אחרי שדלקו כשיעור.
תפדל, כמה עולה אצלכם שמן ? היית כבר מבשר שלא צריך שמן זית.
ט) אין חובה בחז"ל או בראשונים להתענות בתענית אסתר.
מנהג המובא ברמב"ם, מצטער פטור וכן עמא דבר.
י) ומענייני דיומא: חמץ בפסח פוסל בכלשהו רק בתערובת שנעשתה בפסח עצמו, בעוד שבתערובת שנעשתה לפני הפסח הריהו מתבטל בששים כרגיל.
כך פסק הרמ"א לקולא אך רק לח בלח.
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 17:38 |
|
| |
איד"ג,
הדוגמאות (חלקן נדושות למשעי, יש לומר) שהבאת 'נוצרו' במציאות של עם ישראל כעם התורה כשהוא מרוכז בקהילות גדולות ומשמעותיות שמונהגות ע"י פוסקי הלכה מקובלים וברורים, כאשר העיון בספר חסום בפני רוב הקהל.
מה בין זה לבין המציאות העכשווית, כאשר אין כל כפיפות קהילתית ומסורות אחידות, וחוגים מתחרים ביניהם על מספר החומרות שהם יצליו להחיות?
כשרב אחד פוסק שאסור באיסור גמור להשתתף בשמחה משפחתית נטול מחיצה בין המינים, ורב אחר פוסק שעלינו לבנות חברה מעורבת מלכתחילה - ומצד שני ה'עמך' הלא-רבנים יכולים לרדת לעומקן של סוגיות, הדרך הסבירה ביותר היא לעשות את זה ולברר בעצמך עד היכן שידך משגת.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 19:52 |
|
| |
מאיר
לגבי אות ז - ראה ספרו של הרב משש לגבי מנהג מרוקו, עיי"ש - אני מסתיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2006 20:54 |
|
| |
יש סיפורים שיש בהם כדי לשמש תפקיד חשוב בהעברת תכנים עמוקים.
סיפור פולקלוריסטי נמצא אתי מילדותי, והוא מהווה כל השנים קו מנחה בהבנת הבעיה הזו.
מעשה באשה הבאה לרב ובידה עוף שנפלה בו שאלה. הרב מעיין בעוף, ומתחיל לדון בקול בינו ובין עצמו בפרטי הבעיה. והרי הוא אומר, הנה יש כאן מקרה שאמנם לפי הרמב"ם ועוד וכן בשו"ע, אי אפשר להתיר, אבל מצד שני לפי דעת הראב"ד אפשר להתיר מקרה כזה, וכן הוא ממשיך הלאה.
לפתע רואה הרב את האשה אוספת את העוף ומתחילה לצאת, ומודה לרב. נזעק הרב אבל עדיין לא פסקתי לך, ועוד לא סיימתי לעיין בדבר. אומרת האשה: רבי, די לי שהבן שלי יהיה כמו הראב"ד, לא צריך שיהיה רמב"ם . . . !
המעשה נשמע קצת כהלצה, אך יש בו עומק, ואפילו קצת היסוס, הלא לפי דעת אשה זו, ולדעת כולנו הראב"ד היה גדול מאוד, ולו נניח שהרמב"ם אוסר, אבל הוא מתיר, ויש לו כתפיים. אמנם יש דרכי פסיקה וספרי פסיקה מאוחרים, ולכאורה לאחר שפוסקים כפלוני, אין לעשות כלל כדעה שנדחתה. מאידך מדוע בחומרות מעוררים לפעמים דעות יחידאיות ודעות דחויות והופכין אותן לא רק למידות חסידות אלא זה הולך ונעשה כנוהג מקובל, שמתפשט, עד שאיש אינו יודע כבר שאין בזה אלא החייאת חומרה שנדחתה מהלכה . . .
קחו למשל, ההקפדה על אכילת מצה שמורה בכל ימי חג הפסח, כמה יודעים שמנהג זה הוא פרי עשרות השנים האחרונות. לפני כן רק יחידים מחמירים וחסידים גדולים היו מקפידים על 'שמורה'. בעבר יהודי מקפיד ומחמיר היה מכונה א'שמורה איד. אפשר שאיכשר דרא ונתרבו המקפידים והמחמירים.
הוא הדין להקפדה לאכול רק 'בשר חלק', שהיתה בעבר נחלת יחידים, מחמירים ופרושים במיוחד. היום אין יודעים כבר שכל המושג הזה 'חלק' שייך רק לתחום צר אחד. היום יש כבר במבה גלאט, וכיו"ב.
סיפור שני.
מעשה בעיירה יהודית של פעם, ובעצם יום השבת חלה יהודי ומצבו היה חמור. הרופא המקומי או הכפרי כמובן אינו יודע מה לעשות והוא מצווה להעביר את החולה בדחיפות מיד לבית חולים בעיירה הסמוכה.
באים בזריזות יהודים לביתו של העגלון היהודי היחיד בעיירה, ואומרים לו שמע נא 'נאחעם(נחום)'יש יהודי חולה מסוכן ויש להסיעו מיד לבית החולים. יוצא לו נאחעם וידיו על אחוריו, ואומר להם יהודים מה קרה לכם, שבת היום, בשבת לא נוסעים. אומרים לו היהודים, אבל זה חולה מסוכן והרב פסק שחייבים להסיעו מיד. צוחק לו נאחעם ואומר, מה הסיפורים האלה, היום שבת ובשבת לא נוסעים. אבי היה עגלון כל ימיו ואבי אביו היה עגלון כל ימיו וגם אני כבר עובד בזה עשרות בשנים, ולא שמענו מעולם שנוסעים בשבת, לכו לכם ובואו במוצאי שבת.
רואים שאי אפשר על עקשן זה, רצים ומזעיקים את רב העיירה, שמטריח עצמו ובא לבית העגלון בכל הדרת שנות השיבה שלו, והוא עומד בזקנו הלבן הארוך ומסביר לעגלון שיש להסיע את החולה, והעגלון בשלו, מתווכח וטוען רבי כל ימי אני יודע שבשבת לא נוסעים. רואה הרב שאין ברירה והריהו גוזר עליו בתקיפות בגזירת רב בשפה ברורה שגם עגלון יוכל להבין. העגלון כמובן נכנע, והוא נכנס לביתו ומתחיל לארגן לו את צרכי הנסיעה.
הרב לא עזב את המקום עד שיראה את העגלון נוסע, ופתאום אומר העגלון רבי מוכרחים לזפת את הגלגלים, בלי זיפות אי אפשר לנסוע. אומר לו הרב: זפת אבל מהר. אחר זמן מה אומר העגלון לרב, אבל בלא שוט הגון אי אפשר לנסוע, האם אוכל להתקין לי שוט, כי הקודם כבר לא משמש היטב. אומר הרב עשה לך שוט אבל סיים כבר.
נזכר העגלון ואומר: רבי, בלי מקטרת הטאבאק שלי פשוט אי אפשר לנסוע, כי כך סדר הנסיעה, שהוא מעשן את מקטרתו. רואה הרב שאין ברירה ואומר לו, מותר לך מותר לך, קח את מקטרתך, עשן אבל סע כבר.
יוצא העגלון עם כל הציוד מתיששב על דוכנו מניף את השוט, ופתאום זוגתו היקרה, זועקת מתוך הבית, נאחעם, עכשיו הוא הזמן, אל תיסע עד שהרב יגלה את כל מה שמותר . . .
עינא פקיחא ונהורא מעליא
|
|
|
|
|
|
