חבר חדש: עד היכן חובת ההשתדלות

חבר חדש ברוך הבא אל הפורום. העלית שאלה חשובה מאד. כמדומה שיש כאן שני רבדים שיש לדון בהם, והתחלנו בשני. א. האם יש חובת השתדלות, או שמא יש להפקיד הכל בידי שמים? ב. לפי הצד שיש חובת השתדלות, איך ידע אדם אם בשמים מרוצים ממעשיו אם לאו? לגבי השאלה הראשונה, הרי היא כבר נידונה בכמה וכמה אשכולות. כמובן, יש בדבר מחלוקת. יש כאלו שסברו כי חובה על האדם לפעול בעולם. לפי פשטות הדברים, זו סברה ישרה וכך נראה מן הכתובים. הגרי"ד סולוביצ'יק אף איפיין זאת כאחד מתפקידיו של האדם בעולמו, כמדומה אצל מי שהגדיר בתור "איש ההדר". ועל זה נאמר "כבשו את הארץ ורדו בה". בדומה לכך יש הערה מפורסמת בשם הגרי"ז. הוא התייחס למעשה המפורסם של יוסף, שביקש בבית האסורים מן השר שיזכיר אותו לפני המלך., לאחר שישוחרר. ואף ביקש זאת פעמיים. חז"ל אמרו כי בשל שביקש פעמיים, נידון לשנתיים המתנה בכלא. שאל הגרי"ז: ואילו היה מבקש פעם אחת. התשובה שלו היתה כי זה בדיוק מה שהיה נדרש מיוסף. השתדלות, אך לא יתר על המידה. אמנם יש גם גישות אחרות. גישת הרמב"ן היא שההשתדלות היא כנראה עונש על האדם. גישה דומה מצויה בחסידות בשיטות מחשבה מסויימות, לפיהן כל ההשתדלות היא מיותרת ואף עבירה. למעשה, הכל בידי שמים, והאדם רק בוחר את התייחסותו. מה שאנו מדמים לעצמנו כהשתדלות אינו אלא טעות אופטית. נושא זה נחקר בשעתו, אם גם במבט חיצוני, בידי חוקרת מן האוניברסיטה העברית, במחקר על החסידות והקוויטיזם. הקוויטיזם זו גישה שטוענת בדיוק כך, שאין השתדלות והכל בידי שמים. סיכמתי בקצרה את הנושא הרחב הזה, מפני שהוא תשתית לדיון שלנו. מתוך השאלה ברור כי ההשתדלות היא חובת האדם. ב. כיצד ידע האדם שההשתדלות נכונה וראויה? אולי להפך, אולי עליו לוותר על תוכניתו? אני מרשה לעצמי להעתיק מדברי אחד מחשובי הפורום שפירסם דברים במקום אחר. אני מעז להעתיקם עוד לפני בקשת הרשות, והם מאלפים ביותר. כשיתן רשות, אזכיר את שמו הנכבד עליהם. וזו לשונו: הרב יוסף ליס זצ"ל באחד ממאמריו מביא שני מעשים שאירעו עם ה"חפץ חיים", במקרה אחד הוא עסק בכתיבת חיבורו הגדול ה"משנה ברורה" ותכפו עליו קשיים וצרות בפטירת בנו אהרון ואירועים אחרים, הוא הגיב "השטן רוצה להפריע לי ולנצחני אבל אני לא אכנע לו", המקרה השני היה בהכנתו לעלות לארץ ישראל כשאף נרכשה עבורו דירה בפ"ת ולפתע חלתה בתו הקטנה הרבנית זקס, תגובתו הייתה "מהשמיים מעכבים אותי" וביטל את תוכניותיו. לפי מה החליט הח"ח מתי ההפרעה היא מהשטן ומתי היא סימן מהשמים? עד כאן השאלה. והוא השיב לעצמו: אינני בא להשיב על כך תשובה, אלא להדגים כיצד האדם קובע למעשה את התייחסותו למאורעות שפוקדות אותו. אם מראש האדם בטוח בצידקת דרכו, דבר לא יוכיח לו שהוא טועה. אם הוא באיזשהו מקום מסופק האם דרכו נכונה, הוא עשוי לפרש מאורעות שונים כהוכחה שעליו לשנות את דרכו. אך אם, כמו השואל, אין לנו דבר ברור בזה, כיצד נדע אם ההשתדלות נכונה או לאו? נראה לי שהתשובה היא שבעולם הזה אין לנו ודאויות. מצד שני, גם לא ברור לי שתחום ההשתדלות בנושאים שונים שייך לעולם ההלכה, לאיסור והיתר. יש דברים שהם נתונים לשיקול ובדיקה, ואינם שאלה הלכתית או הנהגתית אלא במובן רחב יותר של המילה. מה יעשה אדם? יבדוק ויבחן. אם המטרה היא טובה ומוצדקת, ואם ההשתדלות אמורה להצליח באופן סביר, שימשיך. ואם לא, אפשר שעליו לוותר. כללי מדי? בוודאי! הרי אי אפשר לתת תשובה מפורטת יותר ללא פרטים ענייניים. ואולי כן? יבואו חכמי הפורום ויוסיפו משלהם. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

לאחר קבלת רשות אני שמח לציין שהדברים הם מפרי עטו ומקלדתו של בן ציון כהנא. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

אני לא ממש מבין את השאלה.

מה ביחס ללימוד תורה, שכשאדם לא רואה ברכה בלימודו עליו לעזוב לטובת עיסוקים אחרים (מעבר לקביעת עיתים)? ממתי הוא יודע שאכן לא יראה ברכה (ושיעור חמש שנים הוא לא רלוונטי כקריטריון חד, שכן לא ברור אלו חמש שנים? באיזה שלב? באיזו רמת אינטנסיביות?)?
הרי שאלה זו נוגעת לכל החלטה, בלי קשר לרצון השמים או לחובת ההשתדלות. ואם אין שמים בכלל, ממתי אני יודע שדרך כלשהי מתאימה לי ודרך אחרת לא? ממתי אני יודע שעסק כלשהו שיצליח לי או לא? מתי לעזוב ומתי להמשיך?
על כן לא הבנתי מה ייחודי בשאלת ההשתדלות לעניין זה? ברור שצריך לעשות את מה שנכון ולא את מה שהשמים 'מנבאים' לי.

השאלה הזו מזכירה לי קלוויניזם פרוטסטנטי, לפיו הכל קבוע מראש ע"י הקב"ה, אך מוטלת על האדם החובה להצליח, וכך להוכיח למפרע שהקב"ה בחר בו ובמעשיו. גם שם זה נראה לי אבסורדי, וכך גם כאן.
אדם אמור לעשות את מה שנכון, ומה שהקב"ה מטיל עליו (ואת מה שהוא בוחר בתוך המסגרת הזו), ולא את מה שהשמים 'החליטו' עבורו או 'מבצעים' עבורו. הוא לא צריך לקלוע לדעת הקב"ה בנבואה, אלא לעשות את מה שנכון.
אין בכך פתרון להכרעה מהו הנכון, אבל בשום תחום אין לכך 'פתרון בית ספר'. מיכי

מיכי איקון ירוק. מה שרציתי לומר ביטאת נפלא בדבריך. אמנם, כדאי להתבונן גם בצד השני. נראה לי שבעל השאלה סבור שיש מקום לאדם לבדוק את מה שקורה לו כנגד מה שמצפים ממנו מן השמים. ויש כאן שתי הנחות חזקות למדי: א. יש משהו מסויים שמצפים ממנו בכל מקום משמעותי וחשוב בחייו, ואולי בכל פינה. ב. המשהו הזה ניתן לזיהוי. כנראה על ידי מידת ההצלחה או הכשלון. השאלה היא רק אם אדם יכול לסמוך על הפרשנות האישית שלו. או שמא עליו לפנות למקור חיצוני, כמו אדמור. שהרי גם בתורה עצמה מצאנו הבטחה שיקום לנו מישהו כמו משה שיוכל לספק תשובות. יש מקום לפקפק בשתי הנחות אלו, ובוודאי שההנחה השניה נראית רחוקה מעולמם של חלק מהמשתתפים כאן. אך קשה בעיני לומר שהיא אינה מהווה חלק מן ההגות היהודית. האם היא אינה משקפת, למשל, את ההסתכלות של שיטות מחשבה חסידיות? שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מהות מידת הביטחון
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=163661 בברכה.

שלום חברים
אני המום ממידת העזרה לזולת שמתרחשת כאן
מיימוני תודה על הניסוח

ועתה לנקודה שרציתי לעלות:
שמעתי שכתוב (אשמח אם מישו יודע על זה)
בספר העיקרים שכאשר אדם רוצה לדעת האם ההשתדלות שלו בדבר מסוים זהו הדבר שבורא עולם רוצה ממנו יראה לפי ההצלחה, דהיינו אם הוא מצליח סימן שהקב"ה רוצה ואם לאו אז אין זה רצון השם.
וזה גם הסביר לי את תמיהתי במעשה דהח"ח אם הוא סבר שהוא צריך לעלות לארץ מדוע הוא נמנע בסופו של דבר?
אבל מצד שני אם התשובה על כך היא לפי דברי ספר העיקרים מדוע המשיך להוציא את הספר שלו אל עף ההפרעות

ובכן חברים מה עושים? יש כאן סתירה בעצם הסיפור של הח"ח

מי יכול להסביר לי?

               


("ישראל היום")