|
|
| נשלח ב-21/3/2006 13:32 |
 |
| |
ספר מומלץ על נוהברדוק, מבוסס על זכרונות אישיים,
'שבתי'
מאת שמואל בן ארצי
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2006 13:48 |
|
| |
הערה,
החתן המדובר הוא ר' אלתר שמואלביץ אביו של ר' חיים ראש ישיבת מיר.
הסיפור כפי שהוא מקובל העולם הישיבות שאכן אמר שיעורים בישיבה ופעם אחת האריך את השיעור לתוך זמן לימוד המוסר, על זה לא יכל הסבא לסלוח ודרש מחתנו לעזוב את הישיבה.
מאיר
תוקן על ידי - ymy33655 - 21/03/2006 13:47:27
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2006 14:00 |
|
| |
לפני שנים רבות קראתי את ספרו של דוד זריצקי "למעלה מן השמש".
זוכרני תיאור חי שהסופר מתאר את התבודדותו של ר"י בצריף במעבה היער, ואיך שבתו הקטנה באה לבקרו בצריף והוא לא עונה לה כדי לא לפגום את התבודדותו.
עד היום סומרות שערותי בזכרי את הזעזוע שאחז בי לתיאור הילדה הקטנה המתייפחת ביער ומתחננת לאביה שיענה לה, ואת המלחמה הפנימית שהתחוללה בלב האב שהקשה לבו כאבן ולא ענה לו, עד שילדתו חזרה הבייתה מאוכזבת ובוכיה.
אני מוכרח לומר, שבשעתו הכרחתי את עצמי לשוות בעיני לסיפור זה חוסר אמינות.
שכן תגובתי הרגשית , אם הסיפור הוא נכון היתה נוראה.
ר"י יצא לי מתואר בסיפור זה או כחולה נפש או כאדם אביר לב הרחוק מצדקה וחסד, שמידותיו ההיפך מחמלה ורחמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2006 14:18 |
|
| |
בעל בעמיו ,
זכרונות אישיים כתב גם השופט לשעבר פרופ' משה זילברג . קראתי כד הוינא טליא ב"פנים אל פנים" מאוחר יותר נכללו בקובץ מאמריו "באין כאחד" ולאחרונה ב"ישיבות ליטא" - פרקי זכרונות . שמואל בן ארצי הוא , אגב , חותנו של בנימין [ביבי] נתניהו .
אידך ,
אין הכרח לניהול דיאלוג "מתפלמס" עם ניטשה . ראה מאמרו המעניין של פרופ' יעקב גולומב על יחסו של ר' הלל צייטלין הי"ד לניטשה , בגליון האחרון של "דעת" [56]
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2006 16:37 |
|
| |
הסוקולובער אמר ווארט כתוב "אמר נבל בליבו אין אלוקים" נבל זה ר"ת
נובהרדוק ברסלב ליובאביטש.
ואני מפרש ולמה כל זאת, כי הם שמו עצמם בראש ולא את הקב"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2006 21:45 |
|
| |
אף אענה אני בתריה ואומר שכתוב "אמר נבל בליבו אין אלוקים" - אמר נבל שב"לב" (ליובאוויטש/ברסלב) אין אלוקים.
ולמה כל זאת, כי הוא שם עצמו בראש ולא את הקב"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 01:42 |
|
| |
כך כותב דב כ"ץ על פרשת ר' יוזל וחתנו:
"רמ"ים מיוחדים לא מינה ר' יוזל בישיבתו. סיבת הדבר לא ידועה, יש לשער שלא רצה שיתבצר בישיבה כוח אישי חשוב בלעדו, העלול במשך הזמן להפריע לו לנהל את הישיבה כפי שיטתו ורוחו. דרכו במשך כל ימיו היתה, לא לתת לשום רשות אחרת להתערב בעניני הישיבה ושהכל יהיה נתון רק בידיו הוא, כדי שיוכל להנהיגה ולהדריכה כפי חפצו. במינוי ראש ישיבה, שצריך להיות אישיות תורנית חשובה, היה מקום לחשוש לצמצום עצמאותו וסמכותו. (תנועת המוסר ד, עמ' 165)
הן נעקריטש והן זאקס מתעלמים מהפרשה שהיתה לר' יוזל עם ישיבת ר' מנחם קרקובסקי בנובהרדוק, (שעלה על כס הרבנות אחרי הרב עפשטיין).
ברור למדי שר' יוזל התנהג לא פעם כאיש מדון, והביוגרפים אינם מסתירים זאת. היתה לו יד בארגון המהומות האלימות בין תלמידי ישיבת קרקובסקי בנובהרדוק לבין תלמידי ר' יוזל, (ראה כץ, 170, כיצד מרד בגלוי ברב קרקובסקי וציווה להוציא בכוח את תלמידי קרקובסקי מבית הכנסת)
ראה עוד כץ שם, עמ' 268, תפיסת בית הכנסת, גירוש התלמידים, נכנס בויכוחים חריפים עם אנשי הרב, נזף באחד ממחזיקי הישיבה, באחד הרמ"ים שהמליץ על בחור להיתר הוראה, התקוטט עם גבאים שסרבו לאכסן את תלמידיו בבתי כנסת בשנות המלחמה)
לא מפריע לי שהיו מאנשי המוסר שהתנהגו פה ושם כמו בני אדם, כלומר נקמנים ונטרנים. הרי המוסר בעצמו טוען כל הזמן שה'נגיעה' אין חקר לה, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. באוזניים רגישות ניתן לשמוע כאן הודאת בעל דין שהמוסר אינו מרשם בדוק לכל מכה. היו מאנשי המוסר שהרשו לעצמם לתבוע מאחרים תביעות בלתי אפשריות, כשם שתבעו מעצמם. לפעמים לתביעות אלה היה אופי מגונה ביותר, ובעיני העם שבשדות היה זה נראה כחילול שם שמים ממש. הכרתי אנשים כאלה, ולא אאריך.*:namespace prefix = o />
נובהרדוק ודרכי הלימוד:
כותב כ"ץ: בתחילה חשב, כפי שמספרים, לשמש בעצמו כראש הישיבה וכבר החל לדרוש בה חידושי תורה. לשם התמחות בזה, שהה זמן ידוע במחיצתו של ר' חיים סולובייציק מבריסק, כדי לקלוט את שיטתו הלימודית. מתוך הנסיון נוכח שאין בכוחו למלא את שני התפקידים כאחד... והסתלק מרעיון זה. חילק את הישיבה לחבורות בראשות אברכים או בחירי תלמידים. (תנועת המוסר, ד, 165) בתקופה שהלך כהנמן לנובהרדוק, מינהו הסבא ל'ראש חבורה', בתור בחור למדן בוגר טלז.
אם זה נכון, למדנו מכאן כמה דברים:
א' - ההכרה שיש לטפח למדנות בישיבתו, ככל הישיבות האחרות. כנראה לא רק בשביל תדמית, אלא כדרישה מהותית להקרא 'ישיבה'.
ב' - ההכרה בשיטתו של ר"ח מבריסק, בתקופה זו של מחציתה השניה של שנות התשעים, וההכרה בחשיבות שילוב שיטת לימוד זו בישיבה.
ג' - ר' יוזל עצמו הכיר בכך שאינו נחשב ללמדן, בפרט לפי הדרך החדשה. מענין מה היה מעמדו בעיני תלמידיו בנושא זה. לא מצאתי עד כה בכתביהם של נובהרדוקאים דיבורים 'אפולוגטיים' נוסח סלובודקה וקלם המספרים על גדלותו הנסתרת בתורה של אדמו"רם.
ד' - התארגנות 'חבורות' ללמדנות בישיבתו ר' יוזל היתה כאופציה משנית וכדיעבד. מה שבסלובודקה חשבו שראוי להעשות לכתחילה.
אם ניתן לדבר על תנועת המוסר כ'תנועה' במונחי ימינו, הרי שזו נובהרדוק. עם פירמידה מנהיגותית מוסדרת, 'קונגרסים' שנתיים (כולל 'צירים' ונציגים מכל סניף) כתבי-עת, דיווחים מהשטח מהנעשה בסניפים השונים, דברי הספד והערצה למייסד בכל גליון, ובפרט לקראת יום השנה שלו. אמרות קצרות משמו ומשם גדולי מוסר אחרים.
נובהרדוק ו'רוח הזמן':
היו לנובהרדוק כל הסממנים של תנועה מהפכנית: תעמולה פנימית ספרותית, כתיבת והפצת מאמרי ר' יוזל בכל הסניפים בידי ר' יצחק ולדשיין. אידיאל מרכזי כמניע, שליחות כחוב קדוש: 'כולנו שגרירים', להיות עזי-נפש, לרכוש התלהבות ועקשנות. עבודה בתאים 'חבורות', הימנונים, סיסמאות, חשיפה נפשית הדדית ב'בורסה', ניהול פנקס פעולות, לימוד תורת הנאום, סיסמאות מנחות (כץ 245). ר' יוזל בעצמו הודה שאימץ כמה מפעולות המהפכנים ברוסיה - כץ, עמ' 243, וינטרויב, עמ' קעא, בנוגע ל'בירזה'.
כך גם משה זילברג:
טעות גדולה תהיה בידינו, אם לא נזכיר בתנועה זו את אותות הזמן, אם לא נעמוד על הקשר המקשר את האידיאולוגיה הזאת עם המהפיכה הרוחנית של הדור. זאת היתה ישיבה בעלת אידיאולוגיה כזאת, עם ההתלהבות והמהפכניות שלה, וביחוד עם אותו יחס הזלזול כלפי "הבורגניות", כלפי הצורות המקובלות של החיים שלנו. ההבדל היה בנוגע לתוכן, בנוגע לנושא המהפיכה. שם – משטר חברתי כלכלי חדש, וכאן – משטר אינדיווידואלי רוחני חדש. הצד השווה שבהם – השאיפה להפוך את הקערה על פיה, לעקור את המושגים המוסריים המקובלים, ובאמצעים ראדיקאליים, העומדים בניגוד גמור לכל מושגי האבולוציה וההתפתחות.
בן ארצי:
איש צלול ומצויין, רוצו לראות אותו, ולקרוא את ספריו (ובסדר הזה דווקא, ודי לחכימיא). משיחותי עמו אני תמיד מתרשם מחדש כיצד הנובהרדוקאיות לא יצאה ממנו, אפילו לאחר עשרות שנים של חיי חולין עדיין מורא נובהרדוק עליו. יש בו רגישות והתחשבות מיוחדת באנשים אחרים וברגשותיהם, מתוך שהוא רגיל לעסוק בנפשו שלו. התחושה היא שנובהרדוק שינתה לתלמידיה את מבנה הנפש, ופעלה פעולה פסיכו-קלינית עמוקה. בלשוננו: הם 'שרוטים' לגמרי, מתעסקים בעצמם באופן כמעט פתלוגי. בן ארצי הישיש בן התשעים, משוחח בחופשיות, מתוודה ומשתף ברגשותיו ללא עכבות.
עד כאן בנתיים.
על נובהרדוק והחסידות יש הרבה מה לדבר, ואכמ"ל. גם לבן ארצי יש מה לומר בענין, כמי שבא ממשפחה חסידית. לאחרונה נכתבה על כך עבודה יפה של סטודנט באונ' ותלמיד ישיבת שיח, אם יאפשר לי אציג ממסקנותיו כאן בהמשך.
תוקן על ידי - שלויימלע - 22/03/2006 1:49:13
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 03:43 |
|
| |
בדברי צבי קפלן (שיטין הוצאת "מורשת" עמ' ס"ה- ס"ג )- אפשר למצוא המחשה לדברי משה זילברג אותם הביא שלויימלע - [על "השאיפה להפוך את הקערה על פיה, לעקור את המושגים המוסריים המקובלים, ובאמצעים ראדיקאליים, העומדים בניגוד גמור לכל מושגי האבולוציה וההתפתחות. "]
בנובהדוק טפחו את הכרת ושפלות האדם, ההכרה כי עלול הוא לרדת מטה-מטה, בלכתו כסומא בארובה, אחר נטיותיו השפלות השוכנות בעמקי-נפשו, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי הוא "עיר פרא יולד". אין גבול לשפלותו, ואין קצה למעמקי-ירידתו. ואם רוצה הוא להינצל מכל זה, לצאת חופשי ממאסר-יצריו - עליו ללחום נגדם בשצף-קצף, בתוקף ועוז. - "לעולם ירגיז אדם יצר-טוב על יצר-הרע" - אז יוכל לנתק את כבליו מעליו. זהו - בקווים כלליים - מהלך מחשבתה של נובהרדוק. ועל מהלך מחשבה זה מבוססים גם דרכי-חינוכה, אשר הנם: הרגזת יצר-הטוב על יצר-הרע. יש ללחום ביצר הרע באמצעים רדיקליים. כל האמצעים - אף המשונים והמוזרים ביותר - כשרים הם. אם יש בהם ניגוד לאיזו מידה רעה וניסיון להכנעתה. אין ללחום ברע בכסיות של משי... אכן - זו דרכה של נובהרדוק, וכה נהגו בה ובבנותיה: הרגיזו את הטוב על הרע. גלו את כל הכעור והשפלות אשר באדם הכפות ליצריו, בזו אותם - את הכעור והשפלות הללו - בכל מיני ביזיונות, וחנכו את חניכיהם ל"הפקרות" (ביטוי נובהרדוקאי ידוע)... ההפקרות, נוסח נובהרדוק, היא הניגוד הקיצוני, להפקרות במובנה המקובל בעולם כלו. אם, במובן המקובל, פירושה של "הפקרות" הוא, היות האדם מופקר ליצריו הרעים, נכנע לשלטונם הבלתי מוגבל - הרי ה"הפקרות" נוסח נובהרדוק, פירושה: היות האדם מופקר לכל מיני אמצעים, שיש בהם משום ניגוד ליצריו הרעים, והיותו מתמסר לאמצעים אלה, בלי קץ ובלי-גבול.
הילל,
עד שאתה בא ליצחקומר בטענות למה שלא תבוא בטענות לרמב"ם - הוא ודאי היה מסווג אותם כחולי נפש :
והוא אומר את הדברים במפורש על כאלה שנקטו בדרכים דומות לאלה שנקטו בהם חסידי נובהרדוק. אלה שלא הוגדרו באופן פורמלי כלוקים בנפשם, ואינם מודעים למידה מסוימת של פגם בנפשם, אינם גורמים לזילות בסבלם של אלה שהשלימו עם מחלתם ומודעים לה .
ראה רמב"ם שמונה פרקים פ"ג ו פ"ד
תוקן על ידי - riv - 22/03/2006 4:12:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 07:53 |
|
| |
ריב,
זהו ערבוב מושגים. בלשוננו 'מחלת נפש' היא תווית קלינית. הפרעה. בלשון הרמב"ם מחלת נפש היא נפש חולה, כלומר לא שלימה ולא בנויה נכון. זה לא נאמר במובן הקליני. גם מידות מושחתות זו 'מחלת נפש' בשפת הרמב"ם. למיטב הבנתי יצחקומר לא דיבר על זה. לפי הרמב"ם חולה הנפש צריך לעבוד על מידותיו ולתקנן. בלשוננו הוא בד"כ אינו יכול לעבוד על המחלה בעצמו, אלא צריך ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר לקבלת סיוע.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 11:32 |
|
| |
כיון שנקלע לידי ספר זכרונות של יוצא ישיבות אירופה לשעבר, אני מעתיק מפרק שכתב על ר' יוסף
יוזל מנובהרדוק.
המחבר הוא יהושע אובסי. הספר יצא בהוצאת "אוהל", ניו יורק תשו.
נראה מן ההוצאה שהמחבר הוא דתי או חרדי, אך אפשר שהוא שייך למחנה ה"מזרחי" בגלל חיבתו
לרב ריינס.
לר' יוסף יוזל מוקדשים תשעה עמודים (קיט-קכז). הפרק מכיל שלושה חלקים: תיאור תנועת המוסר,
תיאורו של ר' י.י. ודברים ששמע מפיו על דרך הפסיכולוגיה.
בתחילת הדברים, מתאר המחבר את אופי החיים ב"קיבוץ" מזרח אירופאי. מסגרת עצמאית שבה
הצטרפו בחורים ללימוד תורה, כאשר בני העיירה היו מארגנים להם מזון, ולפעמים היו גם קיבוצים
שאורגנו בידי אנשים מפורסמים שחילקו להם תמיכה.
הפרק יעסוק בקיבוץ שניהל י.י. ב"נובוגרודוק" - האם זה שם אחר לנובהרדוק, או שמדובר בשני
מקומות שונים (סליחה על הבורות).
רעיון היסוד של תנועת המוסר, או "המוסרנות" בלשונו של אובסי, הוא "להכניס בקיום המצות את
הכונה והרעיון ולפתח באדם הרגשה דקה בהבחנת המידות ובמיצויין, כדי שידבק בכל כוחו בטובות
שבהן ויתרחק תכלית הריחוק מן הרעות שבהן" (עמ' קכב).
מצד שני, המוסרנים העניקו לתחום הזה "לבושים" שהשניאו אותו על הבריות. "רוח קדרות ושממון"
"מעטה זר, תמוה ובלתי אנושי". האנשים האלו "היו מתהלכים כמנודים וכנזופים בעולם י-ה, רואים
תמיד את הגהנום הפתוחה לפניהם ומחטטים ומגרדים בעמקי נשמתם, בודקים בה כל קמט ומעבירים
בכור הבחינה כל הרהור חולף ומחשבה קלה, שמא יש בהם נדנוד של חטא". (שם).
אובסי מכנה זו "חששנות חולנית" ואומר כי היא "הפכה את חייהם למקור של ענויים" (עמ' קכג).
אני מפסיק את ההעתקה כדי להתייחס להערתו החשובה של מיכי. מיכי הבדיל בין חששנות שנובעת
מאופי ואישיות, שמוגדרת אצלנו כפתולוגיה של הפסיכולוגיה, לבין חששנות שנובעת מאידיאולוגיה
ודרך חיים. זו פחות חמורה.
מיכי ודאי צודק, אולם עדיין יש כאן פתולוגיה. יש כאן היצמדות ביודעין לדרך שהינה פתולוגית
ושלילית.
אני מצטט דוגמא נאה של אובסי. "גם בשעה שהם בוכים על גלות השכינה, הם חוששים שמא אין
בכייתם לשם שמים ויש בה איזו כוונה זרה...".
כאן יש מקום לניתוח רחב של השתתפות כוונות נוספות, מודעות או בלתי מודעות, במעשי האדם.
אבל נניח לשאלה עמוקה זו לתגובה אחרת, ונחזור אל המקור שממנו אני מצטט.
אובסי מבדיל בין שתי כיתות. אלו שהיו מוזרות בהנהגתן (אולי כעין חסידים הראשונים של הקליסקר
שהיו עומדים על הראש?) לבין אלו שהיו מקפידות על מראה חיצוני מהוגן כדי למשוך אליהן אחרים.
הללו "הסתירו את התולעת המכרסמת במעמקי נפשם".
באותה עת שהיה בנ., כותב אובסי, הקיבוץ היה קרוב לסוג ב'.
מפתיע?
על י.י. כותב אובסי שהיה מנהל ולא ראש מתיבתא (קכג). את ידיעתו בתורה הוא מאפיין "כשל רב
בינוני". הוא לא שח שיחת תורה אלא לעתים רחוקות, ומעולם לא הטעים את הצד הלמדני שלו. מה
היו תפקידיו? ראשית, פיקוח על אוסף הכסף וקביעת התמיכה לכל בחור לפי ערכו בתורו והשפעה
רוחנית מוסרנית.
כדי לאסוף כסף, היה משוטט בעים שונות ונפגש עם בעלי יכולת. בקיבוץ עצמו היה נושא לפעמים
שיחות במוצאי שבתות ומנהל שיחות נפש עם יחידים.
הוא לא קיבל משכורת קבועה, ונטל לעצמו מועט שבמועט. היה לפעמים מכבס את כותנתו בעצמו
כדי לחסוך כסף. במו עיניו ראה אובסי כיצד חילק י.י. את ארוחתו, שקנה בארבעים פרוטה, עם עוד
אחד לשם קימוץ.
הוא גם "הקשיח את ליבו מבני משפחתו שישבו אז בעיר אחרת". לעומת זה השקיע הרבה בבנית
מסגרות מוסר לא רק בעיירות קטנות אלא גם בערים הגדולות, כדי להילחם עם "תותחים כבדים"
ב"חומות החטא והטומאה" של השכלה ואפיקורסות (קכד -קכה).
אולם י.י. ידע לדאוג לצרכי אחרים, או לפחות לספק להם את מה שיאפשר להם להישאר במסגרת.
אובסי מספר כי בפגישתו הראשונה אמר לו י.י.:
אתה עושה רושם טוב במראיך. כנראה לא ידעת מחסור עד עתה. לפיכך הנני חושש מאד שמא תיפגם
בריאותך אצלנו". ואז התייעץ עם המשגיח "הנוכל לקבל עלינו אחריותו של צעיר זה". המשגיח לא ידע
מה לענות, ואובסי הבטיח כי יש לו הכנסה מביתו וכך התקבל ורוחו של י.י. נרגעה (קכא).
לגבי י.י. אישית מספר אובסי:
כשהלכתי בשנת תרס ללמוד שם, כבר שמעתי את הסיפורים המסופרים עליו. ציירתי אותו כאדם
צמוק ומצומק, לולב היבש, נזיר קיצוני, מרוחק לגמרי מהויות העולם... איש שלא מעלמא הדין.
אולם ר' י.י. האמיתי היה לגמרי אחר. ראיתי לפני אדם בעל זיו פנים ובעל תנועות חיות עם שביבי
משובה בעינים. כל הויתו הביעה שמחת חיים פשוטה, בריאה וטבעית, ששום ענני מוסר לא יכלו
להעיב עליה. הוא היה גם מעורב עם הבריות ויודע הליכות החיים".
מראהו הממשי הכחיש את הסיפורים עליו, מסיק אובסי (קכא).
מפתיע למדי.
למרבה הצער, זה כמעט כל החומר שיש אצל אובסי, פרט לסיכום שיחה אחת פסיכולוגית, שאותה
שמר לסוף הפרק ואני נוהג כמוהו.
זה היה במוצאי שבת בראשית. הזמן בין השמשות, שתורם לאוירה. זו היתה "מקשה אחת" שלא
כדרך הדרשנים. אמנם הסגנון היה להלביש את הרעיון בפרשת השבוע, אבל הפסיכולוגיה עשתה
רושם על אובסי.
הנושא היה יצרי אדם הקבורים במעמקי הנפש ופועלים בלא יודעין. במיוחד דיבר על יצר הקנאה.
דוגמא: נדנוד של קנאה בחבר יגונב אל לבו של איש בעטיו של שלישי שהעדיף את חברו עליו העדפה
קטנה "כחוש השערה" (צ"ל כחוט?).
הזכרון הזה נמצא מתחת לסף ההכרה. אבל אם יצטרף לזה דבר חדש, כשיפול דבר מה בין החברים,
למרות שמצד עצמו אינו ראוי להזיק, יצטרף אליו הנדנוד (במובן של דבר קטן בלשון הגמרא) והיכפך
את הגבשושית להר.
והמענין הוא כי בעל הנדנוד עצמו אינו מודע כלל מ"האורב היושב לו בחדר" כלומר בחדר הלב.
מכאן מגיעה שנאת אחים והפרת ברית חברים.
אובסי מציין כי ניסח את הדברים בלשון מודרנית, אך זה היה תוכנם ועומקם.
שוב, את הניתוח של הפסיכולוגיה של י.י. והמוסר אשאיר לתגובה אחרת.
כדי לקשר זאת לפרשת השבוע, טען י.י. כי זה מסביר את תגובת קין. תחילה היה לו קורט של קנאה
בגלל המנחה. ואז, בשעה שהתווכחו, וקין, כדרך כל איש, חשב עצמו לצדיק בריבו, הגיע למה שהגיע.
והאלקים רמז לו כי "ארור אתה מן האדמה" כי המנחה שהביא מן האדמה גרמה לו (פירוש שאינו
נכנס כמובן בלשון כלל).
דעתו של אובסי ושל התלמידים היתה כי "י.י. התגלה בשיחה זו כפסיכולוג מצויין".
***
אני רק מסכם את מה שאני אומר תמיד על המוסר: הפסיכולוגיה עמוקה, אבל נוטה לצד אחד בלבד.
דוגמא טובה לדבר בתיאור של חיים גראדה באשכול שהיה כאן על החזו"א ותנועת המוסר.
אמנם גראדה מגזים בתיאור הצד הפסיכולוגי הבעייתי של הגיבור של הסיפור שלו, ובזה האיש שעליו
הוא כותב נראה בעייתי כפי שכתבה ריב. אולם לדעתי הבעיה היא עקרונית, לא של פלוני או אלמוני,
אלא של הדרך. כדברי מיכי.
המשך צריך לבוא.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 12:10 |
|
| |
מיכי,
ראשית, כמו יצחקקומר שהשתמש בביטוי "מבצבץ ריח של מחלת נפש" גם אני נזהרתי וכתבתי "במידה מסוימת של פגם בנפשם" עיין שם בדברי הרמב"ם, על חולי הנפש שאין להם תקנה -אלה שהולכים בשרירות לבם ושמים את האדם במרכז עובדים את עצמם, ולא את ה' - על המידות עובדים ביחס 'לדרך האמצע'- מסתבר שזו המשמעות שם של אדם שהולך לקיצוניות ונשאר בה, ומתמסר לכל מיני אמצעים קיצוניים שלא ביחס ל"דרך האמצע" בהפקרות, בלי חשבון, ולא במינונים הנכונים, ויתרה מזו - מאמץ אותה כדרך חיים כפי שאידך תיאר: , אנשיה הלכו בבגדים בלויים, גרו בחדרים מטונפים, שורצי כינים וכו' -אדם כזה לא עובד על מידותיו לתקנן, אלא הוא מופקר לאמצעים בלא כל יחס לדרך האמצע - ואפרופו 'טימטום הלב הרי שזו זו משמעותו לדעתי. הרי הרמב"ם בעצמו אומר שבכל מה שכרוך ברפואת הנפש - התורה ומצוותיה היא רפואתו ועליו לגשת ל'חכם רופא הנפשות ולא ל'רופא' כדי שיעזור לו להירפא. לא מדובר כאן על שימוש במונח זה או אחר, הדברים הם עקרוניים.
ובפראפרזה לדברי בן ציון כהנא : כמו שרב יכול לתקן כך גם הוא יכול לקלקל. "ושגגת תלמודו עולה לו זדון"
אגב, האם בדיעבד על דמות 'הרפגון' של המחזאי מולייר בהצגה "הקמצן" לא יכולנו לקבוע בוודאות שקמצנותו הביאה אותו למחלת נפש - אדם שנשאר בקיצוניות לא כדרך רפואה שהוא נוקט בה באופן זמני כדי לתקן איזה מידה ספציפית פגומה שהוא גילה בעצמו, ומודע לה. סופו שנפשו תחלה.
תוקן על ידי - riv - 22/03/2006 12:56:23
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 12:29 |
|
| |
הספר המדובר הוא: י' אובסי, הישיבות בתקופת התחייה, ניו יורק תש"ז.
אובסי למד בוולוז'ין, ואחר כך בישיבות אחרות. בארה"ב הפך לעיתונאי וסופר. ספרו זה הוא אוסף מאמריו בעתונות על הישיבות, בחלקם זכרונות שלו, ובחלקם חומר מלוקט מאחרים.
בנוגע לאפיו המפתיע של ר' יוזל, מוסר משה זילברג את הדברים הבאים:
הייתי בטוח שאראה לפני איזה זקן צנום, זועם ומטיל מרה שחורה, לכל היותר איזה מין נזיר סגפן משונה. ואולם מה שהופיע לעיני היה ההיפך הגמור מזה. זה היה יהודי נפלא, יפה, עליז, שמח, הייתי אומר כמעט: שובב, איש שכל זרת שבו – חיים, כל תנועה שלו – עליצות ורעננות של נוער, אם כי כבר היה באותו פרק יותר מבן שישים. והעיניים! את העיניים ההן לא אשכח לעולם. מתחת לגבות צפופות ובולטות – זוג עינים פולחות, שקשה היה לקבוע את צבען, פעמים היו כחולות ופעמים – ירוקות, פעמים חומות, ופעמים אפורות. ובאיזו קלות היה האיש עובר מהבעה להבעה, ממצב רוח למצב רוח, וכיצד היה כל זה מתבלט על פניו הערים! היה לך הרגש הברור, שהאיש הזה שולט שלטון גמור ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ויכול לעשות בהם מה שירצה. והרצון הזה היה רצון כביר, רצון מרוסן ומרוכז, רצון של פלדה שנתלבן בכל מדורי הדרסורה הפסיכולוגית העקשנית. ברגע ההוא לא הבינותי את כל הדברים האלה. הייתי יותר מדי צעיר ובלתי מנוסה כדי להבין את כל זה. אבל הרושם הכללי היה ברור לי גם אז. זה היה רושם של אישיות חזקה, מקסימה ומהפנטת, הצדה כמו בחבלי קסם את כל מי שבא אתה במגע ומשא.
עוד תובנות חשובות מדברי זילברג:
...היו ממעטים מאוד לדבר על ענייני דת ודברים שבין אדם למקום. יחסם של אנשי נובהרדוק אל יראת-שמים הפשוטה, בלשונם: "ווייבערשע פרומקייט", היה יחס של זלזול וביטול ממש. לא היה גנאי יותר גדול לבחור, מאשר לומר עליו שהוא "פרומאק"… וצרות צרורות היו לבחור שבא מפולניה, ולא הבין עדיין, שבנובהרדוק אין מקום ל"קאפאטע" ולפאות ארוכות. מפני שהדברים האלה הם דברים של מסורת והרגל לבד, הם מעידים על האדם שעדיין לא השתחרר מכבלי הסביבה שלו, ואין לך דבר יותר פסול בעיני נובהרדוק מן המסורת והחיקוי.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
בכלל היה ר' יוזיל נוהג להעלים עין מהנהגת תלמידיו בענייני דת ומצוות, ובלבד שיהיה בטוח, שהתלמיד הזה עשוי לקבל עליו את השפעת הישיבה, ועתיד לשנות את דרכו. זכורני שפעם אחת הלשינו בפניו על בחור אחד, שנסע ברכבת בגילוי ראש. והוא ענה להם בדברי ר' ישראל סלנטר: "מי שהולך בגילוי ראש עדיין איננו 'שייגעץ', אבל שייגעץ הולך בגילוי ראש…"
...זה היה "אביוניזם" במהדורה חדשה, זו היתה מידת ה"הפקרות" – שדרשה נובהרדוק, מכל מי שרוצה להגיע למדריגת הביטחון. הם לא התביישו במלה חשודה זו, הם דרשו "הפקרות" ממש, הפקרות בנוגע לבית, הפקרות בנוגע למשפחה והפקרות בנוגע לכל שאר הדברים "הבורגניים" הממלאים את שאיפות האדם בחיי העולם הזה. זו היתה "בוהימה" בצורה דתית, ו"אוואנגארדיזמוס", שחוט של מוסריות משוך עליו.
...האמת ניתנת להיאמר, שאם בנוגע לבטחון היו העניינים יגעים במקצת, הרי בנוגע ל"הפקרות" הגיעו למרום יכולתם. הכרתי אחר כך בחיי הרבה אנשי "בוהימה", אנשים שהיו מנושלים לגמרי מקרקע החיים הבורגניים שלנו, ועלי להגיד, שגם בחוגים ההם לא ראיתי מעודי אנשים כל כך "מופקרים", כמו הנובהרדוקאים הללו. אלה היו אנשים שהיו לגמרי מחוץ לספירת האינטרסים הרגילים, אנשים שעקרו מלבם, כל זיק של געגועים והתקשרות לצרכים "הבעלי בתיים" שלנו. כל המוזקים של אב ואם, אשה וילד, קרוב ומשפחה, – כל זה היה זר לרוחם, אלה היו אינדיווידואליסטים קיצונים שרק הכרה תרבותית אחת נטועה בלבם: ההכרה המעמדית של החברים, שהיו שקועים אף הם בשכלול "האני" הבודד, לפי המושגים המיוחדים שלהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 12:31 |
|
| |
מיימוני,
ברוסית אין ה והיא הופכת ל ג
לדוגמא כהן -> כגן
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 12:49 |
|
| |
או היטלר -> גיטלר. ודוק
|
|
|
|
|
