השבת אבידה - באחריות המאבד או המוצא?

תשובה של הרב שרלו בנושא זה ( http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=7574 ) זו אכן אחת השאלות הקשות ביותר של דורנו. בעולם הישיבות מסתובבת השאלה של החזון אי"ש בנוסח כזה: הלוא כל אדם מוצא לפחות אבידה אחת במשך חייו, ואם כן כל אחד היה צריך לקבל בירושה מחסן גדול של אבידות מדורי דורות שהורישו לו אבותיו, והוא לא מצא דרך להשתמש בהן? על כן, מה שנהוג לעשות הוא זה: יש לפרסם את האבידה באותו מקום בו אנו מצפים כי מאבדה יגיע אל הפרסום, כגון: אם נמצא בבית כנסת יש לפרסם על לוח המודעות של בית כנסת, ואם בתחנה המרכזית יש לפרסם במקומון הנפוץ במדור אבידות. אין חובה להוציא כסף על העניין כי אם במקומות בהם זה מתפרסם בחינם. לאחר פרסום הדבר אין אנו חייבים עוד לחפש את המאבד. ברם, אז עולה השאלה מה עושים איתה, שהרי אין לו דבר של ממש לעשות אותה – אסור לנו להשתמש בה כי הגיע לידינו עם סימן וכנראה הדבר קודם ייאוש, ואם כן אין לנו יכולת להתשמש בה. הלכה למעשה, יש שתי אפשרויות: אם ניתן לשמור אותה – זה טוב. אם הדבר לא ניתן לשמירה – הטוב ביותר הוא למכור ולרשום את הסכום שהתקבל ואז לשמור. אם גם זה לא ניתן – לתת אותה עלניים. אני מבקש להדגיש כי אין גיבוי של ממש בהלכה לדרך זו, אולם שמעתי אותה לא פעם מרבנים. שאלה נוספת: אם אני מוצא אבידה (יקרה, עם סימנים ייחודיים אך ללא שם) בעיר הרחוקה ממקום מגוריי (למשל בעת טיול), כמעט אין סיכוי שהמאבד ימצא אותי. האם לא עדיף, מנקודת המבט של המאבד, להשאיר את האבידה במקומה, וכך יש סיכוי שהוא ימצא אותה (אם יחזור לחפש) או שימצא אותה שכן שלו? תשובת הרב שרלו (http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=7653 ): א. אם יש סבירות שהדבר טוב לו יותר - עדיף להשאיר. ברם, פוסקים רבים סוברים כי כיוון שהרמת נתחייבת בהשבה, ואינך יכול להטיל את חובת ההשבה עליו. על כן, קודם שמרימים יש להגדיר מראש לעצמך שמחפשים סימן ואם לא - לא מעוניינים להתחייב במצווה כדי שלא לפגוע במאבד. ברם, נראה כי הדבר הטוב ביותר מבחינה הלכתית הוא לא להשאיר את הדבר לאחר ההרמה, כי אם לקחת ולשים את זה בראש המסלול, אצל הפקח מטעם שמורת הטבע. ועוד שאלה: בביתי נמצאים זה זמן רב פרטי לבוש שאיני יודעת למי הם שייכים ומי שכח אותם בביתי. האם מותר למסור בגדים אלו לארגון חסד? תשובה http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=12180 : זה הדבר שיש לעשות. בכך עוקפים את בעיית השבת אבידה, ומסתמכים על הכלל של "ניחא לי הלאיניש דתיעביד מצווה בממוניה", ואנו יוצאים מנקודת הנחה כי בעל הבגדים יעדיף שיימסרו מאשר שירקבו בביתך כשהוא לא יודע עליהם. על החוק הישראלי בנושא זה: http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=39744

השבת אבידה היא נושא מרתק גם מבחינה עיונית. יש כאן הבדל בין תפיסת ההלכה לבין התפפיסות המשפטיות הרווחות. לפי ההלכה האבידה היא של המוצא מלכתחילה מבחינה משפטית, אלא אם למאבד יש עדיין זכויות (לפני ייאוש וכדו'). ישנם ביטויים כאלה גם בפוסקים (יש מהם שהסבירו מדוע אין להשיב אבידה לגוי, בכך שהשבת אבידה היא לא חובה משפטית אלא מוסרית, כן מצוי במאירי ועוד).
בכל אופן זכויות המוצא הן משפטיות ובלתי תלויות במאבד.
לעומת זאת, במערכות משפט אחרות רווחת התפיסה שהאבידה היא של המאבד, ואין כל משמעות לייאוש. מטרת דיני השבת האבידה היא החזרת האבידה למאבד, ואפילו הותרתה בידי המוצא משועבדת למטרה זו. כלומר למוצא אין כל זכויות באבידה, אלא אם זה משרת את האינטרס של השבתה.
הדברים עלו בפס"ד ידוע של בנק אוצר החייל (נגד מישהו שאינני זוכר את שמו), ושם התעמתו חיים כהן ומנחם אלון (וגם אהרן ברק, לאו דווקא ביחס לנקודה זו) סביב התפיסה העקרונית של דיני השבת אבידה (וסביב חוק יסודות המשפט, ביחס ללאקונות במשפט עברי. למיטב זכרוני כאן נכנס ברק לדיון).
שם הנפ"מ היתה האם להותיר את האבידה (=קובץ כרוך של ניירות ערך) בבנק (למשל במחלקת אבידות), שם היא נמצאה, או לתת אותה למוצא (אחד הלקוחות שהסתובב שם ומצא אותה). אלון טען שיש לתת אותה למוצא שכן הזכות היא שלו (כמו בשולחני, שלקוח אשר מוצא אבידה בשטח החנות מעבר לשולחן זוכה בה), כלומר הוא דיבר על זכויות המוצאים (לשיטתו הדיון הוא האם הבנק הוא המוצא, שכן האבידה היא בשטחו, או שהלקוח הוא המוצא, שכן הוא זה שהרים אותה בשטח ה'ציבורי' של הבנק). חיים כהן טען שיש לתת אותה לבנק, לא בגלל שיקולי זכויות של המוצא, שכן לפי החוק אין זכויות כאלה. יש להשאיר אותה בבנק כי סביר שהמאבד יבוא לשם, אם בכלל. לכן יש להותיר את האבידה בידי הבנק, ואם המאבד לא יבוא היא תישאר של הבנק עצמו. הרי לנו שהשיקול הוא האופטימיזציה של ההשבה למאבד, וגם זכויות הבעלות של המוצא נגזרות משיקול זה.
כאן גם התעוררה שאלה האם לקבוע מדיניות משפטית על פי המשפט העברי, בגלל שהיתה לאקונה בחוק בענין. חיים כהן שאב מהמשפט האמריקאי, ואלון טען לפי חק יסודות המשפט שיש לשאוב מתוך "עקרונות הצדק והחרתא של מורשת ישמעאל".

מעבר לכך, לענ"ד יש כאן ביטוי למגמה כללית שקיימת בהלכה ולא קיימת בחוק, לפיה החוק ההלכתי אינו משרת מגמות או אינטרסים, ואפילו לא את המוסר, אלא משקף מציאות משפטית פורמלית. אם המאבד התייאש אז האבידה היא של המוצא מבחינה משפטית, לא בכדי לוודא השבה מעולה יותר, אלא מפני שזה באמת שלו. זוהי מציאות משפטית, כמו שחפץ נקנה לבעלים על ידי מעשה קניין.
לעומת זאת, בחוק הכללי המטרה היא השבת האבידה למאבד, והייאוש אינו משנה מאומה. אם יבוא המאבד לאחר זמן רב מאד ויבקש את אבידתו המוצא יהיה חייב לתת לו אותה, ללא כל טענות על ייאוש וכדו' (אולי תהיינה טנות כאלה בכדי לפטור אותו מתשלומי פיצוי במקום האבידה אם היא כבר לא בידו, כעין טענת אונס. אך בהלכה די ברור שדין הייאוש אינו ממשפחת טענות האונס אלא מצב משפטי לכתחילאי). כל דיני השבת האבידה נגזרים מן המגמה הזו.
על פי ההלכה יש כאן דין ודברים בין זכויות המוצא לבין זכויות המאבד, בעוד שלפי החוק למוצא אין כל זכויות אלא לכל היותר חובות (ולפעמים גם זה לא). המאבד הוא בעל הזכויות היחיד, שכן מבחינת הצדק הוא הבעלים האמיתי.
במובן הזה החוק קרוב למוסר יותר מאשר ההלכה. שהרי מוסרית מן הראוי להשיב אבידה גם לאחר ייאוש, וכבר חז"ל אומרים זאת.
בלי לבדוק זאת אני משער לאור הדברים הללו שמצב של 'שטפה נהר' או 'זוטו של ים' לא יהיה קריטריון לטובת בעלות המוצא על פי החוק האזרחי. אם החפץ ניתן להשבה והבעלים ידוע, אני מניח שהחוק מחייב את השבתו (יש לשער שבניכוי ההוצאות).

האם מישהו יכול לתת לינק לפס"ד הזה? עולה שם דיון ממש מרתק. ואולי זה שווה אשכול עצמאי (אפילו כמה אשכולות).

כל זה הוא רק אסוציאציה, במחי"כ של פותח האשכול. לא ברור לי האם ישנה השלכה להבחנה הזו על נושא האשכול. כלומר האם לפי התפיסה ההלכתית נאמר שהחובה היא יותר על המאבד ולפי החוק החובה היא על המוצא, או שמא להיפך. יש צדדים לכאן ולכאן.



מיכי תוקן על ידי - mdabraham - 21/03/2006 9:34:19

אראל סגל אני מבקש להתייחס לניתוח שלך של הפסוקים. הצגת שלוש רמות או שלושה מצבים. אני סבור שהמציאות שמתוארת במקרא מאפשרת רק שני מצבים. א. אני מכיר את בעל האבידה. ב. אינני מכירו. במקרה הראשון, כפי שכתבת, עלי ללכת ולהחזיר לו את האבידה, משור ועד חמור וגו'. במקרה השני, עלי לשמור אצלי את האבידה. מה הטעם במקרה השני? ההנחה היא כמדומה שבחברה חקלאית במוקדם או במאוחר יזוהה בעל החפץ ויווצר בינינו קשר. יש לזכור כמה הבדלים בין ימינו לביניהם: א. מספר החפצים היה קטן יותר. אז לא היה ייצור תעשייתי. הגמרא מציגה כלל פסיכולוגי כי "המוכר חפץ עצוב" מפני שאין הוא יודע אם ימצא אחר כמוהו. כשהגמרא מתארת מה קורה כשאדם מכריז בירושלים על אבידה, אזי נאמר שהחושש שאיבד יחזור לביתו ויבדוק בכל חפציו. האם בבית נורמלי של היום אפשר לבדוק את כל החפצים? נראה לי שלא. יש לנו יותר מדי. לא כך בזמנם. אז אדם ידע בדיוק כמה כפיות יש לו. ב. מספר האנשים בחברה היה הרבה יותר קטן. ג. הקשר היה יותר זמין. דברי התורה ניתנו סתומים ואין הם מכסים כל אפשרות. חז"ל נוכחו בצורך למצוא פתרונות לשאלות על מצבי בינים מהסוג שתארת, ומתוך ניתוח הפסוקים ומתוך הסברה הגיעו למסקנות כמו שלך. אם נרצה, אפשר לומר שזה "דאורייתא". אם נעדיף, נוכל לומר שזה מדברי תורה ופירשו חכמים. וכן כל התורה כולה. חכמים הסיקו כי צריכה להיות אפשרות לפירסום אבידות. וכך נתקנה אבן הטועין, מקום שבו כל בעל אבידה יכול להכריז. מה יקרה בימינו? איני יודע. הדין המקורי קובע כי מי שמגביה אבידה חייב לטפל בה עד שיימצא הבעלים. מה קורה עם אבידה שאין בה סימן? הרי אנו פוסקים כאביי, שאין זוכים בה עד שידע המאבד ויתייאש. ומה קורה עם אבידה שיש בה סימן, אך אי אפשר לאתר את הבעלים? הפתרון היחיד, שמופיע כמדומה גם בספר בן זמננו בהלכות אבידה, הוא לרשום את האבידה וסימניה, לחשב את ערכה, ולאחר זמן סביר של פירסום וחוסר קשר, פשוט למכור אותה. אפשר גם להשתמש בדמיה אך יש לזכור שזה חוב שחייבים לבעל האבידה אם ייימצא ביום מן הימים. אין שום פתרון אחר, מפני שאין אדם אמור להפוך את ביתו למחסן של מציאות. יתכן שיש מקרי בינים, של תכשיט יקר שעשוי להיות בעל ערך סנטימנטלי, וכל אדם יכול להקצות מגירה אחת לאבידות כאלו. אבל מסתבר שזה לא נכון בכל מקום ובכל זמן. מה שחשוב לתקן בזמננו הוא שני דברים, לדעתי: א. מנגנון משופר לפירסום אבידות. זה קיים בעיתונים החרדיים חינם אין כסף. אבל כנראה זה לא מספיק. אפשר וצריך להשתמש ביכולת המחשב. בין להקים גמ"ח שבו ירוכז כל המידע על אבידות, שיימסר דרך הטלפון. יתכן גם שהגמ"ח יוכל להקים מחסן ובו יישמרו האבידות לזמן מסויים, ואז, אם לא מדובר בתכשיט, האבידה תימכר והכסף יישמר שוב לזמן, ואז יחולק לעניים. כמובן, מכירת האבידות צריכה גם לממן את הגמ"ח. יתכן ואולי מסתבר שאפשר להעזר באינטרנט למטרה זו. ב. צריך שהפוסקים ישבו על מדוכה זו ויעשו תקנה כללית בנושא. אמנם הסיכוי לזה הוא כמו כל סיכוי לפתור בעיה הלכתית חדשה. הפתרון צץ מאליו מתוך הנהגת העם. אם יש רב שמוצא דרך והיא ישרה בעיני הבריות, היא תהפוך למנהג רווח, ואולי תקבל מעמד הלכתי. תקנות רבנים שמורות כנראה רק להוספת מזמורי תהילים ואיסור טלפונים סלולריים, וסליחה על הציניות. אף זו אבידה היא, כלומר אבדן מנהיגות פסיקתית. וכבר יצאתי מן הנושא שלנו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיכי: "עקרונות הצדק והחרתא של מורשת ישמעאל"?! האם אתה כתבת את
זה, או שזה
מתחזה שפרץ למערכת?

מיימוני: יש כמה לוחות של אבידות ומציאות ברשת:
*** הלינק נמחק בידי מיימוני עקב שאט נפש מחלונות רחבים מדי. אם הלינק חשוב, אחזירנו (שלחתיו לאראל סגל באישי בחזרה). האם לגלגל את גוגל בחיפוש אחרי לוחות אבידות ומציאות כבר אינו מספיק? (איקון מתנצל) תוקן על ידי - עצכח - 23/03/2006 22:09:11

אראל,
אני כתבתי את זה, כלעג על ה'הצלחה' האדירה (הגדולה ביותר עד כה) של פעילי המשפט העברי בהשרשת מורשתו בחוק הישראלי. הניסוח הפרווה והמרוקן מתוכן הזה, הוא הראיה הטובה ביותר לטענתי המאמר ב'אקדמות' שההלכה אינה משפט עברי, והפרוייקט של המשפט העברי כאידיאולוגיה הוא איוולת.
מיכי

בימינו שהקב"ה זיכה אותנו באינטרנט,, וניתן לפרסם באתר איבוד, שמהווה לוח מציאות ואבדות, האם יש מצווה דאורייתא בהכרזה דרך האתר?

ברילי
רמז לאינטרנט, אז קראו לזה אבן הטוען

אתרי אבידות ומציאות הם כלי מצויין, אבל לא כל אחד מגיע אליהם, לא לכל אחד יש אינטרנט. ולכן לענ"ד אין תחליף לפירסום בכתב במקום שבו נמצאה האבידה.

אפשר אולי גם לשום את האבידה, למכור או לקנות בעצמך ואת הכסף לשים בגמ"ח של כספים שימשיך להתגלגל ככסף.

בימינו שיש מדורים, אתרים, משרדים להשבת אבידות אפילו שאין בהן סימנים ובנ"א מביאים הרבה אבידות לשם גם בלי סימנים, ממילא אין המאבד מתייאש כ"כ מהר. אולי תהיה חובת ההשבה לכל דבר שיש לשער או שדרכו לפרסמו ו/או להביאו.

חשבתי כעת שאולי בימינו האנשים מוחלים זה לזה מכללא, ואם לא מוצאים את בעל האבידה הוא מוכן שאני אשתמש בה אחרי ייאוש שלו, ואפילו אם הגיע לידי לפני ייאוש (=באיסורא אתא לידיה). הרי כולנו לא רוצים לשמור מחסני אבידות לנצח, על כן סביר שיש מחילה מכללא.
אמנם צע"ק מדוע בזמן חז"ל לא היה אותו דבר? מאידך, מסברא איני רואה מדוע זה לא יעבוד.

זה יכול לעבוד רק באבידה שערכה קטן מהמאמץ הדרוש לשמירתה.

ברוך ה' אנחנו חיים בתקופת שפע, ורוב האבידות הן אכן כאלו, אך בעבר האבידות היו הרבה יותר יקרות, ואנשים לא היו מוחלים עליהן.

לשם המחשה, בימינו כתיבת ספר תורה עולה עשרות אלפי שקלים; בעבר, לפני המצאת הדפוס, כל ספר עלה בערך אותו סדר גודל. אם כך, מי שאיבד ספר, בוודאי לא היה מוחל עליו. אבל בימינו, כשכל ספר עולה עשרות שקלים, מי שמאבד ספר יכול פשוט ללכת ולקנות ספר חדש (אם זה לא ספר נדיר).

אמנם גם בימינו ישנם דברים שאנשים בוודאי לא ימחלו עליהם, למשל אבידות שיש להן ערך רגשי או שאין להן תחליף.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3866062,00.html

_________________

בברכה