'פשוטו של מקרא' מהו?

ירוחם
הנושא מבחינת המשפט הוא כמובן בראשית בהתייחס לשלשת המילים הראשונות כמשפט.
המשפט המלא הוא בן שבע מילים ובו הנושא הוא השמים והארץ, אלוקים אינו נושא המשפט בכל מקרה.
להמחשה 'ירוחם כתב הודעה' מהו הנושא ?  מאיר

מאיר  ידידי:
כמדומני  שאינך  מבין  נכונה  את  ענייני  הדקדוק  התקנים  בשפה  העברית  ועל  כך  ויכוחנו;
"ירוחם  כתב  הודעה".  נשוא  המשפט  הוא  כמובן  "כתב"  (מהי  הפעולה?  שהרי  פעולה  היא  תמיד  נשוא).  נושא  ההודעה  הוא  לפיכך  "ירוחם"  (מי  עושה  את  הפעולה?). 
ולעניינו  -  "בראשית  ברא  אלוהים  את  השמים  ואת  הארץ".  ראשית  תחילה,  ברצוני  להבהיר  כי  אין  כל  חשיבות  למספר  המילים  במשפט.  הן  יכולות  להסתכם  באלף  או  בעשרות  בודדות,  שהרי  לא  משתנה  זה  הוא  שקובע  את  ניתוח  המשפט.  כמו  כן,  לא  משנה  כלל  ועיקר  סדר  המילים,  שהרי  הכל  נסוב  סביב  שני  עקרונות  פשוטים  בתכלית:  מהי  הפעולה?  -  ברא.  לפיכך  זהו  הנשוא.  מי  ביצע  את  הפעולה?  -  אלוהים,  לפיכך  זהו  הנושא.  כלומר,  אלוהים  הוא  נושא  המשפט,  ואין  זה  משנה  באם  הוא  מובא  בתחילה,  בסיום  או  באמצע.  המילה  "בראשית"  מציינת  זמן  "at  the  beginning". מכאן,  ההצעה  הפרדוכסלית  משהו  שלך,  כי  במשפט  "הקטן"  -  "בראשית  ברא  אלוהים"  הנושא  הוא  בראשית  ואילו  במשפט  "הגדול"  -  "בראשית  ברא  אלוהים  את  השמים  ואת  הארץ"  -  הנושא  הוא  השמים  והארץ,  נופלת  מיד.  אלוהים  הוא  תמיד  נושא  המשפט,  לא  משנה  באיזה  סדר  הוא  מופיע  או  באיזה  אורך  של  משפט  הוא  משובץ. 
אם  ברצונך  להסב  את  הדיון  להיבטים  אחרים  של  המילה  "נושא",  ולפיכך  לטעון  כי  "העיקר"  במשפט  הוא  בראשית  ולא  אלוהים  -  זהו  כבר  דיון  אחר.  לפיכך  אבקשך  להימנע  מלערבב  שני  תחומים  אלה  זה  בזה  ועל  ידי  כך  להחטיא  את  מטרת  הדיון  ולהסית  אותנו  מן  הדרך. 

ירוחם בוודאי ששומה עלינו להשתמש בכלים שניתנו לנו כדי לפרש! ובמיוחד בדורנו, בשעה שהכלים הללו נפלו בידי מבקרי מקרא שיש להם אינטרסים אחרים... ואילו תלמידי החכמים אינם מעיזים לפרוץ מעבר לפירושי פירושים על רש"י... דרום חוקר איקון ירוק. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

דרום  חוקר:
ברצוני  גם  להביע  את  הסתייגותי  מההוכחה  השניה  שהבאת  על  אי  היכרותו  של  אבי  אברהם  את  משנתם  של  חכמי  אשכנז,  קרי  רש"י.  הגמרא  אומרת  "רבי  לא  שנה  לרבי  חייא  מניין".  אם  אבא,  הרמב"ם,  לא  לימד  את  בנו,  לא  כיוון  אותו  ללימוד  את  תורת  חכמי  אשכנז,  כנראה  שלא  הכיר  אותם.  אולם,  הדבר  עדיין  מחזק  את  הטענה  שהרמב"ם  במכוון  לא  לימד  את  בנו  את  תורת  חכמי  אשכנז.  אחרת  היעלה  על  דעתנו  שגאונים  כמו  רבי  אברהם  או  הרמב"ם  לא  ידעו  על  פרשנותו  של  רש"י  ואחרים?  תמה  אני  (דרום  חוקר  היקר.  שלא  תתפרש  הסתייגותי  זו  חלילה  וחס  כחוסר  אמון  בדבריך,  שאותם  ואת  מחקריך  וכתיבתך  המעניינת  מוקיר  ומעריך  אני  עד  מאוד). 

הרב  מיימוני:
על  זה  בדיוק  בוכה  הנביא,  שהחוגים  החרדיים  אינם  מאפשרים  חופש  מחשבה  פורה  משום  שחוקרי  המקרא  משתמשים  בכלים  לניגוח  קודשי  ישראל.  בחוגים  החרדיים  אסור  גם  לגלוש  באינטרנט,  שמא  יגיעו  לכל  אתר  ואתר.  אסור  לראות  טלוויזיה,  שמא  יראו  תוכניות  בלתי  מוסריות.  אולי  נאסור  גם  את  לימוד  הקריאה?  שמא  חס  וחלילה  ילמדו  לקרוא  גם  ספרי  זימה  או  ספרות  של  אפיקורסים?  אין  לדבר  סוף.  מודה ועוזב

אגרות מזויפות שיוחסו לרמב"ם
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1852241

אפרופו פשוטו של מקרא, אפיזודה מעניינת ששמעתי לפני זמן רב.

מוכרת שיטת החינוך והלימוד בשם "זילברמן". אחד העקרונות בשיטה זו, ללמוד את התורה רבדים רבדים, היינו; בשלב ראשון מקרא נטו, עם פירוש בסיסי המבוסס בעיקרו על משמעותם המילולית של הפסוקים, לאחר מכן עם פירושים, מדרשים, וכן הלאה.

באותו שלב של "פשט", יש להסביר לתלמידים בדיוק את מה שנאמר בכתוב, בלא להתייחס לדרשות חז"ל, גם במקום שהם מוציאים אותם ממשמעותם הפשוטה, דוגמא קלאסית לכך היא הפסוק (במדבר יט כא) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ודרשו חז"ל כדברי רש"י במקום, "רבותינו אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד וכו'", היינו שחכמים קבלו במסורת שאמנם משמע לכאורה שמזה מי הנדה טמא, אך בעצם אין הכוונה אל המזה אלא לשיעור מי חטאת המטמאים.

אחד המלמדים שם, כשהגיע ללמד פרשה זו, טען; עד כאן. במקרה זה אין ברירה, מוכרחים לומר לתלמידים את האמת מתחילתה, מלבד שאסור לנו לומר דברים שאינם נכונים וכו'.

היו ויכוחים, עד שנאמר לו מפורשות, אם אינך יכול ללמד אצלנו כפי השיטה שלנו, אין מקומך אתנו, או שאתה מציית לכללים, או שאתה עוזב...

הלה התפטר מיידית.

העקרון של פשוטו של מקרא פשוט: שהסקת הפירוש תהיה מתוך הקשר הטקסט עצמו בלא עזרה חיצונית (כגון ידיעה מדרשית וכו').

עשה דרום_חוקר יפה, ופתח אשכול נפרד לנושא האיגרות המזויפות של הרמב"ם.

נא להעביר את הדיון לשם

מר אבו יוסוף, לא הצלחתי להבין איך אתה כותב שמשתמע מדברי רש"י שפירושו הוא "פשוטו של מקרא" בעוד שאתה מביא מדבריו שכתב "ולאגדה המיישבת את המקרא דבר דבור על אופניו". האם (לדוגמה) פירוש רש"י על הפסוק "שני גיים בבטנך" אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו משולחנם לא צנון ולא חזרת וכו' הוא לדעתך פשוטו של מקרא?
קשה לי להצטרף להמלצה הלוהטת של ה"פרופסור" לספרו של קופרמן. המושג של פשוטו של מקרא הוא ברור למדי ואינו צריך לספר בן שני כרכים. החוברת של ארנד מומלצת בהחלט.

הסכיתו ושמעו לדברי רבי יוסף קרא תלמידו וחברו של רש"י (שמואל א טז) : דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלימה נכתבה עם פתרונה וכל הצורך, שלא יכשלו בה הדורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום; ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא מדרש, כי תורה - תמימה ניתנה, תמימה נכתבה ולא תתחסר כל בה, ומדרש חכמינו - להגדיל תורה ויאדיר; אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתו שבולת הנהר ומעמקי מים מציפין, ואוחז כל אשר בידו להינצל: ואילו שם לבו אל דבר ה' היה חוקר אחר פשר דבר פשוטו, ומוצא לקיים מה שנ' "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת א' תמצא". 

אבו יוסוף

<"האם יש בידי הגולשים הוכחות או ראיות שביכלתן להגדיר מהו 'פשוטו של מקרא'?">

במילואים לתורה שלמה כרך י"ז, עמודים רפו-שיב, ישנם מספר מאמרים של הרב מנחם כשר בנושא: "פשוטו של מקרא", בראשון שבהם, (עמודים רפו-רפ"ט), הוא סוקר את ה"פשוטו של מקרא" כפי שהוא אצל הפרשנים:

רש"י, הרשב"ם, הרמב"ן, ר' יוסף מאורליאנש, האבן עזרא, לקח טוב, אור החיים.

לשיטתו של הגר"א בפשוטו של מקרא, הוא הקדיש פרק שלם, (עמודים שב-שג).
_______________

דרום חוקר

<"כך שאם אתה בא לדון על פירושי רש"י וכדו', הם מושפעים ממסורת חז"ל שהיא לפעמים נגד פשוטו של מקרא, ורק בתקופה מאוחרת חזרו הפרשנים למקור, לפשוטו של מקרא">

"בזה הראה לנו דרכו (רש"י) בפירושו, הגם שלהלכה העיקר כדעת חז"ל, אבל במה שנוגע לפשוטו של מקרא, אפשר לפרשו כפשוטו, אפילו שלא כחז"ל...". (כשר שם בעמודה 207).

נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר

תודה לכל המשיבים.

הרשו לי להעיר שאני מעוניין יותר להתמקד בראיות וציטוטים, ופחות בדיון פילוסופי.
אם יש כאלה ראיות וציטוטים בספרים שהזכרתם אשמח אם תביאו אותם באשכול.

כך כותב האבן עזרא על פרשן שנטה מפירוש מילולי על הפסוק:
"איך יתכן בלשון שאדם ידבר מלה ורצונו מלה אחרת? והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב. וכבר פירשתי כולם, וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלקים חיים." (דניאל א', א')

אגב, ישנו משפט בחז"ל: "כל שהתיבה קולטתן בידוע שהוא טהור" (זבחים קטז.)
שמעתי שהיו שהשתמשו במשפט הזה ע"מ להגדיר את פשוטו של מקרא (וכך הוציאו אותו מפשוטו...). לפי הגדרתם חייב הפירוש להיות מונח ב'תיבה' (היינו במילה שאנו מעוניינים לפרש), ואם כן הרי הוא טהור.
ידוע לכם מה המקור להגדרה הזו? תוקן על ידי - אבו_יוסוף - 24/03/2006 16:40:02

אבו יוסוף הנכבד

מכיוון שהנך מצטט את ראב"ע שחייבים להצמד לפשט ואם לא כן "הרי הוא מן המשוגעים", כיצד דבר זה מתיישב בשכלך עם הפתגם "הלכה עוקרת מקרא" , בעמ' הראשון כתבתי לך שלפי חז"ל יש מסורת מסיני כנגד הפשט, ואתה מיד הזדרזת לצטט מהגר"א, האם לפי ראב"ע יש כאן משוגעים???

ידידי אבו יוסוף

קראתי פעם ספר בשם "פרשנות המקרא"  של פרופ' מ.צ. סגל. הנ"ל כנראה לא משלומי אמונים מגדיר בצורה מאוד מעניינת את כל הנושא. (אם תרצה אני יכול להשאיל לך אותו)

בכ"א לדעתי הפשט הוא דבר גמיש והוא מתאים את עצמו לכל דור ודור, כך שכל אחד יכול למצא בו את סיפוקו, על הרקע הזה צמחו לנו האגדתות והמדרשים, (שלדעת ה"פשטנים" אין להם כל ערך) כך צמחה לנו כל ספרות ה"וורטים" שגם הם לא שווים כלום בעיני הפשטים. כך צמחו לנו התרגומים כתרגום המכונה "אונקלוס" הנצמד לתרגום מילולי של הכתוב, והתרגומים האחרים כגון התרגום המכונה "יונתן בן עוזיאל" ודומיו הגולש פעמים רבות לדרשות וסיפורים. וכך גם צמחו לנו פירושי הראשונים כראב"ע, רשבם ודומיהם, וגם פירושים משולבים כרש"י ואולי גם הרמב"ן.

הייתי משווה את פירוש רש"י לתרגום יב"ע שמסביר בדרך כלל את הפשט וגולש לדרש הרבה פעמים.

הייתי מארים יותר אך אין עיתי בידי כעת.

שבוע טוב.