אגרות מזויפות שיוחסו לרמב"ם

מאיר

אף תשובה זו ככל חברותיה מזויפת, בה נאמר שרק על רחיצה של יום שלישי שלאחר המילה מחללים את השבת, ואילו על שאר רחיצות לא מחללים, ודברי הרמב"ם בחיבורו כדברי רבו הרי"ף, וכפי שכתבת בשם המפרשים, שכל הרחיצות שלאחר המילה בין באותו יום בין ביום השלישי, על כולם מחללים את השבת, נמצא שהזייפן לא ידע מה כתב הרי"ף ומה כתב הרמב"ם. 

ע"כ בקיצור, כעת נבאר את הסוגיה בהרחבה, תחילה נעתיק מדברי הכסף משנה הלכות מילה פרק ב הלכה ח.

כתב הרי"ף: ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי [לפי ראב"ע מרחיצים את הקטן], וכ"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת:
וכתב הר"ן ז"ל: דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת, לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא.
והרא"ש ז"ל כתב אע"פ שהרי"ף כוללן יחד אין דינם שוה, דלאחר המילה מחממין ע"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו, ולפני המילה אין מחממין אפילו ע"י עכו"ם, אלא ה"ק אם החם אותן עכו"ם לצורך עצמו, או אם עבר ישראל והחם אותם, מרחיצין את הקטן בהם, וז"ש הראב"ד שחממן עכו"ם, כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו"ם לצורך עצמו. (ע"כ כס"מ)

ביאור הדברים
הרי"ף כתב שהלכה כראב"ע ביום השלישי למילה, שמרחיצים את הקטן, וכ"ש ביום הראשון בין לפני המילה בין לאחר המילה, מרחיצים את הקטן. דברי הרי"ף נכתבו בצורה כללית. אבל לפני המילה לא יעלה על הדעת לחלל שבת כשאין סכנה ואין מילה, ולפיכך ביארו הר"ן והרא"ש שלפני המילה לא מחללים את השבת. ביאורם נכון ומדויק. 

הרמב"ם העתיק כדרכו מדברי רבו הרי"ף, וגם הוא כתב בצורה כללית. [לדעת הרמב"ם לא בטל האיסור לכתוב תושב"ע על הכתב, ולפיכך הוא נמנע והשתדל שלא לכתוב דברים מעצמו, אלא הוא השתדל תמיד להעתיק, הקדמת הרב קאפח לספר המדע].  

הלכות מילה
ט  [ח] מלו את הקטן בשבת, ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסממנין--עושין לו הכול בשבת, מפני שסכנה היא לו.  מקום שדרכן להרחיץ את הקטן, מרחיצין אותו בשבת  ביום המילה, בין לפני המילה בין לאחר המילה, או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שמחימין לו בשבת--מפני שסכנה היא לו.

הלכה זו היא כללית, כדברי הרי"ף, ועליה כתב הראב"ד.
/השגת הראב"ד/ מקום שדרכן להרחיץ את הקטן כו' עד מפני שסכנה היא לו. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ שחממן עכו"ם, דבשלמא אחר המילה סכנה היא לו ואפילו ישראל מצי מחמם ליה, אבל לפני המילה לא משכחת לה אלא שחממם עכו"ם ואין אומר לו שחממם מעצמו עכ"ל.

הראב"ד שואל על הלשון הכללי שכתב הרמב"ם, דבריו נכונים, והם כדברי הר"ן והרא"ש, אין שום היגיון בעולם לחלל שבת ולהחם חמים לפני המילה.

גם בהלכות שבת כתב הרמב"ם כדברי רבו הרי"ף בצורה כללית
טו  וכן מרחיצים אותו לפני המילה, ולאחר המילה, וביום השלישי למילה, בחמין שהוחמו בשבת--מפני הסכנה.

גם כאן השיג הראב"ד
/השגת הראב"ד/ וכן מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי (להדיח) בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. א"א נראה לי שאין מחממין לו חמין אלא על ידי גוי חוץ מאחר המילה ויום השלישי ובהדיא גרסינן בפסחים (סט) לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו.

גם כאן שאל הראב"ד על הלשון הכללית, ודייק שלפני המילה אין מחימין לו חמין כי אין סכנת נפשות, דבריו נכונים ומדויקים. 

כעת שהגענו עד הלום, ונוכחנו כיצד כל הראשונים מסכימים, רק שדרך הרי"ף לכתוב בצורה כללית, ודרך הרמב"ם להעתיק, ודבר זה הוא שגרם לדברי הראשונים, אבל הלכה למעשה אין מחלוקת, כעת שהגענו לכך, נפנה לדברי הזיפן בתשובות חכמי לוניל, ונראה כיצד הוא לא ידע ולא שמע, לא קרא ולא שנה, אבל הוא מינה את עצמו ליישב את דברי הרמב"ם גם כשאינו מבינם. 

וחכמי לוני"ל שאלו לרבינו על זה וז"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ"ל:
תשובה תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה, ולא יראה לי מקום לספק זו, שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת, ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו, מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. (ע"כ התשובה לחכמי לוניל, הובאה בכס"מ) 

זייפן זה העמיד את היתר חילול שבת על רחיצה, רק ביום השלישי. השואלים דוקא שאלו כהוגן, כי הם ציטטו לו את דברי הראשונים, אבל הוא דחה אותם, רק ביום השלישי מחללים את השבת.
השאלה הנשאלת מה יהיה אם מלו את הילד ונשפכו המים לאחר המילה, והרי יש סכנת נפשות גם ביום הראשון, האם אז יחללו את השבת? להלן נראה כיצד הכס"מ נלחץ בעקבות הזיפן ולא כתב דבר ברור על כך. 

מכאן המשך דברי הכסף משנה
ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס"ל כדעת הרז"ה והרשב"א ז"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה.
[רק ביום השלישי מותר לחלל את השבת ולהחם, אבל אם נשפכו המים המיועדים לרחיצה לאחר המילה, ונשפכו לפני המילה, תידחה המילה].

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?cat_id=38&topic_id=2590021&forum_id=19616

האם מישהו שמע פעם טיעונים על ייחוס איגרת תחית המתים לרמב"ם?

_________________

בעל,
הרב קאפח במבואו לה (עמוד סו) הזכיר שיש מפקפקים ודחה דבריהם.
ליבוביץ' כמובן הכחישה, עי' שיחות על תורת הנבואה עמודים 224 - 227.

מרחביה
תודה

על תשובות ואגרות חכמי לוניל

בהודעה הבאה נדון על התשובות והאיגרות לחכמי לוניל, האם הם יצאו מידי הרמב"ם, או שמא הם יצאו מידי כותב אחר.

בסוגיה זו נאמרו שתי דעות, הרב קאפח והרב שילת.

***

הרב קאפח בנה את טיעוניו על סמך השוואת תשובות חכמי לוניל לתשובות אחרות של הרמב"ם, הוא נוכח לראות בהבדל מהותי ביניהם, בכל התשובות הרמב"ם משיב לעניין, השכל הרמבמי המסודר שולט בכל התשובות, הוא מבאר לשואלים בטוב טעם ודעת את ההלכה, הוא משיב להם בצורה מסודרת ובהירה, לעומת זאת בתשובות חכמי לוניל סוררת אנדרלמוסיה, המשיב כותב בצורה מעורפלת, אין בדבריו סדר והיגיון, אין בדבריו תשובות ברורות לטיעוני השואלים, על סמך זאת הסיק הרב קאפח כי תשובות חכמי לוניל לא יצאו מידי הרמב"ם.

לעומתו הרב שילת בנה את שיטתו על סמך טיעונים היסטוריים, כל חכמי אותו הדור בסביבות לוניל (פרובאנס) דנו בתשובות מכאן שאותם תשובות היו מפורסמות וידועות, בנו של הרמב"ם ר' אברהם, מזכיר את התשובות, מכאן שגם במשפחת הרמב"ם היו אותם תשובות ידועות, כך שלא ניתן להכחיש את ייחוסם של התשובות לרמב"ם.

***

גם על איגרות הרמב"ם לר' שמואל אבן תיבון נחלקו המלומדים הנ"ל, הרב קאפח כמתרגם קפדן למורה הנבוכים, נוכח לראות את ריבוי חוסר הדיוק בתרגומו של ר' שמואל בן תיבון, כך שלא יתכן שהרמב"ם יסמיך מתרגם שהפך את ספר מורה הנבוכים מספר קולח וקריא לספר מסורבל ולא ברור, למתרגם המוסמך לספרו, בנוסף יש שינויים במספר האיגרות שהגיעו לר"ש אבן תיבון, וכבר עמד על כך פרופ' י. זנה, כך שלדעתו יחסו של הרמב"ם לר"ש אבן תיבון היה צונן לאחר שהוא ראה דוגמה מעבודת תרגומו.

לעומתו הרב שילת חלק על פרופ' י. זנה במספר האיגרות שהגיעו לר"ש אבן תיבון, ולדעתו כל האיגרות המצויות בידינו הגיעו מהרמב"ם לר"ש אבן תיבון, כך שיחסו של הרמב"ם היה חיובי לתרגומו של ר"ש גם לאחר שהוא ראה דוגמה מעבודת תרגומו.

***

גם על איגרת הרמב"ם לחכמי לוניל נחלקו המלומדים הנ"ל.

הרב קאפח בהקדמה למורה הנבוכים שיער על סמך התאריכים המופיעים במשנה תורה כי הרמב"ם כתב את ספרו הגדול משנה תורה במשך 14 שנה, הוא החל בכתיבתו בהיותו בגיל שלושים ושתים, לאחר 7 שנים הוא הגיע לספר זרעים, אז היה הרמב"ם בגיל שלושים ותשע (מופיע תאריך), לאחר שנה כתב הרמב"ם הקדמה והחל לפרסם את ספרו ברבים, ולפיכך התאריך המופיע בהקדמה הוא שנה לאחר התאריך שמופיע בספר זרעים (הרמב"ם בן ארבעים), לאחר שנה הצמיד הרמב"ם להלכות קידוש החודש את כל החלק האסטרונומי, ולפיכך התאריך המופיע שם הוא שנתיים לאחר התאריך המופיע בספר זרעים (הרמב"ם בן ארבעים ואחד), נמצא כי עד ספר זרעים לקח לרמב"ם שבע שנים, תן לו עוד שבע שנים והוא יסיים את שאר הספר, נמצא כי לא סיים הרמב"ם את כתיבת ספרו משנ"ת בהיותו בן ארבעים ואחד אלא רק בהיותו למעלה מארבעים וחמש. לעומת כל זאת באיגרת לחכמי לוניל כותב הרמב"ם כי הוא כתב את ספרו במשך עשר שנים.

הרב שילת לעומת זאת נצמד לכתוב באיגרת הרמב"ם לחכמי לוניל, והוא סובר כי הרמב"ם כתב את ספרו משנ"ת במשך עשר שנים בלבד.

כדאי לציין כי לדעת הרב קאפח, הרמב"ם כתב את מורה הנבוכים במשך חמש שנים, כי בהיות הרמב"ם בן חמישים ואחד הוא כתב את מאמר תחיית המתים והוא מדבר על מורה הנבוכים כעל ספר ידוע ומפורסם, מכאן שעד גיל חמישים סיים הרמב"ם לכתוב את ספרו מורה הנבוכים.

***

אם נסכם את מה שכתבנו עד כעת, נגלה כי עיקר הפולמוס של הרב קאפח והרב שילת נסוב על תשובות הרמב"ם לחכמי לוניל, שם יש טיעונים כבדי משקל לכל צד, הרב קאפח יטען מצד העניין, והרב שילת יטען מצד ההיסטוריה.

אמנם הם נחלקו גם בדבר תרגום מורה הנבוכים וגם בדבר האיגרת, אבל כיום אין אף אדם בעולם שלא מסכים לדעת הרב קאפח כי תרגום אבן תיבון איננו מדויק, וכבר קמו הרבה מלמודים ותיקנו ושיפצו את תרגום אבן תיבון, פרופ' שוורץ תיקן את תרגום אבן תיבון לכיוון המדעי, ואילו הרב יהודה בן ר' שמואל אבן שמואל תיקן את תרגום אבן תיבון לכיוון הסגנון הימי בניימי, וגם הרב שילת נוהג לתקן ולשפץ את תרגום אבן תיבון, כך שלמעשה דברי הרב קאפח בסוגיית התרגום התקבלו על דעת כולם, וכעת כל מלומד מושך לכיוונו ולנטיות לבו.

גם בדבר האיגרת לחכמי לוניל לא מצאנו שיאריכו המלומדים הנ"ל בדברים, כי למעשה הרמב"ם לא הכיר את פירושי חכמי לוניל ושיטותיהם.

***

מכיוון שיסוד המחלוקת בתשובות הרמב"ם לחכמי לוניל, נרחיב לכתוב דוקא בנושא זה.

להלן רשימת טיעונים כנגד ייחוס תשובות חכמי לוניל לרמב"ם

1- המשיב כתב בצורה מסורבלת ולא ברורה, והוא לא ידע לכתוב תשובות כנגד השאלות.

2- יש תשובות אחרות המקבילות לתשובות חכמי לוניל, העוסקות בדיוק באותם נושאים, ושם השיב הרמב"ם תשובה ברורה ועניינית.

3- באיגרת הפתיחה של התשובות מתאר הרמב"ם את עצמו כמי שנבוך ועמד נדהם מפני השאלות, ולא נחה דעתו של הרמב"ם עד שכתב ניצחוני בני, וכאמור באותם נושאים בדיוק, בתשובות שהשיב הרמב"ם לשואלים אחרים, הוא כתב תשובות בשפה ברורה וקולחת, אבל עד ניצחוני בני הוא לא הגיע, וגם נושאי הכלים אשר לרמב"ם מיישבים את הרמב"ם טוב יותר ממשיב התשובות.

4- באיגרת הפתיחה של התשובות מתנצל הרמב"ם על שלמד חוכמות חול, והוא מצטדק כי אותם חוכמות הם רק כרקחות וטבוחות ואופות, לעומת זאת במורה הנבוכים כותב הרמב"ם כי יש חובה ללמוד את כל אותם חוכמות חול, אבל עד רקחות ואופות הוא לא הגיע.

5- בתשובות נכתב במפורש כי הם לא נכתבו בכתב יד הרמב"ם.

6- בתשובות עצמם הרמב"ם מכנה את עצמו כחולה שאין בו סכנה, והוא לא יכול לכתוב כלום, אדם שזה תיאורו, איננו ראוי לכתוב או להכתיב איגרות ותשובות.

7- הרמב"ם ידוע בכל העולם ככותב בעל לשון צח ובהיר, הוא כותב בצורה ממוקדת ותמציתית את דעתו, וכך מצאנו בכל שאר תשובותיו שכתב לשאר השואלים, ואילו בתשובות הנ"ל הכותב כתב בלעגי שפה, מילים מעורפלות ולא ברורות, והגדרות הלכתיות נטולות הגדרה.

להלן רשימת טיעונים התומכים בייחוס תשובות חכמי לוניל לרמב"ם

1- כל חכמי אותו הדור בסביבות לוניל (פרובאנס) דנו בתשובות מכאן שאותם תשובות היו מפורסמות וידועות.

2- בנו של הרמב"ם ר' אברהם, מזכיר את התשובות, מכאן שגם במשפחת הרמב"ם היו אותם תשובות ידועות.

3- הכותב כותב בצורה בטוחה וקולחת, הוא אינו מהסס לתקן את נוסחאות הרמב"ם במשנ"ת, ורק הרמב"ם בעצמו יעיז לתקן את נוסחת ספריו.

4- כל התשובות והאיגרות של חכמי לוניל תומכות ומעידות זו על זו, והם נשלחו בפרק זמן אחד ללוניל.

5- הגיע לידינו כתב יד ר' יהונתן הכהן מלוניל, בו הוא מודה לרמב"ם על ששלח להם את שני החלקים הראשונים של מורה הנבוכים, מכאן שהרמב"ם השיב לשואלים מלוניל.

***

עד כעת סקרנו את שתי השיטות שנאמרו בסוגיה, והשתדלנו להציג את הדברים כראוי ללא משוא פנים.

אם ננסה להתחקות אחרי שני המלומדים הנ"ל, נגלה כי כל אחד תומך בראיותיו, והוא מתעלם מראיות חברו, הרב קאפח מתמקד בצד הענייני העיוני והוא לא מתייחס לראיות ההיסטוריות, ואילו הרב שילת מתמקד בצד ההיסטורי, והוא מתעלם לגמרי מהפן העיוני, וכי אם נגלה תשובות בהם יהיה כותב עם הארץ, ויוכיחו הכתבים כי תשובות אלה יצאו מביתו של הרמב"ם, נעבור על הדבר בשתיקה ולא ניתן הסבר לצד העיוני.

כמובן שהרב שילת מתייחס לכך, והוא מכנה את הרמב"ם כשברי לוחות, אבל אין בדברים נחת, כי עדיין הכותב כותב בכוונה תחילה דרשות מוטעות ולשון עילגת, ולייחס לרמב"ם זאת כשברי לוחות אין נחת.

***

נראה כי דברי שני המלומדים צדקו, אבל הדברים התרחשו בצורה שונה ממה שהם כתבו.

צודק הרב קאפח כי לא הרמב"ם כתב זאת, ולא הרמב"ם סיגנן זאת, ולא הרמב"ם הכתיב זאת לבן אחותו (הוא היה כותב המכתבים בזקנותו של הרמב"ם), אבל גם צודק הרב שילת כי הכתבים יצאו מביתו של הרמב"ם, וגם ר' אברהם בנו ידע עליהם והכירם.

הא כיצד

הגיעו כמה כתבים מלוניל לרמב"ם, הרמב"ם לא הרגיש טוב והוא השאיר את הכתבים בביתו, הוא שכב כחולה שאין בו סכנה, בודאי שלעיין ולכתוב הוא לא יכל.

חכמי לוניל דחקו ברמב"ם ושלחו לו עוד מכתבים, ואז הרמב"ם ציוה על בן אחותו (או מישהו אחר) לכתוב תשובות.

נראה ברור כי סגנון התשובות ורוחם ושיחם הוא של אותו בן משפחה כותב, אותו בן אחותו גם התייעץ עם הרמב"ם בקלישות, אבל סגנונו ולמדנותו הם המופיעים בתשובות, וסגנון דודו הרמב"ם לא משתקף ולא מתבטא בתשובות ובאיגרות כלל וכלל.

אם ניקח לדוגמה את התשובה על מעמידין דלתות ואח"כ קובעין מזוזה, בן אחותו אולי התייעץ עם הדוד מה לכתוב, ואולי הרמב"ם השיב לו ברמיזה כי אין לדמות את דברי רב יהודה לרב נחמן, אבל כל התשובה וסגנונה ודרשותיה הם מעשה ידיו של אותו בן אחות, הרמב"ם לא ראה את התשובה, ובודאי שהוא לא סיגנן זאת.

בתשובות למורה הנבוכים אותו בן משפחה גם התבלבל, כפי שמתאונן ר"ש כי הרמב"ם לא השיב לו כראוי, הוא שאל שאלה אחת והרמב"ם השיב לו תשובה אחרת, ראה הקדמת הרב קאפח למורה הנבוכים עמ' 25.

רק בצורה הזאת נוכל ליישב את כל הראיות של הרב קאפח והרב שילת כאחד, כי דברי שניהם צודקים, אבל האמת נמצאת בצורה שונה ממה שכתבו.

מכיוון שהגענו עד הלום, נראה כי אין לייחס חשיבות מרובה לכל אותם תשובות ואיגרות, אין ללמוד מהם כלום, ובודאי שאין לעקם את השכל להתאמץ להצדיק אותם, כל תשובה מהתשובות הנ"ל צריכה בדיקה וחקירה, כבר נמצא בתשובות פגם וזיוף, הם לא יצאו מידי הרמב"ם, לא הרמב"ם כתבם או הכתיבם, ולפיכך צריך לתת להם את המשקל המתאים להם, ולא מעבר לכך בכלום.

קראתי את כל מה שכתבת בצורה יפה מאוד.

אגב, איני מונח לחלוטין בנושא המחלוקת שבין מרי קאפח לרב שילת. אני אפילו לא יודע מי זה הרב שילת בעוד שאת מרי קאפח אני מכיר מהספרים ומתלמידיו. ולמען האמת המחלוקת שלהם אינה מעניינת או מעסיקה אותי - כי היא מסוג של טענות אד הומינם. ובכל זאת אין בידיעה אותם או מהם או בחוסר הידיעה מהם טיפת הטיה מחיפוש אחר האמת. אני לא מחפש מי מאיזה צדדים כלשהם צודק, אלא עסקתי בשאלה אם זו תשובת הרמב"ם או לא. אני פתוח לשמוע כל הוכחה וממש לא משנה מי יאמר אותה קטן כגדול; אם היא נכונה, אקבל. עד עכשיו לא ראיתי הוכחה אחת מוכרחת שהתשובה הזאת מזויפת. להיפך, ראיתי כמה הוכחות שהיא אותנטית.

כמו כן בדברים שכתבת יש כאן פַּן שפחות הופנה אליו תשומת לב, וחיכיתי לראות אם תכתוב על זה עד שבסוף דבריך ראיתי מעין רמז לכך: מסגנון הלשון אי אפשר ללמוד כלום בהכרח. חכמי לוניל ידעו צרפתית ולא ערבית. סביר להניח שהרמב"ם השיב את תשובותיו בערבית והיה כאן מתרגם באמצע. ייתכן שהרמב"ם כתב את התשובות בעצמו (חסר רבנים חולים שכתבו תשובות והתבטאו כך?) בשפה הערבית ואחרים תרגמו את זה. ייתכן שאמר את התשובה בערבית למי שכתב והוא העלה על הכתב בעברית קלוקלת. כל מה שקשור בשפה עברית קלוקלת יש לתלות בהורקה מכלי אל כלי. ניתן לראות תשובות רבות בנושאי כלים של משנה תורה שהם מתורגמים ומובאים בפשטות בשם הרמב"ם או בלשונו למרות שהוא כתב אותן בערבית (מאוחר יותר נמצאו הנוסחאות המקוריות). מדוע אי אפשר לומר את אותו הדבר גם כאן? בכל אופן, עצם הטענה שיש כאן לשון קלוקלת לא פשוטה בכלל, וניתנת לדיון ולויכוח.

יישר כוחך על הצטרפותך לדיון. נשמח לראותך גם כן בהמשך נוטל חלק בדיונים כאן. וה' יצילנו משגיאות.

תלמיד הרמב"ם

בנוגע לתשובת המשיב לחכמי לוניל בנושא עיבוד מזוזה לשמה. הכס"מ כתב שתי שאלות חזקות על התשובה, ולא מצאתי בדבריך התייחסות לכך, רק לדברי הרב קאפח, אבל לדברי הכס"מ לא התייחסת.

המשיב כתב, משלא מצאנו חובה לעבד את המזוזה לשמה, מכאן שאין במזוזה חובת עיבוד לשמה, והקשה הכס"מ, אדרבה, הכלל התלמודי הוא, אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, ומשמצאנו חובת עיבוד בספרים לשמה, הוא הדין שאף במזוזה יש חובת עיבוד לשמה. נמצא שהמשיב השיב שלא כהוגן, ולא ידע כלל תלמודי פשוט.

עוד כתב המשיב, "ועצמה של המזוזה אינה המצווה", ראשית נעיר שזהו אותו סגנון לשון עילג, שבודאי לא יצא מידי הרמב"ם שסגנן בלשונו הזהב את כל משנ"ת. המשיב העילג היה צריך לומר, שספר תורה ותפילין הם חובת הגוף, ומזוזה היא חובת הבית, ולא לכתוב לשון מסורבל, ועצמה של המזוזה אינה המצוה. ולעצם תשובתו, הכס"מ הקשה, מניין לנו לחלק מסברתנו, שבחובת הגוף יש מצווה לכתוב לשמה, ובחובת הבית אין חובה לכתוב לשמה, צריך למצוא לכך מקור בדברי חז"ל, ואם המשיב כתב חילוק זה מבלי לציין מקור לחז"ל, הוא כתב סברא שאין לה מקום בבית המדרש, וזו שאלתו של הכס"מ, ותשובה לשאלות הכס"מ על המשיב העילג העם הארץ אין.

נמצא שהמשיב כתב תשובה ובעצם לא השיב כלום.

לכאורה אין כאן קושיות חזקות כלל על התשובה. קושיותיו רלוונטיות על ההלכה שפסק הרמב"ם ועל דרכו כפי שאסביר.

לגבי הקושיא הראשונה של הכ"מ:

1. מכיון שהכסף משנה מקשה על ההלכה עצמה ולא על התשובה, אם כן אין בזה מאום לעניינינו על זהות מחבר התשובה.

2. במחילה, אני לא בטוח אם שמת לב שאתה בעצם קורא לרמב"ם "משיב עילג ועם הארץ" כי כולי עלמא מסכימים שהרמב"ם כתב בספרו שחור על גבי לבן שאין עיבוד במזוזה. אין בזה חולק (אפילו לא דעה אחת לפליטה אין). ואתה מתעלם מהלכה זו ומפנה את הביקורת לתשובה בלבד כאילו לא נאמר בזה דבר בהלכה. הרמב"ם הכיר את הכלל שאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' ובכל זאת פסק מה שפסק. ולכן דעתך שלא כתב כהוגן ולא ידע כלל תלמודי פשוט...

3) לגבי הקושיא השניה של הכ"מ. קושייתו זאת אינה מופנית כלפי תשובה זאת ואפילו לא רק כלפי הלכה זאת של אי עיבוד מזוזה, אלא קושיה זו מופנית כלפי דרכו של הרמב"ם בכלל, כי דעתו של הרמב"ם ידועה: כל דבר שלא אסרתו התורה בפירוש הוא מותר. כך הוא כתב בתשובה אחרת שגם מרי קאפח סמך עליה את ידו. לעומת זאת, לכסף משנה, יוצא שדבר שלא הותר בפירוש הוא אסור. ועל סמך הנחתו שאינה קיימת לשיטת הרמב"ם, הוא מקשה קושיה כנגד הרמב"ם. ככה שקושיא מעיקרא ליתא לשיטת הרמב"ם.

לסיכום, אין בקושיות הכ"מ כדי להפריך את אותנטיות תשובת הרמב"ם, מאחר שהן קושיות על ההלכה הכתובה במשנה תורה וכן על דרכו של הרמב"ם בפסיקתו ההלכתית, ולא על התשובה. פלא על מרי קאפח שחיזק קושיות אלה של הכסף משנה בו בזמן שבמקומות אחרים מחזיק משיטתו של הרמב"ם שכל שלא אסרתו התורה בפירוש הוא מותר, ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במקרה הזה כבר עדיף לומר שמישהו זייף את כתביו של מרי קאפח מאשר לומר שזייפו את תשובת הרמב"ם... והא לך מקרה מהודר של אותו אדם שאפשר לטעון שאוחז בשתי דעות שונות בשני מקומות שונים ובכל זאת לא טוענים שמישהו זייף את כתביו. אולי בעוד חמש מאות שנים מישהו יאמר כך. מי יודע.

וה' יצילנו משגיאות.

תלמיד הרמב"ם

מה שכתבת שדברי הכס"מ אינם מתייחסים לתשובה אלא הם שאלות על פסק הרמב"ם, לא זכיתי להבין, ודברי הכס"מ מתייחסים לתשובה, והדברים קלים להבנה.

***

מאחר ובדבריך דחית את דברי הרב קאפח, ומאחר וגם הרב קאפח הוסיף טיעונים מעצמו כנגד תשובה זו, נבאר את הדברים.

טיעון ראשון שכתב הרב קאפח כנגד תשובה זו, איך המשיב כתב שלא מצאנו חיוב מפורש לעבד מזוזה לשמה ומכאן שאין חובה לעבדה לשמה, והרי גם בתפילין לא מצאנו חיוב מפורש, ולפי ההיגיון של המשיב שאם אין חיוב מפורש אין חובה לעבד לשמה, אם כן גם תפילין אינם צריכים עיבוד לשמה.

טיעון זה זהה לטיעון הראשון של הכס"מ, אלא שהכס"מ דחה את דברי המשיב מהכלל המפורסם אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, וצריך למצוא מקור מפורש הפוטר את המזוזה מעיבוד לשמה, ודברי המשיב אינם מספקים ואין בהם מקור, והרב קאפח דחה את דבריו מתפילין.

ומה שכתבת כנגד טיעון הרב קאפח, "וכי מכיון שמרי לא יודע היכן זה כתוב או היכן זה נרמז לכן זה אומר שזה לא קיים", אחר בקשת המחילה לא דקדקת בדבריו, הוא אינו טוען שאינו יודע מקור לפסק הרמב"ם, אלא הוא אומר שדברי המשיב שמקור פסק הרמב"ם מזה שלא נזכר עיבוד לשמה במזוזה במפורש, אינם מקור מספק, שהרי גם בתפילין לא נזכר במפורש וצריך לעבדם לשמה.

***

טיעון שני שכתב הרב קאפח כנגד תשובה זו, איך המשיב כתב שבתפילין וספר תורה צריך עיבוד כדי שיעמדו ימים רבים, אבל במזוזה אין צורך בכך, והרי עיבוד המזוזה זהה לעיבוד הספרים והתפילין, וכל ההבדל ביניהם הוא רק בלשמה, שבספרים ותפילין צריכים עיבוד לשמה, ובמזוזה אין צריך עיבוד לשמה, אבל קלף המזוזה יעמוד ימים רבים בדיוק כמו עיבוד הספרים והתפילין. נמצא שהמשיב לא הבחין בדברים פשוטים, והוא חשב שבמזוזה אין בכלל עיבוד, וזה אינו נכון, ובמזוזה יש עיבוד כמו בספרים ובתפילין, אבל אינו צריך להיות לשמה. והדברים פשוטים, והמשיב הזייפן לא הבחין בדברים פשוטים.

לטיעון זה לא התייחסת.

***

טיעון שלישי שכתב הרב קאפח כנגד תשובה זו, איך המשיב כתב שהספרים צריכים לעמוד ימים רבים, ומדבריו משמע שהמזוזה אינה צריכה לעמוד ימים רבים, והרי גם המזוזה צריכה לעמוד ימים רבים, שהרי היא עומדת בשערי הבתים, ויש שם רטיבות, ואין שום היגיון שתהיה כתובה בעיבוד שאינו ראוי, שיגרום לה להימחק במהרה, כדברי המשיב.

כנגד טיעון הרב קאפח, ציטטת תשובה אחרת של הרמב"ם שממנה מוכח שספר תורה צריך לעמוד ימים רבים, ומכך רצית להוכיח שגם תשובת חכמי לוניל היא אמיתית. אולם אחרי בקשת המחילה לא הבחנת בלוז של העניין, טיעון הרב קאפח אינו שספר תורה אינו צריך לעמוד ימים רבים, אלא שגם המזוזה צריכה לעמוד ימים רבים, שלא כדברי המשיב, שרק ספר תורה צריך לעמוד ימים רבים, ואילו מזוזה אינה צריכה לעמוד ימים רבים.

***

טיעון רביעי שכתב הרב קאפח כנגד תשובה זו, איך המשיב כתב שמאחר שמזוזה היא חובת הבית לפיכך אין חובה לעבדה לשמה, והרי גם הציצית היא חובת הבגד ולא חובת האדם, ולפי היגיון זה אין חובה לטוות את הציצית לשמה.

כנגד טיעון זה, הבאת את דברי ראב"ם, שהטעם שצריך לטוות את הציצית לשמה למרות שהיא חובת הבגד, כדי שלא יגיע בה לאיסור תעשה ולא מן העשוי, והוכיח ראב"ם את הדברים מהתלמוד סוכה (ט,א).

לעת עתה נניח טיעון זה, כי דברי ראב"ם נאמרו שלא בדקדוק בהבנת התלמוד, ושאלת הרב קאפח עדיין עומדת, אבל נניח לכך, כי צריך להציע ביאור לסוגיות התלמוד, ויארכו הדברים ויסתבכו.

אולם רק זאת נאמר, אין לערבב בין טויית ציצית לשמה, לבין עשיית ציצית מחוט שכבר היה קיים [תעשה ולא מן העשוי], ודברי ראב"ם שערבב בין שני מושגים אלו, תמוהים ביותר, ואין בדבריו יישוב לדברי המשיב לחכמי לוניל, אלא תוספת תמיהה וקושיה.

***

סוף דבר, תשובות חכמי לוניל לא יצאו מידו של הרמב"ם, והעיון התלמודי מראה זאת בהרבה מקומות.