שמשון הגיבור התאבד?

אם מישהו יוכל לעזור בהברת ענין מות שמשון אודה לו. לגבי שאול שאמר לנער לתקוע בו חרבו. מובא בפרשנים שכבר קיבל מכת מוות , ורק היה לקצר את התהליך. דבר שגם הוא קשה מה עם חיי שעה? אבל לגבי שמשון הדבר תמוה.

מיכי, האם אכן "מחבל מתאבד" הוא תופעה לגיטימית ביהדות ?

מרא דאחרא

כל עוד שמשון החזיק בעקרונות האלוהיים עליהם ניצטווה, נשמר סוד כוחו - והוא לא היסס מלהכניס את עצמו לסכנת מוות, הוא היה חדור באמונה שבכוחו הוא יתגבר על כל מכשול בדרך להצלת עמו מפני הפלישתים, הוא ידע ש'ה' עימו' בהשראת "רוח השם" - [בחלוקה של הרמב"ם במו"נ, את שתי המדרגות המקדימות לנבואה "רוח הקודש" ו"רוח השם"  שמשון נכנס תחת קטגוריית  אלו שפעלו בהשראת "רוח השם", שהאדם נדחף לעשות פעולות הצלה למען החלשים והנדכאים מן 'עזר אלוהי' שהאדם יודע ובטוח שה' עימו.

ברגע שהוא בגד בעקרונות הוא גם ידע שהקרב אבוד מראש, איש מלחמה עיוור משול למת -  וה' 'יפנה לו עורף', ככתוב במשנה סוטה פ"א משנה ז' -ח: "במידה שאדם מודד בה, מודדין לו... שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר (שופטים ט"ז) ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו.

גם שאול וגם שמשון ידעו שגורלם נחרץ - בזה שהיו מודעים לחטאיהם. והם השלימו עם גזר דינם.


תוקן על ידי - riv - 26/03/2006 0:22:41

riv- אתה צודק שהם ידעו שנחרץ דינם. אך עדיין אין בזה להתיר להם לוותר על חיי שעה . אלא אם כן במלחמה.  אך לא מסתבר שהריגת עוד כמה פלשתיים תחשב במקרה כזה כמלחמה.

זריחת עץ- אכן היהדות לא פוסלת התאבדות למען מטרה נעלה . ואם לפי האיסלם התאבדות להריגת אויב נחשבת כמצווה אין בעיה מוסרית בעצם ההתאבדות.

מרא,

הרי את הכוח להרוג עוד כמה פלישתים שמשון קיבל מהשם, מכאן שקיבל היתר לויתור על חיי שעה, ושזה נחשב באיזה שהוא אופן למלחמה - ואפילו אם זו מלחמה פרטית שלו, שמן הסתם יכולה בעקיפין לשמש להעלת המורל בקרב בני עמו - הוא לא השתמש במטען חבלה כדי להרוג ולהתאבד - הוא השתמש באותו כוח שהשם 'נתן' בו מלכתחילה -



תוקן על ידי - riv - 26/03/2006 0:57:33

זריחת עץ,
ברור. אם המלחמה דורשת זאת, אז ודאי אפשר למסור נפשו.
המונח 'מחבל מתאבד' הוא טעון אמוציונלית ומוסרית. אבל לוחם מתאבד שהורג חיילים (ולא אזרחים) הוא לוחם שראוי לעיטור. אגב, אם המלחמה דורשת הריגת אזרחים כדי לנצח אין כל מניעה לעשות זאת. לכן אפילו מחבל מתאבד ממש הוא לגיטימי, כל עוד המטרה מוצדקת ואין דרך אחרת להשיג אותה.
  מיכי

 
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hahitabdut.htm

לוי יצחק רבינוביץ "ההתאבדות של הקנאים במצדה"

המחבר מתווכח עם מסקנותיו של הרב גורן שלגיבורי מצדה מותר היה להתאבד.
____________________

http://www.biu.ac.il/JS/JSIJ/2-2003/Shemesh.doc

התאבדות במקרא על רקע תופעת ההתאבדות בתרבות הכללית ובמקורות ישראל :
_______________
תוקן על ידי - נישטאייך - 26/03/2006 7:48:40

נישט,
מדובר כאן על התאבדות לצורך נצחון במלחמה, ולא מחשש למה שיקרה אחרי המפלה.
זוהי סוגיא אחרת, ולענ"ד הרבה יותר מוסכמת. מיכי

מרא

דומני ששתי שאלות נפרדות יש כאן.
א. מדוע הפרשנים מיעטו לעסוק במעשה שמשון בניגוד למעשה שאול.
ב. פשר מעשהו.

א. התשובה לענ"ד ליחס השונה לשאול שנתפס כצדיק למרות כל הטרגדיה של דמותו ומעשיו לאורכה (ע"ע גמ' שכינתהו כושי ועוד יותר מדוד).
בניגוד אליו שמשון נתפס כפנומן חד פעמי בכל התנהלותו, ולכן מעשיו ככלל אינם נתפסים כדגם שיש לבוחנו לפי הנורמות הרגילות.

ב. מעשהו כשלעצמו - לפי א לעיל ברור שאין לבחון את מעשהו תחת גדרי 'התאבדות'.
באופן מעט שונה מדובר בשעת מלחמה ועל כך דומני

באופן עקרוני שיטתי ידועה רבים מהסיפורים התנכ"ים אינם מניחים בסיפורם את שלל הבעיות שאנו משליכים לגביהם. לפיכך:
 א. אף אם מעשהו אסור מבחינה הלכתית, אבל נעשה, יש לו משמעויות נוספות ואת אלו רוצה הסיפור ללמדנו ומאחרים הוא מתעלם!
ב. למי שקשה לבלוע את הפירוש לעיל - לא ננעלו שערי הפרשנות ויוכל למצוא איזה דיוק ממנו נלמד שמעשה זה מבטא חריג - וממילא כבר בכך נשמעת הסתייגות נורמטיבית, אך כיון שאין זה העיקר הרי שההסתייגות מוכהת ולעומתה מובלטים מסרים אחרים בסיפור - והעיקרי שבהם לענ"ד הוא תפילתו בשעה שהגיע לדכדודה של נפש - והוא שעליה גילו חז"ל שהתפלל יעקב בברכתו - לישועתך וכו'.
ג. ספק בעיני אם נוסחו כלל גדרי התאבדות בתקופת שמשון כך שמעשהו יחשב כאסור, כך לדוגמה אולי מדין תורה = מצב מלחמה / מעין גברא קטילא אין במצב זה התאבדות כלל, אלא שחז"ל מדברי סופרים הרחיבו - ודוק, בדברי לא נקטתי דרבנן, אלא כעין הרחבה של י"ג מידות!.
ד, לפלפלנים = הרי הרג עצמו בגרמא שאינה פסיק רישא, יכול להיות שבהפלת הבית דווקא הוא לא היה מת, הרי לא היתה כאן המתה ישירה כמעשהו של שאול. הנה לפנינו מודל עתיק של אי הארכת חיים, אל לא גרימה ישירה של מוות. ומי יימר שדבר זה אסור מן התורה ?

מיכי

<"מדובר כאן על התאבדות לצורך נצחון במלחמה, ולא מחשש למה שיקרה אחרי המפלה. זוהי סוגיא אחרת, ולענ"ד הרבה יותר מוסכמת">

היכן זה כאן?

בטח שלא בשאלת השואל.

במלחמה הכל מותר

בעבר ציינתי לדברי הציץ אליעזר (חלק יב סימן נז ד"ה והנצי"ב ז"ל):

"והנצי"ב ז"ל בפירושו עה"ת (בבראשית ט' - ה') מסביר ענין זה בפי' הכתוב מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם וז"ל: פירש הקב"ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש כלל כי כך נוסד העולם וכדאיתא בשבועות מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע"ג שכמה מישראל יהרגו עי"ז עכ"ל ויעו"ש גם בהרחב דבר.

ועוד יעוין בשו"ת משפט כהן סי' קמ"ג (בסוף הסי') שמגדיר בדומה לזה, והוא, שעניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני וכו' ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר עיי"ש.

למדנו מזה ב' הגדרות הא דמלחמה שאני, הא', מפני שכך נוסד העולם, והב' מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני, ובאמת מצינו שעוד ב' גאונים כבר כתבו להגדיר בכזאת, בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' מ"ד מסביר דברי הגמ' בשבועות הנ"ל מפני שיש בזה משום תיקון המדינה וצורך הנהגתה ע"ש, ובשו"ת שם אריה חיו"ד סי' כ"ז מסביר זאת מפני שהוא מנהגו של דבר וכותב בתוך דבריו בלשון וכן בכל דבר שהוא צורך העולם כמו לרדת במלחמה דהוי ודאי סכנה שרי ואף במלחמת הרשות עיי"ש".
_________

מרא דאתרא

<"אם מישהו יוכל לעזור בהבהרת ענין מות שמשון אודה לו. לגבי שאול שאמר לנער לתקוע בו חרבו">

שים לב לשינויים בסיפור מיתת שאול:

שמואל א פרק לא:

ד) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ:
(ה) וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ"

שמואל ב פרק א:

(ה) "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ:
(ו) וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ:
(ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי:
(ח) וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי:
(י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה".

<"אתה צודק שהם ידעו שנחרץ דינם. אך עדיין אין בזה להתיר להם לוותר על חיי שעה . אלא אם כן במלחמה">

ייתכן ששאול ידע מהנאמר באנציקלופדיה ההלכתית-רפואית (שטיינברג), ערך "אבוד עצמי לדעת", הערה 106.
____________

כמתעסק

<"באופן עקרוני שיטתי ידוע שרבים מהסיפורים התנכ"ים אינם מניחים בסיפורם את שלל הבעיות שאנו משליכים לגביהם">

צדקת, ובמלים פשוטות יותר: ההלכה המשיכה להתפתח, ואילו שאול נהרג לפני כשלושת אלפים שנה, ולא הספיק לדעת מההתפתחות.

הבעיה החמורה יותר: מנסים להתאים את "קדושת החיים" של היום לפעם, מבלי להתייחס למעשי הרצח האיומים שהיו אז.