| נשלח ב-30/3/2006 09:18 |
 |
| |
שכר ועונש
אחד שחטף מכה קטנה ברגל, למשל [ולא עלינו], האם זה עונש?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 10:33 |
|
| |
אזרחי
הצגת שאלה גדולה מאד.
ואמנם זו גמרא מפורשת.
עד היכן תכלית יסורים? אפילו נקף את אצבעו. אפילו הזמין בגד ואין הוא מתאים לו. אפילו מחפש
מטבע אחד בכיס ועלה בידו מטבע אחר.
כלומר, לא רק סבל וצער קטנים, אלא אפילו מורת רוח ותיסכול מינימליים יכולים להחשב לעונש.
והרי זו תשובה לשאלתך.
אמנם, יש עדיין הרבה דברים לברר.
כבר היה דיון גדול בפורום על טיבה של השגחה פרטית. האם ניתן להוכיח אותה? זו שאלה קשה. אך
אולי אנו פטורים מלהיזקק לה. אנו מאמינים - יודעים - שיש השגחה פרטית. הפילוסופים שנטרדים
בה, כגון הרמב"ם ובני הדור ההוא, יכולים לדון בתיאוריה הפילוסופית, אך אנו כבר יודעים את
התשובה.
(עבור המעירים, השימוש במילה "אנו" בא לציין את ההשתייכות לאורתודוכסיה היהודית, גם אם הוא
לא כל כך פוליטיקלי קורקט. סמיילי).
שאלה קשה יותר היא כיצד האדם ידע שמשהו בא בהשגחה פרטית. וגם אם כן, מה אפשר ללמוד
מזה?
ובכן, נראה לי שכאן אנו לומדים לקח גדול מהרמב"ם. הרמב"ם מציע לנו גישה שמזכירה את הזרם
שנקרא בפילוסופיה מודרנית "פרגמטיזם". כלומר, בלי לדון בשאלה על נכונות אמונה וההוכחה לה,
זה דבר שימושי ויעיל להניח שכל מה שקורה בא בהשגחה.
לכן, כל מה שקורה לאדם ראוי שהאדם יתבונן בו, מה אפשר ללמוד מזה?
כדי להמחיש איך אני רואה את הדברים, אנתח דוגמא תיאורטית מן הגמרא: אדם נקף אצבעו, כלומר
היא נחבטה ויורד לו דם.
כרגיל, אם נקפתי את אצבעי, אני חש אל הברז לשטוף את הדם, ואני מרגיש כאב וצער, וקצת
תיסכול. למה זה קרה לי. מה כבר עשיתי? למה שום דבר "לא הולך"?
אך זה בדיוק מה שאני אמור ללמוד מזה:
א. יש שכר ועונש. כנראה מעשי לא משופרים מספיק (פשיטא...).
לכן חובה עלי למצוא את הזמן ויישוב הדעת לחשוב מה לשפר, גם "סור מרע" להתרחק מעברותי, וגם
"עשה טוב" להתחזק במצוות.
ו"סור מרע" קיים גם במידות ובאמונות, אלא שנוח וחשוב לחפשו גם במצוות מעשיות, כגון בין אדם
לחברו.
ב. בתחום זה עצמו, יש לי מה לתקן. גם לבדוק את האופן שבו אני נע ונוהג בעולם. אם נקפתי את
אצבעי, סימן שאני הולך בלי לשים לב למה שקורה מסביבי. מעין מגדל שן של פילוסופים, אולי. צריך
לשים לב יותר למה שקורה מסביבי.
ג. צריך גם לעבוד על המידות. גם אם נכשלתי, נקפתי אצבע, או כל כשלון אחר, עלי לדעת להתרומם,
להתגבר, להתעלות על ההרגשה, ולהפוך אותה למנוף לעליה.
ד. זו גם אולי קריאת התעוררות ל"מעשה דקרט" בכל יום. כלומר, בדיקה יסודית של כל כולי.
אבל כאן צריך לזכור את עצתו של ר' נחמן. מחובת התשובה שלא להשתגע אלא לעשות דברים
ביישוב הדעת. גם אם אדם חושב שהוא חטא, אפילו חטא גדול, הדרך לתיקון אינה תגובה היסטרית
אלא התבוננות. הצעד הראשון לתשובה הוא יישוב הדעת. מתינות. ואז מחשבה והתבוננות. ואז תיקון
המעשים.
כאשר אדם נוהג בצורה כזו, אזי השאלה הפילוסופית על מהותו של העונש הקטן או הגדול מוצאת
את פתרונה. אני הופך את מה שקורה לי למנוף לתשובה, לתיקון ולעליה. ואין דבר גדול מזה. והיא
היא לדעתי כוונת הרמב"ם ואולי גם הגמרא.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 11:32 |
|
| |
בהמשך להנחת היסוד שהדגיש מיימוני על כך שכל פרט ופרט הינו בהשגחה פרטית [ואשמח מאד אם החפצים
בלהגיב כאן ימשיכו על פיה, ומי שירצה לדון בהנחת יסוד זו, אשמח מאד אם יפתח אשכול מיוחד לשם כך]
אזי, המכה ברגל [או כל היסורים האחרים] היא בעצם מכה שנתן לי ה'.
ולמה הוא נתן לי אותה? - מתגובתו של מיימוני דווקא לא ברור שזהו עונש, אלא שזהו דווקא תמרור
שאומר לי להשתפר. היינו שה' [לפי תגובת מיימוני] איננו מעניש אותי, אלא אומר לי להשתפר
[קריאת התעוררות].
ואז, זהו רק תמרור. [ולפי מיימוני, תמרור שאומר משהו כללי כמו "תשתפר" , אבל לא ממש ברור על
מה להשתפר...היינו שצריך לחפש לבד..]
ולכאורה, אולי אפשר לחלק בין ההוה לעתיד.
היינו שלגבי ההווה, זהו עונש כפשוטו.
ורק בשלב מאוחר יותר מתחיל הלימוד וכדומה שזוהי כבר ההשלכה על העתיד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 11:40 |
|
| |
ברמת העקרון, חיפוש משמעות וטעם בקורות האדם (ואפילו בפרטים הקטנים של חיי היומיום), וניסיון ללמוד ולהחכים מהם, נראה לי חשוב ונכון.
ברמת הפרקטיקה, א/נשים שעסוקים/ות בחיפוש תמידי של טעמים דתיים ופרשנויות אמוניות לכל ציפורן שנשברה (והתופעה הזו מוכרת לי מעט גם מעולם הניו-אייג', רק ששם הטעמים הם פילוסופיים והפרשנויות פסיכולוגיסטיות...), נדמים/ות לי כבעלי/ות הפרעה נפשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 12:09 |
|
| |
אמשלום,
לפי דברייך, הייסורים הקטנים אינם מהווים בכלל תמרור, לאדם השפוי, אלא רק עונש קטן, וזה כבר
העניינים הפרטיים של ה' עם עולמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 12:14 |
|
| |
אזרחי,
???
איך הבנת זאת מדברי?
כל שאמרתי הוא, שברמת העקרון, קיומם של תמרורים בחיי היומיום, שאמורים לסמן את הדרך ולהזכיר את קיומה, נראה לי נכון, אלא שברמת הפרקטיקה, העיסוק הקיומי היומיומי בזה, נראה לי הפרעה נפשית (בדומה לאנשים המקפידים מאוד שלא לדרוך על הקוים שבין המרצפות).
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 12:19 |
|
| |
מה פירוש "העיסוק הקיומי היומיומי"?
שמא הפרזת קצת עם הכח המדמה שלך?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 12:23 |
|
| |
מיימוני,
באשר לגישה הפרגמטיסטית, הצעתי זאת פעם לפני הרב טל והוא הזדהה עם הדברים, ואמר שכך ניתן
להסביר גם הרבה דברים תמוהים לכאורה אצל חז"ל, אשר מעניקים לדברים נוראים ואיומים פרשנות
כעונש על דבר זניח יחסית.
אלא שאז שאל מישהו, שלכאורה זו אליה וקוץ בה, שכן אם אני יודע שזה רק "בכאילו", ממילא היחס
שלי אל הנושא כאל שדר אמיתי מהקב"ה, ירד (ראה בהקשר זה באשכול הבחירות והשקר הקדוש). ועל זה
ענה הרב טל שאכן לדעתו הנושא קצת יותר מורכב: זה באמת מסר מהקב"ה, אלא שהקב"ה עצמו יודע
שאיננו יכולים להבין את כל מעשיו ועל כן הוא מדבר אלינו ב"תינוקית". זו בעצם לגיטימציה להבין
"מצדנו", בלי להרגיש שאנחנו עובדים על עצמנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 12:26 |
|
| |
אזרחי,
???
אין לי מושג על מה אתה מדבר.
האם משהו ממה שכתבתי לא ברור לך? אתה מוזמן לשאול ואני אנסה לענות, אבל אנא ממך - עשה זו בשפה שאבין. תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 13:17 |
|
| |
שיר.
רמז
מילים וביצוע: חוה אלברשטיין (מתוך שירונט):
שעון נעצר לי
זה רמז
ראי שנשבר לי
זה רמז
נוצה קטנה
על אדן החלון
פרפר
נתפס לי בוילון
גשם ביום חמסין
גאות ושפל
הכל משל הכל סודות בלי פשר
מה הנמשל
ומה הקשר
למה אני עדיין
לא תופסת
מיתר שפקע לי
זה רמז
נר שכבה לי
זה רמז
מכתב רשום
חוזר אל השולח
עציץ יבש
פתאום פורח
עורב שצורח
מה הוא מבשר לי
כוכב נופל
וקשת בשמיים
שחפים עפים
על פני המים
מה הם אומרים לי
מה הם מספרים לי
אבל רמז אחד
כבר הבנתי לבד
כבר הבנתי היטב
לחיים סמוקות כמו אש
פעימות חזקות של הלב
חום וקור וצמרמורת
לילות בלי שינה
מה זה אומר
אני כבר מבינה
חלומות בהקיץ
דמעות בלי סיבה
מה זה אומר
זה אומר אהבה
תוקן על ידי - הפרעתוני - 30/03/2006 13:17:14
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 13:42 |
|
| |
מיימוני
<יש שכר ועונש. כנראה מעשי לא משופרים מספיק (פשיטא...).>
הכל יפה עד המילה האחרונה, אם זה פשיטא אז לשם מה היה צורך בתזכורת ?
ושמא תאמר כי שכחתי, אז איך זה מזכיר ?
משום שנקבעה נורמה להזכר בכך בעת צער ?
אם כך זו תזכורת מוסכמת, חבל שלא יותר נעימה.
כלומר, אם ברור שמעשי אינם משופרים כי אז אין צורך לומר לי זאת אלא רק להזכיר לי,
לעומת זאת אם יתכנו שתי תשובות לשאלה האם מעשי משופרים מספיק כי אז אין זו תזכורת, זהו איתות.
ברכות ה ב רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא
תוספות דיבור המתחיל דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד .
כלומר 'יש דינא בלא דינא אלא שהם רצו לעוררו'
ולמה הוא אמור להתרשם ?
הרי הוא יכול לענות שאצלו הוא דינא בלא דינא, בעצם הדרישה לעיין מר במיליה אינה כנה.
לגישת מיימוני והרב טל מיושב (מפי הרב הגאון שלמה פישר שיחי')
(בסוגריים כדי לא להסיט, הגמרא עד היכן תכלית יסורים נתפרשה בשער הגמול להרמב"ן לא כיסורי עונש אלא אדרבה כלפי 'כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורים ראה עולמו)
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 14:14 |
|
| |
מימוני
לא הבנתי, הרי שאיפה להשתפר היא שאיפה שרוב בני האדם המוסריים אוחזים בה.
(ניטשה אף הקצינה עד כדי שאיפה לשלטון / התגברות- ודרווין אפיינה תופעהזו בטבע כאבולוציה ואם תשליך על האדם אזי במודע ובבחירה פשוט השאיפה להתקדם / ואצל בני אדם מוסריים להשתפר אל הטוב).
ללמוד מטעויות גם כן אנו מנסים וחכם לומד מטעויות של עצמו ונבון מטעויות של אחרים.
"להירדם בשמירה" - כולנו נרדמים, וכשהמציאות טופחת על פנינו אנו מקווים שהתעוררנו או מנסים להתעורר.
א"כ במה דבריך משקפים "תודעה דתית" מיוחדת האם רק השאלה האם "המניע הראשון" הוא רשב"ע או לא?
לשון אחר, האם כל ההבדל מתמצה בדוגמה הבאה?
"חילוני" אומר אוי נדקרתי במקרה חבל שלא נזהרתי או אילו יכלתי להיזהר.
ו"דתי" אומר אוי נדקרתי בהשגחה אישית הקב"ה מסמן לי שלא נזהרתי או שיכולתי להיזהר.
(ואולי לכך התכוון מאיר ואולי אף המפגש עם דבריו הוא שעוררני לתשובה לחשוב על כך).
ואולי השוני קשור למימד אחר לגמרי והוא האם הכיול של "הלקחים" שאני לומד מתיישם לגבי האדם לפעולות בהן משתלבות פעולות בעלות משמעות דתית (כבהלכות תענית א,א), אך אולי אלו מתיחדות לאירועים רחבים, ולא לכל דקירה מסיכה, ואף דומני שלא רבים כשאצבעם נפגעת מתחילים לקרוא "קפיטל תהילים" (וספק - בלשון המעטה, אם יש צורך בכך?).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 14:18 |
|
| |
כמתעסק
דומני שההבדל הוא
"חילוני" אומר אוי נדקרתי במקרה חבל שלא נזהרתי או אילו יכלתי להיזהר מלהדקר.
ו"דתי" אומר אוי נדקרתי בהשגחה אישית הקב"ה מסמן לי שלא נזהרתי או שיכולתי להיזהר מעבירה פלונית שעשיתי אתמול.
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 14:47 |
|
| |
מאיר
א. לענ"ד דבריך אינם דברי מימוני, ועליו שאלתי.
ב. "אשריך" אם הקב"ה שלך עוסק בהתחשבנות כל כך ישירה מאתמול להיום וברור לך על מה מתחשבנים איתך, ואם תרצה, דומני, שכל דברי מימוני לא באו אלא להוציא מהדיבור על "אתמול" ולהעביר את המוקד ל"מחר".
ג. אף לדבריך סוף סוף מהי "עבירה" אם היא מעשי שאינם מתוקנים - לא הרווחת כלום (ואחת היא: בין אם אתה מניח שאינם מתוקנים נובעת מכך שאינם מוסריים, או בין אם הנחתך שאינם מתוקנים נובעת מכך שלפי החוקים הדתיים בהם אני מאמין הם נחשבים בעיני כלא ראויים). הרי באלו אני צריך להשתפר כל הזמן.
ועוד, באלו שאינם מוסריים ושכלך מורה לך על כך הרי אתה מבין מייד במה אלו עלולים לפגוע בך! אלא שההשגחה נועדה לאשר עבורך את אלו שאינם מובנים בשכלך?! אך לאלו אין לך כל אפשרות של ייחוס קשר, וא"כ במה "הועילה" ההשגחה?
ואולי כל "ההשגחה" לא קשורה כלל לשאלת השיפור, אלא באופן פרדוקסלי לביטחונו של האדם בגודל צדקתו או לחילופין לרצונו להרגיש כך, עד כדי שהקב"ה מנהל איתו מו"מ ישיר... אוי... כמה נתאוו הנביאים לזכות למעט מזה שאנו הקטנים זוכים לו כל כך מהר "מאתמול להיום"?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2006 16:36 |
|
| |
ישנו העניין של עונש על חטאי אבות, אך עדיין לא שולל את העניין שזה תמרור כלשהו...
תשובות כאלו ניתן למצוא בכל קונטרסי החסידויות להמונים , כמו ברסלב, רחלין וכו'..
|
|
|
|
|
