יהוא,
אנסה להסביר, בעזרתו של הרמב"ם על ההשגחה הפרטית.
אין הרמב"ם יכול לקבל את מושג ההשגחה הפרטית במובנם של מאמרים כגון: "אין האדם נוקף אצבע...", או ארבעים יום קודם יצירתו הוולד..." או "ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית...", וכד'.
ברור לרמב"ם, שכל אדם באשר הוא חלק של המציאות הטבעית, כפוף לסיבתיות הגלומה בה ולתוצאותיה, ומבחינה זו קורותיו נכללות במערכת הכללית של סיבות ומסובבים שהטביע הבורא בעולמו: אולם הכרעותיו הרצוניות של האדם אינם נובעות ממציאות זו, והן מסורות בידי כל פרט ופרט.
החשובה בהכרעות אלו - ההכרעה שהיא לבדה משמעותית- היא בין הכוונת תודעתו של האדם להכרת ה' ולעבודתו ובין הכוונתה לכל תכלית אחרת. ההכרעה " להתעסק בו ית' ולא בעיסקי עולם, איננה עובדה אנושית אוניברסאלית, וכל כפרט מקבל אותה או דוחה אותה.
הפרט שמקבל אותה מפקיע עצמו מעולמה של ההשגחה הכללית, שהיא המציאות הטבעית האינדיפרנטית מבחינה ערכית, ומעמיד את עצמו לפני ה' מעמדו של אדם שהכריע לצד ידיעת ה'- במובנם של דברי דוד המלך לשלמה בנו: "דע את אלוקי אביך ועבדהו" - הוא הוא מה שמכונה בדיבור האמוני דתי המקובל בשם השגחה פרטית.
הידיעה שהאדם יודע את ה' היא היא הידיעה שה' יודע אותו, והיא השגחתו עליו: כמו שאנחנו השגנוהו באור(= השכל) אשר השפיע עלינו, כן באור משקיף עלינו, ובעבורו הוא עימנו משקיף ורואה... והבן זה מאוד" (מו"נ ח"ג, פנ"ב)
לא מטבע בריאתו כיצור אנושי נמצא הפרט בהשגחה אלוהית:
עליו מוטל לרכוש לעצמו השגחה זו, כמתגלמת בדבקותו בה'- הזוכה לה " הוא עם אלוהיו ואלוהיו עימו"
 |
|
|
