ת-ע-ל-ו-מ-ה (או: רווח נקי)

ברגע הראשון לא הבנתי, הגם שראיתי את האורות מרצדים בכל מיני צבעים. בשנייה שאחרי, פסקתי בביטול שמישהו מתקשר אלי לפלאפון בטעות.*:namespace prefix = o />

אבל הרטט לא פסק. שוב ושוב ושוב ושוב.

'אולי זה דחוף'? חשבתי לעצמי. המתקשר ממש מתעקש.

אחרי עוד שלוש דקות של זמזומים ללא הפסקה ניגשתי להציץ. אמנם אינני פרמדיק בכיר או אפילו מתנדב מהשורה, גם לא בכיר במוסד שקיבל היתר הלכתי, אבל מבט מלמעלה על המכשיר אולי יביא פתרון לתעלומה.

ניגשתי ובגוף מוטה וחצי עין הצצתי (כנראה שכנוע עצמי שככה מותר). ואכן כן, להפתעתי הרבה אני רואה מספר מוכר מהבהב. הרטט פסק וחזר על עצמו, וטלפון של חבר קרוב (וחרדי) שגר בראש העין חזר והופיע.

הסתובבתי כמו מטומטם בסביבות החדר וכל כולו של הפלאפון זעק לכיווני "מצוקה.. מצוקה.. מצוקה.."

החבר הנ"ל הינו גרוש וחי בגפו, מה שתרם לתחושה שמדובר בצרה.

וזה לא פסק. דקות ארוכות התעקש החבר להמשיך ולהתקשר. לענות לשיחה לא העזתי. אין שום רב בסביבה שאני יכול לשאול אבל לענות? עכשיו? איך עושים את זה בכלל..? 

'אני יודע', מצאתי את הפתרון. 'הוא גר סמוך יחסית לכניסה הכי קרובה של ראש העין (מאלעד). אני פשוט אלך לשם ואראה מה קרה. אין לי שום הוכחה שזה דחוף הגם שלא ייתכן שזה נלחץ בטעות שוב ושוב. אם זה קורה כמה פעמים, אולי הוא באמת במצוקה. אני אצעד לשם. זה לא צריך לקחת יותר משעה'.

מזל שהשמש היוקדת נרגעה קצת. ירדתי את המדרגות של התור בואכה שמעיה ו'חתכתי' לכיוון הטיילת. ביציאה מהעיר עמד נהג רכב השמירה ופטפט עם חרדי בלונדיני ומתולתל. שניהם לא שמו לב להלך המוזר שיצא לכביש הראשי בבגדי שבת.

תאמינו או לא, שתי דקות הליכה ואתם לא שומעים כבר כלום. במרווחים השקטים שבין המכוניות השועטות, אתה טובע בפסטורליות משכרת ושוכח מהכול.

הגשם והשמש שמיד באה אחריו העירו לחיים כמה צמחים נהדרים, ובעלי חיים זעירים שלא רואים בעיר (או לא שמים לב אליהם), שוטטו בנחת מסביב.

אחרי עשר דקות יגלה הצועד שהוא לא כל כך התרחק מהעיר. מבט אחורה מלמד שהרמזורים עדיין קרובים. או נראים כך.

דחקתי הצידה את המחשבות המצפוניות על סעודה שלישית בלעדי והתרכזתי במשימה. 'מה כבר יכול להתרחש שהוא יתקשר אלי באמצע השבת? אולי הוא קיבל התקפת לב? אולי התקפת געגועים? יכול להיות שהוא התעורר משנתו ושכח שעכשיו שבת?' כל כיוון חשיבה נראה אדיוטי יותר מקודמו. 

מולי הגיע אמבולנס. יושביו היו חרדים, את זה כבר זיהיתי מרחוק. על ההגה ישב ישי גאולי הבלתי נלאה. לידו ישב מישהו שלא הספקתי לראות (פוקס אולי?). גם הם תמהו לראות אותי 'מטייל' מחוץ לעיר בגפי כנראה.

בצד ימין זחלה לטאה. או שמא היה זה כח, לא יודע. רכב עם 'בן דוד' נסע וצפר כאילו אני הולך לו על הכביש ובאמת כשאני חושב על זה, כל נהג שלישי הביט בי כעל נטע זר בנוף.

סוף סוף הגעתי לעיקול. הידעתם כי ברגל הוא ארוך הרבה יותר ממה שהוא נראה ומרגיש בנסיעה?

 ג'יפ שחור עם עגלה עשה פרסה באמצע הכביש ורכב משפחתי עצר בצד ימין. אבא ובתו הצביעו על פרחים ושוחחו ביניהם. מה שהעלה לי את המחשבה שלא צריך להרחיק עם הילדים לצפון. ברצינות, איפה הם אותם ימי התום בילדות שלנו, נטולי הכבישים והבטון העמוס. ימים שהיינו הולכים לבנות 'מחנות' על עצים ומארגנים 'מלחמות' עם החבורה השנייה בשכונה? (הערה: ייתכן והמשפט האחרון לא מדבר כל כך אל הבני ברקים שבינינו...)

בצומת נחשונים שוב תקע בי מבט תמה נהג הונדה שחורה. הפיקה בברך ימין התחילה להציק והבטחתי לעצמי לחשוב ברצינות על להתחיל לצעוד בשביל הבריאות והכושר. ממתי אני מתעייף ככה מהליכה? כנראה שהגיל מתחיל לתבוע את שלו, וגם ריבוי העבודה בישיבה.

'מעניין מה אני אגלה כשאני אגיע אליו', חשבתי שוב והרצתי כמה סיטואציות בראש.

מוזר. כנראה שאין לחות באוויר כי אינני מזיע בכלל. זה לא שאני רץ, אבל הליכה ארוכה כזאת חייבת להשפיע לא? ועוד עם חליפה ועניבה.

הקטע הצר ביותר הוא העיקול שאחרי הרמזור הכפול של נחשונים. השוליים מצטמצמים וההרגשה היא כאילו הרכבים נוסעים היישר אל תוך הגב שלך. חלק מהם לא ניסו אפילו לתפוס מרחק ממני. עוד 'בן דוד' צפר ספק בזעם ספק בשעמום. שני טרקטורוניסטים עשו בדיקות שטח וברקע עדיין רואים את נחשונים. זה נראה כאילו היא יותר גדולה מאלעד, לפחות באורך. 

מצד שמאל למעלה טס לו מטוס קל במהירות כל כך נמוכה שחששתי שהוא ייפול ומצד ימין נחת לו עורב צמא על שלולית שנשארה לפליטה מהיום וחצי הגשומים של שבוע שעבר.

למרות ההרגשה המציקה בשתי הרגליים, הגברתי את הקצב. רק שלא אמצא אותו שרוע על הרצפה עם קצב לבן בפה.

אני לא יודע מאיפה הם הגיעו, אבל*:namespace prefix = st1 /> מטרים לפני השלט של "ראש העין שמאלה" עקפו אותי רץ אחד ושני אנשים על אופניים. בצד ימין עמד לו מבנה נטוש שהיה מרוסס עליו "להשכרה". סטארט אפ.

ואז ראיתי אותה. כדי להסביר מי זו "אותה", אני אחרוג מהסיפור לטובת הסבר:

לפני כחודש וחצי, עמדתי בטרמפיאדה שמול תחנת הדלק בראש העין. (אגב, הרבה פעמים אני עומד שם בערך בשעה 4. תעצרו כשאתם מבחינים בי יא קמצנים...). והנה, בתעלה שלצד הדרך עמדה בחורה-אישה בשמלה לבנה ותלתלים, ספר תהילים קטן ביד והיא חורשת בידיה החשופות בבוץ המפריד בין הכביש לשדה התירס. לרגליה סנדלים עבים והיא לא נראית מונגולואידית או משהו. לקחתי אז כמה צעדים להתרחק והתקשרתי "100". הייתי בטוח שהיא ברחה מאיזה מוסד (וגם לא היה בא לי שהיא תשנה את פרצופה בפתאומיות ותצרח משהו תוך שהיא משליכה עלי בוץ).

אינני יודע מה הם עשו איתה באותו יום, אבל חייתי כמה ימים עם ההרגשה שאני אדם רע. הסקתי שהיא דיי מטורללת אמנם, אבל בסך הכול התנהגה כמו ילדה בלי מעצורים ולא הזיקה לסביבה.

עכשיו היא הייתה בכניסה לראש העין. אותה שמלה לבנה וסנדלים אבל בלי ספר התהילים. הילוכה יציב, ידיה מתנופפות לכמה כיוונים. עברתי את הכביש מתוך מחשבה מעוותת שהיא זוכרת אותי. היא עברה גם. חזרתי אחרי 20 מטר בחזרה, היא חזרה גם. אחרי משאית חונה עשיתי תמרון מבלבל ו'נעלמתי' בצד השני. אחרי הכיכר היא הופיעה יש מאין וצעדה באדיקות אחרי פסיעותיי. 'אולי היא דקרה אותו והשאירה אותו מדמם בסלון. עכשיו היא בקטע של מניעת עזרה ואני הבא בתור', הרהרתי בפרנויה מסוימת והתעלמתי ממנה.

עוד כמה מאות מטרים והגעתי ליעד. סחוט, סקרן ועם חשש שהתכהה בגלל המסע הלא שגרתי. האישה המסתורית והמטורללת נעלמה. 

התריסים בבית הפרטי היו מוגפים. לא מחזה נדיר אצלו. כשהתריסים מורדים האיש ישן. את זה יודעים כל החברים. אם הוא לא בבית החלונות פתוחים.

"אריק"! – קראתי ודפקתי בדלת. הוא לא ענה אבל שוב, זה לא אומר שום דבר. יותר קל להעיר דב קרח משנת החורף מאשר אותו.

"אריק"!!! – הגברתי את הדפיקות והקול בתיאום. 

שמעתי את המיטה חורקת.

 "מה, מי?"

"זה אני! תפתח את הדלת! מה קרה"?

"מה? מה השעה"?

"עוד חצי שעה יוצאת שבת", עניתי. "תפתח את הדלת"!

"רגע".

בפרצוף של יוסף בעל החלומות הוא פתח את הדלת. לא מבין מה קורה.

הסברתי לו אבל הוא לא ידע על מה אני מדבר.

"התקשרת אלי כמה פעמים רצוף בלי הפסקה". התעקשתי. "ראיתי את השם שלך על הצג".

"אני"? ענה בקול מנומנם ולא ממוקד. קול ומבט מזוגג שמשתדלים להיראות ערים ששמורים רק לאלו שקמו משינה.

במוצאי שבת חשבנו שנפתרה התעלומה. 

"איפה הפלאפון שלי"? הוא שאל, מחפש בבית. 

"מישהו 'הרים' לך אותו"! הבזיקה בי המחשבה. "מישהו גנב לך את הפלאפון והתקשר אלי".

 מזל שיש לו גם אורנג'.

"יש לי רעיון", אמרתי לו. "תביא את הפלאפון שלך".

 חייגתי למספר הגנוב.

"הלו? התקשרתם אלי מקודם"? שאלתי בתמימות מעושה.

 "מי זה"? ענה הקול הנערי.

 "חבר של אריק. אני מתקשר מהמספר השני שלי. התקשרת אלי אבל ישנתי".

"מה אתה רוצה"?

 "זה שמעון? וואוו אתה נשמע צרוד. עוד פעם אריק שכח אצלך את הפלאפון שלו? תשמע, אני צריך להעביר לו את המעטפה עם הכסף שלו. אני יכול להעביר אותה דרכך"? הרגשתי כמו שרלוק הולמס.

"בטח. אבל זה חבר של אח שלו".

 "לא חשוב", הסכמתי מיד, חושב שהמצאתי את הגלגל, "אני אעביר לך ותביא לו כבר. אם אתה חבר שלו אני סומך עליך. רק תגיד לי איך קוראים לך".

"שי".

קבענו להיפגש בקיוסק שליד הכיכר. לא המקום האידיאלי, אבל גם זה משהו. מקסימום נתקשר למכשיר ונשמע מהיכן זה מגיע. לקחתי ממנו סימני לבוש ונתתי את שלי. 

"מתי"? שאל שי.

"אני בא עוד חצי שעה". עניתי וניתקתי. 

אחרי חצי שעה הגענו רק כדי לחכות שם איזה חצי שעה. לא היה זכר לגנב.

ורק אחרי זמן רב, כשחזרתי כבר לאלעד ונכנסתי הביתה קיבלתי את התשובה: "דאגתי אז התקשרתי למספר של אריק". היא הסבירה לי. "ענה לי איזה ילד חסר נימוס ושאל מי אני ומי אתה ומי כל העולם. כמעט חקירה".

מסתבר, שהפרצה בתוכנית שהגיתי בשליפה קראה לגנב והוא התקשר חזרה כדי לברר מה הסיפור. נכון, ייתכן והוא לא היה מאמין גם בלי הבירור אבל לפחות הייתה לנו תקווה, כי חכם גדול הוא לא היה נשמע.

עד עכשיו אין לחבר ההוא מראש העין מושג מתי גנבו לו את הפלאפון או איך זה קרה.

 ואני, חזרתי אמנם בטרמפ אבל עם רגליים כואבות והרגשה דפוקה. לפחות טיול יצא לי מזה.

 בפעם הבאה שזה קורה, אני משאיר אותו לדמם למוות בסלון. שום כח בעולם לא יגרום לי לעשות את הדרך הזאת שוב.  

ואולי בעצם כן? אולי שווה לעשות את זה עוד פעם רק בשביל ההרגשה. נסו ותיהנו.