קושי ב"פרמנידס" לאפלטון

עיינו בכרך ג' בדיאלוג "פרמנידס" עמ' 40. כך אני מבין את מהלך הטיעון האפלטוני:

(1)הזהות ושוני הם דברים והיפוכם
(2) הזהות והשוני חלים על כל צד במשוואה בנפרד
ומכאן:
(3) מן הנמנעות שהזהות והשוני יחולו על אותו הדבר גם אם הזהות היא ביחס לא' והשוני ביחס לב'.

הביקורת שלי היא ברורה וממוקדת בהנחה (2). ההיגיון מחייב שהזהות והשוני הם מושגים שמטבעם חלים בקשר בין2 דברים ואין הם תיאורים של עצם. 

פילוסוף,
ראשית תודה על המובאה. שנית, אומר שאינני בקיא בכתבי היוונים, ולא בגלל הרמב"ן בפ' אחרי מות, אלא מפני שבין אם צודק אורי ובין אם צודק ווייטהד, עדיין אני מעדיף את הניסוחים המודרניים. הם חדים ונהירים יותר, ומשוכללים יותר.
הקטע שהבאת נראה לי בהחלט מרתק. בלי להכיר את הרקע שלו, אנסה לבאר את מה שאני מבין בו.

הבעיה איתה מתמודד אפלטון היא שזהות, בגלל היותה יחס ולא תכונה, קיימת בין שני עצמים. אולם אם הם שני עצמים, אז בהכרח הם שונים, ואיך תהיה ביניהם זהות?
[אמר הכותב: ישנו כאן הכשל של לייבניץ, שמניח את עקרון זהות הבלתי נבדלים: הוא סובר שהשוני והזהות במאפיינים הם שיקוף של שוני וזהות אונטולוגיים, ולא היא)]
ולאידך גיסא, השוני גם הוא יחס, וככזה גם הוא בהכרח קיים אך ורק בין שני עצמים. אולם ללא השוני השורר ביניהם הרי לא היו אלו שני עצמים אלא אחד (ראה לעיל). אם כן, יוצא שהשוני קיים בין זהים, ולכן לשיטתו (הלייבניצית) הוא קיים בתוך האחד (כי שני זהים הם אחד, לשיטת לייבניץ).

[אמר הכותב: אז מי כאן חלק על כך שלייבניץ אינו אלא הערה לאפלטון? ומי חלק על כך ששניהם משתמשים בטיעונים לוגיים שגויים, ללא תלות ברמת הגיבוש הלוגית ששררה בתקופתם.]

ודוק היטב, שכן לדעתי זהו ביאור דבריו.

פילוסוף,
דיאלוג זה של אפלטון יש לקרוא כפארודיה על דרך בניית הטיעונים של פארמנידס, ועוד יותר ממנו - של זנון, שכדרכו מערב מושגים ומילות יחס ומחיל אותם האחד על משנהו במעין לכסון חסר פשר (או מוטב, המתפרש בכל פשר) וכל זאת כדי לטעון כנגד הריבוי.

אין בדיאלוג זה ביטוי לעמדתו האמיתית של אפלטון; אם זכרוני אינו מטעני, הוא חושף כאן גרסה בוסרית של "תורת האידאות" שלו בפני ביקורת כביכול של פארמנידס (שהרי הדיאלוג מומצא).

לענ"ד, בנוגע לויכוח המתמשך בין היראקליטוס ופארמנידס צידד אפלטון בעמדה של "הכל זורם" - מה שמבטא היראקליטוס ב"אינך יכול להכנס לאותו נהר פעמים". כאן בדוגמה זו חושף אפלטון  בדרך של פארודיה את חולשתם של טיעוני זנון כנגד הריבוי, או האחד ה'מכיל'' שוני (בלשוננו, 'משתנה').

לרב מיכי,

התוכל לפרט את הביקורת על לייבניץ? מדוע באמת לא נוכל לקחת את השונות של א' מב' ולהפוך אותה לתכונה של א' שהוא שונה מב'? אמנם, זה מעורר קושי בהפרדה בתוך א' בין התכונות החיוביות הפנימיות לבין מה שבעצם אין בו ועושהו למה שהוא אולם מדוע שלא נאמר שהדברים אינם מוסברים מטבעם בתוך עצמם בלבד?  

עיין בספרו שתי עגלות וגו'. השאלה היא האם כל מהותו של חפץ מתבטאת במאפייניו, או שיש לו גם "יישות" נפרדת, אם אני זוכר נכון.

פרעתוני,
אשריי שיש לי קוראים כאלה.

פילו,
ראשית, צמד הטיעונים הללו עצמו הוא הראיה נגד לייבניץ. האם הבאה לפרדוכס/סתירה אינה ראייה טובה? מעבר לכך, השוני הוא תיאור של המאפיינים ולא המאפיינים עצמם (גם בלי תורת הטיפים של ראסל, בהקדמת ה'פרינקיפיה' שלו, לפיה משפט ברמה X אינו יכול להתייחס למשפט ברמה שווה או גבוהה ממנו). כשיש מאפיינים שונים אנו אומרים על זה ברמה אחת למעלה יותר (=מופשט וכללי יותר) שיש שוני.
כל זה הוא ברמת המאפיינים, וזוהי ביקורת על פרמנידס. אבל יש לי ביקורת יסודית יותר, שנסובה גם על לייבניץ: שני עצמים הם שניים ללא קשר לשאלה האם מאפייניהם זהים או לא. זוהי אמירה במישור שונה. השונות האונטולוגית שייכת לאונטולוגיה, והשונות במאפיינים שייכת לאפיסטמולוגיה (במקרה הטוב. או לסובייקטיביות בלבד, במקרה הפחות טוב).

לגבי 'הסבר הדברים מתוכם בלבד', בלשונך, עליך להגדיר יותר את המושגים המעורבים. מהו 'הסבר' בהקשר זה? אני מדבר על 'תיאור', או 'אפיון', של הדברים, ולא על הסבר שלהם. אפיון של דברים נעשה במונחי תכונות שונות (צבע, צורה גיאומטרית, מידות טובות וכדו'). כל תכונה, במהותה, היא קטגוריה כללית ולא שם עצם. וככזו היא חלה על קבוצה של עצמים ולא רק על עצם אחד בלבד (לפעמים הקבוצה יכולה להכיל עצם אחד, או אפילו אף אחד). לדוגמא, אדום, או מרובע, הוא תכונה של כמה וכמה עצמים. לכן אני מתאר (ולא מסביר) את העצמים במונחים כלליים ולא מתוכם ובתוך עצמם.
האמת שגם ביחס להסבר אני לא מכיר דרך להסביר מתוך הדבר. הסבר הוא העמדה על רעיונות כלליים, שכוללים את המקרה הפרטי המוסבר כאן.

לרב מיכי,



דומני שאין הדבר נכון להעמיד את השוני על האפיונים בטענה שזאת רק הפשטה. השוני מבטא דבר שאין לכך ביטוי באפיונים כיוון שהאפיונים הם פנימיים במובן זה שניתן לנתק את העצם(אם ניתן בכלל) מסביבתו ולדון בו בפני עצמו. למשל העצם יהיה כחול קשה או קר בלא תלות בשאלה אם יש צהוב ירוק או חום במקום אחר. אולם שוני מבטא קשר בין 2 עצמים ומוסיף אולי תכונות נוספות שלא היו קיימות קודם. השוני אכן נסמך על התכונות הפנימיות אולם הוא בעצמו אפיון עצמאי מצד היחס. כמובן ניתן לחלוק על כך ולומר שהיחס אינו ממשי אולם דומני שהדבר אפשרי. 

לגבי הביקורת על לייבניץ מצד ההבחנה בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה אין לי מה להשיב כיוון שלא הרחבת בנידון. עכ"פ מהבנתי המועטה באריסטו הרי שההבדל בין 2 עצמים הזהים בתכונותיהם אפשרי ע"י החומר השונה. אולם אודה על האמת, תמיד בחושבי על המושג "העצם הראשוני" והניתוח שלו לחומר+צורה+תכונות כלליות מקריות דומני שאין הם זהים כלל. ה"עצם הראשוני" הוא כוליות המקיפה את כל אלה שבה לא ניתן לנתק בין חומר לתכונות. הגיוני לטעון שכיוון שהפרדה כזאת אינה באפשר הרי שאם ניקח לדוגמא את הלובן של השלג הרי שהוא שונה מצד תכונתו מהלובן של הגיר. כיוון שהלובן או כל תכונה אחרת היא של פרט. לכן הצדק עם לייבניץ שאם מסתכלים על עצם באופן אורגני אזי לא ניתן לומר שהתכונות זהות והחומר שונה כי לפי הבנתי אן בניתוח כדי להסביר זאת.
 אפרט זאת יותר: חומר יכול להיחשב רק כמה שנושא את התכונות ואי לכך לא ניתן לחשוב עליהם אלא ביחד אבל לא במובן של חיבור כיוון שאז יש הבנה של הרכבה שאיננה למעשה קיימת.הצורה מאידך ג"כ איננה מנותקת מהחומר שאל"כ כיצד אותו הלובן נמצא ב-2 מקומות שונים בגיר ובשלג? רק אם ננתק את הלובן כשלעצמו במובן של אפלטון נוכל להגן על אחדות הלובן אבל במובן של אריסטו שהצורה נמצאת בפרטים אני רואה בכך קושי כיוון שבאיזו מובן יש ללובן אחדות? אם נראה את הדברים כך אולי נוכל להגן על לייבניץ אם כי הדברים אינם מבוררים לי כל צרכם.