כיצד מסיבין בשעת ההגדה

אוסו,
מעט חוש הומור לא הזיק עדיין לאיש. האם הייתי אמור לבטא באופן חד יותר את העובדה שה'ראיות' מהוליווד הן הלצה? לפעמים הכעס משבש מעט את חוש הראיה.

נשכח פה מהדיון על פסח מצרים, את הציווי על אופן אכילתו - "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'". איני יודע האם הדברים כמשמעם, שהיה צריך להחזיק את המקל בזמן האכילה, אבל לא נראה לי שהתיאור הזה מתאים להסיבה.

עצוב,
מה עניין זה לנדון דידן? הם לא צוו לאכול בדרך חירות אלא בחיפזון. השאלה בה אנו דנים כאן היא מה עשו חשובי מצרים והגלילות בעת שאכלו סעודתם דרך חירות?

מיכי, לא נעים לי להגיד, אבל הערתי היתה  בהומור. אני לא מוסיף איקונים חייכנים כדי להדגיש זאת.

תוקן על ידי - אוסו_בוקו - 11/04/2006 21:56:01

מאי נפקא מינה איך נהגו במצרים? האם דיני ההסיבה נקבעו על ידי משה רבנו?

אוסו,

השאלה חשובה ומעניינת, ואף אני נטרדתי בה ועסקתי בה, ומדי שנה היא מתעוררת אצלי מחדש. והדילמה שלי היא כשל פותח האשכול. לא נראה לי שאחדש הרבה, פרט אולי לאירגון הדברים. בהלכה זו, כמו בכל הלכה, יש שני מרכיבים (לפחות): א. הטעם ב. האופן. הטעם הוא לקיים "דרך חירות". האופן הוא האופן שנטלו חז"ל מסביבתם. ולצורכנו אין זה משנה לנו אם גאלו את אופן ההסבה מידי הגויים או שהשתמשו בו כי הוא היה הפרדיגמה של זמנם. בימינו, כפי שכתב הראבי"ה, לכל זה אין מקום, שאין דרך חירות זהה אצלנו להסבה. ויותר מכך, הסבה בישיבה על שולחן וכסאות מהווה מטרד לא קטן. לפי זה, היה מקום לומר שמן הראוי היה למצוא את דרך הישיבה בזמננו שמסמלת ומבטאת מעל לכל את דרך החירות (ואולי: דרך העושר? ויש מקום להסתפק אם ההסבה מסמלת את זה או את זה או את זה על ידי זה ולא אאריך למרות שזה עיקר). אמנם, כיון שאין אנו מחדשים אופני הלכה - פרט לבוגי שלנו - אנו הולכים בדרך שנמסרה לנו. ואז אנו מחפשים פשרה, דרך אמצעית שתקיים צורה של הסבה מבחינה פורמלית כך שנוכל לצאת ידי המצוה, ואפשר לקיימנה גם בסעודה משפחתית רגילה ולא בבית מיליונרים. למעשה, ספרי הלכה בני זמננו דנים בזה. וכיון שאין הספר לפני אני מצטט מהזיכרון שמסבים על כריות ועל ידיות ועל משענות אבל אין מקום להישען הצידה בלי להיסמך על דבר מה, וזו האחרונה אינה נקראת הסבה. בביתנו אני משתדל לארגן לי כסא עם ידיות כדי להישען עליו. והבנים והאורחים מסתייעים בכריות, שנודדות מחדר השינה אל הסלון, או שהם מוצאים על מה להישען. בסך הכל, הסמיכה נדרשת רק במצה, בכורך ובכוסות. זה לא כל כך הרבה. על כל פנים, לפי הטעמים שכמדומה מוסכמים כאן על כולם, אין מקום למה שכתבו פוסקי זמננו כי "לכתחילה יסב כל הסעודה. זה שייך רק למי שיכול לקיים הסבה בנוחיות ולא כחובה ודרך פשרה. אולי עוד הערה על טעמים וקיומם: נראה לי שאנו עדים להשתלשלות שהיא אופיינית להשתנותן, אם לא להתפתחותן, של הלכות. תחילה, ההלכה מקיימת את הטעם כפשוטו. במשך הדורות, ההלכה מתנתקת מהטעם, מכל מיני סיבות. אולי כמו בדוגמא דידן, מפני שצורת הישיבה השתנתה, לפחות אצל בני חורין. ולפעמים הטעם עצמו כבר לא שייך. במקרה שלנו והדומים לו, קיום המצוה מתבצע לא על ידי הפן של הישיבה הנוחה שהיא דרך בני חורין, שכאמור לא קיים, אלא על ידי שימור ההלכה כפי שתיקנו חז"ל, ושימור זה נתפס אצלנו כמסמל את דרכם של בני חורין. אם נדייק, מבחינה לוגית, יש כאן סימול על סימול. ההסבה בימי חז"ל ביטאה מייד את החירות, מפני שזו היתה הדרך. ההסבה אצלנו מבטאת קודם כל את הנאמנות לתקנת חז"ל, ותקנת חז"ל זו נועדה לבטא חירות, וכך, בשני שלבים אלו, אנו מקיימים את ביטוי החירות. כלומר, אם אבותינו ישבו בהסבה מפני שזו דרך חירות, ואם חז"ל תיקנו זאת מפני שזו דרך חירות, הרי אצלנו זו דרך חירות מפני שכך הגדירו זאת חז"ל, והגדרתם תופסת מקום חשוב מאד בעולמנו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני

מדוע לא להדר ולשבת במדיוק כפי תקנת חז"ל, בהסבה על כריות וכיוב'?

מרובקה בדיוק מאותה סיבה שנזכרה כאן. טכנית זה בלתי אפשרי. האם אתה יכול להכין ספות לשכיבה עבור כל אחד מהאורחים שלך? אני לא. איני מכיר שום אדם שיכול לעשות זאת בסלון שלו, פרט מן הסתם למיליונרים. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו