המסר של יונה

לפני הרבה זמן, כשכתבתי את הביאור על משמעותו של ספר יונה, והעליתי את השאלה מדוע ברח יונה, השאלה המרכזית בספר ונושא האשכול הזה, אז הזכרתי כי "יש מפרשים" שברח דווקא מפני שידע כי אנשי נינוה ימהרו לחזור בתשובה - ומכאן תתבקש השוואה מול בני ישראל שלא עשו כן למרות הנביאים שנשלחו אליהם. לפי גישה זו, זה מה שהפריע ליונה. הנביא היה מוכן למסור נפשו ובלבד שלא יהיה מקום לכתב קטגוריה נגד עם ישראל.

ייחסתי את הדעה הזו לתקופתנו שלנו. אך למרות שבימינו משתמשים ברעיון הזה ואף משלבים אותו במסגרות רחבות בהרבה, אין זו המצאה מודרנית. היתה זו טעות שבידי, והנני חוזר ממנה. הדברים מופיעים בגמרא, בתלמוד הירושלמי, ובמדרש.

"כך אמר יונה: אלך לי לחוץ לארץ... שהגויים קרובי תשובה הן, שלא לחייב את ישראל וכו' " (תנחומא ויקרא ח, פרקי דרבי אליעזר י, ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ב ל ע"ב – מצוטט על פי מאמרו של אורבך לקמן).

מדוע התקשיתי להאמין שהדברים מופיעים בתלמוד? אצל חז"ל? הסיבה היתה ברורה, אם גם היא משקפת את ה"נגיעות" שבתהליכי החשיבה שלי. כיון שהמסר הברור של ספר יונה, לדעתי כמובן, הוא שהתשובה מועילה כנגד כל העבירות, ועל כן אנו קוראים את הספר בהפטרת יום כיפור, כפי שנתבאר – ממילא לא יכולתי להאמין שמישהו יוכל להציע הסבר אחר, שיטשטש את המסר הנשגב של הספר.

ובוודאי לא חז"ל.

כאשר האמת ברורה, קשה לקבל אמירות שסותרות אותה.

כדי להצדיק את עצמי אוסיף שזו אחת מדרכי הלימוד. יש לנו הנחות יסוד, ועל פיהן אנו מפרשים טכסטים, בתלמוד, בלימוד התורני ובכל מקום. אם לפנינו משפט תמוה, אנו נפרש אותו לא רק לפי תוכן המילים אלא גם לפי אמוננו בבעל הדברים.

הנקודה שאני בא להבליט היא שלא יכולתי להבין כיצד חז"ל שינו מן המשמעות הברורה של הספר. אם זה מה שקרה, מדוע שיעשו כן?

הדברים הבאים מציגים את מה שעלה בידי: גילוי של מקורות על מדרש תמוה של חז"ל - וטעמיו. הדברים הבאים יבהירו, אני מקווה, כיצד נולד המדרש על יונה ששונה כל כך ממה שכתבתי אני, ומה היה הרקע להופעתו.

הדברים גם ישמשו בתור דוגמא לדרכי המדרש, נושא שאינו זוכה ליחס נאות בחברה החרדית שלנו. אני מתכוון בעז"ה לעסוק בו בהרחבה, בלי נדר, והניתוח הנוכחי הוא דוגמא אחת מני רבות.

את ההסבר שעשוי להוות תשובה לשאלתי מצאתי במאמר חשוב ביותר של פרופסור אפרים אורבך. אורבך היה מן הדור הישן של חוקרי התלמוד ושריד של אנשי חכמת ישראל. מאמרו נקרא "תשובת אנשי נינוה והויכוח היהודי הנוצרי" (והשם כבר מגלה את הרעיון...). המאמר נדפס מחדש ב"מיקראה בספרות האגדה" בהוצאת "ליקוטי תרביץ".

אני מסכם את דברי אורבך אך מסדר אותם בסדר משלי. את הפרטים המלאים אפשר למצוא בספר, עמ' 237 ואילך, ומשם לקוחים גם מראי המקומות.

סדר הדיון יהיה כזה:

א.      דמותם של אנשי נינוה כפי שהיא עולה מן המקורות התנאיים והבבליים.

ב.       הופעת יחס שונה לספר במדרשי האמוראים בא"י.

ג.        הרקע ההיסטורי לצמיחת מדרשים אלו.

ד.       שינוי בפירושי יונה במשך הדורות והמקומות

ה.      סיכום – על דרכי המדרש ותכליותיו.

טענתי כי המסר של ספר יונה הוא כי תשובה מתקבלת תמיד, ודי בה כדי לסלק כל עונש. זה לדעתי המסר הברור של הספר, וכך משמע שהיתה גם התייחסותם של חז"ל.
הרעיון שתשובה מתקבלת תמיד מבוסס, בין השאר, גם על ההנחה הברורה מאליה מן הסיפור, כי תשובתם של אנשי נינוה היתה תשובה ראויה. כי רק תשובה כזו יכולה להביא למחילה גמורה וביטול גזירות.
עדות שכך נתפס הסיפור נמצאת במסכת תענית. בסדרי תענית ציבור, אחד המרכיבים הוא דרשת התעוררות. בדרשה זו יאמר הזקן שתפקידו לדרוש, לפי המשנה (תענית פרק ב', משנה א'):
אחינו
לא נאמר באנשי נינוה: וירא אלוהים את שקם ואת תעניתם
אלא
וירא אלוהים את מעשיהם".
כלומר, מעשי התשובה של אנשי נינוה ראויים לחיקוי בתור דגם של תשובה מעולה.
גישה זו מופיעה גם אצל האמוראים, בבבל. כך:
בספר יונה נאמר: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (ג ח). אכן, הגוזל את חבירו, את די שיתחרט ויענה את נפשו. צריך להשיב את הגזילה אשר גזל.
לפי כלל זה, כיצד יתפרש הפסוק?
שמואל, מראשוני האמוראים בבבל, מתאר את תשובתם של אנשי נינוה בהתאם לדיני גזילה:
"אפילו גזל מריש ובנאו בבירה (=בית), מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו!"
דברי שמואל יתפרשו לנו על פי כללי השבת גזילה. הגוזל חפץ צריך להחזירו כמות שהוא. אך במקום הפסד מרובה, די אם ישיב את דמי החפץ. זו תקנה מדרבנן, שנקראת באמת "תקנת מריש". הגוזל קורה ושיקע אותה בבנין בית, כיון שאי אפשר להוציא את החפץ הגזול, הקורה (=מריש) בלא לפרק את הקיר, ולגרום להוצאות רבות נוספות, פטרו אותו מחובת השבת הקורה, ויתן דמים במקומה.
אבל אנשי נינוה, לפי שמואל, נזהרו כל כך בתשובתם, עד שלא הסתפקו בהחזרת דמים על הגזילה שגזלו, אלא החזירו אותה בעין (=כמות שהיא) בלא לחוס על הטרחה והממון שהפסידו אגב כך.
כלומר, לא רק שבני נינוה חזרו בתשובה מן הגזל שבכפיהם, אלא הפריזו על המידה ועשו יותר מכפי שיש לעשות לפי תקנות הטוב והישר של חז"ל.
האם יש שבח גדול מזה?
ובכן, לפי פשטות המשנה ולפי המסורת הבבלית היתה תשובתם של אנשי נינוה תשובה מעולה. לדברי אורבך גישה זו מאפיינת את התלמוד הבבלי בכלל.
ואילו בתלמוד הירושלמי, הארץ ישראלי, נמצא יחס אחר.

בין דרשני ארץ ישראל, אנו מוצאים מבט אחר לגמרי על אנשי נינוה.
על אותו פסוק נושאים האמוראים של ארץ ישראל את דרשותיהם שלהם. בסגנון אחר, בגישה אחרת, כלפי בני נינוה. מה שבבבל נדרש לשבח, בארץ ישראל נדרש לגנאי.
"וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (ג ח).
אמר ר' יוחנן: "מה שהיה בכף ידיהם החזירו. מה שהיה בשידה, תיבה ומגדל לא החזירו".
וריש לקיש אמר: "תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה".
יש לשים לב כי האמוראים דרשו אותו פסוק עצמו. שמואל דרש לשבח. "בכפיהם" – גזלה עצמה. ר' יוחנן וריש לקיש דרשו לגנאי. "בכפיהם" – רק מה שבכפיהם, אבל לא מה שהיה טמון וחבוי.
על מה הסתמכו שמואל ור' יוחנן? בלשון הגמרא, "במאי קא מיפלגי?". בעברית: במה נחלקו? אם הפסוק סובל את שני הדיוקים, דיוק אחד לשבח, דיוק הפוך לגנאי, לפי מה נבחר ביניהם?
כיון שהפסוק עצמו אינו מוכרע, נראה כי שום דיוק אינו עומד לבדו, אלא נשען בתורו על הנחות מוקדמות, לגבי אופי תשובתם של אנשי נינוה. בבבל ובארץ ישראל של ימי המשנה, התשובה של אנשי נינוה נתפסה כפרדיגמה של תשובה מעולה. בארץ ישראל של האמוראים – לא.
אך לפני שננסה לגלות את ההנחות המוקדמות של אמוראי ארץ ישראל, הבה ננסה לבחון את הפירושים מצד התאמתם לסיפור.
ניתן לשאול: איזו מן התפיסות מתאימה יותר לספר? נראה כי גישתו של שמואל, הגישה "הבבלית" לפי אורבך, מתאימה לפשט. וכאמור, היא הולמת את הנאמר במשנה תענית.
המבט השלילי שמציעים ר' יוחנן וריש לקיש על אנשי נינוה מעורר למעשה קושי פרשני בספר יונה. אם התשובה של אנשי נינוה היתה רק העמדת פנים, מדוע היא הספיקה כדי לבטל את הגזירה?
לשאלה זו יש תשובה מעניינת מאד, אם גם איני יודע אם ר' יוחנן כיוון אליה: כאשר אדם עולה על מסלול של תשובה, והתחיל במעשים הנכונים, די בשינוי זה כדי להסיר מעליו גזירות.
תשובה אינה תהליך חד ממדי, מצב של כן או לא. אין גבול לתשובה, לא למעלה ולא למטה. לפיכך, מי שבחר בדרך הנכונה, והתחיל לפסוע עליה, הרי זה נקרא שהתחיל לחזור בתשובה.
ושמא יש לדון כאן גם על ציבור ויחיד.
ובכן, לפי הסבר זה, האם צריכים ר' יוחנן וריש לקיש להודות שאנשי נינוה כן היו צדיקים?
כן, אך רק במידה שיש בה לבטל גזירה. זה עדיין לא הפך אותם לבני מעלה, כי תשובתם לא היתה אלא למראית עין.
זה רעיון חשוב ונכון מצד עצמו. אך גם אם היסוד הזה נכון בחיי הנפש, בתור פירוש הוא אינו מתיישב עם הסיפור.
ראשית, כאמור, עלינו להיכנס לדוחק, לנוע בין שני קטבים סותרים: להסביר מדוע התשובה בכל זאת היתה טובה, ומדוע, בו זמנית, לא היתה טובה. טובה היתה להסיר את העונש, ולא טובה דיה, ולכן ר' יוחנן פסל אותה...
שנית, נניח שמי שהחל בתשובה נקרא "מי ששב". אבל האם גם מי שעולה על דרך התשובה רק למראית עין נחשב למי שפתח בתשובה?
שאלות קשות, שאין לי תשובה טובה עליהן. יתכן שהחסרון הוא בקורא, כלומר בי עצמי. אך ייראה לי יותר, גם מכוח ניתוח זה, כי מטרתו של ר' יוחנן היתה אחרת לגמרי – כפי שיתבאר בפרק הבא.

אם נניח, כשיטת אורבך, כי יש לפנינו שתי גישות, וכי הגישה הבבלית משקפת את ה"פשט", נשאלת השאלה: מה ראו האמוראים בארץ ישראל, בישיבתו של ר' יוחנן, לשנות את הגישה?
כאן אנו נתקלים במניע שאינו מוכר היום בתור מניע לגיטימי לדרשות. לא בעולם הישיבות. הצורך הפולמוסי.
בימינו מקובל להאמין כי חז"ל השתמשו בדרשות אך ורק כדי לחשוף את המסרים הטמונים בדברי המקרא, ולכן הם מהווים את ה"פשט" המסתתר מן העין.
אבל זו טעות.
יש דוגמאות רבות למדרשים שלא באו לבאר פשט – אם כי יש גם כאלו – אלא להביע רעיון שהוא צורך השעה.
ובין צורכי השעה היה גם ויכוח עם אומות העולם, ועם נציגי דתות אחרות. נציגים שלפעמים אפילו שלטו בחומר היהודי ועשו בו שימוש לצרכיהם שלהם.
בארץ ישראל, בתקופת ר' יוחנן, שלטו הרומאים, בעוד בבבל שלטו בתקופות שונות הפרסים. בארץ ישראל נאלצו חכמים להתמודד עם תופעה שלא היה לה משקל דומה בגולת בבל.
הנצרות.
היחס בין נוצרים ליהודים אינו נלמד בצורה מסודרת אצלנו, לפי שהוא זר לנו, ומדוע להשקיע בו. אך ידיעות על התפתחות הנצרות ועל האלילות ושאר דתות באותה תקופה יכולות לסייע לנו רבות להכרת והבנת דברי חז"ל.
גם כאן.
הנוצרים השתמשו באותם מקורות של עם ישראל. ספרי התנ"ך. (והם גם הוסיפו עליהם מקורות אחרים, כגון הספרים החיצוניים, אבל אין זה הנושא שלנו).
ספר יונה שימש בידם אמצעי יעיל כדי לתקוף את עם ישראל שלא הכיר ב"משיח", "יש"ו".
הבסיס לביקורת הנוצרית הוא רעיון מתבקש מבחינה ספרותית. אם אנשי נינוה שמעו בקול יונה וחזרו בתשובה, ואף נסלח להם, מדוע לא עשו כן בני ישראל לדורותיהם?
הרעיון הזה מבוסס על קל וחומר, שהיא מידה רציונלית, וכל תלמיד רשאי להשתמש בה מעצמו, ללא הדרכה של רבו. אם הגויים, שלא זכו להתגלות ולחינוך יהודיים, מיהרו לחזור בתשובה, מדוע לא עשה כן עם ישראל?
ותוכחה כזו אכן נמצאת במדרש איכה (פתיחתא לא, הוצאת רש"ב עמ' 34, מובא אצל אורבך בהערה 9 עמ' 238).
"העיר היונה [=ירושלים], לא היה לה ללמוד מעירו של יונה, מנינוה? נביא אחד שלחתי לנינוה והחזירה בתשובה. ואילו ישראל בירושלים, כמה נביאים שלחתי אליהם?!"
אורבך משער כי זו דרשה עתיקת יומין. בוודאי שדרשות הנוצרים נבנו באותו אופן. אם הדרשן היהודי ראה בקל וחומר שלו תוכחה עגומה לעמו, הנוצרים השתמשו בה לצרכיהם כדי לרמוז שעם ישראל מסרבים להכיר במשיח "האמיתי" שלהם.
אורבך מציין לכמה מקורות בברית החדשה שבהם מופיע הרעיון הזה. "אנשי נינוה יופיעו ביום הדין יחד עם בני הדור הזה ויחייבו אותם, כי הם עשו תשובה אחרי נבואת יונה, והרי כאן יותר מיונה" (לוקס יא לב, מתי יב מא, מובא באורבך הערה 8 שם).
אב הכנסיה הירונימוס אומר אף הוא:
"חרונו של יונה אחרי תשובתם של אנשי נינוה לא נגרם על ידה. יונה לא כעס על שנינוה לא נהפכה ולא על שנבואתו נתבדתה, אלא מתוך דאגתו לגורלו של ישראל" (תירגום אורבך שם).
אב כנסיה אחר, אפרים הסורי, חיבר דרשה מיוחדת בנושא זה (אורבך הערה 15 שם). יש לציין כי מוצאו של אפרים היה מנציבין. תיאור התשובה הגדולה של אנשי נינוה, לפחות לפי הקטעים של אורבך, מבוסס על מעשיהם לפנים משורת הדין. לא החזרת גזל אלא מחילת חובות ונדבת צדקות. ובהמשך מופיעים אנשי נינוה, לאחר שנמחל להם, המתבוננים בבני ישראל שממשיכים בחטאיהם ונאחזים רק בחיצוניות. טענה נוצרית אופיינית. "הם מעריכים יותר את החוק מאשר המחוקק" (אורבך הערה 26 עמ' 240).
השורה האחרונה בדרשתו של אפרים היא: "תהלה לאלוהים אשר בייש את היהודים על ידי הגויים".
מדוע הפולמוס נגד הנוצרים התנהל רק בארץ ישראל ולא בבבל?
אורבך מציין כי מצב הנצרות בבבל היה שונה לגמרי מאשר מצבה בארץ ישראל. תחת הפרסים הנוצרים היו מיעוט קלוש, נרדף, ולא היוו איום על הקהילות היהודיות. הם לא היוו קוטב התמודדות. מה שאין כן בארץ ישראל. מאז ימי מרד בר כוכבא, כותב אורבך (ואיני יודע מה מקורותיו, ואם זו הערכה או מסקנה מנתונים), "הנצרות התפשטה בארץ ישראל עם ריבוי תושביה הלא יהודים... גברה תוקפנותה של הדת הבת, שראתה בשקיעת קרנה של ישראל את נצחונה" (עמ' 240).
זה מסביר, לדעת אורבך, את השינוי שחל בגישה של המדרש והאגדה. אם אנשי נינוה נתפסים אצל הנוצרים כצדיקים, האגדה היהודית תהפוך אותם לרשעים כדי למנוע את הביקורת. "הערך המיוחד שהכנסיה הנוצרית ייחסה לתשובת אנשי נינוה הוא שחייב את המעטת דמותה. היא הפכה לתשובה של רמאות, לדוגמא של תשובה חיצונית ובלתי שלמה. ההכרח הפולמוסי מצדיק את הסטיה מהדרשה העתיקה ואף מדברי המשנה" (שם).
כי אם אנשי נינוה היו רמאים, שוב אין מקום לביקורת על ישראל שלא מיהרו לעשות תשובה, ומדוע לא היו כגויים. הגויים רמאים היו.

ההסבר של אורבך מבאר היטב מדוע שינו אמוראי ארץ ישראל את היחס לאנשי נינוה. אך הוא אינו מסביר מדוע להציג באופן שונה את הטעם לבריחתו של יונה.
אני נשענתי, בהסברי לעיל, (בראש האשכול), על המדרש על ההבדל בין הנבואה לבין ה'. שהנביא חפץ בעונש, ואילו ה' מוחל לגמרי לשבים.
אך גישה זו אינה היחידה בדברי חז"ל.
"כך אמר יונה. אלך לי לחוץ לארץ, מקום שאין השכינה נגלית, שהגויים קרובי תשובה הן, שלא לחייב את ישראל".
וכן בשם רבי נתן, שמשווה בין יונה המוסר נפשו (שאוני והטילוני אל הים) לבין משה, האבות והנביאים, שכולם מסרו נפשם על ישראל.
דרשה זו, תחילה ללא שם האומר וסופה בשם רבי נתן, מופיעה, לפי אורבך (הערה 11 עמ' 238), כפי שציטטתי לעיל, במכילתא דר"י, בירושלמי סנהדרין פי"א הל' ב וגם ל ע"ב, בתנחומא ויקרא ה ובפרקי דרבי אליעזר פרק י'.
השאלה שאורבך אינו עוסק בה ישירות היא: כיצד התפתחה דרשה זו בזכות יונה שהיה מוכן למסור נפשו כדי לא לגרום לקטגוריה על עם ישראל. בקצרה, האם זו התפתחות פנימית של פרשנות, בהמשך לקל וחומר המתבקש בין התנהגות אנשי נינוה להתנהגות עם ישראל ברוב הדורות, או שזה מענה ראשוני לדרשות הנוצריות, כעין "חכמים הזהרו בדבריכם"?
לדעתי, ההסבר הפולמוסי עשוי גם להסביר את הופעת הדרשה על חששו של יונה מפני קטרוג חיצוני. אם יש דרשנים שדורשים, אולי בתשעה באב, בזכות התשובה, ומזכירים את נינוה כדגם לתשובה, זה יכול לשמש, בידי נוצרים שישמעו את הדרשה, כמוטיב שישמש אותם לתקוף את עם ישראל. חכמים, היזהרו לפיכך ואל תשתמשו ברעיון הזה, כדי לא לתת נשק בידי אויבינו, הדרשנים הנוצרים!
שהרי בימי המשנה היו יהודים שלא מצאו פסול ברור באמונות הנצרות. באותה עת, הנצרות עדיין לא הצהירה רשמית על אלהותו של יש"ו, והציגה אותו אך רק בתור משיח שמת וחזר לחיים, ולא יותר מזה.
יותר מכך, היתה מבוכה רבה גם מחוץ לעולם היהודי עצמו. בכל רחבי האימפריה הרומית, היו גויים שהתעניינו ביהדות, וראשוני הנוצרים רצו למשוך אותם למחנה שלהם.  ומנגד, בתוך העולם היהודי, היו יהודים שלא ראו כי יש כאן התפתחות של דת חדשה, וסברו שאפשר להיות יהודים טובים ונוצרים גם יחד. ראשוני הנוצרים ניהלו ויכוחים עם חכמים כדי לזכות בתומכים כאן וכאן. חכמים לא היו מעוניינים לתת אמצעים פולמוסיים בידי אויבי היהדות.
אם ההסבר הזה נכון, ניתן להבחין בחמישה שלבים בהתפתחות המדרשים על ספר יונה.

א. תקופת המשנה בתענית וקודם לה – אנשי נינוה הם צדיקים, והם דוגמא לתשובה. מכאן גם ניתן ללמוד כי די בתשובה ואין צורך בדבר אחר (המדרש שהובא בראש האשכול).
ב. דרישת קל וחומר. אם הגויים חזרו בתשובה, מדוע לא עשו כן היהודים? – מדרש איכה.
ג. הדרשות הנוצריות, בגנות עם ישראל, על פי אותו קל וחומר.
ד. הרמז של רבי נתן וחכמים (בני דורו?): יונה העדיף למסור את נפשו ולא לתת פתחון פה לקל וחומר בגנות ישראל.
ה. דרשות רבי יוחנן וריש לקיש בגנות אנשי נינוה. ביטול הקל וחומר. התשובה של אנשי נינוה היתה רק מראית עין.

אכן, לפי ההתפתחות האחרונה במדרש בארץ ישראל, ליונה כלל לא היה צורך לברוח. אם ידע מראש כי אנשי נינוה ירמו בתשובתם, לא היה לו לחשוש מפני ביקורת על עם ישראל! לפי המדרשים שהופכים את אנשי נינוה לרמאים, שוב חוזר המסר העיקרי של הסיפור, כי ה' מוכן לקבל תשובה ולסלוח לעוונות, ובאופן פרדוקסלי, אפילו לתשובה חלקית שמציבה את האדם על הדרך הנכונה, אך רק באופן חיצוני ואפילו מתוך אמונה שהוא יכול לרמות את האלקים.

אם הדגם שהצגתי לעיל הוא קביל, ולפחות בחלקו האחרון הוא מוצדק לפי ניתוחו ומקורותיו של אורבך, אזי אנו עדים להופעת מדרשים שלא מן הסיבות שאנו רגילים לייחס להם. אין כאן העמקה וחדירה לפשט המסתתר מתחת לפני השטח. אין כאן אפילו שימוש במדרש על קטע מקרא כדי להעביר מסר חינוכי או אמוני לציבור השומעים. יש כאן מדרש שעוקר את המשמעות הפשוטה והאמיתית של דבר מקרא, כדי שגורמים עוינים, במקרה זה הנוצרים, לא יוכלו לעשות בו שימוש נגד עם ישראל.
בשתי מילים: מדרש פולמוסי.
אין ברירה. עלינו לחזור ולפתוח את השאלה על מטרות המדרש. ועלינו להכיר בכך שחכמים הרשו לעצמם להשתמש בו למטרות שאינן עולות על הדעת בציבור שלנו בדורנו.
אנו רק נרויח מכך. זה תהליך מפתיע, אך מחנך ומעמיד על האמת, והאמת היא חותמו של הקב"ה.