|
|
| נשלח ב-23/4/2006 00:20 |
 |
| |
כמדומני הרעיון הוא מיעוט בהשתדלות ולא המנעות מוחלטת ממנה
הכותב יודע כי באופן טבעי אנו נוטים להשתדלות יתרה ולא למיעוטה, מובן שישכנע למעט בהשתדלות
איני רואה בכך פסול.
כמו"כ, הכותב רואה את הדברים מפרספקטיבה מעט שונה, הוא מתייחס להשתדלות כאל מסכה חיצונית העוטפת את האמת האלוקית שבבריאה, זא'- תעתוע בנו, לראות האם נאמין בהשתדלות או נראה את יד אלוקים בכל על אף הפיתוי לייחס חשיבות לכוחנו ועוצם ידינו. וא"כ, כשאדם יגיע לדרגת אמונה כזאת של ראיית הדברים בצורה נכונה ( שהכל ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם. וא"כ אין הפרש בין נס לטבע, הכל אותו הדבר, רק שהנס הוא יש אלוקים בצורה גלויה, והטבע נסתרת, עקב התרגלותינו אליו), הקב"ה לא יצטרך להנהיגו בדרך טבעית- אין זה מהווה יותר נסיון עבורו, ולכן אף השתדלותו תפחת למינימום ההכרחי. מבין הוא שאין לו יכולת לעקוף את הקב"ה בהשתדלות מרובה. מאמין הוא באלוקים ולא בהשתדלות.
אני מקווה שדייקתי בדברים והבנתי נכון
תקן אותי אם טעיתי
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 00:27 |
|
| |
אין דבר הנקרא השתדלות יתירה, כפי שציינתי למעלה.
כוחי ועצם ידי מדבר על התוצאה, וכאן הוא הנסיון, שלאחר מעשה נייחסו, אף שנעשה בכחנו, להשי"ת. בטחון אמיתי לא נרכש על ידי ההכרה שהכל מאת ה', שזהו מעשה כל מאמין, אלא רק בשעה שאין בכח האדם לעשות השתדלות כלשהי.
יתירה מזו, אף אדם הטובע ואוחז עצמו בקש, שהוא דמיון בעלמא, אין בו ביטחון אמיתי, שהרי יש אחיזה באיזו מציאות (גם של שקר) בלתי הוא ית'.
מיעוט ההשתדלות אינו קיים, אלא מיעוט הייחוס שלנו להשתדלות, וממילא השתדלותינו נראית באופן שונה, אך לא בכמותה, שהיא כל דבר לפי עניינו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 17:54 |
|
| |
גם בהשתדלות לא הגיונית כמו התייעצויות עם מגידות עתידות, באבות למיניהם וכד'?..
דלגת על הנקודה הזו.
אני סבורה שאם אדם לא מייחס חשיבות להשתדלותו, וחש בכל ליבו שעושה הוא אותה רק עקב רצונו ית' להסתיר את הנס, וכי אין להשתדלותו כח כלל- באופן טבעי ימעיט בהשתדלות למינימום ההכרחי, כפי שיפחית באכילת גזר אם יתברר לו שאין הוא מועיל לראיה כפי שחשב וכי יש דרכים אחרות ויעילות יותר לשפור הראיה
זה לא הגיוני?..
מלבד העובדה שייש מקורות רבים (עיין בדברי הרב) המוכיחים כי אדם נתבע על השתדלות מוגזמת. השתדלות מוגזמת נחשבת עברה כיוון שהיא מעידה על כך שאדם חושב שיכול הוא לעקוף את הקב"ה בהשתדלותו- מוכיחה על פגם באמונה.
מסתבר שגם למעשה יש מה לומר ולא רק לכוונה, כיוון שסכה"כ אחרי הפעולות נמשכים הלבבות..
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 18:02 |
|
| |
לגבי באבות וכדומה - אם זהו בגדר השתדלות - אז אכן, יש לו לתור אחריהם, ואם לאו - הרי אין זה קשור כלל להשתדלות וריצתו אחריהם להבל ולריק (אמנם צ"ע האם ריצה אחר באבות וכשפים פסולה, שכן בדברי הרב בפרקים החותמים חומר רב על גודל מעלת הסגולות וכו'...).
ובזה גם יובן שמה שכתבת בהמשך (משל הגזר...) אינו שייך להשתדלות, שהרי אדם שיודע שגזר אינו מסייע לראיה, ואף על פי כן יאכל גזר עבור זה - הרי אין זה בגדר השתדלות, ונמצא שסיבת אכילתו עבור מטרה אחרת לגמרי (ויטמינים וכו'), אמנם ההשתדלות עצמה היא מחויבת המציאות, שכן נעשתה המציאות.
האדם המאמין לא יבחל בשימוש ב"השתדלות", ולהיפך - ישתדל לראות בכל צעד שלו בדרך זו השגחה פרטית, מה שיסייע לו לא לתלות את התוצאה ב"כחי ועוצם ידי".
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות - האם האמונה היא הפעולה? או מעשה האמונה, והוא ההשתדלות..
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 18:19 |
|
| |
לגבי הבאבות- מכיוון שריצה אחריהם יוצאת מגדר ההשתדלות ההגיוונית, משום שהם טוענים להפעלת כוחות שלא מעלמא דין, ההיתר לפנות אליהם נמצא בסימן שאלה גדול וצריך לשאול רב..
לגבי הגזר- כמדומני לא קראת את דברי הרב, או שלא הבנת כראוי.. זה בדיוק העניין! שמתוך גודל הבנתו את אפסות מעשיו והשתדלותו, לא יטרח בה כמעט.. ומפורסם הוא המעשה בר' זונדל סלאנט שפרנסתו באה לו מקניית כרטיס פיס שבועי.. וכי השתדלות יש כאן?..
אתה טוען שמעשה ההשתדלות מעיד על אמונה- כיצד?..בהכרת ידו של הקב"ה בכל דבר?.. וכי אדם שמכיר את יד ה' המסדרת לו את כל ענייניו יטרח ויגע בהשתדלויות רבות?..
|
|
|
|
|
