מדוייטים בע"מ- המדריך השלם

הצפוי- את שואלת אותו איך היתה הנסיעה (הללללווו? כאילו ברור שהוא זה שנוסע אליך?), והוא עונה: "ברוך השם, בסדר". את מבקשת ממנו לספר לך על עצמו והוא מספר לך באיזה ישיבה הוא לומד, בן כמה הוא וכמה אחים יש לו, את משחקת את עצמך מתעניינת ומתאמצת לא להשלים אותו אפילו שאת יודעת את כל החומר הזה בע"פ מהבירורים, כולל הישיבה שסבא שלו למד בה והשם של הגננת שלו (אמא שלך, שתהיה בריאה). את מנסה לשאול אותו איזה מוזיקה הוא שומע והוא עונה "חסידי, למה?". אחר כך הוא שואל אותך באיזו מגמה למדת בסמינר, איך זה להיות הבכורה בבית, ומזמין לך מיץ תפוזים (מה שכן, את הקשית את צריכה להזמין לבד).

 הצדיק- עיניו מביטות אל הקרקע וראשו ניצב בשמיים. הוא מגיע לפגישה עם גמרא ביד, ולא בשביל לעשות רושם. הוא מדבר איתך על עניינים נשגבים ואת, שבתחילה נכבשת על ידי הרוחניות הגבוהה שלו, מגלה, בשלב מסוים, שאולי הוא קצת גבוה מדי בשבילך. כשאת אומרת הארי פוטר והוא מביט בך כאילו אמרת מילה גסה, את אומרת "נקסט" ומביטה בעצמך באכזבה. נו, טוב, בלאו הכי לא אהבת את העובדה שהוא לא נוגע בזקן.

המאכזב- השכנה בדלת ממול באמת לא מבינה מה הבעיה עם הבחור שהיא הציעה לך, הרי הוא כל כך מיוחד ומקסים: גבוה (1.70), בלונדיני (גם סטיבן הוקינג בלונדיני, אז מה?), בעל חוש הומור (מכיר 3 בדיחות שוויגער בע"פ. ספרת), שטייגעניסט (נשאר אחרי הסדר בבית מדרש לפטפט עם החבר'ה), מוזיקאי (יודע לעשות אקורד AM בגיטרה), פתוח (שומע בריטני ספירס מתחת לכרית), אינטיליגנט (קרא את כל הספרים של מ. ארבל), בעל מעורבות פוליטית (תלה סרט כתום, בזמנו), ובכלל- תגידי את בטוחה שאת רוצה להתחתן מתישו?

השפיצר- אבא שלו ראש ישיבה, אמא שלו מנהלת סמינר, אחיו ראש כולל והחברותא שלו זה הבן של המשגיח. הוא נראה טוב, מתלבש לא רע, יש לו רשיון, מידות טובות ואין בחור בישיבה שלא שומע את השם שלו לפחות שלוש פעמים בשעה. את לעולם לא תפגשי איתו עד שלא תתחייבי לפחות לדירת שלושה חדרים במרכז העיר עם חניה פרטית (הרי למה הוא עשה רשיון?). זה, בעצם, לא למה לא נפגשת איתו עדיין.

האדיש- הוא בא לפגישה כאילו עשה לך טובה שהסכים להגיע, אחרי שלוש דקות של שקט את מתחילה לזרוק שאלות פתיחה להן הוא עונה לקונית בכן ולא. בין שתיקה לשתיקה את שומעת פתאום נעימה קלאסית- הפלאפון שלו- הוא מביט בצג, אומר יפה "סליחה", סר הצידה לכמה דקות, אחר כך חוזר ואומר לך שהוא חייב לעוף. אז את אומרת לו "עוּף".

 המראיין- "אז את יעל אני מבין?.. . כן... איך הגעת לכאן?.. באוטובוס?... את גרה קרוב?... באיזו שכונה תזכירי לי?... אה, כן. אז מה את עושה היום?... עובדת... מורה?... לא מורה? למה לא מורה?... את לא אוהבת את זה?... למה לא?... אני חושב שזה מקצוע נהדר לנשים... אבל את עובדת נכון?... כמה את מרוויחה לחודש?... זה לא הרבה...ואת מתכוונת להמשיך עם המשרה הזו?... במה אבא שלך עובד?... ואמא שלך?... עקרת בית... אני מבין... את נחשבת לבחורה מסודרת?... אוהבת לנקות את הבית?... זה לא יצירתי מספיק? למה את מתכוונת? <חיוך מעוקם של יעל> בת כמה את?.. כמה אחים יש לך?.. את הכי קטנה? זה נחמד לא?... באילו ישיבות האחים שלך למדו?...אה, אחד עזב באמצע?... למה עזב?...והשאר... לא, לא שמעתי על הישיבה הזו...ו...?", נאאאאאאאאקסט.*:namespace prefix = o />

המיואש- מהרגע הראשון הוא ידע שזו את. וגם אם זו לא היית את, מעכשיו זו את. כי זה באמת לא משנה לו מי תהיה אישתו, מספיק לו שתהיה אחת כזו. השדכנית אמרה שהוא בן עשרים ושבע והיא לא מבינה איך זה ייתכן שהוא נשאר רווק עד הגיל הזה, לך זה לוקח דקה. אחרי כמה ניסיונות פתטיים שלו לגרום לך לצחוק, את מתחילה להוריד דמעות. בשקט את מדמיינת איך את רוצחת את השדכנית בדם קר. כעבור רבע שעה הוא כבר מתחיל להיראות כמו כלכלב מעורר רחמים שמתחנן לעצם, לטיפת עידוד. ואת מתחננת לעצם גם, במחשבה שניה, לכל דבר שבעזרתו הפה שלו יחסם (לנצח). בטעות הוא קלט אותך מרימה יד כדי לפהק, ולנצל את ההזדמנות להביט בשעון. את לא יודעת איפה לקבור את המבט. בסוף גם זה מסתיים. תודה לא-ל. 

השוביניסט- הוא משחק אותה קשה להשגה, יענו את לא ממש מעניינת אותו, הוא בכלל בחורות לא מעניינות אותו, הוא לא יודע אפילו למה הוא נפגש, אבל מציעים ויש לו ערב פנוי, אז למה לא? יום אחד הוא בהחלט מתכנן להתחתן, אם הוא ימצא את "ההיא" (בנתיים הוא נפגש עם עשרים ושמונה בחורות ואף אחת לא "עשתה לו את זה", סתם מעפנות. לא, הוא לא חושב שהוא בררן).
הוא מספר בדיחות על נשים שנוהגות (אבל אל תעלבי, כן?), לא אוהב לקרוא הרבה (זה רק כי אין לו זמן) אבל מופעי סטנד-אפ עושים לו את זה בטירוף. יש לו תיאוריה בנויה לתלפיות על זוגיות, מעמד האישה ומעמד הגבר במשפחה. הבית היהודי הוא כמו ממלכה קטנה, ובמממלכה כמו בממלכה אמנם יש לאישה מעמד מאד חשוב, הלא היא מלכה נושאת כתר, אבל בתכל'ס השרביט הוא ביד של המלך, וגם המילה האחרונה. הכל, אגב, מעוגן במקורות הלכתיים (הוא יכול להראות לך את הרמב"ם בעניין, אם את מתעקשת), שיהיה לך ברור. כן? ושאם הבחורה חושבת שזה שהיא מביאה את הפרנסה הביתה הופך אותה למחליטת ההחלטות אז משהו כאן בהחלט השתבש. הדור של היום...
הוא מזמין לך את מה שהוא מזמין לעצמו (וזה גם מה שאת אמורה לאהוב), מספר לך על כל מיני פרוייקטים שהוא מעורב בהם (הוא טיפוס נורא עסוק ומבוקש), יש לו דעה על כל דבר (את יכולה לחשוב אחרת, אבל זה פשוט אומר שאת טועה), הוא לא מנסה להרשים אותך לרגע, הוא מעבר לזה. הוא כל כך מושלם שאת אמורה לפול שבי לרגליו גם בלי שהוא ינסה לעשות משהו בנדון, רק מעצם קיומו.

וכמובן, איך שכחתי- העדה שלו הכי שווה, כן? כל השאר אפסים.

המודרני- מגיע באיחור אלגנטי של עשרים וחמש דקות (לקח לו רבע שעה למצוא חניה לרכב ועוד עשר דקות להגיע מהחניה רגלית למקום). עניבה של ורסצ'ה, נעליים של אלדו, חליפה של זארה, בושם של ז'אן פול גוטיה ופלאפון דור שלישי  עם רינגטון של שיר לועזי שלא הספקת לזהות. הוא בן עשרים ושלש, לומד במיר או עטרת, מעודכן בכל מה שהוא חושב שצריך להיות מעודכנים בו וחושב שזה ילהיב אותך אם הוא יספר שהוא מכיר את עמירן דביר אישית ושהוא הבטיח לו שהוא יבוא לנגן בחתונה שלו חינם.
זהו, שלא.

המושלם- הוא אינטלגנט, חכם, סמכותי, רגיש ונראה מספיק טוב. יש לו ידע בדברים שתמיד חלמת לדעת. המשפחה שלו חמודה, יש לו מידות מקסימות, אהבת תורה וחיוך שובה לב. הוא מצליח להבין את הבפנוכו הכי עמוק שלך, לאתגר אותך, לרתק אותך, לגרום לך להרגיש הבחורה הכי מיוחדת בעולם ו…קקקקקאאאאאאאטטטט!!!! סרטי מדע בדיוני כבר ממזמן יצאו מהאופנה.