[ביאורי מצוות -] מצוות כיסוי הדם

עניין כיסוי הדם

בפר' אחרי מות נאמר: איש מבית ישראל אשר ישחט… ואל פתח אוהל מועד לא הביאו.. דם יחשב לאיש ההוא… למען אשר יביאו… לד'… ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם… והכרתי אותה מקרב עמה, כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם… ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת.

• "הדם הוא הנפש", היינו שהוא היסוד הפעיל המעביר ומקיים את החיות בכל הגוף. בכיסוי דם הנפש, יש משום כבוד החיים.
• בכל כיסוי דם נפש, יש משום כבוד לחיים. האדם נדרש ביתר שאת לכבד את חיי החי כאשר הוא פוגע בהם. כאשר האדם פוגע ומתקבל יחס של התעלמות מכבוד החי, ראוי שיאזן וידגיש את כבודו של החי. התורה צוותה על הכיסוי, כאשר האדם צד ציד אשר יאכל ושפך דמו, כנאמר בכתוב. משמעות הכתוב, כאשר האדם משתלט על החי עד כדי ששופך את דמו והופכו כמאכל למאכלו, ראוי שמאידך ידגיש ויתן כבוד לחיים. את הדם שהוא הנפש -ואינו נחשב כמאכל אלא כחיים- יכסה וינהג בו כבוד. למרות שבצידה יש יותר השתלטות, הסברא נותנת שיש לנהוג כך גם בהשתלטות פחותה יותר, ללא צידה, וכן למדו חכמים (חולין פ"ג רמב"ם פי"ד משחיטה).
עצם הריגת בעל חיים עוד לא מעלים את היחס שלו כבעל חיים, שכן כעת הוא בעל חיים הרוג ומת, מה שאין כן בשפיכת דם ההופכת ומכשירה אותו מחי (הבלתי ראוי לאוכלו מחמת חיותו) למאכל. לכן למדו חז"ל שהכיסוי מותנה בהיותו ראוי ומותר לאכילה וכמודגש בכתוב "אשר יאכל" (להוציא חיות טמאות, איסורי הנאה ושחיטה שאינה מכשירה).
• כפי שהתבאר, הכיסוי הנדרש אינו משום עצם הדם הגלוי, אלא איזון כנגד שפיכתו על ידי האדם [למאכלו]. לכן אמרו חכמים שאם כיסה את הדם ונתגלה, אינו נדרש לכסותו שוב, שכיון ששחט והתחשב בכבוד החי לכסות את דמו, כבר אין כאן שפיכת דם גסה, לעומת זאת, אם נתכסה שלא בכוונת אדם ונתגלה, עליו לכסותו שוב. (חולין פ"ז רמב"ם פי"ד משחיטה הל' ז'). לכן גם אמרו שעדיף שהשוחט עצמו יכסה (שם).
• בכתוב על כיסוי הדם (פר' אחרי מות) נאמר חיה ועוף, למרות שניתן להכליל גם בהמה בכלל חיה, למדו חכמים שיש להבדיל את הבהמה ולא לכסות את דמה. באכילת בהמה שלא במקדש, נאמר (פר' ראה) לא לנהוג בה קדושה וכבוד, אלא אדרבא, שכן נאמר "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו", ובהמשך לגבי הדם נאמר "על הארץ תשפכנו כמים", את עצם הכתוב ניתן לפרש שלא ישפכנו בדרך עבודה וקדושה אלא כמו ששופכים מים, אך באמת יש לכסותו, בכל זאת למדו חז"ל שיש צורך למנוע כל יחס וכבוד מדם שלא במקדש ולמדו מכאן להוציא דם בהמה.
• ברור הדבר שדם המיועד למזבח אין כל טעם בכיסויו. ראשית שפיכת הדם על המזבח עניינה שישויך הדם למזבח ולא שייקבר, שנית, בכל המוקדשין שאינם שייכים לאדם אלא לגבוה, אין בשחיטה משום שלטון האדם, כן אמרו חכמים (מתני' שם, וע"ע בגמרא).
• מן הראוי שהכיסוי יהא בדרך קבורה ולא רק מכסה של עפר, לכן אמרו חכמים שמן הראוי שיהא עפר גם מלמטה (שם ושם).

תוקן על ידי - יהוסף on 9/13/2002 10:18:50 AM

יהוסף,
* שור כשב ועז באים כקרבן (עולה ושלמים) ולא מחוייבים בכיסוי הדם;
* תור ובן-יונה באים כקרבן (עולה) ומחוייבים בכיסוי הדם;
* 7 החיות הטהורות, ושאר העופות הטהורים, לא באים כקרבן ומחוייבות בכיסוי הדם;

מכאן, שאם יש הקבלה בין דיני קרבנות לבין דיני כיסוי הדם, הרי היא רק בקשר לקרבן שלמים, ולא בקשר לקרבן עולה, והדבר אומר דרשני.

שאלה נוספת בהקשר זה: מדוע תור ובן-יונה כשרים רק לקרבן עולה, ולא לקרבן שלמים?

---
היה קישור לשאלות נוספות בנושא כיסוי הדם ונטמע כאן:

shaul_z:

שלום לכל חברי הפורום החכמים
אולי אוכל להעזר בכם בחילוק רעיוני... מדוע התורה חייבה לכסות דם של חיה ועוף ולא של בהמה ?
אני לא מחפש מראה מקומות כי השתדלתי לעבור על המפרשים שבתורה ובתלמוד [כולל הרב הירש]אבל עדיין לא נחה דעתי אני מחפש הסבר יצירתי שמתחבר להגיון.
תודה.

*****

אראלסגל:

לפי דעתי, כדי לענות לשאלתך צריך להבחין בשני דינים מקבילים בפרק (ויקרא יג):
* יג 3-4: "אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה', לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לה'--אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'".
* יג 13-14: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר. כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ: כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת."

הדין הראשון מדבר על בהמות ביתיות (שור או כשב או עז), והדין השני מדבר על חיות בר (חיה או עוף).

מי שרוצה לאכול בהמה ביתית, חייב להקריב אותה על לה', ושהכהן יזרוק את דמה על מזבח ה'. מי שרוצה לאכול חיית בר, לא יכול להקריב אותה לה', כי המזבח "לא מקבל" חיות בר, ולכן התורה מתירה לו לשפוך את דמה על הארץ, ובלבד שיקבור אותו ויכסה בעפר.

שני הדינים נובעים מאותו נימוק - "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא": לדם יש חשיבות, אסור לזלזל בו. חייבים לזרוק אותו על המזבח, או לפחות לקבור אותו.

יש להדגיש, שהדין הראשון נהג רק במדבר, שכן בדברים יב הותר לבני-ישראל לאכול בשר "בכל אוות נפשם" (ע"ע http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=599428 ).

ההסבר הזה מעלה כמה שאלות וקושיות חדשות:
* למה נקבע שהקרבנות צריכים לבוא דווקא מבהמות ביתיות ולא מחיות בר?
* בזמן המדבר, מה היה דינו של מי שצד תור או בן-יונה? לפי ההסבר שלי היה ראוי להקריב אותם על המזבח, למרות שהם עופות, וזה לכאורה מנוגד לכתוב!
* מה דינו של מי ששוחט יונה מהשובך שלו, או תרנגולת מהלול שלו? מצד אחד זהו "עוף" וצריך לכסות את דמו, אך מצד שני זה לא "ציד" כי מדובר בעוף ביתי!

*****

יהוסף:

שאול היקר

[אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים]

לפי פשט הכתובים היה לנו לומר שאכן אין חילוק ובהמה בכלל חיה, ומה שלא ציינה התורה להדיא בדברה על שחיטת בהמה, כי בשחיטת בהמה מצפה התורה שיהיה זה בבית המקדש.

ומעתה נוכל גם להבין את עיקרון דברי חז"ל, מתוך הכתובים הרי עולה שהבהמה מכוונת ומיועדת ורק זו ההצדקה להריגתה - הקרבה. מכוונות זו מצדיקה גם אי ניסיון התחסדות מחוץ למקדש. כלומר הן כיסוי הדם משמעו לחוס על החיים, ומי שלא הביא את הבהמה למקדש, נחשב כמי שדם שפך, הריגת הבהמה אינה במקומה ובלתי מוצדקת, ומכאן שאכן דם שפך, במקרה כזה הכיסוי אינו כבוד אלא התחמקות, כביכול הבעיה ברגישות העניין הוא אל הדם המגולה ולא לכלל ההריגה.

וכמשל, נניח אדם הרוצה לכבד את חברו שנפצע וידיו ורגליו שבורים, וכאות השתתפות הוא מנקה את מכנסיו שהלכלכו בעת הנפילה.

*****

אראלסגל:

שאול_ז: לאחר שעיינתי שוב בפרק, נראה לי שההסבר הוא הפוך: הבקר והצאן נבראו מראש כדי להיות חלק ממשק-הבית של האדם, הוא מגדל אותם ומחיה אותם, החיים שלהן שייכים לו באופן חלקי, ולכן מעיקר הדין מותר לו גם לשחוט אותן ולאכלן ואין שום צורך לכסות את דמן=חייהן (כמו שכתוב בדברים יב - "על הארץ תשפכנו כמים"), ובלבד שלא אוכלים את הדם. אך חיות-הבר והעופות נבראו כדי לחיות בטבע באופן עצמאי, החיים שלהן לא שייכים לאדם, ולכן מי שרוצה לצוד אותן ולאכלן צריך לכבד את דמן=חייהן, ולקבור אותו בעפר.

הדין שהבאתי למעלה, מויקרא יז 2-7, הוא דין מיוחד שנהג במדבר בלבד, והמטרה שלו היא, לא לכבד את הבהמות, אלא להרחיק את בני-ישראל מעבודה זרה, כמו שכתוב בסוף הקטע: " וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם; חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם ". כנראה שבני-ישראל נהגו לזבוח בקר וצאן לאלילים שנקראו "שעירים", וכדי להרחיק אותם מאלילות זו ולקרב אותם לעבודת ה', אסר ה' עליהם לשחוט כל בקר וצאן מחוץ למשכן ה'. המטרה היתה, שבני-ישראל יתרגלו להקריב את כל הקרבנות לה', ולא יזבחו עוד זבחים לשעירים לעולם (" חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם "). בדברים יב נאמר, שכאשר בני ישראל ייכנסו לארץ ויהיו רחוקים מהמשכן, יהיה מותר להם לשחוט בהמות למאכל גם מחוץ למשכן, לפי עיקר הדין, כדי שלא להכביד עליהם יותר מדי ולא לאלץ אותם ללכת עד המשכן בכל פעם שהם רוצים לאכול בשר.

(לפירוט: http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-17.html ).

על-פי פשוטם של הפסוקים בויקרא יז, הטעם של יהוסף - כבוד לחיים - מתאים למצוות כיסוי הדם בחיה ועוף (כמו שנאמר שם "כי נפש כל בשר דמו בנפשו"), והטעם של מיימוני - הרחקה מעבודה זרה - מתאים לאיסור לשחוט בהמה מחוץ למשכן (כמו שנאמר שם "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים"). פירטתי בנושא זה כאן:
http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-17.html