במצווה זו נעזרתי בכמה הערות שהעיר מבחן באשכול בחינת ההלכה.
עניין יבום וחליצה
נאמר בפר' כי תצא: כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל.
א'
אחים החיים כמשפחה אחת, כלשון הכתוב "כי ישבו אחים יחדיו", כפי שדרשו חז"ל שתהא להם ישיבה אחת בעולם (יבמות י"ז ע"ב), ומת אחד האחים ולא השאיר המשך קיום למשפחתו, מצווה התורה "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", דהיינו שהאשה לא תצא אלא תישאר כאשתו במשפחתו ותמשיך את קיום הבית. צווי זה הוא הן כלפי האשה והן כלפי המשפחה, והיינו שלא ראוי שבמיתתו ימחה שמו ממשפחתו.
מעיקר הסברא היה ניתן לומר שאם השאיר המת בת, עדיין האשה מצווה ביבום כלשון הכתוב "ובן אין לו" , שהרי בת אינה קמה על שמו בנחלתו ומיועדת ושייכת למשפחת אישה ולא לבית אביה. בכל זאת, למדו חכמים שעיקר החסרון שמחמתו ראוי לעכב את האשה במשפחה ולייבמה, הוא רק כאשר הוא מת ערירי ללא כל המשך. על כן דרשו חכמים ובן אין לו "עיין עליו" אם יש לו בת או נכד וכו' (יבמות כ"ב). וכן יש ללמוד בדברי יהודה לאונן באומרו "והקם זרע".
הנה לשון יבום הוא לשון של קשר בין השייכים לאותה משפחה, כמו גיסים וגיסות, כנאמר ברות (א' ט"ו) לגבי גיסתה ערפה "הנה שבה יבימתך וכו' שובי אחר יבמתך". כאשר נאמר "יבמה יבוא אליה וכו' ויבמה", היינו שישאיר אותה היבם ויקבע את שייכותה זו למשפחה.
האשה שייכת למשפחה ונשארת בה להמשיך ולקיים את בית המת, לא חסר אלא לחזק ולממש את שייכותה למשפחה, לכן די בביאה ביניהם לקבוע את היותה שייכת באישות גמורה [וכלשון הכתוב "יבוא עליה ולקחה לו לאשה" דהיינו יבוא עליה ובכך תהא לקוחה לו לאשה]. לכן אמרו חכמים (יבמות נ"ד ע"א) שאף אם לא כיון לקחתה לאשה נהיית היא לאשתו על ידי ביאתו.
עיקר המטרה והתועלת בייבום, שיהא המשך וקיום לאח המת, כנאמר "והיה הבכור אשר תלד וכו' ולא ימחה שמו מישראל", וכן נאמר אצל ער ואונן "ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע", וכן מבואר שעיקר העניין הוא הקמת זרע לאחיו, שכן בהמשך נאמר "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" וכן "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
לכן גם למדו חז"ל שכאשר האח המת או האשה אינם ראויים ללדת כגון שהאיש סריס או האישה אילונית אין יבום (ספרי כאן), והיינו כיון שיבום הוא לבנות בית שנמחה במיתת האח, וכאשר לא היו הנישואים ראויים לבניית בית, אין במיתתו גדיעה של בניין, שממילא לא היה בית הראוי להימשך. כן כאשר האשה בהריון גם אין יבום כיון שאין שמו מחוי (ירושלמי יבמות פרק ד').
למרות שהיה על הבן הנולד הנקרא על שם המת לרשת את המת ובכך להיקרא על שמו בנחלתו (שזה עיקר משמעות ה"שם" דהיינו כוחו וחלקו ) וכפשטות הכתוב "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת וכו'" (ונחשב זרעו כמבואר אצל אונן), למדו חז"ל (יבמות כ"ד ובספרי) שעל האח המוסר עצמו וממלא מקום המת לקבל את ירושת האח המת ולקום על שמו. לכן דרשו את הכתוב נגד פשוטו, והסמיכו בו שהאח יירש את אחיו ולא הבן.
ב'
• האשה היא החלק הנותר מבית האח שלא הוקם. כאשר היבם אינו חפץ לקחת את יבמתו, היא זו התובעת את השלמת בית האח אשר לו היא שייכת. כאשר אין היבם מייבם, הרי הוא פוגע בבית אחיו מלבנותו, והרי האשה היא חלק מהבית שנהרס המחכה להמשך בניינו, לכן ראוי לה לתבוע את היבם לייבמה כנאמר "ואם לא יחפץ וכו' ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי". מכאן גם למדו חז"ל שהיבמה באה אל עירו של היבם לתובעו ואין הוא צריך לבוא אחריה כי עיקר העניין מוטל עליה, וכנאמר "וקראו לו זקני עירו" (סנהדרין ל"א).
• משתבעה האשה את היבם אצל זקני עירו, הם מדברים אליו לשדלו -כאשר הדבר מתאים- (יבמות ל"א), כנאמר "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה".
• אם בכל זאת עומד הוא על דעתו ואומר כי אינו חפץ לקחתה (אך לא שאינו חפץ להקים שם לאחיו כדברי היבמה ), אזי על האשה להביע את מחאתה בביזוי היבם הנמנע מלכבד את זכר אחיו המת.
יבימתו ניגשת אליו במעמד חשוב –"לעיני הזקנים"- וחולצת את נעלו מעל רגלו ויורקת בפניו "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". חליצת נעל מבטאית ביטול חשיבות והיריקה מבטאת השפלה והבעת דחיה.
• אחר הנאמר שהאשה חולצת וכו', נאמר "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", הפשטות בפירוש הכתוב, שהתורה מדגישה כאן את הבזיון שייקבע לאח בסירובו, שייחשב כמבוזה, ומעתה יחשב כה מבוזה עד שביתו יקרא ביתו של חלוץ הנעל. חז"ל ראו לתת לכך ביטוי חזק ואמרו כי מצווה על העומדים שם לקרוא "חלוץ הנעל" (יבמות ק"א).
• בחליצה יש מתן כבוד לזכר המת, על ידי שהאשה תובעת את בניית הבית, ובבזותה את האח המסרב לבנותו. לאחר שהאשה עשתה את המאמץ הראוי להקים לבעלה המת שם ומיחתה ודרשה את כבודו, הרי שהסברא נותנת שכבר אין עליה את הצווי "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" וכן דרשו חז"ל (קידושין י"ד).
כאשר מת האח והשאיר שתי נשים, למדו חז"ל (יבמות מ"ד), שמייבם רק אחת מהם, כיון שדי באשה אחת להקים את בית אחיו, וממילא בשתיים יש משום גילוי ערוות האח. כאשר אחת הנשים אינה ראויה לינשא לאח מטעם ערווה, אמרו חז"ל שאינו ביבום. סברתם, שכן רק כאשר האישות שלו נשארת במשפחה ומיועדת לאח ראוי עליו לקיים ולהמשיך את בניין האישות (ובשתי נשים על ידי בחירת אחת מתוך השתיים שהשתייכו למשפחה), אך כאשר במיתתו נגדע גם באישותו מהשייכות ליבום, אין באי היבום גדיעת המשך לאישות המת, שכן בין כך כבר נגדעה גם אישותו ממשפחתו, וקיום המקצת שלא נגדע, כבר אינו מחויב וממילא אין יבום (יבמות ב' וג', שם לכא' משמע עניינו משום עריות, אך עי' רמב"ם פ"ו ובירושלמי).
תוקן על ידי - יהוסף on 9/13/2002 10:21:36 AM
נשלח ב-13/9/2002 15:07
נהנתי מצורת הניתוח המקרא וההסבר ההגיוני.
מעניין אותי לדעת אם אתה חושב שניתן וראוי לחייב אשה להישאר נאמנה לאישה הראשון ולהינשא בעל כורחה ליבמה?
ומלבד זאת מבחינה כללית, האם נראה לך שהיבום מתאים לצורת החיים בה אנו חיים כיום, כלומר המצב בו כל אדם מקים את משפחתו לעצמו ואין האחים יושבים יחדיו, ואינם חיים כשבט אחד ויחד.
נשלח ב-15/9/2002 15:18
אני מקצר.
ע"פ הקריטריונים של מבחן באשכול התפתחות ההלכה אפשר לענות כך:
יתכן והיבום לא היה מתאים להתמסד כיום, אך הרעיון העומד מאחוריו נכון, ועדיין לא מופקע לחלוטין מלהתקיים.
ביחס לכפיה על האשה להתייבם, הערתך צודקת, אכן הרמב"ם סובר שאין כופין ולזה הסברא נוטה [וגם במקור הדין ממנו לקח את ההלכה, נוטה הסברא כמותו].
נשלח ב-16/9/2002 23:23
יוסף שנה טובה,
ישר כוח על הניתוח היפה. נראה לי כי יפה יהיה להוסיף ניתוח על גדר "חולצת ולא מתייבמת" ועקרון ישומו שהוא גדר האמצעית בין שיוכה לבית האח לשחרורה לכל.
תוקן על ידי - אורבערפל - 9/16/2002 11:40:41 PM
נשלח ב-16/9/2002 23:32
אור, תודה על ההערה ושנה טובה.
מן הסתם שמת לב שהסידור מתייחס בעיקר סביב למקראות. לכן אכן לא התייחסתי לנושא של לא חולצת ולא מתייבמת, אליו התכוונת.
חולצת ולא מתייבמת - שייך בדרך כלל לספיקות, או מצבים שמשום איזו בעיה חיצונית אין מייבמים, כמו במקרה שהאשה מסרבת [מטעם שהיבם מאוס עליה], או במקרה שישנו איסור חיצוני ברמת דרבנן [כמדומה, אם לא כללתי תקן אותי].
לא חולצת ולא מתייבמת - כאשר אין התאמה לייבום, כמו כאשר אינה יכולה להוליד. את ההלה הזו אכן הזכרתי.
תוקן על ידי - יהוסף - 9/26/2002 1:26:15 PM
נשלח ב-17/9/2002 09:49
הלילה נתקלתי במקרה מעניין ונוגע ללב ממלחמת השחרור. הוא מציין סיפור אמיתי בין אנשים שלא היו דתיים כנראה שהיה טרם אחד הקרבות העקובים מדם על לטרון. והנה הוא (השמות שונו):
"משה בן יעקב, מפקד מחלקה בגדוד המשורין, כרסם בלא תיאבון כריך. חום היום טרם פג, הרוח בוששה להגיע ועלוות עצי היער לא זעה. הוא חשב על ההתקפה הממשמשת ובאה וחשש שהלגיון מחכה לה.
"אתה פוחד"? שאל את שמעון בן יוסף, גם הוא מפקד מחלקה שישב לצידו ועישן ללא הרף.
"קצת"
"אתה חושב על מה שיקרה לנו"?
"לא כ"כ. כל הזמן אני חושב רק על אשתי. היא חולה מאד. לפני שבוע נתן לי לסקוב כמה שעות חופשה כדי לבקר אותה. הוא שלח איתי חייל על אופנוע שחיכה לי בזמן הביקור והחזיר אותי לאחר מכן."
"אני מקוה שתבריא בקרוב"
"גם אני, אך זה לא בטוח שכן יש לה שחפת".
שמעון שקע במחשבותיו ואחר כך אמר: "הדאגה הכי גדולה שלי היא שאמות בקרב. לא בגללי אני דואג, אלא בגללה. לא הפסקתי לחשוב על זה כשביקרתי אותה. ידעתי שאם יקרה לי משהו במלחמה היא לא תחזיק מעמד".
דיברתם על זה"?
"לא. אני בטוח שגם היא חשבה על האפשרות שאמות, אבל הדחקנו את זה. ניסיתי להרגיע אותה שגם אם אשתתף בקרבות, זה לא יהיה קשה מדי כי אנחנו חזקים יותר והערבים בטח יברחו. אבל אחרי שנפרדתי ממנה, נסעתי לאחי. הוא מפקד באצ"ל. בחור נפלא. ורוק. היחסים בינינו מאד קרובים. תמיד היינו מוכנים לעשות הכל אחד למען השני. סיפרתי לו על הפחדים שלי. הוא אמר: אם יקרה לך משהו אני אדאג לאשתך. אמרתי לו: אני רוצה לבקש ממך את הבקשה הכי גדולה שביקשתי בחיים. והוא השיב: אני כבר מבטיח לך עוד לפי ששמעתי מה אתה רוצה שאמלא כל בקשה שלך. אני רוצה, אמרתי, שאם אמות שתתחתן עם אשתי. אני לא יכול לחשוב על בעל יותר טוב ממך.
איך הוא הגיב? שאל בן יעקב בתדהמה.
הוא לא חשב פעמיים. אני אעשה מה שאתה מבקש, אמר לי. חיבקתי אותו ושנינו בכינו.
שבע שעות לאחר מכן יפגע שמעון בן יוסף פגיעה אנושה במטח האש הראשון מעמדת הערבים בלטרון.
"תתקשר לאחי" היו מילותיו האחרונות של בן יוסף "תזכיר לו את ההבטחה שלו".
תוקן על ידי - אורבערפל - 9/17/2002 9:57:18 AM
נשלח ב-17/11/2002 00:34
יהוסף,
נראה שיש לבחון את המצוה מפן שלא הזכרת ושלשון המקרא סובלו. מפתיחת הפרשה על אשת המת ניתן לומר כי את טובתה מבקש הכתוב, אך אינה יכולה לתבוע את טובתה אלא עם "תירוץ" של הקמת שם.
לפי זה ראוי לומר שמעיקר דין התורה שבכתב בידה להתייבם או למאן ביבום ומה שמצד התושבע"פ יש כפייה, זה אך מדין כללי של היחס לאשה כקנינו של האיש.
אור,
אודה ולא אבוש כי רק עכשיו ראיתי את סיפורך המרגש, ומאליו מתבקשת תפילה "עד מתי ועד כמה דרוש לעם השם לשפוך את דמו על מה שיש לכל עם ועם?". כמובן שישנן הרבה תשובות מוכנות לשאלה זו, לכל אחד כפי מפלגתו. אבל סך הכל גם הטובים סובלים!
נשלח ב-17/11/2002 00:40
אור
הסיפור מרגש, וסופו חסר...
נראה ברור שיש כאן התר ייבום (בהנחה שלא היו להם ילדים כמובן, או שלא היה לו זרע ממקום אחר). אבל לפי פסק הרמ"א, וכנהוג בארצנו הקדושה, ודאי לא היו נותנים לו לייבמה, ואם היה עושה כאן, היו כופים אותו לגרש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-17/11/2002 01:10
הרב עובדיה באחת מתשובותיו, מתיר יבום גם בזמננו בהסכמת האשה!
הנה חלקים מהודעת אזורי באשכול "ערוה פוטרת צרתה" המולנק כאן, שמלבד שמפני חשיבותם ראויים הם להעתקה, הנני מביאם כהקדמה להערה על סוף דבריו.
וז"ל אזורי:
ענין יבום הראשוני הוא כמבואר בתורה להקים את המת. היינו לכל אדם יש את היחס הראוי להיות לו, שאין להתייחס אליו כבהמה וכן להפך. אדם שמת אין ראוי שעם מיתתו יהא היחס אליו כאל אבק פורח. כל אדם ששיכל בן משפחה והוא מתעלם מהיות לו בן משפחה זהו סתירה ליחס הנכון והוא הפיכת הדבר החשוב לזול [זלזול בלע"ז]. הבעיה היא שכיון שאין המת תופס מקום בחיים "הגשמיים" נעלם זכרו והיחס אליו איננו כפי הראוי לו להיות. ולכן ראוי ליצור מצב, שבו איכשהו אנו מחיים את זכר המת ומשאירים אותו כדבר הקיים במציאות. ישנם כמה צורות, על ידי הקמת מצבה-אנדרטאה, התייחדות עם זכר המת וכו' שבהם אנו משאירים את זכרו. התורה כתבה צורה של הקמת שם שהוא על ידי אשת המת.
בפרשת יהודה ותמר שהוא האזכור הראשון לענין היבום כתוב,
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:
וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:
כאן נראה יחס ההקמה, שלמת היה כביכול "מפעל לסיפוק ילדים" (אינני מוצא ביטוי אחר) שהיא האשה ומה שקרה במיתתו ש"החשמל לא עובד" הוא כבר לא יכול להביא ילדים, ואז אחיו עושה לו טובה ו"מספק לו את החשמל" [כנאמר "נתן זרע לאחיו"] ועי"ז המת מביא ילדים, ואין הילדים שייכים לנותן הזרע אלא לזה שניתן לו הזרע ושהמפעל להבאת הילדים שייך לו [כנאמר "כי לא לו יהיה הזרע"]. כמובן שתפיסת האשה כמביאת ילדים ושהיחס האישותי שבין בני הזוג הוא אך מִשני לכך שהיא מפיקת ילדים, אינו ראוי בהתיחסות מפותחת.
בפרשת כי תצא שהיא הפרשה המצוה על היבום אנו רואים יחס שונה, ולשון הפסוק,
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל
ובפרשת חליצה נאמר שהאשה מתלוננת מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:
ואז היא אומרת כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:
כאן באה חובת היבום בתורת "ולקחה לו לאשה" וכל ענין הבאת הילד קיים רק כעובדה ש"והיה" הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת יעוי' בדברי הרמב"ן שכותב שזו 'הבטחה'. כאן מצויין שהקמת השם הוא דרך לקיחת אשת המת לאשה. וביאוו נראה שאשת המת היא השארית היחידה מאישיות המת, ובשונה מילדי המת שזהותם כבני המת [שבכך הם 'מצבה' למת שהם מקיימים את שם המת היוצרם] אינו נתון לשינויים, זהות האשה כאשת המת המשמר את זכרו איננו זהות מוחלטת והוא תלוי בגורמים חיצונים. כשהיא נשאת לאיש זר, זרותו של הבעל מהמת מנתק את שייכות האשה מבעלה הקודם, ובכך זהותה כאשת המת נחלשת. במקום שהיא נהיית לאחי המת הגדרת זהותה אצל האח הוא תמיד "אשת המת" כיון שזו הצורה שבה היא הוגדרה במשפחת המיבם-אח המת, ובכל משתמר זהותה כאשת המת ובכך מתקיים שם המת.
כתוצאה מכך ומכיון שנישואיה באים כ'חומר משמר' לזהותה כאשת המת ומכח זה היא אשת אחי המת, הבן הנולד (הבכור?! היינו שאחרי לידתו נשלם היבום והוא קשר עצמי בין המייבם לאשה) ג"כ קם על שם המת שהרי הוא "בן אשת המת" ומשמר את שם המת, [אך אינו זרע המת] ובזה נוצר מצב שלא זו בלבד שקם שמו אלא אף שמו לא ימחה לעולם.
יש לציין שביבום היותר מאוחר הנמצא במגילת רות נאמר,
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ וכו' ובהמשך נאמר וַתֵּלֶד בֵּן:
וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל:
וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים:
וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וכו'
כאן לא מוזכר שהבן קם על שם המת אלא אך שהאשה מקימה את שמו [והבן רק קם לנעמי כיון שנולד לכלתה אשר אהבתה והיא גדלה את הילד] אך הילד קרוי על שם הוריו מולידיו שלידתו היא תוצאה מקשר האישות שביניהם.
עכ"ל אזורי
יש לעיין מה העומד בבסיס שינוי הכתוב מפשוטו הנאמר בפ' כי תצא "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אביו" שחז"ל עצמם אמרו בפה מלא שהסיטוהו להוציאו מפשוטו?
א. תיתכן כוונתם לשמור על ה"פנים כהלכה" של המקרא שבזמנם הלכה כבר ההלכה שלא לקרוא לבן ע"ש המת או
ב. שאדרבה טעה העם שחייבים לקרוא לו ע"ש המת ורצו חכמים להסיט המקרא שיבינו כהרמב"ן שאינו חיוב אלא ברכה ו/או הידור.
עכ"פ מה שהביא אזורי שבמגילת רות כבר לא מופיע שהבן הנולד מקים את שם המת [כלקיחת אשתו], מעורר לחשוב שנקודה זו כבר ירדה מחשיבותה בימי רות כצד א'. אך יש לדחות מאחר ששם לא היה המיבם אחי המת אלא בן דודו, רחוק הוא ליחס את בנם הנולד למת [אלא לנעמי שמאצלה באה רות].
נשלח ב-14/12/2005 12:45
מה שאין מכריחים את האשה להתיבם לדעת הרמב"ם אינו מפני שהייבום לתקנתה אלא מפני שלא גרע מטוענת מאיס עלי.
איך יוסבר המצב שאשה חייבת להיעגן לשוטה? האם הוא אמור להמשיך את המת? ומומר?
נשלח ב-14/12/2005 18:16
על הפריית אלמנה מזרע בעלה שנפטר, כדרך מודרנית לקיים את מצוות ייבום:
באשכולך המולנק הנך נוקט בפשיטות [וכן מובא שם מהרזנ"ג] שמצות יבום הינה דאגת הווה שתהיה המשכיות לנפטר וא"כ לכאורה עונה הצעתך לתוכן הדרישה התורנית [לולא הבעיות הנידונות שם]. גם בלי להיכנס אם זקוק הינך לכך לדעת ר"ש הדורש טעמא דקרא [הנידון כעת באשכול סמוך של שנרב], נראה שאין להסיק שהדרישה התורנית היא ההמשכיות הפיזית של הנפטר, כי די לפרש את תוכנה ככיבוד הנפטר על ידי ממשיכיו הקיימים [לאפוקי אח שלא היה בעולמו של ראשון שנולד אחר מיתתו] באמצעות פעולה לשם כך וכמו שהבינו חז"ל שמעיקה"ד די בביאה ראשונה גם אם לא נתעברה. לפ"ז מתפרשת קימת הבן הבכור ע"ש אחי אביו [כפשטות הכתוב] אך כתוצאת המצוה והמשכה ולא כמטרתה. [כ"ש שכן הוא לנמסר בשם רג"נ שהמצוה היא היענות ליעוד אשת המת שלכן לא תיזרק "החוצה לאיש זר" ללא שהשלימה את בניית האיש שלה.]
מצאנו עוד מצוות שאם כי התוצאה היא המדד ליציאה מידי חובתה, קיומה אינו אלא מעשה שאינו מביא בהכרח לתוצאה. כבר הוזכר בפורום לעניין פו"ר שהביאה [שיש בה צד העברה לכאורה] היא קיומה אם כי לא נפטרים ממנה עד ללידת הוולדות. כן במצוה שלא בכוונה לצאת למ"ד מצ"כ יש קיום אף ללא יציאת ידי חובה [פסחים קט"ו. בתוס']. כן בשילוח הקן הבאה לחנכנו לרחמים ולא למלאות כביכול צרכי הווה לרחם על הציפור [רמב"ם/רמב"ן/ריטב"א].
[הגבתי כאן ולא שם, כי; א. הנידון הוא בעמידה על עיקר מצות יבום, ב. אשכול זה בלא"ה מולנק שם, ג. באתי לאשכול זה בגין ההערות הכלליות במצות יבום דלהלן ונקלעתי ללינקך שלא בכוונה.]
תוקן על ידי ווטו1 ב- 11/12/2006 9:37:36
נשלח ב-11/12/2006 09:36
כמה הערות נוספות במצות יבום וחליצה.
בקידושין י"ד: שואלת הגמרא מנלן שחליצה מתרת את היבמה לזר. מוכח להדיא שלא ראו חז"ל במעשה החליצה אלא מצוה [של כיבוד המת בכך שמסמלת את גישת היבמה להתייבם וסירוב היבם דהיינ ו שלא התכחשו לזכר הנפטר] ולא מעשה קנין שמטרתו קביעת התיחסות ["חלות"] של היתר לשוק. לפ"ז מובן הנידון בכתובות ע"ד. שבחליצה לא שייך שליחות ולא שייך תנאי כי ההיתר הוא "ממילא" שמשנעשית המצוה היא המותרת [כפי שכבר האריכו האחרונים אך מבלי לנמק] ולו יצוייר שהיה ניתן ליבם "חוץ מפלוני" גם היה האיסור לשוק ניתר.
בכמה וכמה משניות במסכת יבמות מתבאר ש"פסולי חיתון" שהם רק חייבי לאוין הרי מעיקר דין התורה פטורים מיבום וחייבים בחליצה [שלא כפשטות הכלל המוזכר שם בדף ג.]. כן בהרבה מקרי ספק. לכאורה לפי תוכן המצוה כמבואר בתורה שהוא ביוש היבם בפני הזקנים על סירובו ליבם, אין תוכן לחליצה במקרים שאינו מסרב אלא שהתורה מחייבתו לחלוץ ולא ליבם והיה צריך ללמוד שממ"נ או שיכול ליבם או שאין צריך אפילו חליצה [וממילא אף גט לשם היתר לא יצטרכו]. ניתן לומר שחז"ל מעתיקים מעשים סמליים גם כאשר תוכנם לא מתאים וכמו שבקידושין ניסתה הגמ' לטעון מק"ו שתועיל חליצה לגרש אשה רגילה למרות שהתוכן לא שייך אצלה ובפרט למה שנתבאר שההיתר של היבמה לשוק אינו מחמת מהות החליצה אלא מחמת שנעשית המצוה, אך זה אינו כי כך דרך הגמ' בדיוני קל וחומר שלא להיכנס למשמעות העקרונית.
בש"ס מופיע רבות שמצות יבום היא אף בעל כרחה של האשה וניתן היה להבין מכך שניתן לאנסה לכך. אך ברמב"ם ב' י' מיבום מבואר שאינו כך אלא שיש לה דין מורדת ולכן חולץ בלי לתת לה את כתובתה. [אולי יש עוד בזה בשו"ע אבה"ע קס"ו ז' אך אינו תח"י.]
נשלח ב-11/12/2006 11:31
להלכה נפסק דלא כרמב"ם. המקור של הרמב"ם הוא תפיסתו הכללית בדין אומרת מאיס עלי והואיל ושם אין הלכה מותו גם אין הלכה כמותו ביבמה.
להלכה בחייבי לאווין מתיבמת כי אתי עשה ודחי לא תעשה ורק מדרבנן אינה מתיבמת.
אם <חז"ל מעתיקים מעשים סמליים גם כאשר תוכנם לא מתאים > אז באמת חבל על כל הדיון.
