| נשלח ב-13/9/2002 10:23 |
 |
| |
סיפור לשבת שובה.
נא לקרוא במתינות, או לא לקרוא בכלל.
נ י צ ן
ניצן היה נער לתפארת. הוריו ומוריו היו גאים בו, במבחני הבגרות הביא הביתה ציונים מן הגבוהים בכיתתו. בקיץ האחרון הצטרף ניצן למחנה קיץ של ארגון 'במות-תורה', שם הוסבר לו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שתפקידו בעולמו הוא רק ללמוד תורה, 'תיירה', גבוהה, קדושה, שחורה, ועוד הרבה מילים חדשות וטובות. אבא גד ואמא סילביה, ניצולי שואה, העניקו לו תמיד את הטוב ביותר, והדריכוהו בדרך התורה והיהדות.
ניצן חזר הביתה מן המחנה, והחל להבהיר את עמדותיו החדשות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בדיוק כפי שהדריכוהו במחנה. גד וסילביה המופתעים הבינו שהבן רציני. באנחה קלה שניצן לא ידע כיצד לפרשה, ליווה ר' גד את בנו בראש חודש אלול אל שערי ישיבת קורדובה המכובדת, שפתחה את שעריה למכסה מצומצמת של 'מתחזקים' כמו ניצן.
הקליטה לא היתה קלה, מול הגמרא הפתוחה, כשלצידו בחור מבוגר, המשמש לו כחונך, החל ניצן להמיר במוחו את כל דעותיו הנושנות על התלמוד וחכמיו. הגמרא היתה ל'גמורה', התוספות ל'תייספס', שמות חדשים כמו הרגוצ'ובר, סטוצ'ינר, נוברדוקר, הילכו עליו קסמים, בעודו מתאר בדמיונו את אותן דמויות ענק ישיבתיות מן העולם שחרב. עתה בטוח לו מעבר לכל ספק שכאן המשך הדרך, כאן מפכה בכל עוז מעיין היהדות היפה, האמיתית, כאן באור גדולי הישיבות אתה חש מוגן, כתפיך הדלות יתעבו ויתרחבו עד שיכילו אף הם את משא העם הזה כאשר תשוט בכוחות עצמך בים התלמוד וההלכה.
אבא ואמא באו לבקרו בישיבה, ניצן מבקש שמעתה יבוא רק אבא לבדו, ללא אמא, 'אין זה מקובל כאן' טען. גיחוך קל שנראה על פניהם של חבריו לשולחן האוכל, הבהיר לו את הענין חיש קל ללא מילים: אמהות לא באות לישיבה וזהו. מיום ליום הלכה והתבהרה התמונה, שיחות עם חברים שבטח מבינים את רזי ומסתרי הישיבישקייט יותר ממנו, ראש הישיבה שבשיעורו הזכיר לא אחת את דעת ה"בעלי בתים" שבחוץ, ובקיצור "בלבתים", ככזו שמייחסים לה תכונות פשטניות, ומתקבלת בסלחנות ובחיוך במקרה הטוב, ולקיתונות של בוז במקרה הגרוע.
לפתע תפס את הענין, מפחיד ככל שיהיה: אבא שלי "בעל בית". אולי כמו רוב הורי התלמידים כאן, ואולי לא. בכל מקרה ניצבה כעת לפניו מערכה חדשה. הנסיעות הביתה החלו להצטמצם, אבא ואמא לא הבינו מה קרה. לך תסביר להם שאי אפשר לאכול אצלם, הם לא קונים את ההכשרים הנכונים, הטלויזיה שבסלון היא סיטרא אחרא ופיתוי שיש להישמר ממנו. אבא, אבא הטוב ר' גד, עם שיעורי ה"דף היומי" שהיה שומע בקביעות במשך ארבעים שנה בטרם צאתו לעבודה, ועם שיעורי "עין יעקב" והלכות שהיה משתתף בהם בערב, כשחזר עייף לאחר יום עבודה, כל זה מתגמד עכשיו, לעומת סברה אחת של רבי חיים בריסקר, לעומת "מהלך" אחד של רבי שמעון שקופ. מה אבא שלי מבין בדברים שכאלו, מסכן. להתוכח איתו? אין טעם, הוא לא יבין, דעת בעלי בתים ההפך מדעת תורה, כך קבעו הרבנים. הרי הוא מצביע למפלגה הלא נכונה, שומע שיעור מהרבנים הלא נכונים, ואפילו ציצית בחוץ אין לו, ומשתמש בחשמל בשבת השם ישמרנו. הבבית שכזה אוכל להמשיך?
שמונה עשרה שנים שגדלתי בבית, מאומה לא אקח עמי להמשך הדרך. חינוך שדגל בהליכה לצבא, בתעודת בגרות ועבודה מפרנסת, הכיצד יוכל העם להמשיך אם כולם יהיו כך, מי ילמד תורה ויהיה המשך לעולם הישיבות המפואר שהיה בטרם מלחמת העולם? כך, החלטי ומיוסר עם עברו, החל ניצן לבקש מחבריו שיותר לא יקראוהו בשם הטמא הזה ניצן, מהיום שמי ניסן. החברים כיבדו את רצונו, תמכו בו לכל אורך הדרך, הם ידעו שכאן צומח לו גדול בישראל, בהתמדתו ולמדנותו יאיר את עיני ישראל. אבא שלו לא מבין, מה לעשות, יום יבוא והוא ירווה נחת, כך קיוו.
כשהתחתן עם רייזל לבית כץ, כבר היה ניסן מפוייס יותר. בחתונתו הוא כמובן לא העיף מבט קל לעבר הדודות והדודים שהגיעו לחתונה בלבוש צבעוני, הכי כשר וצנוע שמצאו במלתחתם. חמיו הרב כץ היה גאה מאד על בחירתו את ניסן לחתנו. רבני הישיבה לא פסקו מלהללו, פיארוהו והעתירו עליו שבחים רבים בדרשותיהם במסיבות ה'שבע ברכות'.
משפחת כץ לא היתה בעלת אמצעים, את המעט שחסכו היה עליהם לשמור לעשרת אחיה ואחיותיה של רייזיל. מאמצים רבים השקיע ראש הישיבה לשכנע את ר' גד שיעתיר ממונו על בנו ר' ניסן, שהרי מתעתד הוא להיות גדול בישראל. בן זה בן נאנח ר' גד, וכיסה את רוב הוצאות החתונה.
את ביתם הצנוע בעיר התורה, שנרכש מכספי גד וסלביה, קישטו אך ורק ארונות ספרים, תורת ישראל בלבד, אך לא כולה, שהרי רחבה היא מיני ים, רק ספרי רבותינו ראשי הישיבות וגדולי ההלכה בלבד. מעט ספרי מוסר ודרוש, אך יותר "ישיבישע תיירס" מהסוג הליטאי והנכון יותר. לצידם נחו כמה ספרי שו"ת מאת פוסקי הדור, וספרי קיצורי הלכות מעודכנים ביותר ומותאמים לאברך הצעיר.
מירה, דודיק, ושרוליק נולדו בחיק החממה הטובה, גדי נולד כבר לאחר פטירתו של סבא גד. בעיתון היומי של בני תורה נכתב אז מאמר קצר לזכרו של סבא, ורק משום שבנו נושא משרה תורנית מכובדת באחת הישיבות שלנו. המאמר הקצר לזכר סבא גד, תיאר את מסירותו של סבא לחינוך ילדיו ליראת שמים, כיהודי כשר, תוך הסתפקות במועט. בנימה סלחנית ומעט מתנצלת תיאר הכותב כיצד נאלץ סבא גד לעסוק לפרנסת ביתו ולחיות מיגיע כפיו, והעיקר שזכה ל"בנין רבנן". כל בן ישיבה צריך להבין בין השיטין שסבא גד היה מדור אחר, דור שעסק במלאכת כפים כיון שלא היו אז ישיבות, אז לא הבינו כל כך מהי תורה כפי שאנו ברוך השם מבינים, הדמות העולה בין השורות היא הרי "בלבתית", וברור לכל שדרכינו אינה דרכם. המילים מקמצות בשבחים, בכדי שקוראי העיתון בני הישיבות לא יכשלו חלילה ויהרהרו רגע קט באפשרות שדרך חיים כזו היא לגיטימית בימינו. כבודו במקומו ינוח על משכבו בשלום, בעיקר משום הידישע נחת שמביא בנו הגאון הגדול וכו'.
גדי הקטן גדול נהיה, מבעד לכובע הלבד והחליפה השחורה, ראית שהעיניים הם העיניים של סבא. הוא גדל ברוך השם לתוך עולמה של תורה, אבא ר' ניסן היה גאה, הוא ראה בו השלמה ותיקון לילדות תורנית שנעשקה ממנו עצמו. גדי למד ב"חיידר" מרווח ומואר עם "רעבע" ישיבתי צעיר. גדי שמע שישנם אי שם בתי חינוך שיש להם "מורה" ולא רעבע, אוי כמה שזה מצחיק להגיד 'המורה' 'המורה'. הרחוב שהפריד בין הבית לבין החיידר היה כמובן נקי ממודעות תרבות וחטא, רק פה ושם על האוטובוסים התנוססו כרזות שאינן ראויות כל כך לעיר התורה ואשר חשפו קורטוב מן החיים בחוץ. טוב, בזה כבר יטפלו המטפלים, תיכף גם זה ייעלם והיה מחנינו טהור, בעזרת השם.
אבא רבי ניסן לימדו הרבה תורה, בכל עת, גם כשהלכו בדרך לבית הכנסת, או לעצרת התעוררות ומספד כלשהי, תמיד היה אבא פותח בדברי תורה: נו, מה אמר הרעבע היום על דברי רבי עקיבא אייגר בסוגיית תקפו כהן? זה דין בגברא או דין בחפצא, הא? אתה שומע אותי? מה אתה מסתכל החוצה, תתרכז, באמת, קצת "ובלכתך בדרך" מה יש? מה בכלל יש לראות ברחובותינו, אשר רק מתקלקלים והולכים, לדאבונינו, גם בתוך עירנו הקדושה. כיתה ח' זה כבר גיל, גיל שבו צריך לקחת את החיים ברצינות, אתה כבר בר מצוה גדי! אתה רוצה לצאת "בעל בית" חס ושלום?
גדי ידע שהוא קרוי על שם סבא. על דמותו לא סיפרו בבית הרבה, היה יהודי טוב, וזהו. סבתא סלביה נמצאת בבית אבות, בפעמים הספורות שביקר שם הבחין גדי שלסבתא אין כיסוי ראש, הוא לא ידע האם זה באשמת המטפלים במוסד שאינם מקפידים להלביש את הזקנים כמו שצריך, או שאולי באמת זקנות אינן צריכות. בכל מקרה כאשר סבתא היתה צעירה יותר, בגיל של אבא ואמא, אין ספק שהיא הלכה עם פאה, או חבשה כובע כזה של פעם.
ל"ישיבה גדיילה" התקבל גדי רק הודות להשפעתו של אבא על ראשי הישיבה. במבחן הכניסה הוא פשוט עשה בושות, מה לעשות. אבא ניסן לא ידע בדיוק הכיצד זה קורה לו. כל כך הרבה אהבת תורה השקעתי בו, חשב. הילד הזה תמיד ראה את אבא לומד תורה, ה"סטנדר" שבו למד אבא ניצב במרכז הבית כעמוד איתן הנושא על גביו את המשך מסירת התורה האמיתית מדור לדור, כפי שהורונו רבותינו ראשי הישיבות שליט"א וזצ"ל. רבי ניסן קיוה בלבו שיבוא יום ויפתח השם את ליבו של גדי בתורתו הקדושה, לא כך מגיע לי, הרהר בפנים עגומות.
גדי למד עד מהרה את הטריקים הדרושים. כיצד בבוקר בשעה שמתחיל ה"סדר", אפשר לשלוח את החבר ה"לפלף", זה המסודר שמקפיד על סדרי הישיבה, שיפתח עבורו את הגמרא על גבי העמוד במקומו הקבוע, בכדי שהמשגיח יחשוב שגדי הגיע בזמן, ואך יצא למספר דקות. כך אפשר עוד לישון עד אשר מסיים המשגיח את סיבובו הקבוע, ויורד לביתו להכין את ה"שמועס", היא שיחת המוסר שימסור בערב. בנתיים יכול היה גדי לישון בחדרו עד הצהריים, במיטתו שנכנס לתוכה רק בחמש בבוקר, לאחר לילה של פיצוחים ובילויים עם החבר'ה, או נסיעה לצפון לקברות צדיקים, בערך.
משחקי החתול ועכבר עם המשגיח, ובכלל עם הורים ומורים בכל שנות התבגרותו, היו כמובנים מאליהם בעיניו של גדי. הוא לא ידע משהו אחר, זו המערכת שנולד לתוכה. עשה ואל תיתפס, עשה רק בשביל לרצות את כולם, עשה רק את המינימום הדרוש.
כשסולק גדי מן הישיבה, אבא ניסן לא ידע את נפשו מצער ולאן ישא את חרפתו. כשהחל לעבוד במוסך ביקש ממנו אבא שימשיך למען השם להיות רשום בישיבה, בכדי שלפחות לא יגייסוהו לצבא. גדי החל להתרועע עם כיפות שחורות ומפוקפקות מן הגדה השמאלית של רחוב רבי עקיבא. בשל הכיפה השחורה שעדיין שמוטה היתה לו מאחורי פדחתו, ביקשוהו ביום בהיר אחד להשלים מנין באיזה בית כנסת רמת-גני נושן. לשאלת הגבאי הקשיש השיב גדי שהוא לא סתם דומה לו ואכן הוא נכדו של ר' גד הזקן. 'אח… נאנח הגבאי הקשיש... איך שסבא שלך למד... הוא היה מן המשתתפים הקבועים כאן בשיעור הדף היומי. גדי נזכר לפתע שחלפו כבר כמה שבועות שהוא לא ראה בית כנסת מבפנים, עד לאותו הרגע גם לא ידע בכלל שסבא התפלל במנין, למד גמרא, והשתתף בשיעור של 'בעלי בתים', הרי גם ככה אבא לא היה מי יודע מה גאה בסבא, ובודאי שלא לקח אותו מעולם לראות את בית הכנסת העתיק הזה של סבא.
בית הכנסת של סבא שכן בקרבת מקום למוסך של גדי, בעצם הוא נעשה קרוב יותר מיום ליום, שכן גדי החל לבקר בו בקביעות, הוא עמד והתפלל במקום בו התפלל סבא, במקום בו מתחבר גדי לגד, הסטנדר של אבא שוב לא יפריד ביניהם לעולם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 11:04 |
|
| |
סיפור יפה!
אך הערה אחת. משמע ממנו שאם היה גדי כן יוצא כפי שתיכנן אביו, היה זה סיפור הצלחה. חשוב להמחיש גם שהלימוד לשמה של סבא גד שוה הרבה יותר מכלללללל הגדלות של בנו שמשחתו מעוטרת בשני כפתורים.
חבל שהמעמדיות הליטאית רודפת גם את חדרי האקדמיה והנאורות.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 11:23 |
|
| |
יופי של סיפור, ללא קשר לזרמים ביהדות.
השאלה המרכזית מבחינתי, היא לאור מה מחנכים?
האם צורכי הילד ורצונותיו הם המרכזים,
או צורכי הקהילה והחברה, היא המוקד.
האם בכלל יתכן מצב של שביל זהב, בין אינטרסים מנוגדים בחינוך
שבת שלום וגמר חתימה טובה לכולם
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 22:00 |
|
| |
אקדמאי
הסיפור יפה, וכמובן נוגע ללב.
עם זאת, אני רוצה להציע הערות ביקורת אחדות. הן עומדות על שני רעיונות בסיסיים שיש ביניהם מן המשותף. למה לתקוף, ולמה להתמקד באנשים חלשים במקום בנקודות של חולשה שטעונות תיקון? ואולי הרעיון הוא שניצן מסמל דור שלם שנפגע מחינוך שלא התמקד בנקודות הנכונות? והתוצאה היתה גד ג'וניור?
הכשלון הגדול של הסיפור הוא כנראה ניצן-ניסן עצמו. והוא עצמו, והמחנכים שלו, עתידים ליתן את הדין...
מדוע ניצן לא כיבד את אביו? ה"חיי אדם" מלמד שאדם צריך להתבונן באביו, לחפש אחרי נקודות של גדלות ומיוחדות אצלו, ולרחוש לו כבוד עליהן באופן מיוחד. מסתבר שניצן, או הרבנים שלו, לא טרחו לעדכן את הבן שזו הגישה הראויה לבית.
כך קורה גם בין ניסן לבין בנו. האב אינו מצליח לחנך את הבן. כאן, עד כמה שהבנתי - וקראתי במתינות - האב לא יצר קשר טוב איתו. אך האם היתה זו אשמת החינוך החרדי שהבן גדל ולמד לזלזל בתורה, ואולי מעולם לא רחש אליה הערכה כראוי? סוף סוף, יש בחירה חופשית, ואדם בוחר לו את דרכו.
ומן הסיפור אל המחבר.
הצבעת על נקודות של חולשה בחינוך. ההתמקדות, בדור הקודם, בהאלהה של התורה, נוסח "נפש החיים" על חשבון כבוד להורים, ב"איני מלמד את בני אלא תורה" על חשבון "יפה תורה עם דרך ארץ" ועוד.
גישה זו התפתחה על רקע מלחמת הישרדות, של נסיון לטפח תלמידי חכמים מול סביבה שבחלה בהם או לא העריכה אותם די הצורך. יתכן שהיה צריך לשנות את הגישה ברבות השנים. יתכן שהאנשים שהיו ממונים על כך לא התעוררו לעשות זאת בקצב הנכון.
מוטב להעלות הצעות תיקון מאשר להציג את הרע והכשלון.
עכשו אציע את מסקנותי שלי מהתבוננות בתקופתנו. הסיפור שלך, שכתוב כה היטב, ישמש להן רקע.
אם יש בעיה לחינוך החרדי, הרי זו שהוא הצליח יותר מדי.
הצלחנו לגדל ילדים שמאמינים כל כך בדוגמות שלנו, עד שעלינו לנהל את הרב שיח שלנו פה, בפורום, בעילום שם וירטואלי, במקום בישיבות.
הצלחנו לגדל ילדים שהשאיפות שלהם והאופקים שלהם מצטמצמים בחומרות, בנסיון לטפח "הרגשים", בשאיפות ל"משרות תורניות", ב"יראת העונש" לבדה ועוד ועוד - כפי שנזכר בכמה מקומות אצלנו.
הבה נגביה את השמים מחדש.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 22:20 |
|
| |
נכון מיימוני, אבל איך??? 
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 22:50 |
|
| |
אקדמאי,
תודה על הסיפור הנוגע ללב ולשכל.
ווטו,
לע"ד לא נראה היה מהסיפור שאילו היה גדי כן יוצא כפי שתיכנן אביו, היה זה סיפור הצלחה. נהפוך הוא, הסיום ב"סטנדר שלא יפריד ביניהם לעולם" ממחיש שדוקא איך שיצא היה מוצלח יותר.
הצלחתו של ר' ניסן בעולם הישיבות מוצגת באופן ביקורתי ואירוני. גם הצד השמאלי של ר' עקיבא מוצג כביקורת על מערכת שגרמה לזה או שאינה ערה לזה.
מיימוני,
אתה שואל "למה לתקוף, ולמה להתמקד באנשים חלשים במקום בנקודות של חולשה שטעונות תיקון?"
והלא, זו דרכה וכוחה של יצירת האמנות הטובה (סיפור יפה במקרה זה), הממחישה רעיון מופשט, במקרה זה בפריסת סיפור שלש דורות במילים ספורות. דוקא החלש פה הוא ר' ניסן. הסב והנכד אמיתייים יותר ומכאן חוזקם.
הסיפור בעיני ממחיש את חשיבותה של חשיבה מפוקחת ושלמות עצמית דרך שלשה הקשרי חיים. בנוסף, מעורר הסיפור ומבקר הבטים במערכת הדוגמות הישיבתית ליטאית, שבונה חלקות טובות ביד אחת בעודה משמידה חלקות טובות אחרות ביד שניה. תפקידו הוא להעלות דיון במהות הבעיה ובדרכי פתרון אפשריים כפי שהחלת עשה. לא תמיד תציע יצירת האמנות גם את הפתרון אלא רק "תפתח צהר" להראות שישנה בעיה בחזקת "שאלת חכם חצי תשובה".
שנה טובה וגמר חתימה טובה. שנה של חשיבה, מעש, בריאות ובשורות טובות.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 22:57 |
|
| |
איך נרים את השמים, אם בעיתון יתד נאמן של השבת (כן, קניתי אותו פתאום, ככה לכבוד שבת תשובה...) ישנה כתבה ביוגרפית על 'בעל בית' לונדוני בשם ורהפטיג, והמילים כאילו לקוחות מן הסיפור שלי:
"היה עליו לצאת וליהנות מיגיע כפיו (נעבעך...) ולצאת אל עולם החולין להביא טרף לביתו" (רחמנות...) וכמובן: 'צמא היה כדג אל מים אחר הנהגה רוחנית...'
והעיקר: 'בניו וחתניו יראים ושלמים, מיטתו שלמה...' (נרגענו)
את הסיפור כתבתי מזמן, ולצערי הוא עדיין רלוונטי, כי החינוך החרדי אינו יודע לרדת מן העץ הגבוה עליו טיפס, ובעיתונות היראים מפטירין תדיר כדאשתקד.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 23:13 |
|
| |
אני מסכימה עם אקדמאי,התיאור שלו את המציאות,החינוך החרדי "האידיאלי"(?)- מדוייק
ואותו דבר קורה גם במגזר החילוני,ההתרחקות "מהאמת", ההקצנה, היא שמביאה בסופו של דבר, לחיפוש אחר השורשים האמיתיים. וכך קורה שהרבה מילדי חילוניים זוכרים את בית סבא בבגרותם,ומתקרבים ל"אמת".
תוקן על ידי - איקה - 9/15/2002 12:26:23 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2002 00:36 |
|
| |
שבוע טוב וגמר חתימה טובה לכולם,
כמה הערות:
1. ראשית ברור שקודם ירו את החץ ואחר כך ציירו את המטרה. משפט הסיום נכתב ראשון, וסביבו הסיפור כולו.
אבל אין ספק שהוא כתוב יפה, ובלשון עשירה ומעניינת.
2. לגופו של ענין: יש כמה נקודות. ראשית, כל אחד מחנך את ילדיו לפי איך שהוא מאמין. בפרט שהוא עשה מעבר מדרך אחת לדרך אחרת שאז ודאי שהוא מאמין "אידיאולוגי" ולא נגרר בזרם.
אין ביטחון לאף אחד ש100% של ילדיו ימשיכו אחריו בדרכו.
3. בואו נמשיך את הסיפור, בנו של גדי ג'וניור, נקרא לו ניצן, נשלח ללמוד בישיבת הישוב החדש. כיאה לבן של "בעלבת" טוב. בסוף השביעית, הלך למחנה "בני תורה" ושם "נשרף", והודיע לאביו שאינו מסיים את בחינות הבגרות. לאחר 3 שנות לימוד בישיבת עטרת יעקב החל ללמוד בישיבה בה לימד סבו ר' ניסן, ומאז ולתמיד לא הפרידה חולצתו המוכתמת בשמן מכונות של אביו בין הסב לנכד.
טוב, הכותב עושה זאת טוב ממני. אין ספק. אבל תסלחו לי כי אין לי כרגע זמן להתפייט.
על כגון דא נאמר, על דמרדת, מרדוך, וסוף מורדייך ימורדון.
ובמילים אחרות, כך דרכו של עולם.
4. הנקודה האמיתית שאני רואה, היא העובדה, שניצן יכול היה להבהיר להוריו, מהי דרכו שבחר לו בחייו. ואילו בנו נאלץ להתחבא במשחקי חתול ועכבר. מערכת היחסים בינו להוריו לא הותירה לו עמדת נסיגה ובחירה, פרט לבריחה.
זו לדעתי עובדה כואבת. שיש להוסיף לאשכול של סנאית מה ניתן לשפר אצלנו.
נקודת המוצא של העובדה הכואבת הזו היא שכמו ניסן, אנחנו כמובן יודעים את כל התשובות לכל השאלות. שאלות שאין עליהן תשובות ערוכות ב"ספר התשובות הגדול" מאת ר' השקפה שליט"א הן או "לא לענין" במקרה הטוב, או "כפירה" במקרה הסביר. במקרה הגרוע הן רק תירוצים. פתרון פופולרי אחר הוא התעלמות ושימוש בדוגמא של בת היענה שנזכרה כאן באחד האשכולות. מה שאני לא מדבר עליו, לא קיים. נקודה. עצם הדיבור עליו, הופך אותו לקיים, ולכן צריך להעניש את מי שמעלה את הנושא לדיון.
הידיעה של ילדים מגיל 0 שהם יכולים לומר להוריהם כל דבר מבלי להיענש או להיחשף לביקורת קטלנית, אלא שההורים יקבלו אותם בכל מקרה ובכל מחיר, ונושאים קשים ילובנו בכבוד, היא המפתח היחיד - לדעתי - לכך שנער/בחור יוכל לבוא לומר לאביו המתמיד: "אבא, תורה זה ממש לא בראש שלי. לא הקטע שלי בחיים". אב סביר, צריך לנסות ולהאהיב את דרכו (של האב) על הנער, להצמיד לו חונכים וכו'. אך כשהכל "על השולחן".
סביר מאד להניח, שבמקרה הגרוע, יחליק אותו נער בעדינות מבית המדרש לבית הכנסת, בלי לעבור בדרך בצידו השמאלי של רח' רבי עקיבא. וגם אם יהיה שם משום צורך בחברים, לעולם לא ייטמע ולא ייטמא.
טוב, לא אמשיך, הלאיתי אתכם, ואני מבקש על כך סליחה.
שנה טובה ויישר כח לאקדמאי.
אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
[:-)]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2003 16:53 |
|
| |
אקדמאי
רק עתה ראיתי את סיפורך בעקבות אחד מראשי הגלותא דפה ששלח לי לינק .
הוא אכן משובב נפש ומעורר מחשבה .
קיצוני וממחיש במידה הראויה .
אבל, דע לך
בעולם התמים החמים האטום והקסום הזה יש
מעלות לא מעטות .
ישנם הישגים אישיים ורוחניים שניתן להגיע אליהם דווקא מתוך סגירות וצמצום .
אני מגדיר את זה חכמה פנימית למול חכמה חיצונית
אני בטוח שאני לא מסביר טוב את כוונתי ואני לא בטוח שאוכל להסבירה .
בכל מקרה, הצורך בהצבת תנאים מחמירים לפני מתן רשיון להורות הוא בעיה כלל דורית .
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2003 17:10 |
|
| |
בע"ע,
דובר הרבה בנושא החלוקה הפנימית-חיצונית שעשית. [כרגע איני זוכר על מנת להלינק לך, מקוה בקרוב ממש.]
הבעיה היא שהחלוקה הזו נתפסת כאילו היא דיכוטומית כאילו יש סתירה. אדרבה איחודן היא השלימות שהפנים והחיצון נהיים מקשה אחת. זה כמו שחופרים מנהרה משני צדדים ופתאום נפגשים באמצע ויהי אור והכל אחד ושמו אחד!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2003 18:57 |
|
| |
בעל עגלה
לא תוכל להסביר, למה? תנסה.
ברור שהעולם האטום כפי שהזכרת ניחן במעלות לא מעטות, ואלו הן, הרצינות והמסירות להגיע לאמת הבלתי מעורערת *במושגים שלהם*.
ענין זה תורם במידה רבה להתקדמות האישית של האדם, והוא, השלטת השכל בכל ענין וענין.
אך דא עקא, שעם הגיעם לקצה מושגיהם, ננעלו שערי השכל בפניהם, ואינם יודעים להביט נכונה אל האמת האמיתית הזועקת להם.
ביום שתתגלה האמת לעין כל, או אז יחכימו לדעת כי האטימות והסגירות והצמצום מנעו מהם את ההתקדמות אליה שאפו כ"כ הרבה.
נכון, אולי זה יישמע קצת מפתיע, אולי אף מקומם, אבל האמת היא אחת.
יום הגילוי לעין כל, הוא יום הגאולה לה אנו מצפים.
ומלאה הארץ דעה את ה'.
תוקן על ידי - בורג_קטן - 3/27/2003 6:59:50 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2003 21:19 |
|
| |
בורג היקר
קשה לי להסביר, מאחר וזה קשור גם לתחומי "ההרגשים".
אנסה, למרות שאינני יודע אם אצליח .
אני פוגש אנשים גדולים מאד ומצומצמים עד אימה
ואני רואה שאמנם חסר להם ידע שלי (כדוגמא) יש, אבל בתוך המערכת הפנימית שלהם הם מגיעים למקסימום . לסוג של שלימות רוחנית .
והידע הנוסף שלי יש, האם הוא מביא אותי לידי אמת החלטית, או לפחות לשלווה פנימית ?
התשובה היא שלילית . כי תמיד הנני מצוי במצב של בדיקה תמידית . לא ראיתי את הכל . המקורות שלי הן אין סופיים ולכן גם המוחלטות שלי באין ספור נושאים היא מוגבלת . אני תמיד יודע בבירור שהאמת (נגיד, לצורך דו"ד זה שיש מושג כזה) שלי עשויה להשתנות לאור מידע חדש שיגיע אלי, כי היושר הפנימי לא מוכן להשלים עם קיבעון מחשבתי .
ידע נרחב גם מפתח ציניות . אתה רואה הרבה, אתה מקיש מאחד לשני . אתה חושד תמידית בסיטואציות, במצבים, בתאוריות .
לעומת זאת אדם שעובד על עצמו בתוך "מערכת כללים", בתוך "מוגבלות", הוא יכול להתקרב לסופה, למיטב, או לפחות להצביע על אותו "סיום" .
כנראה, זה מה שמביא אותו לאותה שלימות שאני מדבר עליה .
דוגמא (לא מדוייקת) אתה יכול לראות בין גדולי ישראל (ולעניין זה אתה יכול לקחת כל אחד שעבד על עצמו, לא מחזיק טיבותיה לנפשיה ותוכו כברו)
ההבדל בינם לבין כל אחד מהפילוסופים/ חוקרים/ פרופסורים הגדולים ביותר, הוא עצום .
אצל גדולי ישראל (ואגב, גם להבדיל אא"ה, בדמיון מסויים אצל גורואים למיניהם) אתה מוצא שלווה ושלמות רוחנית שלדעתי אדניהם המרכזיים מקורם באותו "צמצום".
מקווה שהצלחתי להסביר . שוב, עניין של תחושות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2003 02:47 |
|
| |
בעל עגלה.
אודה ולא אבוש, שלא כ"כ הבנתי תחושותיך, אבל פטור בלא כלום אי אפשר..
עד כמה שלי ידוע, אז אדרבה, גדולי ישראל הם הם שלא באו אל המנוחה ואל הנחלה, ובכל עת ובכל שעה חשו שעדיין אינם מושלמים, וא"כ תחושתך היא הפכית ממה שהצגת. תחושה זו היא סימן היכר לחיפוש ודרישת האמת.
מה ששונה כמו שהגדרת אצל גדולי ישראל, זה הרוגע הנסוך עליהם, ואכן ההשגות שנגעו בשלמות מביאות רוגע על האדם.
ואשר על כן, אם ירצה האדם לידע אם הגיע אל האמת, הסימן הוא זה, כאשר יהא רגוע ושלו, ויהא בטוח שהגיע אל האושר, או אז ידע שהאמת נר לרגליו, והם הם גדולי ישראל האמיתיים.
לו ימצא אדם כזה ואין כפתוריו ענודין מאחוריו, לסימן יהא שהגדיל יותר, ואף צנוע ומעלי הוא.
ויש כאלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2005 13:34 |
|
| |
סליחה על ההקפצה, אך רק עכשיו ראיתי אשכול זה דרך גלגול.
חשבתי שמן הראוי להזכיר דרשה יפה ומלאת לקח ועניין וכפי שנוכל להווכח עם הסמכתה לדיון באשכול זה.
אם זכרוני אינו בכזיב, הדרשה נמצאת בספרו
של הרב מ"א עמיאל, רבה של העיר תל אביב,
דרשות אל עמי (ואולי בהיונות אל עמי),
והרעיון המרכזי שם, הוא שבגלגולי הדורות,
כל דור מהווה ריאקציה ותגובת נגד לדור הקודם.
כל דור מתמרד ומחדש ועושה מהפכים,
ולעתים זהו גלגל חוזר בעולם,
גלגל של חוסר מנוחה ואי השלמה תמידית
עם המצב הקיים.
הרעיון הזה דומה במקצת לרעיון
של רב צעיר (טשרנוביץ),
שגם בשדה היצירה התורנית
ישנו גלגל חוזר בעולם ותנועה מתמדת
בין הרחבה לבין צמצום.
בא דור ומרגיש שהחכמה מפוזרת מדאי
ומחליט לפעול לכינוסה ולאיסופה.
לאחר זמן נפש הלמדנים חשה יובש
בלימוד בספרים תמציתיים מסכמים
ומקוצרים ושואפים לבאר, להתעמק,
למצוא מקורות ולדון בהסתעפויות,
ונוצרת ספרות הרחבה. שוב הספרות
מתרחבת והולכת עד שמורגש צורך לסכם,
לתמצת ולקצר, וחוזר חלילה!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2005 17:35 |
|
| |
מחבר הסיפור כתב:
את הסיפור כתבתי מזמן, ולצערי הוא עדיין רלוונטי, כי החינוך החרדי אינו יודע לרדת מן העץ הגבוה עליו טיפס, ובעיתונות היראים מפטירין תדיר כדאשתקד.
ומה נענה אנחנו אחריו, כאשר חלפה עוד שנה, והמצב נותר כשהיה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
