| נשלח ב-21/4/2006 14:15 |
 |
| |
כמה הלכות מהמקרא
לבקשת מודה ועוזב
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1888356
העתקתי כמה הלכות היוצאות מהמקרא, והם אינם לפי המקובל בידינו מחז"ל. הדברים כבר התפרסמו בעבר, והעתקתי אותם לכאן למלא את מבוקשו.
קורא יקר, אל ייחר אפך שהדברים שאכתוב אינם מקובלים באומה, לא להקים כת כתבתי את דברי, ולא לפתוח מלחמה כנגד כולם ערכתי את המאמרים, מקיים אני את התושב"ע כפי הבנת חז"ל, אבל משוכנע אני בכל נימי נפשי שזהו פשוטו של מקרא, וזה מה שכתב ה' בתורה, וכך אני סובר עד שיוכיחני אדם על פני ויגלה את טעותי.
1- דיני גר
הפסוקים נכתבו בקישור הבא
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1410321
ונעתיק כאן את עיקרי הדברים.
הגר מצווה על קרבן פסח, על המילה, על השבת, על עינוי בכיפור, לזבוח את זבחו בפתח אוהל מועד, לא לאכול דם, אם יאכל נבלה וטריפה יכבס בגדיו ירחץ במים ויטהר בערב, מצווה על העריות, לא להעביר מזרעו למולך, להקריב קרבן תמים, אם יקלל את ה' יומת, מצווה על פסח שני, מצווה על הנסכים, יביא קרבן כפרה על שגגתו, ינוס לעיר מקלט, הגר מותר באכילת נבילה, מצווה בהקהל.
כל ההלכות זהות לחז"ל חוץ מאכילת נבילה, כמובן ניתן לעקור פשוטו של מקרא ולומר כאן בגר צדק כאן בגר תושב, הבעיה היא שהדבר לא נכתב אפילו לא ברמז, מי שיודע להבין את פשוטו של מקרא, ידע שיש לפנינו מעמד נחות שהיה אז בישראל לכל מי שרצה לבוא לגור בארץ ישראל ביחד עם עם ישראל. מטבע הדברים לא היתה לו נחלה, מעמדו לא היה אמיד, תמיד הוא נזקק לאכול מהמתנות, בנוסף מכיוון שראו אותו כנחות גם את הנבילה נתנו לו לאכול.
נמשיך להבין, לא מדובר כאן באדם שבא להצטרף לעם ישראל והוא מקבל עליו את מצוותיהם, נכנס לדת במילה בטבילה וקרבן, כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה
יג,א בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית--במילה, וטבילה, וקרבן. [ב] מילה--הייתה במצריים, כשנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצריים, חוץ משבט לוי; ועל זה נאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג,ט). [ג] וטבילה--הייתה במדבר, קודם מתן תורה: כשנאמר "וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם" (שמות יט,י). וקרבן--כשנאמר "וישלח, את נערי בני ישראל, ויעלו, עולות" (שמות כד,ה), על ידי כל ישראל הקריבום.
יג,ב [ד] וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה--צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן; ואם נקבה היא, טבילה וקרבן: שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו,טו)--מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. [ה] ומה הוא קרבן הגר--עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה; וכשייבנה המקדש, יביא קרבנו. (ע"כ מהרמב"ם).
כי אז לא היו נותנים לו לאכול את הנבילה, והרי לפי חז"ל מעמדו של הגר כמעט זהה למעמדו של ישראלי מבטן ומלידה, אלא מדובר כאן באדם המעוניין להתיישב בארץ ישראל, ואז הוא מקבל על עצמו את מנהגי העם אשר הוא בא להתיישב בתוכו, אבל עדין מעמדו נחות, ויש מצוות שלא חייבוהו לקיים.
קורא יקר, אל תמהר לדחות את פשוטו של מקרא, אל תמהר לדחות מקראות פשוטים ולפרש אותם בצורה חלקית, אל תחשוב שיש כאן שטחיות בהבנת המקרא, אל תחשוב שאי אפשר להוציא הלכות מהמקרא, כל מה שכתבתי הוא ברור ופשוט, הוא תואם לתקופת המקרא ולחמולות שהיו אז בין השבטים, וגם חוקי התורה כך הם, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא.
לאחר תקופה השתנה המצב, השתנו פני החברה, החוק של מעמד נחות של גרים כבר לא אקטואלי, ואז אמרו יש גר צדק ויש גר תושב, ועקרו את הפסוק בדברים יד,כא מפשוטו, ואמרו שהוא מתייחס לגר תושב. קורא יקר כך היא ההסתכלות הישרה על הדברים, וכל הסתכלות אחרת היא התחכמות והתעלמות מהאמת.
בנוסף, דיוק מדהים, אם מעמדו של הגר נחות, כי אז יש טעם מדוע האריכה התורה לחייבו בעוד ועוד מצוות, למרות שהוא לא בא להתחייב על כל המצוות, אבל התורה מצווה אותו, גם בחוק זה אתה חייב. אבל אם הגר הוא גר צדק, והוא קיבל עליו את כל מצוות התורה, מה מקום לחייבו בעוד ועוד מצוות, הרי הוא קיבל על עצמו את כל המצוות והוא כישראלי לכל דבריו, ונמצא שכל אריכות התורה לפי חז"ל היא לשוא. הדיוק הוא מדהים, והוא מגיע עד עומקו של פשט.
2. דיני נישואין של הכהנים
ספר ויקרא
כא,א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ... כא,ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ: כִּי-קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו. כא,ח וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. כא,ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת--אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. {ס}
זונה בעברית פירושו- שזנתה פעם אחת ולא שמרה על בתוליה. חללה בעברית פירושו- שחללוה אחרים ואיבדו את בתוליה בעל כורחה. ידוע הסיפור על תמר.
נמצא שכהן חייב לישא בתולה, רק אם היא אלמנה, יכול לישא אישה שהיא לא בתולה. וכהן גדול גם אלמנה אסור לישא, כך שהוא חייב לישא דוקא בתולה.
נמשיך לעיין בספר יחזקאל, הנביא יחזקאל היה כהן.
מד,כב וְאַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה, לֹא-יִקְחוּ לָהֶם, לְנָשִׁים: כִּי אִם-בְּתוּלֹת, מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ.
הנביא יחזקאל כותב במפורש שהכהנים צריכים לישא רק בתולות, או אלמנה מכהן.
כבר כתבנו על הסתירות בין חוקי התורה לחוקי ספר יחזקאל, וכאן היא אחת מהסתירות, לפי התורה כהן מותר לישא אלמנה גם אם לא היתה נשואה לכהן, בא יחזקאל בנבואה והגביל שרק אם היתה אלמנה הנשואה לכהן מותר לישא אותה.
נחזור לענין, הנביא יחזקאל כתב שכהן צריך לישא בתולה אלא אם היא אלמנה מכהן, נמצא שהפירוש שאמרנו על זונה וחללה, נכון ומוכח. זונה= עשתה זאת ברצונה פעם אחת. חללה= הכריחוה לעשות זאת בעל כרחה.
מי שהעירני על פירוש זה הוא יוספוס פלביוס, גם הוא היה כהן, הוא שייך את עצמו לפרושים, בספר חיי יוסף הוא כותב שהוא היה בקי בכתבי הקודש והוא הורה הוראות לשואלים, ובכלל דבריו הוא כתב שכהן חייב לישא בתולה.
לא נראה לי שיש סיבה לחשוד אותו שהוא לא ידע הלכה פשוטה זו, גם לא נראה לי שהוא שיקר בזאת, כך היתה אז ההוראה בישראל, גם אם לא קיבלנו את דבריו במחלוקתו כנגד התנ"ך אבל בהלכה מפורסמת זו, הוא ידע את מנהג העם ואמר אותו בתום לב.
כעת נפנה לחז"ל, רמב"ם הלכות איסורי ביאה
יח,א מפי השמועה למדו שה"זונה" (ויקרא כא,ז; ויקרא כא,יד) האמורה בתורה--היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו.
לסיכום, זונה= בת ישראל שנבעלה לאסור לה.
יט,א איזו היא חללה: זו שנולדה מאיסורי כהונה; וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכוהן, נתחללה. אבל הכוהן עצמו שעבר העבירה, לא נתחלל.
לסיכום, חללה= שנולדה מאיסורי כהונה.
כך שלפי חז"ל כהן מותר לו לישא אישה גם אם אינה בתולה, ובלבד שלא תיבעל לאסור לה, או שהיא מאיסורי כהונה, ואילו לפי פשוטו של מקרא, כהן חייב לישא בתולה אלא אם היא אלמנה.
כדאי לדעת שפסק הרמב"ם מבוסס על התלמוד, הרמב"ם פסק כחכמים, אבל בתלמוד מצאנו הרבה דעות מהי זונה.
וזה לשון התלמוד ביבמות סא: "והתניא זונה, זונה כשמה דברי ר' אליעזר, ר' עקיבה אומר זונה זו מופקרת, ר' מתיא בן חרש אומר אפ' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, ר' יהודה אומר זונה זו אילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה" (ע"כ מהתלמוד).
קורא יקר הסכת ושמע, הדברים נפלאים ומחכימים, יש כאן הוכחות פשוטות להתפתחות תושב"ע, אין כאן שום מסורת שהגיעה מסיני, שמת לב קורא יקר כמה דעות הובאו בתלמוד מהי זונה.
כבר כתבתי את אשר לימדנו הרמב"ם, שכל דבר שיש בו מחלוקת הרי הוא נלמד מסברא, והוא אינו מסיני, כי אם הוא מסיני לא יתכן שתיפול בו מחלוקת.
וההיגיון, כאשר מדברים על תורה שבעל פה שעברה אלינו דור אחרי דור מסיני, מדברים על העברה אמינה של הדברים, כאשר ההעברה היא אמינה אין מקום לספקות או שאלות או מחלוקות, אם אנו מוצאים מחלוקת, יש כבר ויכוח מה אמר ה', מדוע? כי חל שיבוש בדרך, ונמצא שבאור המקרא נעלם מאיתנו ואנחנו מתווכחים מה פירושו.
על פי האמור, מכיוון שמצאנו מחלוקת על מצוה מאוד מרכזית בחיי העם, דיני נישואין של הכהנים, הרי שגם במצווה זו אין לחכמי ההלכה מסורת רציפה, הם התווכחו מדעתם, וכל אחד אמר מה שהוא חושב.
אנו חקרנו ובלשנו היטב מה פירוש המילה זונה, ומצאנו את ביאורה על פי פשוטו של מקרא, וגם הוכחנו את ההגדרה מספר ויקרא ומספר יחזקאל, ובכך העמדנו את דברי המקרא על אמיתתם, ודחינו את הפרשנויות המוטעות.
בשולי דיון זה, כדאי לשים לב, שגם כאן מי שהגדיר נכון את המילה זונה הוא ר' אלעזר, כלומר ר' אלעזר בן עזריה, הוא היה כהן דור 10 לעזרא, כנראה שהכהנים מחמת כבוד הכהונה החשוב בעיניהם, דייקו היטב בביאור מילה זו.
3. דיני שבת
קורא יקר, כעת הגענו לדיון רציני, הדברים הם בליבה של התורה, והם מהמצוות המרכזיות של התורה, בכוונה הקדמתי 2 נושאים קלים, בכדי שתקלוט את הראש כיצד מפרשים את פשוטו של מקרא, וכעת נפרש את דיני שבת לפי פשוטו של מקרא.
אל תמהר להשיב, אל תדחה את הדברים במחי יד, הם מוכחים ובדוקים, ובעזרתם יתיישבו כל פסוקי המקרא בצורה פשוטה וברורה.
ותחילה נגדיר מהי מלאכה לפי דעת חז"ל
מלאכה = מעשה שהוא מעשה חכמה, כלומר יצירה חכמה.
בנוסף המעשה נמדד לפי דעתו של האדם, אם התכוון לגמר מלכה חייב משום מכה בפטיש, אם התכוון לבנין חייב משום בונה.
בנוסף, חז"ל קבעו שיש 39 אבות מלאכות, בדרך הדרש הם הוכיחו שצריך לחקור מה היו המלאכות שבמשכן, הם חקרו בדעתם איזו מלאכות עשו במשכן, וכעת כל דבר יבחן לפי אותם מלאכות, האם הוא דומה אליהם או לא.
לפי דעתי, מלאכה = מעשה שהוא מעשה חכמה, כלומר יצירה חכמה. לא הגיוני לומר שאדם שמכה בידו על הכותל במשך שעות עד שהתעייף עשה מלאכה, הוא עשה מעשה שטות ולא מלאכה.
בנוסף גם אני חושב כמו חז"ל שהדבר נמדד לפי דעתו של האדם, אדם שנשא ביום השבת ספסלים כבדים בביתו מצד לצד, הטריח את עצמו אבל לא עשה מלאכה (אין מעשהו מעשה חכם), לעומת זאת אם מלאכתו היא סבל, והוא נשא את הספסלים לצורך חבירו מפינה לפינה, הרי שהוא עסק במלאכתו, ואסור משום עושה מלאכה בשבת.
בנוסף, לא נראה לי שצריך לקבוע מס' אבות מלאכות, ולדמות אליהם כל מעשה, האם הוא דומה אליהם או לא. מלאכה נמדדת לפי דעתם של בני אדם, האם עשה מעשה חכמה, מעשה שבני אדם בדרך כלל מתפרנסים ממנו, מעשה שטרח בעשייתו בכדי להשיג את צרכיו, כמו בישול או קישוש עצים, וכדו'.
בנוסף (וכאן הוא ההבדל הגדול) מלאכה הרי היא מעשה משמעותי, מעשה שגורם לאדם טורח בשבת, כי רצתה התורה שננוח בשבת, מעשים פעוטים גם אם יש בהם יצירה חכמה, אינם נחשבים מלאכה.
כעת נכתוב הבדלים במקרים שונים על פי ההגדרות הנ"ל
א- אדם שלקח תחת בית שחיו חומש ביום השבת, וצעד אתו ברשות הרבים, לבית חבירו על מנת להגות עמו בדברי ה', לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי ישלם לו ה' שכר טוב על פעולתו. התורה לא רצתה לשים אותנו בשבת בהסגר, ואין במעשיו משום מעשה מלאכה, או מעשה טרחה.
ב- אדם שצעד ברשות הרבים, ובכיס מכנסיו נמצאות ממחטות אף, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי אינו חייב כלום, הוא לא עשה שום מלאכה, אין במעשיו שום מעשה טרחה המפריע את מנוחת השבת.
ג- אדם שהבריג בורג במשקפיו ביום השבת, לפי דעת חז"ל בנה כלי ואסור, לפי דעתי מעשהו פעוט ואינו גורם שום טורח, לא הפריע מעשהו הפעוט למנוחת השבת, והדבר מותר.
ד- אדם שצעד בפרדס ביום השבת, וראה פרי נאה וקטפו ביום השבת, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי מעשהו מותר, כי לא עשה מעשה טורח, אין במעשהו הפעוט משום הפרעה למנוחת השבת. (דוגמה זו נוכיח אותה להלן מהמקרא)
דומה לזה, אדם שישב על הדשא בשבת, ותוך כדי ישיבתו תלש מהדשא, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי אין במעשהו הפעוט משום מלאכה או טורח.
ה- אדם שכיבה שעון מעורר בשבת, לפי דעת חז"ל הוא אסור משום שדומה למלאכה, לפי דעתי הוא מותר כי הוא עשה מעשה פעוט שאינו ראוי להיקרא מלאכה.
ו- אדם שהדליק את מתג החשמל בשבת, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי דעתי מעשהו מותר, כי לא עשה מעשה שיש בו טורח המפריע את מנוחת השבת.
קורא יקר, לאט לך, אל תמהר לדחות את דברי, הם קרובים מאוד להגדרת חז"ל, רק שבדברי מעשה שהוא פעוט ואין בו טורח אינו ראוי להיחשב מלאכה. כשם שלפי חז"ל מעשה שטות אינו ראוי להיחשב מלאכה, כך לפי דעתי מעשה פעוט שאין בו טורח אינו ראוי להיחשב מלאכה.
בנוסף, לפי דברי אין להגביל את מלאכות שבת ל- 39 אבות מלאכות, ולדמות את כל מה שעושה אליהם, עוד נוכיח להלן שישנם מעשים שהעושה אותם בשבת עשה מלאכה, כגון מקח וממכר, ואם נצטמצם רק ב-39 אבות מלאכות כי אז לא עשה מלאכה האסורה מהתורה, ואנו נוכיח מהנביאים והכתובים שהוא עשה מלאכה האסורה בשבת מהתורה.
כעת נעבור לאבות המלאכות של חז"ל, המשנה במסכת שבת פרק שביעי אומרת, "הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" ובתלמוד דף עה: "חסר אחת- לאפוקי [להוציא מדעתו של] מדר' יהודה, דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק, אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל אורג" (ע"כ מהתלמוד).
שמת לב קורא יקר במה מצאנו כאן מחלוקת, במנין אבות מלאכות, לפי חכמים מנין אבות מלאכות 39, לפי ר' יהודה מנין אבות מלאכות 41.
כעת נפעיל את ההיגיון, אם אפילו על דבר מאוד מרכזי בדת כמו מנין אבות מלאכות בשבת, לא הצליחו חכמים להגיע לעמק השווה והם נחלקו מהו המנין, כי אז הוכחנו בצורה נחרצת והחלטית שכל האבות מלאכות אינם קבלה דור אחרי דור מסיני, כי אז היינו יודעים בדיוק כמה אבות מלאכות ציוונו ה', אלא מנין אבות המלאכות נלמד ע"י חז"ל, כאשר הם התחילו לעיין ולהגדיר מהי מלאכה לפי התורה, ואז פרצה ביניהם מחלוקת האם יש 39 אבות מלאכות או 41, כך ששום דבר איננו מסיני, הכל נלמד מסברתם של חכמים.
וכיון שכן, גם אנחנו נחקור בדעתנו, ונדייק היטב בהגדרה מהי מלאכה, ונראה שלפי הגדרתנו כל פסוקי המקרא יתיישבו על פשטותם, ואין צורך להוציא שום פסוק ממשמעותו הפשוטה.
לפני שניגש לפסוקים, כדאי לכתוב את המשנה במסכת אבות א,א "... ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם [אנשי כנסת הגדולה] אמרו שלושה דברים, היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה" (ע"כ מהמשנה).
כלומר שהסייגים והתקנות הנוספים על התורה החלו להיכנס לעם ישראל מאנשי כנסת הגדולה ואילך, אבל לפני כן, כל מה שנמצא בדברי המקרא בתנ"ך, הרי הוא פירוש פשוט של דברי המקרא, עדין לא היו חכמי ישראל רגילים להוסיף ולהחמיר מעבר לפסוקי התורה.
כעת לפסוקים
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1410321
הפסוקים נכתבו בקישור שם מס' 3 וכאן הושמטו
לסיכום- אסור לאפות או לבשל בשבת. אסור ללקוט את המן בשבת. אסור לצאת בשבת מהמקום, כלומר אסור לצאת מחוץ למחנה (ע"מ ללקוט את המן, ועוד נוכיח את הדברים). אסור לעשות כל מלאכה בשבת, האדם וכל משפחתו, עבדיו בהמתו וגרו. מי שמחלל את השבת ועושה בה מלאכה, יומת. אסור לחרוש או לקצור בשבת. העושה מלאכה בשבת יומת, אסור להבעיר אש בשבת. ביום השבת צריך לערוך לפני ה' 12 חלות במשכן. אסור לקושש עצים בשבת. מי שעשה מלאכה בשבת יומת בסקילה. צריכים להקריב ביום השבת 2 כבשים במשכן. אסור לעשות כל מלאכה בשבת, האדם וכל משפחתו, עבדיו בהמתו וגרו.
אם ננסה למצוא מכנה משותף לכל הדברים שנאסרו לעשות בשבת, נראה שבין ההגדרה שכתבו חז"ל מהי מלאכה, ובין ההגדרה שאני כתבתי מהי מלאכה, לפי שתי ההגדרות, כל הדברים שנכתבו בתורה אסורים להיעשות בשבת.
כדאי לבאר, שהמקושש הרי הוא מלקט עצים דקים בשביל הסקה, ודרך המקושש ללקט עצים דקים המונחים על פני השטח, או עצים דקים המחוברים בקרקע, תוך כדי ליקוטו הוא עורם ערימה של העצים שליקט, לאחר מכן הוא לוקח את הערימה שערם בטליתו על כתפו, וצועד איתה לביתו.
חז"ל במסכת שבת כתבו, שהמקושש חייב משום קוצר, או מעמר, או מעביר 4 אמות ברשות הרבים.
אם נניח שהמקושש רק לקט עצים המונחים על פני הקרקע, אבל לא תלש שום עץ המחובר, בנוסף הוא לא ערם את העצים בערימה, אלא ישר הכניס אותם לתוך טליתו, בנוסף הוא עשה זאת בחצר ביתו הרחבה ולא יצא לשדה, כי אז לפי הגדרת חז"ל הוא לא עבר על מלאכה מהתורה, לכל היותר הוא טלטל מוקצה וכדו'.
לפי דעתי, מכיוון שכתבתי שאין צורך לחפש בכל מעשה האם הוא דומה ל- 39 אבות המלאכות, אלא הדברים נמדדים לפי דעת בני אדם, מכיוון שלפי דעת בני אדם הוא עשה מעשה טורח, מעשה חכמה ולא מעשה שטות, לכן הרי הוא עושה מלאכה בשבת, ואין צורך לדקדק איתו האם העצים היו מחוברים או תלושים, האם אסף אותם על פני השדה לערימה או שנתנם ישירות לטליתו, האם הוליכם 4 אמות ברשות הרבים או שאירע הדבר בחצירו, עצם מעשהו הרי הוא מעשה מלאכה בשבת ואסור.
כך שאמנם טכנית הגדרת חז"ל והגדרתי מסבירות מדוע כל מה שנזכר בתורה אסור בשבת, אבל בקלות יתכן למצוא הבדלים בין ההגדרות.
כעת נעבור לדברי הנביאים והכתובים, הדברים נזכרו גם במאמר המחכים באתר דעת.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/har-4.htm
ספר עמוס
ח,ה לֵאמֹר, מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר--לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה.
כלומר בתקופת הנביא עמוס נאסר למכור בשבת ובראש חודש.
כעת נבדוק את הדבר, לפי הגדרת חז"ל שכל מעשה צריך להיות מושווה ל- 39 אבות המלאכות, כי אז יש לנו כאן בעיה, מדוע אסרו לסחור בשבת והרי הדבר אסור רק מדברי סופרים.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבת
כג,יב כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב. ואסור ללוות, ולהלוות--גזירה, שמא יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר--שמא יכתוב. (ע"כ מהרמב"ם).
אבל לפי דברינו שהגדרת מלאכה לא צריכה להיות מושוות ל- 39 אבות המלאכות, כי אז ברור שאסור לסחור בשבת, מעשה מסחר הרי הוא מעשה חכמה, מעשה עם טורח, ולכן אסור לעשותו בשבת. כך שלפי הגדרת חז"ל אירע דבר מוזר, הנביא עמוס מתאר דבר שאסור לעשות בשבת, ולפי דעתם הוא מותר, ורק לאחר תקופה, בזמן אנשי כנסת הגדולה החלו לגזור גזירות, ואז גם אסרו לסחור בשבת.
כמובן שאין בעיה לתרץ, הרי לפנינו הוכחה שכבר בתקופת עמוס היו איסורי דרבנן וגזירות, כבר כתבתי בתחילת דברי שמוטב לתרץ תשובה אחת על כל השאלות מאשר על כל שאלה תשובה, ולכן עד מתי נתעלם מדברי הנביא המפורשים ונתפתל בפרשנות מוטעית, אם כל דברי הנביאים מפנים אותנו להגדרה השונה מדעת חז"ל, כי אז נדייק בהגדרת מלאכה, ונזכה להבין את דברי הנביאים על נכון מבלי צורך להידחק.
אם עדין לא השתכנעת קורא יקר אל דאגה, ראה להלן בדברי נחמיה, הוכחות מוחלטות ומוכרעות שלדעתם היה הדבר אסור מהתורה, לא מדרבנן, לא משום גזירה, איסור זה הוא מהתורה לגמרי.
כעת נעבור לספר נחמיה
נ י,לב וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת-הַמַּקָּחוֹת וְכָל-שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לִמְכּוֹר--לֹא-נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם קֹדֶשׁ; וְנִטֹּשׁ אֶת-הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וּמַשָּׁא כָל-יָד.
נ יג,טו בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים, וְכָל-מַשָּׂא, וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וָאָעִיד, בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. נ יג,טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר; וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִָם. נ יג,יז וָאָרִיבָה, אֵת חֹרֵי יְהוּדָה; וָאֹמְרָה לָהֶם, מָה-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים, וּמְחַלְּלִים, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. נ יג,יח הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם--וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַל הָעִיר הַזֹּאת; וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל, לְחַלֵּל, אֶת-הַשַּׁבָּת. {פ}
נ יג,יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה, אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת; וּמִנְּעָרַי, הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים--לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. נ יג,כ וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל-מִמְכָּר, מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם--פַּעַם וּשְׁתָּיִם. נ יג,כא וָאָעִידָה בָהֶם, וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה--אִם-תִּשְׁנוּ, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם; מִן-הָעֵת הַהִיא, לֹא-בָאוּ בַּשַּׁבָּת.
לסיכום- נחמיה אסר על הפלחים להביא את מרכולתם ביום השבת, בנוסף הם היו מביאים ערמות של ענבים ותאנים ויין על גבי חמורים לירושלים בכדי למכרם, כמו כן היו הצורים מוכרים דגים בירושלים, ואת כל זאת אסר עליהם נחמיה לעשות בכל תוקף, כי הם מחללים את יום השבת.
שמת לב קורא יקר, לא דרבנן ולא כלום, דאורייתא גמור, אסור לסחור בשבת, הדבר אסור מהתורה, הוא מובן במושכל ראשון, רק כאשר מסתבכים עם הגדרות מוטעות, צריך למצוא הסברים מדוע הם אסרו לעשות את כל זה בשבת.
אתה בודאי תפנה לחז"ל ותגלה שהם למדו שהאיסור שאירע אצל נחמיה היה איסור העברה 4 אמות ברשות הרבים, גם כאן אנו נדייק יותר ונאמר, לא סתם טלטול ברשות הרבים אסור, משא חמורים ענבים ותאנים ויין הוא שאסור, משא כבר הגורם לאדם טורח רב בנשיאתו הוא שאסור ביום השבת, אבל לקחת ממחטות אף בכיס הבגד בשבת, אין בדבר שום איסור מלאכה, ומעולם לא עלתה על לב איש לאסור את הדבר. אילו היו תושבי ירושלים לוקחים בידיהם את ספרי התורה בשבת, וצועדים זה לביתו של זה על מנת להגות בהם, לא היה פיו של הנביא מפסיק מלהלל אותם על מעשיהם.
כעת נעבור לדייק עוד בהלכות שבת
כבר כתבתי למעלה שלפי דעת חז"ל, הקוטף תפוח בודד מהעץ בשבת יומת בסקילה, ולפי דעתי הדבר מותר. לפי דעת חז"ל כיון שעשה מעשה חכם הרי עשה מלאכה ויומת, ולפי דעתי אמנם עשה מעשה חכם אבל אין בו טורח ולכן אינו מלאכה ומותר.
כעת נצטט מספר ויקרא
כג,מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים.
אם אדם קורא את אשר לפניו הרי שכתוב, קח לך ביום הראשון אתרוג לולה הדס וערבה, ותשמח בהם לפני ה' 7 ימים. מהיכן יקח דברים אלה? מהעץ. המינים הנ"ל גדלים במחובר לקרקע, הרי שציוותה התורה על האדם, צא לגינתך וקח לך 4 מינים אלה, לך עימם למקדש, ושם תשמח בהם לפני ה'.
מדובר בחברה חקלאית, 4 המינים היו גדלים הרבה באזור מגורי בני האדם, בכוונה ציוותה התורה לקחת מ- 4 מינים נאים ומשובחים, המצויים בסביבת מגורי האדם. ציוויי התורה נכתבו לפי אורח חיי העם שאליו היא מדברת, ואז ניתן להבינם על נכון.
אם צודקים אני בדברינו, כי אז הוכחנו שוב שלפי התורה, אדם הקוטף ביום טוב אתרוג מהעץ, וכן לולב הדס וערבה, לא רק שלא יומת, אלא הוא אף קיים בזאת את מצוות ה'.
ונמצא שהוכחנו את ההגדרה של איסור מלאכה, שרק מלאכה הגורמת לאדם טורח אסורה, אבל קטיפת פרי מהעץ, כיון שלאחר שנייה הפרי הוא בידו של האדם והוא נהנה ממנו, אין כאן שום עשיית מלאכה.
דברינו כאן בקטע הזה, הם פרשנות עומק דברי המקרא על נכון, כמובן שיש מקום למתווכח להתווכח, אבל הגדרת מלאכה הוכחה למעלה מספר עמוס וספר נחמיה, ודברינו כאן הם פרשנות, לאחר שאנו יודעים את ההגדרה המדויקת של מלאכה, גם מקרא זה שבספר ויקרא נזכה להבינו לפי פשטותו ואמיתותו.
כעת נפנה לחז"ל ונראה כיצד הם פירשו את "ולקחתם לכם ביום הראשון", מיד בתחילת העיון גילו חז"ל שלא יתכן לומר שיקח ביום הראשון את הפרי מהעץ, כי הדבר הוא מלאכה בשבת לפי הגדרתם, ולכן הם הסבו את "ולקחתם" שיש כאן תיאור של עיקר המצוה, עיקר מצות 4 המינים הוא בלקיחה, כלומר בהגבהה, מהרגע שהגביהם כבר יצא ידי חובת 4 המינים.
כאמור פירוש זה הוא טעות, עיקר מצוות 4 המינים הוא לשמוח בהם לפני ה', אבל מעולם לא חשב ה' שעיקר מצוות 4 המינים היא בהגבהתם.
נחתום את דיני שבת, בפסוקים העוסקים בדיני תחומים.
כבר כתבנו למעלה את הפסוקים מספר שמות העוסקים באיסור יציאה מחוץ לתחום
טז,כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר. טז,כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ. טז,כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה': הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. טז,כו שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. טז,כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ. {ס}
טז,כח וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי, וְתוֹרֹתָי. טז,כט רְאוּ, כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת--עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ--בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. טז,ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.
לסיכום- משה אסר על עם ישראל ללקוט את המן בשבת, ולאחר מכן ציווהו ה' "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת".
חז"ל פירשו פסוק זה שיש איסור לצאת מחוץ לעיר בשבת, הם למדו מפסוקים אחרים שגם 2000 אמה מחוץ לעיר עדין נחשב כעיר, ולכן פירשו שיש איסור לצאת בשבת מחוץ לעיר 2000 אמה.
והנה אם נבדוק היטב במקראות נגלה, שדוקא מותר לצאת מחוץ לעיר בשבת, וכך היה המנהג בתקופת המקרא.
ותחילה נעיין בספר דברים
טז,ה לֹא תוּכַל, לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז,ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. טז,ז וּבִשַּׁלְתָּ, וְאָכַלְתָּ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ; וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.
נשים לב, בפסוק ז נאמר, שלאחר שיקיים את מצוות קרבן פסח, יפנה בבוקר וילך לאוהלו. מדובר באדם שבא מאחד השערים (פסוק ה), כלומר הוא לא גר בירושלים כי אם בשאר ערי ישראל, והתורה אומרת לו שלמחרת הקרבת קרבן פסח, כלומר ביום טוב ראשון של חג המצות, יפנה וישוב לאוהלו. נמצא שאיסור היציאה מחוץ לתחום בשבת, נעלם ואיננו.
נמשיך לעיין בספר מלכים
ב ד,יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. ב ד,יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים. ב ד,יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ. ב ד,כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת. ב ד,כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא. ב ד,כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְאָשׁוּבָה. ב ד,כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּי (אַתְּ) הֹלֶכֶתי (הֹלֶכֶת) אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. ב ד,כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ. ב ד,כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.
לסיכום- ידוע הוא הסיפור עם השונמית שאירחה בביתה את הנביא אלישע, ולאחר שמת בנה לקחה את אחת האתונות ללכת אל אלישע משונם להר הכרמל, ובפסוק כג נאמר שבעלה שאל אותה "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת" הרי שביום ראש חודש או ביום שבת, מקובל היה אז ללכת לאיש האלהים גם אם הוא התגורר בעיר אחרת, משונם להר הכרמל. נמצא שהוכחנו שוב, שאיסור היציאה מחוץ לתחום נעלם ואיננו.
כעת נעיין בדברי הנביא ישעיה
סו,כג וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת, בְּשַׁבַּתּוֹ; יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'. סו,כד וְיָצְאוּ וְרָאוּ--בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים, הַפֹּשְׁעִים בִּי: כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן, לְכָל-בָּשָׂר.
גם כאן מנבא הנביא שלעתיד לבוא, יבואו כולם למקדש בכל שבת ובכל ראש חודש, כמובן שניתן לפרש את הפסוק כמדבר על הגוים, אבל על פי מה שביארנו למעלה אין צורך להוציאו מפשוטו.
כעת נחזור לדברי התורה בספר שמות, האיסור שציווה משה את ישראל היה, איסור של ליקוט מן בשבת, הדבר הוא מעשה חכם, יש בעשייתו טורח, ולכן הוא אסור בשבת. אח"כ אמר לו ה' שיצווה את בני ישראל, שבו ביום השבת במחנה ואל תצאו אל מחוץ למחנה, אבל כאמור עיקר הציווי הוא שלא יצאו מחוץ למחנה ע"מ ללקט את המן, אבל לטייל מחוץ לעיר להנאתו של האדם, אין בדבר איסור, והוכחנו את הדברים מספר דברים מלכים וישעיה.
לפני שנעזוב את הל' שבת, נעיין קצת בפסוקים שנכתבו אצל המקושש
טו,לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. טו,לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. טו,לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. {ס}
טו,לה וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. טו,לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה.
כאמור- בני ישראל ידעו שאסור לקושש עצים ביום השבת, בנוסף הם ידעו שמי שמחלל שבת יומת, אבל הם לא ידעו כיצד יומת, ואז שאל משה את ה', וה' השיבו שיומת בסקילה.
מדובר כאן בספר במדבר, כבר שהה משה בהר סיני 40 יום ו- 40 לילה, לפי דעת המסורת באותם 40 יום לימד ה' את משה את כל תורה שבעל פה, והנה הפסוק שלפנינו מלמדינו שלא לימד ה' את משה כלום בהר סיני מלבד המצוות שציווה משה את בני ישראל, והראיה שאפילו איזה עונש מגיע למחלל שבת לא ידע משה. אם אפילו עונש של מחלל שבת לא ידע משה אז מה הוא כן ידע?
בנוסף משה לא ידע מה דין פסח שני, מה דין ירושה של בנות כשאין בנים. כך שמי שקורא את פסוקי המקרא בצורה פשוטה והגיונית, יגלה על נקלה שכל מה ששמע משה בהר סיני הוא כתב בתורה לפנינו, אבל מעבר לזאת הוא לא שמע כלום מה'.
כמובן שניתן לפרש את המקרא שלפנינו בצורה שונה, אבל מה שכתבתי הוא פשוטו של מקרא.
(קעלעמר ,פונט.)
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 21/04/2006 16:00:52
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 14:16 |
|
| |
4. ממחרת השבת
כעת הגענו להתדיין על דבר, שהוא המסמל יותר מכל, את מאמיני מסורת חז"ל ושולליה.
ותחילה הפסוקים
כג,ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג,י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. כג,יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. כג,יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַה'. כג,יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַה'--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. כג,יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס}
כג,טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. כג,טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'.
לסיכום- ה' מצווה את בני ישראל, שכשיתחילו לקצור, יקחו עומר ממה שקצרו, ויניפנו הכהן לפני ה' ממחרת השבת, ויקריבו עמו קרבן. בנוסף אסור לאכול מהתבואה החדשה עד שיניפו את העומר ויקריבו את הקרבן.
לאחר מכן ציוה ה', שיספרו ממחרת השבת, 7 שבועות, ולמחרת השבת השביעית יחול חג השבועות ויביאו בו מנחה חדשה לה'.
פשוטם של דברים, העומר קרב לאחר השבת הראשונה שתחול בתוך חג המצות.
בנוסף, כשציווה ה' על ספירה של 7 שבועות עד חג השבועות, לא התכוון ה' שיעמוד כל אדם מישראל בביתו ויאמר, היום יום אחד לעומר, וכו', כי אם שיספרו בני אדם בליבם ויחשבנו 7 שבועות, בכדי שידעו אימתי יחול חג השבועות, מכיוון שהמנין של 7 שבועות מתחיל ביום ראשון ומסתיים ביום ראשון, קל למנות דבר זה מבלי להתבלבל, וזאת היתה כוונת התורה בקביעתה את חג השבועות לאחר השבת השביעית. גם את מנין היובל אין צורך למנות בפה.
ידועה היא דעתם של חז"ל שהמילים "ממחרת השבת" פירושם ממחרת יום טוב, כלומר ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות, רגילים לומר שדבר זה הרי הוא פירוש מקובל דור אחרי דור עד סיני.
כבר הוכחנו מעל לכל ספק על נתק במסורת פרשנות דברי התורה, ועוד נוכיח זאת מעוד מקורות.
אלא שלכאורה דעת חז"ל יש לה סיוע ממקרא מפורש, כך שניתן להוכיח לכאורה מהמקרא שהפירוש ממחרת השבת הכוונה ממחרת יום טוב.
וכך נאמר בספר יהושע
ה,י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. ה,יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. ה,יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.
כדאי לשים לב שפסוק יד בספר ויקרא, תואם לפסוק יא בספר יהושע, ולכאורה יש כאן הוכחה מוחלטת לפרשנות חז"ל.
האמת היא, שאילו לא היתה לנו שום הוכחה ממקום אחר על נתק במסורת, הוכחה זו היתה משכנעת אותי שהמילים ממחרת השבת פירושם ממחרת יום טוב. אך דא עקא הוכחנו על נתק במסורת, לכן הסיבה שאכלו ממחרת הפסח אינה בגלל שכך פירשו את המקרא, כי אם בגלל שה' הפסיק להוריד את המן לבני ישראל אז, וכי מה יעשו בני ישראל, וכי ימותו, ה' הפסיק להוריד להם את המן ממחרת הפסח, אז מכאן ואילך הם התחילו לאכול מתבואת הארץ.
בנוסף נאמר כאן שעשו את הפסח בערב, כלומר שקיעת החמה, ודבר זה שלא כדעת חז"ל שהפסח נשחט משש שעות ומחצה, וראה בסעיף הבא.
5. זמן שחיטת קרבן פסח
כעת נעבור לשאלה שאני אישית אוהב, ביום שגיליתי אותה, סברתי בדעתי מה הם ההשלכות היוצאות משאלה זו.
תחילה ההלכה המקובלת כיום בעם ישראל
"מצות עשה לשחוט הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן, אחר חצות" (רמב"ם הל' קרבן פסח א,א)
והפסוק בספר שמות פרק יב
ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם.
וראה רש"י במקום שהביא את דברי המכילתא, כלומר דברי תנאים "משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב" [קורא יקר אל דאגה, קראתי גם את הרמב"ן והראב"ע במקום].
והנה עם הלימוד, התוודעתי לפסוקים שמופיעים בהמשך ספר שמות פרק טז
יב שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. יג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה.
שמתי לב שהמילים "בין הערבים" שבפסוק יב מקבילות למילים בערב שבפסוק יג.
המשכתי לעיין בספר דברים, במצוות קרבן פסח, וכך נאמר בדברים פרק טז
ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.
כאן כבר נאמר בפירוש, שהפסח ישחט בערב, כבוא השמש, ובלשון חכמים שקיעת החמה.
על פי האמור נמצא שגילינו טעות בהבנת חז"ל את המילים "בין הערבים" ומחמת הבנתם המוטעית גם ההלכה שנקבעה לדורות היא מוטעית, דבר זה גרם לי זעזוע באמונה שלי לפרשנות חז"ל, אם במצוה מאוד מרכזית כמו קרבן פסח, המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בצאתם ממצרים, בדבר זה הם טעו, הוכח שאין להם שום מסורת בדבריהם, הם פירשו כפי איך שנראה להם מדעתם, ויתכן שנדקדק יותר מהם בהבנת המקרא, ונפרש אחרת מדבריהם.
ההסבר שיש למסורת לומר על שאלה זו, כשם שאין להקשות מהמילים "ממחרת השבת" כך אין להקשות מהמילים "בערב כבוא השמש". בנוסף המילים "כבוא השמש" משמעם שתתחיל השמש לבוא, ותעזוב את אמצע השמים, ואין משמעם שקיעת החמה.
לי אישית אין הסבר זה מתקבל על דעתי, וכבוא השמש הוא שקיעת החמה, וכן מצאנו אצל יעקב, "ויפגע במקום וילן שם, כי-בא השמש" וודאי שהכוונה לשקיעת החמה, יעקב אבינו לא הלך לישון בצהרים.
אין הדבר הגיוני כלל וכלל שה' יכתוב בתורה דבר, ויפרש אותו לחכמים בצורה הפוכה, עושה דבר זה שם את עצמו ללעג וקלס. הסיבה שקרבן פסח הוקרב בצהרים, כי זה לא נוח להתחיל את שחיטתו בלילה, אימתי יצלוהו, ואימתי יאכלוהו. מחמת דבר זה העם הקריבו בצהרים, ואח"כ התפתחו פרשנויות על המקרא, אבל הפרשנויות מוטעות.
קורא יקר, כעת אתה חושב מה רוצה ממני שואל זה, והרי התורה היא רק כותרות, דברים מתומצתים, בשום פנים ואופן לא ניתן לקחת את דבריה ולפסוק על פיה את ההלכה, אז בא ננתח קצת את השתלשלות תושב"ע בצורה הגיונית, ונראה כיצד התפתחו הדברים.
כידוע בתורה יש סתירות, בנוסף התורה היא תורת חיים, צריך שתהא ידועה לנו דעתה גם במקרים שונים בחיים, מקרים בהם לא נמצאה התייחסות ישירה למקרה בדברי התורה.
מחמת 2 סיבות אלה החלה להתפתח בעם ישראל שיטת לימוד מדרשית בדברי התורה, בכך התגברו על הסתירות כי ניתן לדרוש את המקרא ולהוציאו מפשוטו, בכך גם ניתן להסמיך מקרים שונים בדרך הדרש ללשונות המקרא ולאשש את פסק חכמים, למרות שאין קשר בין המקרה שלפנינו לבין הפסוק בתורה. וכבר הוכחנו למעלה על התפתחות בשיטת הדרש, 7 מידות שהתורה נדרשת, 13 מידות שהתורה נדרשת.
מכיון שכך הם פני הדברים, התפתחה לה דעה בדעתם של בני אדם, התורה היא כולה דרש, תלי תלים של הלכות, לא ניתן לקרוא אותה כפשוטה.
מה לעשות הדורות החכימו, נמצאו טעויות בדברי הקדמונים, הלשון העברית התפתחה, הפרשנות המקובלת התגלתה כמבוססת על הבנה מוטעית בעברית. וכי אין אנו יודעים עברית, וכי יש הגיון שאלהים יכתוב בתורה דבר ויפרש אותו לחכמים ההיפך ממה שכתב בתורה.
קורא יקר, אם תסביר לי דבר זה כי אז אחזור בי, אמור נא לי מה הגיון לכתוב בתורה דבר ולפרש אותו לחכמים הפוך, אם היה הדבר בגלל שספר התורה הוא ספר סוד, ספר אליגורי, כי אז הסכמתי לדבריך, אבל הסיבות שמחמתם הוציאו חכמים את דברי המקרא מפשוטם ידועות לנו, ואם כן מדוע לא נשיב את דברי המקרא על כנם, מה עוד שהוכחנו שכל הפרשנות התחילה מבית שני אבל לפני כן היתה פרשנות שונה למקרא.
6. דיני מתנות לכהנים
כבר כתבתי על מנהג העם בתקופת נחמיה להביא את כל המתנות למקדש, וכבר ביארנו שם שמשתמע מהפסוקים שלדעתם את בכור האדם יש חובה להביא דוקא למקדש ושם לפדותו, ודבר זה תואם את הנאמר בספר שמות (ראה בקישור הבא שאלה מס' 1 בהרחבה).
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1410320
בכדי להשלים את התמונה, נכתוב גם מספר דברי הימים ומספר מלאכי, ונווכח שגם הם הביאו את המתנות למקדש, כך שבתקופת המקרא פסוקי ספר דברים המצריכים להביא את כל המתנות למקדש היו עיקר, עיקר פסק ההלכה שהיו העם עושים היה על פיהם.
לאחר מכן כאשר חרב המקדש הפסיקו פסוקי ספר דברים לשמש עיקר, ואז הגדירו חכמים שרק את בכור הבהמה והביכורים יש להביא למקדש, אבל שאר המתנות אין צורך להביא למקדש.
כאמור בדברינו אנחנו מצביעים על שינויים בהבנת ההלכה, השינויים נובעים בגלל שבפסוקי התורה יש סתירה להיכן יביאו את המתנות, וכל דור פירש אותם על פי הבנתו.
ספר דברי הימים
ב לא,ב וַיַּעֲמֵד יְחִזְקִיָּהוּ אֶת-מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל-מַחְלְקוֹתָם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ, לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, לְעֹלָה, וְלִשְׁלָמִים--לְשָׁרֵת וּלְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל, בְּשַׁעֲרֵי מַחֲנוֹת ה'. ... ב לא,ה וְכִפְרֹץ הַדָּבָר, הִרְבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ, וְכֹל, תְּבוּאַת שָׂדֶה; וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב, הֵבִיאוּ. ב לא,ו וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה--גַּם-הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַה' אֱלֹהֵיהֶם: הֵבִיאוּ, וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת. {ס} ב לא,ז בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִשִׁי, הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת, לְיִסּוֹד; וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, כִּלּוּ. {ס} ב לא,ח וַיָּבֹאוּ יְחִזְקִיָּהוּ וְהַשָּׂרִים, וַיִּרְאוּ אֶת-הָעֲרֵמוֹת; וַיְבָרְכוּ, אֶת-ה', וְאֵת, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. {פ}
ב לא,ט וַיִּדְרֹשׁ יְחִזְקִיָּהוּ, עַל-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם--עַל-הָעֲרֵמוֹת. ב לא,י וַיֹּאמֶר אֵלָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ--לְבֵית צָדוֹק: וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית-ה', אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד-לָרוֹב--כִּי ה' בֵּרַךְ אֶת-עַמּוֹ, וְהַנּוֹתָר אֶת-הֶהָמוֹן הַזֶּה. {ס} ב לא,יא וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ, לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית ה'--וַיָּכִינוּ. ב לא,יב וַיָּבִיאוּ אֶת-הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַקֳּדָשִׁים, בֶּאֱמוּנָה; וַעֲלֵיהֶם נָגִיד כָּונַנְיָהוּ (כָּנַנְיָהוּ) הַלֵּוִי, וְשִׁמְעִי אָחִיהוּ מִשְׁנֶה. ... ב לא,יט וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים בִּשְׂדֵי מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, בְּכָל-עִיר וָעִיר, אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת--לָתֵת מָנוֹת, לְכָל-זָכָר בַּכֹּהֲנִים, וּלְכָל-הִתְיַחֵשׂ, בַּלְוִיִּם.
לסיכום- בני ישראל הרבו להביא ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש, כמו כן הביאו ראשית מכל תבואת השדה. בנוסף הביאו מעשר הרבה. גם היושבים בערי יהודה הביאו מעשר בקר וצאן ומעשר קדשים, ומכל הנ"ל ערמו ערימות בירושלים בבית ה'. מאז שערמו את הערימות בירכם ה', יחזקיהו ציוה להכין לשכות בבית ה' לערמות, וכך עשו. הכהנים שהיו בשאר ערי ישראל קיבלו מנות בערים שבהם הם שהו, וגם הלווים המיוחסים קיבלו את המתנה שלהם בשאר הערים.
כאמור יש כאן מגמה שכל המתנות ינתנו במקדש, גם תרומה גדולה ומעשר ראשון שמגיע ללוי, גם הם היו ניתנים במקדש.
הדבר תואם את האמור בספר דברים
יב,ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. יב,ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם.
כמובן ניתן להתעקש ולפרש שהיתה להם מגמה לשמור על מרכזיות המקדש, מפליא הדבר שבבית שני לא היתה כזאת מגמה, על כרחינו לומר שהפרשנות בתקופת בית ראשון למתן מתנות כהונה התבססה על ספר דברים ולכן הם הביאו את כל המתנות למקדש, לעומת זאת בבית שני פסוקי ספר במדבר היו עיקר ושם לא נזכר שיש לתת את המתנות לכהנים דוקא בירושלים. (הפסוקים במלואם הובאו במכתב הראשון שאלה מס' 1).
גם הנביא מלאכי מתייחס למתן המעשר במקדש כדבר מובן מאליו
ג,י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי.
גם כאן אם יבוא המפרש לומר שמדובר במעשר שני הנאכל ע"י בעליו בירושלים ולא במעשר ראשון הנאכל ע"י הלוי, נוכיח לו שהנביא משכנע את העם שלמרות שיחסרו מתבואתם ויתנו מעשר ממנה בבית ה', אבל ה' ישפיע להם ברכה על בלי די, אם המעשר נאכל על ידי הבעלים כי אז מה מקום לשכנוע, והרי הם לא מחסרים מהתבואה כלום כי אם את הכל אוכלים בעצמם, על כרחינו שהפסוק מדבר במעשר ראשון, ובתקופה ההיא גם הוא היה ניתן ללוי במקדש.
7. דיני נשים נכריות
בסעיף הבא נתייחס בדברינו גם לנישואיה של רות המואבייה עם בועז מבית לחם, נתייחס גם לדברי חז"ל שאמרו "מואבי ולא מואבית" נדקדק בדברים היטב, ונגדיר אותם בצורה יותר מדויקת.
גם כאן –כתמיד- אני מכיר בערך עצמי, אם יבוא אדם ויוכיחני על טעותי אחזור בי.
כבר כתבנו בסעיף 1 את דיני הגר, ושם ביארנו שהגר מצווה על קרבן פסח, על המילה, על השבת, על עינוי בכיפור, לזבוח את זבחו בפתח אוהל מועד, לא לאכול דם, אם יאכל נבלה וטריפה יכבס בגדיו ירחץ במים ויטהר בערב, מצווה על העריות, לא להעביר מזרעו למולך, להקריב קרבן תמים, אם יקלל את ה' יומת, מצווה על פסח שני, מצווה על הנסכים, יביא קרבן כפרה על שגגתו, ינוס לעיר מקלט, הגר מותר באכילת נבילה, מצווה בהקהל.
כל ההלכות זהות לחז"ל חוץ מאכילת נבילה, לפי דברינו גר אוכל נבילה, ולפי חז"ל גר לא אוכל נבילה. הפסוק שנזכר בספר דברים (שאר הפסוקים נזכרו במאמר שם, הרוצה יעיין עליהם שם)
יד,כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי--כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
דברינו בנויים על ההנחה שהתורה מדייקת בדבריה, והיא עקבית בהגדרותיה, ולכן בכל מקום שנזכר בתורה "גר" הכוונה לאותו אדם, ואנו בנינו פרופיל של חוקי הגר, ע"י מעקב בכל המקומות שנזכר בתורה גר. כמובן ניתן לעקור פשוטו של מקרא ולומר כאן בגר צדק כאן בגר תושב, הבעיה היא שהדבר לא נכתב אפילו לא ברמז.
מי שיודע להבין את פשוטו של מקרא, ידע שיש לפנינו מעמד נחות שהיה אז בישראל לכל מי שרצה לבוא לגור בארץ ישראל ביחד עם עם ישראל. מטבע הדברים לא היתה לו נחלה, מעמדו לא היה אמיד, תמיד הוא נזקק לאכול מהמתנות, בנוסף מכיוון שראו אותו כנחות גם את הנבילה נתנו לו לאכול.
נמשיך להבין, לא מדובר כאן באדם שבא להצטרף לעם ישראל והוא מקבל עליו את מצוותיהם, נכנס לדת במילה בטבילה וקרבן, כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה
יג,א בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית--במילה, וטבילה, וקרבן. [ב] מילה--הייתה במצריים, כשנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצריים, חוץ משבט לוי; ועל זה נאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג,ט). [ג] וטבילה--הייתה במדבר, קודם מתן תורה: כשנאמר "וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם" (שמות יט,י). וקרבן--כשנאמר "וישלח, את נערי בני ישראל, ויעלו, עולות" (שמות כד,ה), על ידי כל ישראל הקריבום.
יג,ב [ד] וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה--צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן; ואם נקבה היא, טבילה וקרבן: שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו,טו)--מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. [ה] ומה הוא קרבן הגר--עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה; וכשייבנה המקדש, יביא קרבנו. (ע"כ מהרמב"ם).
כי אז לא היו נותנים לו לאכול את הנבילה, והרי לפי חז"ל מעמדו של הגר כמעט זהה למעמדו של ישראלי מבטן ומלידה, אלא מדובר כאן באדם המעוניין להתיישב בארץ ישראל, ואז הוא מקבל על עצמו את מנהגי העם אשר הוא בא להתיישב בתוכו, אבל עדין מעמדו נחות, ויש מצוות שלא חייבוהו לקיים.
בנוסף, כתבנו דיוק מדהים, אם מעמדו של הגר נחות, כי אז יש טעם מדוע האריכה התורה לחייבו בעוד ועוד מצוות, למרות שהוא לא בא להתחייב על כל המצוות, אבל התורה מצווה אותו, גם בחוק זה אתה חייב, וגם בחוק זה אתה חייב. אבל אם הגר הוא גר צדק, והוא קיבל עליו את כל מצוות התורה, מה מקום לחייבו בעוד ועוד מצוות, הרי הוא קיבל על עצמו את כל המצוות והוא כישראלי לכל דבריו, ונמצא שכל אריכות התורה לפי חז"ל היא לשוא. הדיוק הוא מדהים, והוא מגיע עד עומקו של פשט.
לסיכום- בתקופת המקרא מי שרצה להצטרף לעם ישראל, לא עבר טקס גרות כפי שנתבאר בחז"ל, במילה בקרבן ובטבילה, אלא אם הוא לא השתייך לשבעה עממין שנצטוו בני ישראל להשמיד, כי אז לאחר שהוא עבר את הגבול, הוא חיפש מקום לבנות את ביתו, ואם אנשי המקום לא התנגדו לנוכחותו באזורם, כי אז הוא קיבל עליו את אותה רשימת מצוות שנזכרה בתורה שבהם חייב הגר, מטבע הדברים מעמדו היה נחות כי לא היתה לו אחוזה, וגם עיקר מחייתו היתה מהמתנות שניתנו לעניים ולגרים.
בנוסף מכיוון שהחברה אז היתה שבטית, עם מבנה של חמולות, יתכן בהחלט כמה משפחות שבאו מעבר לגבול הגרות בסמיכות זו לזו, ותושבי האזור כולם ידעו את מוצאם ושהם אסורים להתחתן איתם, ואותם משפחות גרים, היו מתחתנות בינם לבין עצמם.
בשביל השלמת התמונה, בתקופת המקרא היה מעמד נוסף של "תושב", גם כאן מדובר במשפחה של גוים שבאו להתגורר בארץ ישראל, אבל הם -בשונה מהגר- לא התחייבו במצוות, כמובן שבמצוות מינימאליות הם היו חייבים, חז"ל הגדירו זאת שהם חייבים ב –7 מצוות בני נח.
נראה שקבעו את מעמד המשפחה האם הם תושבים או גרים, על פי רצונם, אם הם באו להתיישב בארץ ישראל על מנת לקיים את מצוות העם, כי אז הגדירום כגרים, ואם הם באו להתיישב בארץ ישראל על מנת לשהות כאן בארץ, אבל לא לקיים את כל המצוות, כי אז הגדירום כתושבים.
כעת יחשבו בלבם כל מאמיני מסורת חז"ל, ראיתם איזו הגדרה רופפת נכתבה כאן לחילוק שבין גר לתושב, לאט לכם, כל מצוות התורה נאמרו בצורה לא מוגדרת, חז"ל עמלו קשות להגדירם, אבל בתקופה ההיא כך היה אופי החוקים.
כעת לאחר שאנו יודעים את המצב שהיה אז, יקל עלינו להבין את כל פסוקי המקרא על נכון, ותחילה נכתוב את הפסוקים.
הפסוקים נכתבו בקישור הבא וכאן הושמטו
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1413056
לסיכום- כאשר יכנסו בני ישראל לארץ, עליהם להשמיד את 7 העממים שנמצאים כאן, ובודאי שאסור להם להתחתן איתם.
בהמשך ספר דברים נאמר, שאסור לעמוני או מואבי לבוא בקהל ה' לעולם, גם דור עשירי שיגורו כאן בארץ כגרים, יתחתנו בינם לבין עצמם, אבל לא יתחתנו עם ישראלים, לעומת זאת אדומי או מצרי שיגורו כאן בארץ כגרים, 2 דורות הם צריכים להתחתן בינם לבין עצמם, אבל דור שלישי שלהם כאן בארץ, מותר להם להתחתן עם ישראלים.
בספר שופטים מסופר על שמשון שראה אישה פלשתית בתמנתה, והוא חפץ בה לאישה, בהתחלה הוא ירד לדבר על האישה, מן הסתם הוא אירסה אז, ולאחר תקופה הוא שב לקחתה, כנראה הוא שב לשאתה לאישה, ואז היה המנהג שמי שנושא אישה חוגג עמה 7 ימים, וכך עשו. בסוף היום השביעי כעס שמשון על התרמית בגילוי החידה, אשתו ניתנה לרעהו, למעשה היא כבר היתה נשואה לו, שמשון כעס שוב על הבגידה, גם בחוקי הפלשתים היה אסור לאביה לתת את בתו הנשואה לאחר, ולכן הם שרפו אותה ואת אביה באש. לאחר מכן בא שמשון על אישה זונה מעזה. ולאחר מכן הוא אהב את דלילה, גם היא היתה פלשתית מנחל שורק.
בספר מלכים נאמר, שנשא שלמה המלך נשים ממואב עמון אדום צידון וחת, גוים שנאסר להתחתן איתם בכדי שלא יטו את לבב העם אחרי אלוהיהם, ולמרות זאת שלמה עבר על האיסור ונשא אותם, והם גם הטו את לבבו.
בספר רות מסופר על אלימלך שיצא לגור בשדה מואב, ושם נשאו 2 בניו 2 נשים מואביות, הבנים והאב מתו ונעמי נשארה עם 2 כלותיה, היא שבה לבית לחם אשר ביהודה וכלותיה רצו לשוב עמה, היא בקשה מהן לשוב לעמם, ערפה שמעה לדבריה, אבל רות התעקשה ללכת איתה לבית לחם, בנוסף הצהירה רות שגורלה קשור בגורלה של נעמי, וגם אלוהי נעמי הוא אלוהיה.
לאחר מכן ראה בועז את רות בשדה והטיב עמה, בדבריו הוא אמר לה ששמע את אשר עשתה לחמותה, בעזבה את אביה ואמה ובאה להידבק בעם שעד היום לא הכירה, והוא בירך אותה שישלם ה' לה שכר טוב על זאת.
לאחר מכן עלה בועז לשער אל הזקנים, והוא אמר לגואל שהיה קרוב לאלימלך קרבה משפחתית יותר ממנו, שיגאל (יקנה) את השדה שמכרה נעמי, ואז הודיעו שאם ברצונו לרכוש את השדה, עליו גם לשאת לאישה את כלתה של נעמי, בכדי להקים את שם המת על נחלתו, (יש כאן הרחבה של מצות ייבום כפי שהיה נהוג בתקופה ההיא, לא רק חובת ייבום של אחי המת, אלא גם קרובים רחוקים התחייבו לייבם, ואם נוצר מצב שהם רכשו שדה של ראש משפחה שמת, והיתה כלה באותה משפחה שנפטר בעלה ללא ילדים, כי אז הרוכש את השדה התחייב גם לייבם את אותה כלה.) אותו גואל סרב (לא עשו בו מצות "וירקה בפניו" כי יש כאן מנהג של הרחבת מצוות ייבום, ולא מצוות ייבום בעצמה), ואז עשה בועז מעשה קנין לפני הזקנים, המוכיח על קנייתו את השדה ואת רות אשת מחלון המת.
בספר נחמיה נאמר- שכרתו ברית בשבועה שישמרו את מצוות התורה, ולא יתנו את בנותיהם לעמי הארץ, וגם לא ישאו נשים מעמי הארץ.
ועוד נאמר, שנחמיה ראה בימים שנשאו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות, ורב עמם נחמיה וקיללם והשביעם שלא יעשו כך, כי חטא זה הוא חטאו של שלמה. (ע"כ מהמקורות)
לאחר שכתבנו את הפסוקים מהמקורות וביארנו את הדברים בקצרה, נבאר את הדברים בהרחבה.
איסור נשיאת עמוני ומואבי- בדברים כג,ד נזכר איסור ביאה בקהל של עמוני ומואבי, אפילו דור עשירי הדבר אסור. פשוטם של דברים, מדובר במשפחה של עמונים ומואבים שגרו במזרחה של ארץ ישראל, ועתה הם חפצים לבוא להתיישב בארץ ישראל, ואז נאמר שאסור להתחתן איתם. נראה ברור שהאיסור הוא גורף, ובין עם הזכרים ובין עם הנקבות הדבר אסור, איסור זה יגרום למשפחה שבאה, לחיות בבידוד, הם יצטרכו להתחתן בינם לבין עצמם, או ישאו נשים מארץ מוצאם, והדבר יגרום לכולם לזכור את אשר עשו לישראל ביציאתם ממצרים, וגם יהיה בדבר זיכרון לדורות. כיון שזה הוא טעם התורה, אין מקום לחלק בין זכרים לנקבות, כי רצון התורה שכל המשפחה תהיה מבודדת, בין הזכרים ובין הנקבות.
כעת נעבור לרות המואבייה, לפני כן נקדים ונאמר, שבתקופת המקרא היו חוקי התורה ידועים לעם בטעמיהם, ולכן בכל מקום שטעם חוק התורה לא אקטואלי, כי אז לא החילו עליו את חוק התורה, לאחר תקופה כשנוצר נתק והעם לא ידעו את טעמי חוקי התורה, נהפכו חוקי התורה לגזירת הכתוב, ההתייחסות לחוקי התורה נהפכה להיות בצורה יבשה, ושוב לא ניתן לקבל פטור מחוק התורה מחמת שהטעם לא אקטואלי, וכפי שאמרנו, חוקי התורה נהפכו לגזירת הכתוב.
כעת ננתח את המצב אצל רות המואבייה, היא נישאה למחלון באיסור, מחלון ומשפחתו עברו את הגבול למואב והיא נישאה אליו שם, אלימלך היה דמות מכובדת בבית לחם, לאחר זמן כשחזרה נעמי לבית לחם, אחת מכלותיה שבה עמה.
כעת נחשוב, האם האיסור של עמוני ומואבי לבוא בקהל ה' תקף כלפיה, חז"ל חככו בדעתם, ואז אמרו "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית", אנו נדייק יותר בדבר ונאמר, והרי מדובר בנערה בודדה שבאה ממואב, היא הביעה נכונות לקיים את מצוות העם, האיסור של ביאת עמוני ומואבי נאמר כשבאו כמשפחה, אבל נערה בודדה בודאי לא כלפיה נכתב האיסור. וכפי איך שביארנו, בתקופת המקרא היו קרובים לחוקי התורה ולטעמיהם, ולכן במקרה שלפנינו שטעם המצוה איננו תקף, ואין טעם לנדות נערה זו, כי אז היא מותרת להינשא.
כאמור רק בכזה מקרה מותר לשאת מואבייה, אבל משפחה שלמה שבאה ממואב, אסורים לבוא בקהל בין הזכרים ובין הנקבות של המשפחה.
כעת נעבור לנישואיו של שמשון, ברור הדבר כשמש שאותם פלשתיות שאותן נשא שמשון, וששיתפו פעולה עם בני עמם כנגדו, מעולם לא התגיירו, לא חשבו על גיור, וספק רב אם האמינו באלוהי השמים והארץ. גם אביו ואמו של שמשון אמרו לו "האין בבנות אחיך ובכל בנות עמי אישה ...", אם הם היו מתגיירות, כי אז יש מצוה לקרב את הגר. (מי שחושב ליישב שגיור לשם נישואין לא נחשב גיור, שיערב לו תירוץ זה).
מכיוון שכבר ביארנו שבתקופת המקרא לא היה קיים מושג של לגייר בני אדם, כי אז מכיוון שהפלשתים לא היו משבעה עממין, מובן מדוע לא התנגדו אביו ואמו למעשהו, אמנם עדיף וכדאי שישא ממשפחתו ומבני עמו, אבל עבירה על איסור התורה אין כאן.
גם רות המואבייה מעולם לא התגיירה, לא במואב וגם לא בחזרתה משם, אחרת היינו מוצאים רמזים במקרא על זאת. (גם כאן מי שחושב שהמקרא קיצר בדברים פשוטים, שיערב לו הסבר זה).
לפני שנעבור לשלמה ולנחמיה, נקדים לבאר. כבר כתבנו שבתקופת המקרא היו חוקי התורה מקוימים בטעמיהם, והיכן שלא היה טעם התורה תקף כי אז לא קוים החוק, כמו אצל רות המואבייה. בנוסף לפעמים חוק התורה יקבל תוספת איסור, וזאת מחמת טעמו.
על פי האמור, חוק התורה האוסר לישא משבעה עממין כוונתו להפריש את בני ישראל משאר עמי הארץ, בכדי שלא יחטיאו את ישראל בעוון עבודה זרה, בתקופת השופטים אשר איש הישר בעניו יעשה, היה חוק זה מקוים בצורה מינימאלית, ולכן נשא שמשון מהפלשתים, כי הם אינם משבעה עממין. לאחר מכן בתקופת שלמה המלך, וכמובן בתקופת נחמיה, קיבל החוק הסבר יותר רחב, ואז אסרו לישא אישה מכל מי שאיננה מבנות ישראל, כי המטרה כאמור להפריש את ישראל מהגוים ומהעבודה זרה שלהם.
מכיוון שכך הם פני הדברים, מובן מדוע היה אסור לשלמה לשאת את אותם נשים נוכריות, ממואב עמון אדום צידון וחת, למרות שהם לא משבעה עממין, כי כאמור חוק התורה הוסב על כל בנות העמים שאינן מבני ישראל.
ולכן הזכיר הפסוק במלכים א
יא,ב מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-ה' אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם ...
ואילו בספר דברים נאמר
ז,ג וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ. ז,ד כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.
משתמע לכאורה מספר דברים שהאיסור הוא רק על שבעה עממין, אבל מכיוון שטעם החוק הוא שלא יסיר את בנך מאחרי, כי אז טעם זה בתקופת שלמה היה תקף על כל העמים.
כעת גם נבין על נקלה את האמור בנחמיה, שכרתו ברית בשבועה שלא יתנו את בנותיהם לעמי הארץ, וגם לא ישאו נשים מעמי הארץ. ועוד נאמר, שנחמיה ראה בימים שנשאו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות, ומנעם מהדבר. כי כאמור הטעם של מצות התורה הוא ולא יסיר את בנך מאחרי, ובתקופה ההיא טעם זה היה תקף על כל העמים.
לסיום מן הראוי להביא את דעת חז"ל בכל הנושא, וכך כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה
י [יד] אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה, נשאו נשים נוכרייות, בגיותן--אלא סוד הדבר, כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו--שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.
יא אם לא נמצא להם עילה--מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה--מקבלים אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א,יח)
יב [טו] לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה--בימי דויד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו: שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום; ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתם.
יג [טז] ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום--חשבן הכתוב כאילו הן גויות, ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות עבודה זרה שלהן, ובנו להן במות; והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א יא,ז).
סוף דבר- דברינו במאמר בנויים על כמה עקרונות.
1- ביאור דיני הגר שנזכרו בתורה על אמיתתם.
2- מעולם לא נזכר במקרא טקס גיור של אדם ליהדות.
3- חוקי התורה בתקופת המקרא התפרשו לפי טעמיהם, והחוק שונה בהתאם לטעם, אבל לא התייחסו אליהם כאל גזירת הכתוב.
4- מעולם לא נזכר במקרא טקס גיור, של נשי שמשון או שלמה או רות המואבייה.
5- מי שחושב שנשיו של שמשון הבוגדניות עברו תהליך גיור כל שהוא, מי שחושב שהם האמינו באלוהי השמים והארץ, מאמין בדברים בלתי הגיוניים בעליל.
8. דיני החוזרים מעורכי מלחמה
ותחילה הפסוקים בספר דברים
כ,א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כ,ב וְהָיָה, כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה; וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. כ,ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ--מִפְּנֵיהֶם. כ,ד כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. כ,ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. כ,ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. כ,ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. כ,ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ. כ,ט וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם; וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם.
פשוטם של דברים, מכיוון שבתקופת המקרא היתה המלחמה נעשית פנים מול פנים, והיה צריך גבורה פיזית ונפשית בכדי להתמודד עם האויב, וחלושי כוח ואופי רק היו מכשילים את המערכה, כי אז חוק התורה הוא מאוד הגיוני, כי מה טעם להילחם עם אנשים שרק יפריעו למהלך הקרב, ולכן כתבה התורה את דבריה, וכוונתה בכל מלחמה, בין במלחמה בארץ ישראל ובין במלחמה בחו"ל.
הוכחה לזאת מצאנו גם אצל יוספוס פלביוס, וכך הוא מתאר שעשה יהודה המכבי לפני צאתו לקרב, הקרב התרחש בארץ ישראל ולא בחו"ל, (קדמוניות היהודים ספר שנים עשר שורה 302 עמ' 60), בדבריו הוא כותב שכך היה המנהג הקדמון אצל היהודים.
לעומת זאת, חז"ל שהתרחקו ממצב הלחימה שהיה בתקופת המקרא, פירשו את הפסוקים כמדברים על מלחמה בחו"ל, אבל בארץ ישראל הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
כאמור יש כאן חוסר ידע בלחימה בתקופת המקרא, ולכן הגיעו לפירוש זה, מה גם שמצאנו הדים לפירוש הנכון אצל יהודה המכבי.
בנוסף ההיגיון אומר, שאם שיטת לחימה עם מוגי לב היא כושלת, כי אז גם במלחמת מצוה לא כדאי להשתמש בה.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות
ז,ז במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מערכי המלחמה, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה--הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
ראה עוד
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1580972
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 21/04/2006 16:03:09
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 18:27 |
|
| |
דרום החוקר
אתיחס לדבריך בסעיף 4 ואם ירווח הזמן אתיחס לסעיפים נוספים .
טענתך היא שפירוש המילים ממחרת השבת – ממחרת שבת בראשית . ואילו דעת רז"ל היא שהכוונה ממחרת הפסח.
חזקה עליך שאתה מכיר את טיעוני הפרשנים השונים כמו ראב"ע רמ"בו וכן את הגמרא במנחות , לענין
דחיית הבנתך את הוראת הפסוקים.
אין בכוונתי לחזור עליהם , אלא לשאול שאלה בפשט הכתוב לדבריך.
בפסוקים שבספר ויקרא לא מוזכר לאחר איזו שבת יש להביא את העומר ולמנות חמישים יום.
ויתר על כן ,לא מוזכר אף תאריך אחר לשבת זו .
אם כן מנין לך שפירוש הכתוב הוא כפי הבנתך דהיינו לאחר השבת שאחר הפסח , והלא אין לכך כל זכר
בפסוקים ? ושמא כוונת התורה באומרה ממחרת השבת – לאחר השבת שבתחילת החודש השני או השלישי ?
מנין לך שמחרת השבת מתיחס דווקא לשבת שאחר יו"ט של פסח ?
והן אמת שגם לשיטת רז"ל שפירוש ממחרת השבת –היינו ממחרת יו"ט שלפסח , אין לכך שום רמז בפסוק.
שהרי הפסוק כתב שבת סתם ללא ציון שום תאריך לשבת זו. אך לדעת מאמיני קבלת רבותינו אין בכך
קושי. שהרי פירוש הקבלה בע"פ שניתן מסיני , מפרש את הסתום שבתורה שבכתב.
ואדרבה מכך שהוצרכו חז"ל ללמוד זאת ממסורת ולא מהבנתם את הפסוק , משמע שאין בפסוק שום
משמעות לכאן או לכאן , ואין כאן מחלוקת פרשנית לענין הבנת פשט הפסוק ,משום שהוא אינו ניתן
להבנה כפי שהוא כתוב.
והפסוק ביהושוע אכן מחזק את דברי רבותינו , אם כי ניתן לדחות ראיה זו.
אבל הגדולה שבראיות היא העובדה שללא קבלת רז"ל בפירוש פסוק זה , אין לך שום דרך לדעת על איזו
שבת מדובר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2006 21:19 |
|
| |
דרום חוקר.
כל הכבוד ממש עבודה סמינריונית למ.א. יש לי עוד מספר דוגמאות חריפות יותר אולם לזה אני צריך זמן.
האסופי.
ראה באשכול הסמוך על הצדוקים תשובה על טענותך. תסלח לי אבל הגמרא במנחות ממש לא הגיונית
בלשון המעטה והתיחסותו של רי. בן זכאי לאותו זקן שהתוכח איתו אינו מוסיף לו כבוד גדול.
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2006 21:57 |
|
| |
אולי כדאי לפתוח אשכול נפרד לכל נושא?
קצת קשה להתייחס לשמונה נושאים באשכול אחד.
אף אחד לא יוכל לעקוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2006 23:03 |
|
| |
מסכים עם אראל, אלא שיש לי הערה כללית אליך דרו"ח.
ראשית עבודה יפה.
רק למה אתה חושב שפרי עץ הדר מוגבל לאתרוג וענף עץ עבות הוא דווקא הדס ?
מה כללי פה, פשוט אני שואל אם אתה מסוגל ללמוד את כל המקרא לבד ללא כל מסורת וסמכות משלימה ולקיימו ?
אם לא ואנו מוכרחים להתערב הרי פתחנו פתח רחב לרבותינו.
(יש עוד הערות אלא שאני ממתין אולי יפתחו אשכולות ממוקדים)
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2006 23:39 |
|
| |
עיונים בסוגיית "ממחרת השבת
חברי פורום נכבדים
לאחר ששלחתי את ההודעות הקודמות, נוכחתי שיש בדברי טעות בסעיף 4, כי כתבתי שם שהסיבה שאכלו יהושע והעם לחם וקלי ממחרת הפסח, כי אז הפסיק המן לרדת, ולא משום שכך פירשו את התורה. דבר זה הוא טעות, הפסוק מספר שרק לאחר שאכלו מעבור הארץ הפסיק המן לרדת, הרי שהמן הפסיק לרדת לאחר שאכלו מעבור הארץ, ולא להיפך שהם אכלו מעבור הארץ בעקבות הפסקת ירידת המן.
כעת נבאר את הדברים בהרחבה, וגם נכתוב את התאריכים של אותה תקופה, לפי דעת חז"ל ולפי דעת יוספוס פלביוס.
ותחילה נעתיק שוב את הפסוקים
ספר ויקרא
כג,ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג,י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. כג,יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. כג,יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַה'. כג,יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַה'--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. כג,יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס}
כג,טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. כג,טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'.
ספר יהושע
ה,י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. ה,יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. ה,יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.
כדאי לשים לב, שפסוק יד בויקרא, מקביל לפסוק יא ביהושע, כך שיש כאן הוכחה, שהעומר קרב ממחרת הפסח, כלומר ממחרת יו"ט, ולכאורה זה כדעת חז"ל.
בכדי לדחות הוכחה זו כתבתי, שקודם הפסיק המן לרדת, ורק אח"כ אכלו לחם וקלי, כך שאין במעשיהם שום הוכחה. כעת גיליתי שדברי היו טעות, כך שלכאורה הראייה לדעת חז"ל מספר יהושע חוזרת.
אלא שכל הראיה כאן לדעת חז"ל, בטעות יסודה. הפסח קרב ב-14 בניסן, וממחרת הפסח הוא 15 בניסן, ואילו העומר קרב ממחרת השבת, כלומר ממחרת יו"ט, כלומר ב-16 בניסן, נמצא שפסוק זה אדרבה הוא הוכחה מוחלטת כנגד חז"ל, מסופר כאן שאכלו מעבור הארץ ב-15 בניסן, ואילו לפי חז"ל אפשר להתחיל לאכול רק מ-16 בניסן??? והתשובה ליישב את דעת חז"ל, שבני ישראל באותה שנה לא הניפו את העומר, כי היו טרודים במלחמה, וגם משכן בנוי לא היה (ע"פ ראב"ע ויקרא כג,יא).
נמצא שהפסוקים בספר יהושע אינם מוכיחים כלום, מסופר בהם על אכילת בני ישראל מעבור הארץ ממחרת הפסח, כלומר ב-15 בניסן, אבל אין מכאן ראיה לשום הלכה בתורה, ועוד נשוב לעסוק בכך.
***
כעת נרחיב לבאר את התאריכים של אותה שנה, שבהם התרחשו המאורעות.
בני ישראל עלו מהירדן ב-10 בניסן, וכך נאמר בספר יהושע
ד,יט וְהָעָם, עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן; וַיַּחֲנוּ, בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה, מִזְרַח יְרִיחוֹ.
לאחר מכן ב-11 בניסן מל יהושע את העם, וכך נכתב בסדר עולם רבה שהדבר התרחש ב-11 בניסן, וזה לשון הפסוק ביהושע
ה,ב בָּעֵת הַהִיא, אָמַר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית. ...
לאחר מכן עשו את הפסח ב-14 בניסן, ואכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ב-15 בניסן
ה,י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. ה,יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. ה,יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא. {ס}
ואז לאחר מכן מסופר על המלאך שראה יהושע ביריחו, וציווהו ה' לכבוש את יריחו
ו,ב וַיֹּאמֶר ה', אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ, אֶת-יְרִיחוֹ וְאֶת-מַלְכָּהּ--גִּבּוֹרֵי, הֶחָיִל. ...
כעת נחקור באיזה תאריך התחיל כיבוש יריחו? והתשובה: מיד לאחר חג המצות, ב-22 בניסן, וכך נכתב בסדר עולם רבה. לעומת דעת חז"ל זו, לפי יוספוס פלביוס, יריחו התחילה להיכבש מיד בתחילת חג המצות, ביו"ט הראשון, כלומר ב-15 בניסן.
כך שלפי חז"ל יריחו הוקפה מ-22 בניסן עד 28 בניסן ואז נכבשה, ואילו לפי יוספוס פלביוס יריחו הוקפה מ-15 בניסן עד 21 בניסן ואז נכבשה.
כתב הרמב"ם בהלכות שבת
ב,כה צרין על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת; ועושין עימהן מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות: מפי השמועה למדו, "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה; ולא כבש יהושוע יריחו, אלא בשבת.
מקור דברי הרמב"ם לכיבוש יריחו בשבת הוא ירושלמי, ראה שם בכס"מ.
על פי כל הנ"ל, אם יום 28 בניסן היה שבת, הרי שיהושע התחיל להקיף את יריחו ביום ראשון, כלומר 22 בניסן היה יום ראשון, נמצא שחג המצות נמשך מיום ראשון עד יום שבת, שביעי של פסח (21 בניסן) היה יום שבת, יו"ט ראשון של חג המצות (15 בניסן) היה יום ראשון, נמצא שיום 14 בניסן היה שבת, ואז הקריבו את קרבן פסח, נמצא שאכלו מעבור הארץ ממחרת השבת, שבת בראשית.
נמצא שדוקא התאריכים שקבעו חז"ל לזמן המאורעות של ספר יהושע, לבסוף הובילו אותנו למסקנה של פשוטו של מקרא, וממחרת השבת שאז התחילו לאכול לחם וקלי, הוא ממחרת שבת בראשית, ולא ממחרת יום טוב.
לא כתבתי את הדברים כהוכחה מוחלטת כנגד דעת חז"ל, כי כבר כתבתי את דברי הראב"ע, שיתכן שכלל לא הקריבו את העומר, לא היה משכן בנוי והם היו טרודים במלחמה.
בנוסף לפי דעה זו העומר קרב ממחרת השבת שלאחר תחילת קציר השעורים, רואים אימתי החקלאים מתחילים לקצור שעורים (קציר השעורים קודם לקציר החיטים), ואז ממחרת השבת מניפים עומר ומתחילים למנות 7 שבועות. הרחבה לדעה זו ניתן למצוא בקישור הבא.
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=761210
***
אסופי יקר
ברור שדברי חז"ל בנויים על טענה שיש מסורת, ודברי בנויים על טענה שאין מסורת, כך שזו נקודת המוצא לכל הדיון, אם הוכח שאין מסורת, בא נברר מה כתב ה' בתורה, ומהו פשוטו של מקרא. אבל אם לדעתך יש מסורת רציפה הדיון כולו מיותר, ה' ביאר ממחרת השבת ממחרת יו"ט, ותו לא מידי והבו דלא לוסיף עלה.
מאיר היקר
יש ספר של פליקס (כמדומני), בנושא פירות ארץ ישראל, והוא מרחיב את הנושא שעליו כתבת, האם פרי עץ הדר הוא אתרוג או שזהו הזיהוי של חז"ל לפי הידוע בזמנם, ברור שאין קץ למחקר, ברור שצריך להסתמך על מסורת חז"ל במה שאפשר, כי חז"ל הם בעצם העם, אלא שאם אנו רואים שינויים בהבנת ההלכה, ובתנ"ך מצאנו הלכות שונות מחז"ל, כי אז מה ימנע מאיתנו לחזור לפשוטו של מקרא, בפרט עם התפתחות השפה העברית, "והפשטות המתחדשים בכל יום".
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1483585
יש עוד קישור של "נישטאיך" העוסק בהבנת מצוות חג הסוכות בתקופת עזרא ונחמיה, והוא הוכיח על שינויים בהבנת ההלכה אצל העם, הם קיימו את מצוות חג הסוכות שונה ממה שנזכר בחז"ל, חיפשתי כעת את אותו אשכול ולא מצאתי, ואולי בעל השמועה יבוא ויציג את אשכולו המלומד.
***
כעת נביא 2 תצלומים מהספר "קדמוניות- יוספוס פלביוס כנגד התנ"ך" נכתב ע"י אליעזר שולמן, בהוצאת משרד הבטחון, עמ' 104-105. התצלומים מתארים את תאריך המאורעות בתקופת יהושע לפי חז"ל ולפי יוספוס, וזה יכול לעזור להבנה.
תוקן על ידי - דרום_חוקר - 22/04/2006 23:56:56
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 14:39 |
|
| |
דרום חוקר
דומני שהודעתי הקודמת הובנה שלא כהלכה ,ועל כן אני אנסה לחדד את הדברים.
טענתי היתה פשוטה מאוד : גם לשיטת שוללי המסורת אי אפשר להבין את דברי הפסוק "ממחרת השבת"
ללא הסתמכות על מקור חוץ מקראי כלשהו.
וזאת מהסיבה הפשוטה שאין שום רמז במקרא על איזו שבת מדובר.
נמצא שגם לשיטתך , הדבק אך ורק בפשט הכתוב, אין יכולת לפרש את פשוטו של מקרא במקרה זה.
בנוסף טענתי שרוב דרשות חז"ל בנויות על איזו "מבוי סתום" במקראות (סתירות בין פסוקים, שינויים
לשוניים וכיו"ב) ,וכאן נכנסת המסורת לתמונה.
כאשר אין צורך לשנות את פשוטו של מקרא מחמת אילוצים טקסטואלים , בד"כ חז"ל לא עושים זאת .
ודוגמה לכך היא מהדיון על בין הערביים כפי שאני מקווה לכתוב בהמשך.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 15:09 |
|
| |
האסופי
או שאתה מיתמם או שאינך רוצה להתמודד אם השאלה. בתורה כתוב "ממחרת
השבת יניפנה הכהן" ולפני זה הכתוב מדבר על חג המצות . ההגיון הפשוט אומר שהשבת היא השבת הראשונה לאחר החג.( ארי אינך רוצה לטעון כי אין
מוקדם בתורה מתאים לענינו) וכפי שכבר כתבתי אולי אפשר לקבל בדוחק
שממחרת השבת הכונה לחג. אבל בהמשך הרי נאמר ,עד ממחרת השבת השבעית, עלזה בשום אופן אי אפשר להגיד- ממחרת החג-- איזה חג?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 15:41 |
|
| |
האסופי
אכן אתה צודק, באמת ממחרת השבת איננו מובן, ורק ע"י מקור חיצוני אנו יודעים מה הפירוש. ממחרת השבת = ממחרת השבת.
וגם בין הערבים שהוקבל במקרא לבערב, ראה פסוקים בספר שמות, גם אותו איננו מבינים, והכוונה בודאי ל- משש שעות ומחצה. וגם יהושע שעשה את הפסח בערב, הכוונה משש שעות ומחצה. וגם בספר דברים שהוזכר בערב כבוא השמש, הכוונה משש שעות ומחצה.
ע"כ בציניות, וכעת ברצינות.
ידידי המלומד, הדוגמאות שכתבתי הם בדיוק ההוכחה כנגד דבריך, בכל מה שכתבתי לא היתה שום סיבה לעקור את פשוטו של מקרא, מה הרע לומר, ממחרת השבת = ממחרת השבת.
מה הרע לומר שבין הערביים מקביל לבערב כבוא השמש, אין כאן שום סתירה, ומדוע לעקור את המקרא.
היכן היא המסורת אצל ביאור מילה פשוטה, מהי זונה? מחלוקת גדולה נפלה בדבר, לא מסורת ולא כלום, היכן היא המסורת? בביאורי מילים אין מסורת, אז במה יש כן מסורת.
וכי בכל אותם דורות לא היו הכהנים מתחתנים, ואף אחד לא ידע מהי זונה???
היכן היא המסורת במנין אבות מלאכות, דבר בסיסי בהלכות שבת, בדברים היותר בסיסים יש חוסר ידע.
אני יכול להמשיך, אבל לפני שאתה עורך הודעות מפולפלות, כדאי שתבדוק האם יש צורך לעקור את פשוטו של מקרא משום סתירה בדוגמאות שכתבתי.
בנוסף, וכאן שים לב, כאשר יש סתירה בתורה, הסיבה לדבר מפני שהחוק הועתק מ-2 מקורות, ההיגיון אומר שצריך ללמוד זאת כפי שלמד הרמב"ם את הסתירות בתלמוד, לפסוק מקור אחד ולהשמיט את המקור השני מההלכה, אבל חז"ל ראו בכך זלזול בדברי ה', כי בכך אנו עוקרים חלק מדברי ה', ולכן הם המציאו שיטת דרש, אבל דא עקא, בשיטה זו אנו ממציאים ביאורים שאף אחד לא חשב עליהם.
(כך עשו גם תוס' בעקבות המשנה והתלמוד, הם בנו אוקימתות על התלמוד שלא היו ולא נבראו, לעומת הרמב"ם שהכריע בין הסוגיות, וגם שיטת לימודם לא מסתברת לי)
אם תרצה לומר את דבריך, שחז"ל דרשו משום הסתירות שבתורה, הרי שאת זה אתה יכול לומר בסוגיית מתנות לכהנים, וכאן כתבתי את הסתירה בין הפסוקים, אלא שגם כאן הוכחנו מהתנ"ך, שלפעמים פסקו לפי ספר שמות ודברים, ולפעמים לפי ספר במדבר, אבל באותה תקופה אף אחד לא חשב על הרכבה של ספר במדבר עם דברים.
להרחבה בנושא הסתירות בתורה, משום המקורות השונים שמהם הועתקו, תוכל לקרוא בהודעה האחרונה בעמוד, בהודעה הנושאת את הכותרת "עיונים בשיטתו של יחזקאל קויפמן"
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?whichpage=6&topic_id=1667215
ראה שם כי הדברים נכתבו בצורה יסודית ושיטתית, נדמה לי שלראשונה נעשה ניסיון להתמודד עם הסתירות המופיעות בתורה, בלי למרוח דרשות והתחמקויות והמצאות שלא היו ולא נבראו.
תוקן על ידי - דרום_חוקר - 23/04/2006 15:43:34
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 17:31 |
|
| |
עיון נוסף בסוגיית "ממחרת השבת"
אסופי יקר
כתבת < מנין לך באיזה שבת מדובר, כשאין במקרא שום רמז על כך? >
כפי שבודאי נוכחת פירשתי בסעיף 4, שהעומר קרב לאחר השבת הראשונה שתחול בתוך חג המצות , פירוש זה נכתב ע"י קסוטו, ואני העתקתי את דבריו, כי הדבר הסתבר על דעתי.
אודה ולא אבוש, מחשבותי לא נתנו לי מנוחה, ופשוטו של מקרא אפפני לבלוש אחריו, ולאחר הרבה מחשבות אני חוזר בי, העומר קרב ממחרת השבת בזמן תחילת קציר השעורים , רואים אימתי החקלאים מתחילים לקצור שעורים (קציר השעורים קודם לקציר החיטים), ואז ממחרת השבת מניפים עומר ומתחילים למנות 7 שבועות. הרחבה לדעה זו ניתן למצוא בקישור הבא.
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=761210
דרך החקלאים בכל שנה לעקוב אחרי זמן בישול התבואה, השעורים ואח"כ החיטים, וכשיגיע הזמן היה דרכם להתחיל את עבודות הקציר ביום ראשון, וכנגד זאת ציותה תורה שבתחילת הקציר יניפו עומר מהשעורים (השעורים נקצרו לפני החיטים), ומאז מנו 7 שבועות וחגגו את חג השבועות בקציר חיטים, והניפו 2 לחם מהחיטים.
למעשה הדבר נכתב במפורש בפסוק
כג,ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג,י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן . כג,יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.
הרי שמדבור בזמן שקוצרים את הקציר, כלומר ממתינים לראות את הזמן שיקבעו החקלאים, ואז מניפים את העומר ביום ראשון, וכפי שאמרנו בזמנם יום ראשון היה תחילת הקציר, וממנו מונים 7 שבועות.
יתכן בהחלט שמנהג זה הגיע גם לאנשי בית שני, אבל הם נוכחו שא"א להמשיך לנהוג כך, כי בבית ראשון היתה כל החברה "חברה חקלאית" ומועד הקציר היה מפורסם אצל כולם, הדבר היווה תאריך מרכזי בחיי העם, ויש טעם לקבוע חג ממנו ואילך.
אבל כעת חלק מהחברה כבר אינם חקלאים, תאריך הקציר לא אומר להם כלום, ואין טעם לקבוע חג הנמנה ממועד הקציר.
בנוסף אם תאריך החג איננו קבוע, וכל שנה נמתין למועד הקציר, יקשה לפרסם לכל קצוות העם את התאריך של זמן הקציר, ומאמתי ימנו 7 שבועות, ונמצא שהצמדות לפשט תביא לעקירת חג השבועות, כי לא ידעו העם מאמתי למנות 7 שבועות.
ולכן נמנו וגמרו לקבוע מנין 7 שבועות ממחרת יו"ט, ובכך הכל בא על מקומו בשלום, מועד זמן הנפת העומר קבוע, וגם ניתן בקלות לפרסם לכל קצוות העם את זמן חג השבועות.
החכמים שקבעו זאת ראו בכך את טובת העם, הם לא ראו כאן שום עקירת מקרא או שיבוש, המקרא מדבר על יום ראשון, מועד תחילת הקציר, וכי כיום החקלאים מתחילים לקצור דוקא ביום ראשון? וכי מחמת שינוי זה לא נקיים את מצוות ה'? הם עמדו ותקנו תאריך קבוע של ממחרת יו"ט, כי התאריך הקודם כבר לא אקטואלי, אבל שיבוש ועקירת מקרא, זאת לא עלתה על לב איש (בעבר כתבתי שפירושי חז"ל נכתבו בתום לב לתועלת העם, ולא כמו מי שרצה לטעון שיש כאן אינטרס אישי).
מה שברור שה' מסיני לא כתב בתורה דבר אחד, ולחכמים ביאר להיפך.
אגלה את צפונות לבבי, מה שגרם לי לשנות הוא דעתי, זה הפסוק בספר יהושע + תאריכי חז"ל, כבר ביארנו שחז"ל סברו ש-14 בניסן באותה שנה (של כניסת ישראל לארץ בתקופת יהושע) היה שבת, וממחרת הפסח היה ממחרת השבת, ואז התחילו לאכול מצות וקלוי (15 בניסן), וכבר ביארנו שלשון זה תואם את ספר ויקרא. נמצא שיש כאן תיעוד על אכילה מהחדש ממחרת השבת, ומדובר בשבת שקדמה ליו"ט הראשון של החג, הוכחה שממחרת השבת איננו בהכרח שבת הראשונה שבתוך החג, כי אם יתכן אפילו שביו"ט הראשון של החג כבר יאכלו מהחדש לאחר שיניפו בו את העומר.
אמנם כתבתי את תירוץ ראב"ע, שישראל באותה שנה לא הניפו את העומר, אבל אינני מחבב תירוצים מתחמקים, והדבר איננו מתיישב כלל וכלל על דעתי.
אסופי יקר
שים לב, פעם שנייה שאני חוזר בי בסוגיית "ממחרת השבת", אינני חושש שתטען כנגדי שהדבר מוכיח שאי אפשר ללמוד בלי מסורת, כי גם בתלמוד חזרו החכמים מדעתם, וכי מחמת זאת נקפיא את השכל, הוראות התלמוד נכתבו לאחר חקירה ודרישה, ולבסוף נמנו וגמרו על דעה סופית, אתה רואה את הדעה הסופית, ואינך יודע כמה לבטים היו לחכמים עד שהגיעו אליה (לאחר שחכמים פרסמו את דעתם היה לדבריהם סמכות, ולכן ההסכמה הגורפת של העם לדבריהם). כאן בפורום הדיון הוא פתוח, ולמרות שיכלתי להצפין את דעתי, לא יכלתי להתאפק, וכתבתי את אשר אני חושב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 20:30 |
|
| |
הן כל חיוב מלקות באכילת בהמה אסורה, למרות היותה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, הוא בגין קל וחומר ומה בהמה שיש בה סימן טהרה אחד לוקין, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל... וכן פוסק הרמב"ם, ואי לדעתו אין בארנבת ושפן כל סימן טהרה וזהו רק לצורך הגדרת מין\סוג\גזע, מה צורך יש בקל וחומר כדי לחייב מלקות ?...
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 21:08 |
|
| |
ירוחם
לשאלתך בדבר השבת השביעית-
הרי גם אתה חייב להודות שהמושג " שבת" משמש בשתי הוראות שונות בפסוק אחד . שהרי כתוב :
כג,טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. כג,טז
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'.
את המילה "שבת" בפסוק "שבע שבתות תמימות תהיינה" על כרחך אתה מפרש שבת=שבוע.
ואילו את המילה שבת בתחילת פסוק טו ובפסוק טז אתה מפרש שבת=שבת בראשית.
אף אני מפרש את המילה שבת בשתי הוראות שונות. את המילה שבת בתחילת פסוק טו במילים "ממחרת
השבת " , - אני מפרש שבת =חג.
ואילו את המילה שבת במילים "שבע שבתות תמימות " שבפסוק טו וכן את המילה שבת בפסוק טז במילים
"עד ממחרת השבת השביעית" אני מפרש שבת = שבוע.
נמצא שפירוש הפסוק "עד ממחרת השבת השביעית " - עד ממחרת השבוע השביעי תספרו חמישים יום.
והכל בהיר וצהיר ופשוט.
דרום חוקר ,אני מקווה לענות לדבריך בקרוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2006 21:43 |
|
| |
האסופי.
האם אתה רציני אתה יכול לפרש כרצונך את המילה שבת בפרק אחד באופנים שונים. זה הגיוני בעינך?
אם כן כנראה שאחד מאיתנו לוקה במידת ההיגיון שלו. חוץ מזה איך אתה מסביר את שבע השבועות התמימות
לפי ההגיון שלי ו של ידע בעברית תמים= שלם שבועות תמימות = שבועות שלמים אצלנו רק שש שבועות תמימות היתר שברי שבועות. חג השבועות הוא חג של שבע שבועות שלמים ולכן אנו המסרסים את הכתוב
שאלתי באשכול הקודם ולא קבלתי תשובה:החוגגים יום שני של גלויות בגלל ספק יומא בעבר מדוע לא סופרים
גם פעמיים בגלל אותו ספק יומא?
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
