התמודדות עם חורבן ואבל במקורות חז"ל

.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

באחד מספריו של אלי ויזל  נדמה לי ששם הספר הוא "עיר המזל". מספר המחברכשהוא היה במחנה המוות עם חברו מהישיבה החחבר הפך לאפיקורס והתריס דברים כלפי שמיים. באחד השלבים כשעמדו שניהם מול ערימת הגווית החל החבר להגיד קדיש. שאל אותו אלי ויזל מה קרה לך חזרת בך? חזרת בתשובה?   פה מול ערימת הגויות אתה אומר "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"    ענה לו החבר אתה לא רואה שאני לועג לו?!!

הדברים נקראו לפני הרבה זמן ומה שכתבתי הנו מהזכרון.  אולי  יש אי דיוקים בתחביר           אבל הרעיון אמיתי

מודה ועוזב תוקן על ידי - ירוחםשם - 24/04/2006 10:45:49

מואדיב, לאמשלום כתבת:

'הקביעה כי חורבן הבית הוא הטראומה הגדולה ביותר בתקופת חז"ל, היא אמורה קטגורית וטעונה הוכחה. אני יכול לחשוב על כמה טראומות נוספות. למשל, חורבן ארץ יהודה במרד בר כוכבא, או גזירות הדריאנוס, ועוד'.

תמיהני על מר. חורבן הבית אינו רק 'הטראומה הגדולה ביותר בתקופת חז"ל' אלא הוא זה שהפך את חז"ל למה שהם. שידוד המערכות, היעלמו של המקדש, השבר התיאולוגי, היעלמם של המעמדות המתחרים, ירידת קרן הכהונה, וכיוצא באלו, הוא שהניח לחז"ל בקעה אדירה לחרוש בה, לתקן, לייסד, לחדש, לערוך, לכתוב, לשכתב, ללמד ולהנציח. והדברים מרוב פשטותם אינם צריכין לשום ראיה.

מלבד זאת, די אם נשווה את ספרות האבל העניפה, החוץ חז"לית,  שנכתבה לאחר החורבן בארץ-ישראל ובמסופוטמיה, לזו שלא נכתבה לאחר הקטסטרופות האחרות כדי לעמוד על ההבדל. האבל הגורף היא תופעה ייחודית שנוצרה לאחר החורבן גם בדמות פרושים שנמנעו מלאכול בשר ויין, מה שלא מצינו מאוחר יותר. טוב שלא מנית את מרד התפוצות בימי טריינוס ממנו התעלמו חז"ל כמעט לחלוטין. מקובלנו שטראומה נותנת את אותותיה, וככזה נותר רק אירוע החורבן כנקודת שבר מהפכנית, פורמטיבית מכוננת ומעצבת לדורות.      

http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/mot-2.htm חדש דנדש.

בהמשך להערתי לעיל על בת הקול שאינה נשמעת אלא בחורבה והובאה לידיעת האנושות כביכול באופן בלתי ליגאלי, יתכן ברוח דברייך, אמשלום, כי אין הא-ל מבקש לעצור את מרוצת החיים הבונה כדי להחזיר את בניו אל האבל, אדרבה, האבל נותר נחלת שמים בעוד עלינו לעסוק דווקא בתקומה.
נראה שאליהו אף נשלח כדי לשמור על המסר שדלף שלא יפרוץ את הגבולות.

מואדיב,

לגבי מרכזיותו של חורבן הבית -
הקדימני פרופסור בתשובתו ואני מסכימה לכל דבריו. היתי מוסיפה גם, שחורבן הבית השני הפך למעין עוגן תרבותי, שספינות האבל הלאומי לאורך הדורות שלאחריו נקשרות בו.

לגבי אופצית התוכחה כנגד שמיא -
אתה צודק לחלוטין. אם נכשלתי בהשמטה הבוטה הזו, רק כדי שתוכלו אתה והפרופסור (בהודעתו שבדף הקודם) לתקנני ולהדגיש בדבריכם את קיומה הנוכח מאוד, הרי שיצאתי נשכרת. תודה.



ירוחם,

תודה לך. אני חושבת שיש רבים שיוכלו להזדהות עם המעשה ועם עומק הכאב והאמונה (!) הגלומים בו.



הפרעתוני,

תודה גם לך. זה מאמר מרתק ואני מוצאת בו חכמה רבה ותוספת נכבדה לאשכול.
אני מניחה ששמת לב לניתוח המגדרי שהוא פותח בו, ושאני (בעוונותי, ומתוך כוונה מלאה) השמטתי מן הדיון שלי.


ימי,

דומני, שלכך כיוונתי בדברי שלי (ואם זה לא היה מובן לכתחילה, אני שמחה שהדגשת זאת בדבריך אלה).

בהחלט, וברוח ימי הספירה 'שלי ושלכם שלה הוא'  אלא שלבקשתך בעמוד הראשון להסבר אודות הארתי את הנקודה שבת הקול מתחבאה בחורבה ואינה מעוניינת להחשף, הוספתי את ההדגש האחרון. מאיר

.


פרופיסור:


לאחר המרד הגדול, היה מי שנותר כדי לכתוב אודותיו.

דומני כי לאחר חורבן יהודה במרד בר כוכבא, השבר היה כה גדול, עד שכמעט ולא היה מי שיוכל לבטא זאת. נותרו לנו שברי מדרשים ואגדות עשרת הרוגי מלכות.

לשיטתך, היקף התגובות המצויות בספרות שבידינו, הן-הן הקובעות. דומני כי לא ראינו, אינה ראיה.

אגב, אינני חולק על הקביעה של אמא שלום לגבי מרכזיות החורבן. אני תוהה על נחרצות הקביעה.


 

אני מצטרף לדברי מואדיב.
כשקראתי את 'דורות הראשונים' לרי"א הלוי אכן עלתה בי ההרגשה כי החורבן התגמד מול דיכוי מרד בר כוכבא בו גלתה יהודה מעל אדמתה והאדמה שממה מאות שנים מיהודים שהורשו לשבת רק בגליל.
דווקא המהפך והרוח החדשה בחיי האומה לאחר חורבן הבית מלמדים כי החורבן היה מקומי וניתן לשיקום ברמה הלאומית, חורבן ארץ יהודה במלחמת ביתר לעומת זאת היווה מכה ניצחת שלא התאוששו ממנה.  מאיר

מואדיב     ומאיר
 ברוכים שכוותם לדעתי. וחסכתם ממני טרחת הכתיבה. מודה ועוזב

מואדיב:


"לאחר המרד הגדול, היה מי שנותר כדי לכתוב אודותיו. דומני כי לאחר חורבן יהודה במרד בר כוכבא, השבר היה כה גדול, עד שכמעט ולא היה מי שיוכל לבטא זאת. נותרו לנו שברי מדרשים ואגדות עשרת הרוגי מלכות".

לגמרי לא הבנתי. כל ספרות חז"ל נוצרה ונכתבה מדור אושא ואילך, כולל אותם מקורות העוסקים בחורבן, אזי מי שנותר לכתוב על זה לכאורה כתב גם על זה. כלום האגדות הבבליות בפרק הניזקין לא עוסקות בשתי המרידות? מה כוונתך ב'לא היה מי שיוכל לבטא זאת'? כל ספרות חז"ל על קידוש השם נוצרה בצל אירוע מרד בר כוכבא, האם אין זה ביטוי רחב מספיק? ומה זה 'שברי מדרשים'? גזירות הדריינוס מחזיקות בנתח רחב בספרות חז"ל לרבדיה, ולמרות הכל לא מצינו ביטוי של אבל ממשי שעשוי להתחרות ברגשות העזים המתוארים לאחר החורבן.



ימי-מאיר:

שאלת השפעת החורבן נידונה בהרחבה בספרות המחקר במחלוקת ידועה בין משה דוד הר ודוד גודבלט, ואין להדיוטות כמונו מה להוסיף בזה עוד. ברם, הערתך על 'המהפך והרוח החדשה בחיי האומה' לאחר החורבן מול 'המכה הניצחת' לאחר מרד ב"כ, מהווים דמגוגיה לשמה. 

בכל היבט אפשרי היה השיקום לאחר מרד בר כוכבא רב ומרשים יותר. הסנהדרין חזרה לכבודה הראשון, אין חולק על כך שרשב"ג השני ור' יהודה הנשיא בנו קבלו מהשלטון הרומי מעמד יוצא דופן שבא לידי ביטוי בכל התחומים, בראש ובראשונה באוטונומיה דתית ומשפטית גורפת, ואף העלאת מס מיוחדת מכל יהודי האימפריה למלך היהודים. על מעמד מעין זה יכלו ריב"ז ורבן גמליאל דיבנה רק לחלום. 

יהודה מעולם לא גלתה מעל אדמתה! יהודה נחרבה בקרבות והוגלו ממנה אלו שנחשדו בשיתוף פעולה עם המורדים. קרוב לכך היה גורלה של יהודה גם לאחר המרד הראשון. עובדה היא שארץ ישראל המשיכה להיות המרכז היהודי והרוחני הראשון במעלה מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא, וכאמור המשיכה להיות כר פורה ובלעדי ליצירה המשנאית-מדרשית-הלכית.

תפיסתך היא אידאליזציה של המגמה החז"לית עצמה. אמת הדבר שלאחר החורבן הראשון עוד פיעמה התקווה לחירות, תקווה שהתפוגגה לאחר הכשלון השני. אין ספק שמרד בר כוכבא הותיר רושם כה עגום על חז"ל עד שהם באופן שיטתי פירשו כל ביטוי 'צבאי' בכתבי הקודש במשמעות ספירטואליסטית, כמו 'בחרבי ובקשתי' ל'בצלותי ובבעותי'.

חז"ל שלאחר המרד ניסו לעקר כל נטייה מהפכנית ואנטי-אימפריאליסטית בדרך של חינוך מחדש והפיכת התנ"ך מטקסט לוחמני המשקף יהדות מלוכנית, לטקסט רוחני המתיימר לשקף את יהדות בית המדרש החז"לית. הבדל בוטה זה הוא המתעתע בנו לעיתים כאילו מרד בר כוכבא סיים את החיים היהודיים בפרובינקיה יודיאה. מרד בר כוכבא אולי היווה התפכחות לגישה המשיחית שרווחה עד אז, אבל לא יכול היה להתחרות עם השבר הטוטאלי שחל בחורבן ובמידה רבה עיצב אומה חדשה ודת חדשה.     
  



תוקן על ידי - פרופיסור - 24/04/2006 23:37:46

נקודה אחת בקשר לאגדתא הראשונה שהתפרשה -
אי אפשר להשוות בין האבל על מות ילד ואבל על המקדש.
ילד הוא 'פקדון' כי הוא חיצוני להורים.מעין מתנה.אבל מקדש הוא ראי למעמד ולרמה של העם.מקדש הוא לא 'מתנה'.
מקדש הוא השראת שכינה שמגיעה כשעם נמצא במצב שה' רוצה בו.
ממילא לא ניתן לומר ה' נתן ה' לקח על מקדש כי שם הכל תלוי בעם..