במבט לאחור על תולדות הציונות הדתית, אפשר להבחין בשני ערוצים מתנגשים, שחיו – איכשהו – במקביל. מצד אחד, הייתה התנועה בתפקידי הובלה וחלוציות. בכל מקום בו פגשת חלוצים, פגשת אחד, שניים, או יותר חובשי כיפה. כך בצבא, כך בהתיישבות, כך בכלכלה. מנגד, לא תפסו חובשי הכיפות את המקום הראשון-בין-ראשונים. הם תמיד היו נגררים, מובלים. גם באימוץ האידאלים, וגם בהגשמתם. הקיבוצים הדתיים נוצרו וקמו בעמק, אחרי שתנועות ההתיישבות של השמאל הקימו קיבוצים באזורי הספר. ההתיישבות ביהודה, בשומרון, ובחבל עזה, חיקתה - במודע ובמוצהר – את ההתיישבות החלוצית של תקופת ראשית המדינה. "כיבוש" יחידות העילית והקצונה בצה"ל, לא באו אלא לאחר שכלו מאגרי המתגייסים מקיבוצי השמאל. חלוצים, אבל נגררים.

גם באימוץ של אידיאולוגיות, נגררנו ולא הובלנו. מצד אחד, חרתה המפד"ל על דגלה ערכים דתיים, לאומיים, חברתיים וציוניים. החוט המשולש, תורה-עם-ארץ, משונן היטב לאלפי חניכים ותלמידים. אולם, גירוד המעטה הדק בו עטופות האידיאות הללו יגלה, שפעמים רבות לא מדובר ביצירה מקורית, אלא בציונות משמאל ותורה מימין, הארוזות יחד בשיטת אינסטנט – תורה עם ציונות משמעה ציונות דתית. ציטוט ממכתב של בן-גוריון וציטוט ממכתב של החזון איש הם דרכנו האידיאלית.

איני אומר, כמובן, שאין דרך ואין מעשים. ההיפך, דרכנו דרך גבוהה היא, ומעשינו גדולים הם. אבל לפעמים אנחנו קצת תועים בדרך, וטועים במעשים.

הדוגמא שאני מבקש להביא, היא ממה שקורה עכשיו סביבנו, בשאלת ישובי יהודה והשומרון, וממה שקרה לנו בחבל עזה, רק לפני חודשים מספר. האם יכול מישהו לומר, מהי עמדת המפד"ל, או מהי עמדת הציונות הדתית, בשאלת השליטה ביו"ש? מה התוכנית המדינית של המפד"ל? מה עמדתה לגבי זכויות הערבים תושבי יו"ש? לגבי אוטונומיה? לגבי סיפוח?

כאן, מסתבר שאין לנו עמדה. בימי שלטון הליכוד, היינו עם הליכוד. בימי שלטון העבודה, היינו נגד העבודה. הייתה התנגדות לתוכנית האוטונומיה של בגין. והיתה התנגדות לנאומו של שמיר במדריד. והייתה התנגדות להסכמי אוסלו, מאוחר יותר.

היעדר עשיה

אלא שהתנגדות אינה תוכנית מדינית. במשך ארבעים השנים מאז שחרור יהודה והשומרון, עזה והגולן, לא פורסמה תוכנית מדינית של הציונות הדתית, עם גבולות ברורים, ועמדות מדיניות ברורות. נכון, גם מימין ומשמאל לא היו תוכניות אמיתיות וברורות. מאז מלחמת ששת הימים עמדה ישראל בעמדת המתנה, אותה החל אשכול מייד אחרי המלחמה. אבל אי עשייה של אחרים, אינה יכולה לתרץ אי עשייה שלנו.

ההתנתקות הארורה בעזה, כמוה כהסכם אוסלו לפניה, לא באו בחלל ריק. לאף ממשלה לא הייתה תוכנית מגובשת, כיצד להשאיר את האזורים ששחררנו בתשכ"ז בידינו. במקרה הטוב, בימי שמיר, היה ברור שההתנגדות לשינוי המצב לרעה, התנגדות אמת היא. בשאר הזמן, פשוט התגלגלו הדברים מעצמם.

הנה קוריוז: השלטון הישראלי ביו"ש מוגדר ושואב את סמכותו, עד היום, מכח תקנות שעת חרום שהותקנו מייד לאחר מלחמת ששת הימים – לפני כארבעים שנה! זו הצהרה ברורה, שאנו נמצאים בשטח באופן זמני, ולא במסגרת תוכנית ארוכת טווח. וביצוע ההתנתקות הוכיח זאת. האם המפד"ל דורשת לשנות זאת? האם דרשה לשנות זאת כשהיה אפשר עדיין?

גם בנושאי חברה – ואין מפלגה כמו המפד"ל, שנושאת בגאון נושאי חברה וחינוך, עוד לפני שזה נהיה "אופנתי" – אין תוכנית או מצע ברור. אנחנו חברתיים,  אנחנו יפים, אנחנו גומלי חסדים. אבל מה העמדה שלנו בנושאים הכלכליים? אנחנו תומכים בקפיטליזם של נתניהו או בסוציאל-דמוקרטיה של עמיר פרץ? או שאנחנו אצבעות-להשכיר?

וכן הלאה וכן הלאה.

מצע המפד"ל גדוש באמירות יפות, אבל לא עולה ממנו תפיסה שלמה ומגובשת. כעובדה, לא השתמשה המפד"ל במצע כנקודת מוצא לעמדותיה הציבוריות. לא מיותר להעיר כאן, שהמצע נקבע לקראת הבחירות על-ידי ועדה מצומצמת מאוד, ואינו פרי של ליבון הסוגיות העומדות לדיון ציבורי. האם, מתוך למעלה ממאתיים אלף בוחרי הרשימה המשותפת, ישנם מאתים שקראו את המצע? האם הוא רלוונטי? כשמגיעה העת להכריע בשאלה העומדת על הפרק, מה הם הערכים המנחים את נבחרנו? מי הם הקובעים את עמדות הציבור הגדול הזה?

מחכים למפתחות לבית ראש הממשלה

במערכת הבחירות האחרונה, טענו חברי הכנסת שלנו – כך שמעתי מהרב לוי, מצבי הנדל ומניסן סלומיאנסקי – שאנחנו בתחילת הדרך, שבסופה מחכה לנו כס ראש הממשלה. לא בבחירות האלו, וכנראה גם לא בבאות. אבל, הגידול במספר המנדטים הצפוי, יחד עם הסברה, חינוך, ותפיסה ערכית שתמשוך את הציבור הישראלי – והנה אנחנו מתקדמים והופכים למפלגה הגדולה ביותר בכנסת.

כעת, אנחנו יודעים שמערכת הבחירות האחרונה לא שימשה מקפצה למימוש החזון הזה. אבל באמת, גם לא הייתה סיבה שהיא תתממש, בהעדר עמדות ברורות, ובהעדר הסברה נכונה.

אמת, גם קדימה לא הציגה עמדות, ובקושי הציגה תוכנית. אבל אנחנו לא קדימה. אנחנו, שטוענים שבהסברה נכונה ניתן לקרוא לציבור להצביע לפי ערכים, ולא כעדר הנוהר אחרי הסקרים, אנחנו לא עשינו זאת. אנחנו אמרנו לעצמנו, שהסקרים אינם אמת, ושברגע האחרון העם יתעורר ויבין שהצדק איתנו. אבל לא היינו שם כדי להעיר אותו.

החסרנו הרבה, במשך שנים רבות. לא הבלטנו את ערכינו, לא הפצנו אותם בציבור הכללי ולא הטינו אוזננו לשמוע את רחשי הציבור הזה. עסקנו הרבה בהגשמה, אבל מעט בהפצת המסרים שלנו. חידשנו הרבה בבתי המדרש שלנו פנימה, אבל לא הפצנו את האור הגדול.

ככה לא כובשים מדינה. אני בעד השאיפה להיות מפלגת שלטון, אבל לא נוכל לעשות כך כחיקוי חיוור של קדימה. מי שמחפש מפלגה שערכיה פשרניים ומסריה לא ברורים, לא צריך אותנו. אנחנו יכולים להיות מפלגת שלטון, אבל מזן אחר לגמרי. אנחנו יכולים לעשות זאת.