| נשלח ב-25/4/2006 22:13 |
 |
| |
עשן שחור
 מצורף קובץהיהודי*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
מה חיפשת? נדודים. תמיד נודד, מבקש נדבות. ואני אשיר לך שיר. מילים בצמתי דרכים. אני בוחר אותן אחת אחת, כמו פרות יקרים. אתה תמשיך ללכת. אני אביט מרחוק. אהיה עד אחרון לגסיסתה של הדרך. אתה, סבא, אל תביט בי. תמשיך לצעוד. תיאבק ברוחות, בחום הצורב. פניך עייפות. שלג, בוץ, גזרי עצים ועשן שחור.
האל שלך, היכן הוא כעת?
סבא. אני בודד. לבדי, ללא לאום. תמיד אמרת שהעיקר להיות יהודי (ביידיש). לפעמים אמרת, תהיה אדם. מה זה אדם? הנאה של רגע מת. אין עתיד. הכול רגעים יפים של ייאוש, של שיר, של רומן, של התכרבלות בפוך כשבחוץ סופה, של שכחה, של שנאה והשלמה. המוות היה פה. הוא הלך כבר. אני לא קיים יותר. להיות חילוני זה למות בכל רגע שנולד מחדש.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2006 12:47 |
|
| |
מצורף קובץ
אדוני
כל המעשים החמורים מתוספים לכבלי החטא הקדמון אשר בשלו כולנו מתים.
ובייסורים של אמי מתגלת מורשת חווה. היא ביקשה בעצב את זה שילדה בעצב, ואל אף סירובי, חזרה להתפלל אליך למעני, ואתה הנוכך בכל שמעת אותה במקום שבו נמצאת היא, ורחמת עלי במקום שבו נמצא אני, אל אף שליבי המשיך לחלל את קדושתך.
לאן הולכות תפילות רבות כל כך, שהתפללה בזו אחר זו, ללא הפסקה? לאן אם לא אליך? האומנם תבזה, אלוהי הרחמים, את ליבה הנשבר והנדכה של אישה טהורה והגונה, התוכל לבוז לה ולמנוע את עזרתך מדמעותיה, שבהן ביקשה את ישועת נפשו של בנה? והושעת את בן אמתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2006 12:55 |
|
| |
פוטובר
איקון ירוק.
אם אסכם את דבריך, כפי שאני מבין אותם, בשפה אינטלקטואלית, הרי זו הבקשה היוצאת מן הלב
שיתמלאו בקשותיהם של דור ההורים.
אבל ניסוח מילולי קצר מאבד את כל הרגש המופלא, את החויה - את ההויה האנושית,
האקזיסטנציאליסטית, של אדם המידפק על דלתי ביתו של מי שאמר והיה העולם.
אני מבקש להוסיף משהו שנראה לי חשוב ביותר.
תפילות של סבא, דמעות של אמא, כל זה טוב ויפה. שום דבר אינו הולך לאיבוד.
אבל -
איפה אתה?
אילו היתה לי דרך לערוך את המילים (בדפדפן שלי זה לא אפשרי), הייתי כותב את המילה הבאה
בגדול מאד.
א י - י - כ - ה?
הזכרונות של הדמעות, התפילות והסיפורים הוא חלק מהאדם. אבל לא כל האדם.
החלק הזה, שטמון עמוק במי שזכה לו, יכול לשמש מנוף לעליה חדשה. לפעמים הוא נפתח רק
בשעות של חסד, כאשר דמעות של געגועים יכולות להפוך לבכי של אושר של מציאת הדרך מחדש.
אבל העבר הוא העבר. מה שקובע הוא ההווה. מה שאנו בוחרים עכשו - למען העתיד.
זכינו שתופקד בידינו השעה הנוכחית, כדי שבה נוכל לעצב את עצמנו - ובהמשך, את ילדינו - כדי
להעביר את השמחה ואת העול, את הספקות ואת ההתגברויות - לדורות הבאים.
זו מורשתנו. "למען יצוה את זרעו אחריו".
נחזור נא להיות בנים נאמנים של אברהם אבינו.
סליחה שאני כותב דברי תוכחה כאלו בגלוי, באשכול שהוא, מטבעו, ספרותי יותר. אבל אולי יש בכל
זאת טעם בדברים. אולי איני היחיד שחושב אותם לעצמו, כדי להמשיך ולהתחזק באותה דרך שבה
אנו הולכים, והיא מעניקה לנו רגעים כה קשים של ייאוש, לצד רגעים נפלאים של תקווה ותחושה של
השגחה פרטית ואיכפתיות - ולפעמים, סייעתא דשמיא מופלאה - מצד מי שאנו והורינו בוכים לפניו
שיעזרנו, שיקרבנו, שלא ינטשנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2006 16:03 |
|
| |
|
פוטו . אנא סלח לי .אבל למראה התמונות
לא הצלחתי להשתחרר מהאסוסיאציה
מכתבו של מנחם מנדל-נתן אלתרמן
שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִי, זוֹגָתִי הַיָפָה,
בֵּין עָבִים הַלְבָנָה נוֹגַהַת.
שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִי, דֶּרֶךְ לֵיל וְסוּפָה
בְּרֹאשִׁי הַחוֹלֵם אַתְּ נוֹגַעַת.
בֵּקַפוֹטָה שֶׁלִי רוּחַ לֵיל מְמָרַט
וְשָׁמוּט כוֹבָעִי עֲלֵי עֹרֶף מִמֵּצַח.
כָּךְ הִלַכְתִּי חַיִים, כָּךְ שׁוֹכֵב אֲנִי מֵת,
כִּי דְמוּתִי - כָּךְ אוֹמְרִים - הִיא בַּת נֶצֵח.
שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִּי, יוֹרֵד שֶׁלֶג לָבָן.
אֵין אָדָם. כֹּלָּם תַּמוּ. הָבִינִי.
טוּבְיָה מֵת, וּמֵת מוֹטְל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן.
מֵת הָאִישׁ הַיָקָר הַדּוֹד פִּינִי.
וְעַל שֶׁלֶג נָח סְטֶמְפֶּנְיוּ, קָט וְיָחֵף,
וְכֻלּוֹ כְמֵאָז מָלֵא חֵן עוֹד.
אַךְ אִלֵּם הַכִּנוֹר. לֹא נִגוּן הוּא רוֹעֵף.
יַעַן אֵין לוֹ לְמִי לְנַגֵּן עוֹד.
וְגַם טוֹפֶּלֶה נָח. טוּטוּרִיטוּ הַתָּם
נָח פָּעוּט וְמְחַיֵּך מִמָּוֶת.
נִצְחִיִים הֵם שְׂחוֹקוֹ וּבִכְיוֹ שֶל הָעָם.
לָכֵן טוֹפֶּלֶה הוּא בֶּן-אַלמָוֶת.
שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִּי. לַיְלָה לַיְלָה עָמֹק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת הַלֵיל בּוֹ נִפְרַדְנוּ.
עִם הָעָם שֶׁנָתַנוּ לוֹ דֶמַע וּשְׂחוֹק
גַּם אֲנַחְנוּ מוּל מָוֶת עָמַדְנוּ.
אַתְּ לָבַשְׁתְּ, שֵׁינָה שֵׁינְדְל, מִטְפַּחַת שֶל חַג.
אַתְּ נִקִּית הַקַּפּוֹטָה שֶׁלִי הַנוֹשֶׁנֶת.
וְהָעָם זֹאת הַפַּעַם צָחוֹק לֹא צָחַק.
הוּא נָשַׁק אֶת יָדֵךְ הַקוֹרֶנֶת.
וְהַלַּילָה הָיָה מִשְרֵפוֹת חַכְלִילִי
וַאֲנִי צַוָּאָה לָךְ נִסַּחְתִּי,
עַל אִגֶּרֶת קְטַנָּה, שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִי.
וּבָרוּר כִּי עִקָּר שָׁכַחְתִּי.
הָעִקָּר... לָךְ רָצִיתִּי תּוֹדָה לְהַגִּיד,
שֶׁהָיִית לִי בַּת-זוּג, סַבְלָנִית וּמְכַפֶּרֶת.
שֵׁינָה שֵׁינְדְל, שִׂחַקְנוּ קוֹמֶדְיָה נִצְחִית,
אַךְ גָּמַרְנוּ אַחֶרֶת, אַחֶרֶת.
זאֹת נִבְּאָה בְּדִיחָתֵנוּ מֵאָז, טֶרֶם סוֹף,
עֵת נִגְּנוּ כִנוֹרֶיהָ בְּתוֹךְ הַלֹעַ
הִיא עַל לֵב גִבּוֹרֶיהָ הִכְּתָה בְּאֶגְרוֹף.
אֲבָל אִישׁ לֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ.
גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי, גַּם אַתְּ לֹא הֵבַנְתְּ,
אֶת חֶזְיוֹן הַתּוֹגָה שֶׁשִׂחַקְנוּ עַד עֶרֶב.
שוּם סִפְרוּת - כָּךְ יֹאמְרוּ - לֹא יָדְעַה קוֹמְדְיַנְט
שׁכָּמוֹנוּ נָשָׂא עַל צַוָּאר אֶת הַחֶרֶב.
עַד יוֹם גְּזָר... עַד נִצַּבְנוּ בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה,
אַבִּירֵי הַחֲלוֹם, גְּאוֹנֵי הָעֹנִי,
גִּבּוֹרֵי הַסִּפְרוּת הַיְּהוּדִית הַגְּדוֹלָה,
הַנּוֹפֶלֶת בַּשֶׁלֶג כָּמוֹנִי.
שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִי, דֶּרֶךְ לֵיל וְסוּפָה
בְּרֹאשִׁי הֶהָרוּג אַתְּ נוֹגַעַת.
שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִי, זוֹגָתִי הַיָּפָה
בַּמְרוֹמִים הַלְּבָנָה נוַגַהַת.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2006 16:36 |
|
| |
*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
ב.י.ר.
אבא בא. הוא הביא אתו את התפילין שלי. אבא קנה אותם מסופר בעל שם. הוא השקיע כל כך הרבה בקנייתם. השארתי אותם שם, עם הסידור "תפילת כל פה", מעוטר באיורים שלי שציירתי בדקות הציפייה שהחזן יסיים את החזרה. לצאת. אני לא מסוגל להיות פה יותר. אבא מסתכל, אני מחביא את העט.
ועכשיו אני ממשש את בד הקטיפה, את ראשי התיבות של שמי. אני משפיל את ראשי. אבא, אל תסתכל. אני קצת מתרגש. בנימין, קוראת לי אימא. הם היו מונחים בארון שלך כמו שהשארת אותם כשעזבת, בצד השני של העולם, במרחק עשרים וארבע שעות טיסה. אני פותח את הרוכסן, יונק את ריחם. אוקיינוסים, שנים, יבשות, שנאה, מרד, מלחמות. כל הקולות, הצעקות והדמעות. אוזניים מקופלות בחוט של כסף. ב. י. ר. ארבע פרשיות. דיו שחורה על עור בהמה. אף פעם לא חשתי כך כלפי אובייקט. מה הרגשתי בפעם הראשונה? אינני זוכר. מתי הייתה הפעם האחרונה? גם את זה אינני זוכר. כמו חלום עם קצה של חוט. אינני מצליח לחזור בעקבותיו. תפילין של יד. ריח של מי שהייתי, נספג ברצועות. הפעם אני רוכן לנשקם באהבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 17:46 |
|
| |
תוקן על ידי - לינקזעצער - 02/05/2006 18:07:00
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 18:59 |
|
| |
מצורף קובץ"ותפילי בשקית קטיפה כחולה
בה שמי רקום פז...
אורי צבי ג.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 23:30 |
|
| |
בזכות שלשת אבות/ א.צ.ג.
"צקון תפלה מלכותית של רבי ישראל מריז'ין:
גוף - ספר-תורה וגליליו בנעלי-לכה, לעיני הבריות מסביב...
אך נעלי-לכה בלי סוליות מתחת, בשלג - -
ותפלת יהודי-ארי; רבי אורי מסטרליסק
שכלפיד-האש הוא שאינו שורף מלבושיו,
ומסיט הדום האדמה בשתי כפות רגליו - -
ורבי מאיר'ל מפרומישלן, זה זהור העיניים,
שבהיותו עוד נער התהלך ביומא-דשוקא
והכיר בבהמות החיות: מי מהן כשרה ולמי תהא סירכא;
ואשר לא נתן שתלון בביתו בלילה פרוטת-נחשת יחידה;
שבל תהא בינו ובין אלהי העניים נקודת-מתכת...
שלשה הם בי השליטים בזמן ובמקום:
זה בעל הדממה השקופה בנעלי-לכה
מצוה תפארתו עלי ו"עטרת" טליתו על כתפי וממתיק.
- בנעלי-לכה... וברגש השלג מתחת - -
וזה הארי מעלה גהם באמצע הימים,
מצית את גופי ומלים ממנו הוא חוצב: רק גחלי רתמים
ובמצע מאש הוא מציע מיטתי בלילות.
ועני-העניים זה מציץ ללב ולארנק
ומצוה עלי העניות בעיניים מזהירות:
- פרוטת נחשת בל תלון בביתי עד בקר - -
תוקן על ידי - shuvkash - 03/05/2006 0:01:07
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2006 01:04 |
|
| |
ואני, בני, לא אכתוב לך שירים.
זכרתיך עוד כילד קטן.
אתה וליזרק'ה משחקים במרפסת, שבזכרון.
ימים רבים, לפני שיצאת לעולם הגדול.
ויש לי בשבילך דרישת -שלום-
מאביך.
ותרשה לי, רק לומר לך, שאחרי כל החיפוש,
והנפילות והטיפוס,
אולי, באמת, הכי טוב בבית.
|
|
|
|
|
