מיהו חרדי?/העוד חרדים אנו - חלופ"ד עם מיימוני

שנרב

כפיפות להלכה היא לא לבעל הרשיון ממשמרת הצניעות. היא למי שמתקבל בציבור כ"פוסק". נכון שאין מערכת מוגדרת, וגם לא היתה (אני מניח שהסנהדרין שמינו בצורת חבר מביא חבר אינם ממש מערכת שהיתה מספקת את הטהרנים היום). אכן נוצרת בעיה שלא כל הגדול בפסק מוכר ככזה, וההיפך. אם כי יצויין שזה בדר"כ בדרג ב' (שאינו משפיע על הפסיקה ההלכתית ארוכת הטווח) ולא בדרג א (אנשים כחזו"א, רש"ז אויערבך, אגרות משה, שהם המשפיעים המהותיים אינם שנויים במחלוקת). ככלל נכון שאין מנדנון מסודר. בכלל איני יודע אם ניתן ליצור מנגנון מסודר שיבחור היטב או עדיף להסתמך- במקרה של סנהדרין – על ישרותם של הבחורים ובנוגע לימינו על התקבלות פוסק או ספר פסקים בעם. גם אם הדוגמה האחרונה אינה דוגמה למנגנון הכי טוב שיכול להיות אין לנו אחר.

האם אתה בטוח כי לספרים שהתקבלו כמקור סמכות (דוגמה קיצונית – התלמוד) אין תוקף הדומה מעשית כיום לתוקף בי"ד הגדול?

לגבי תלמיד שהגיע להוראה – אל תשכח שאין לו להורות לאחרים.

כשלים אלו שמנית אינם קשיים מהותים יותר שהקשיים לשיטתך, שכל אחד ילך אחרי ליבו ולך תדע מה בליבו

לגבי אברהם – ישוב הסתירה פשוט. ה' ציוה לו שיעקד את יצחק, אז מקיאים ועוקדים.

שנרב
מה רע? לייבוביץ במיטבו.

שנרב

כמה הערות שאינן מסודרות על הערות לא מסודרות

1. בהחלט אפשר וצריך להכניס גם את הרב קוק והרב סולובייצ'יק. הבאתי דוגמאות של כאלו שהיו "פוזקים פרופר", אבל שני אלו בוודאי נכנסים לכל קריטריון. אבל אתה רואה שבאופן כללי כולם מסכימים מיהם הגדולים בתורה באמת (בהערת אגב – חלק מהקריטריון הוא כוונת הפוסק לשם שמים).
2. לעניין החסידויות – כבר הרמב"ם באחת מאיגרותיו כתב על הסכנה ב"חכם" בן חכם בן חכם וכוא.
3. אכן, גם בחסידויות מסויימות וגם בצבור בלאומי מסתמנת אפשרות כי יוכרו רבנים שאינם גדולי צורה במובהק. בחסידויות אנו רואים זאת כאשר גדלות בתורה הפכה למשהו אחר. בעידן התקשורת ההמונית ויח"צנות רבנים היודעים להפעיל מדיה ותקשורת יכולים "לפרוץ" (ושנינו יודעים שיש דוגמאות כאלו בצבור הלאומי).
4. כאן מתקשר עניין הצדוקים והקריטריון של כוונת הפוסק לש"ש.
5. למיטב זכרוני המנגנון המוזכר במקורות הוא הבאת תלמיד מהתלמידים, שהיה מוכר לסנהדרין, כל שלא יביאו תלמיד טועה כמותי ח"
6. לגבי מסק ממסכת הוריות – חושבני שהמסר הוא שסנהדרין טועים ובכ"ז פסקם מחייב עד שסהדרין לא שינו פסקם. יחד שעשה שלא כדבריהם וטעה – יביא קרבן. לא הורא. אם עשה שלא כדבריהם במודע (למשל סבר שפעולה פלונית בשבת מותקת והם אסרוה – יתכן וחייב מיתה.
7. בכלל למצוא מסרים חבויים בגמ' – זה דבר כה נזיל, בדר"כ המסר טמון בנו והגמ' היא מסווה (הדסרים אמורים גם לגבי).
8. לעניין רצון ה' – איני מכיר מישהו שמתקשר איתו. יש להו מצוות וכו' ואנו מתחבטים בפירושן. אבל לדעת מה רצונו באמת? תמיד חששתי ממזכיריו של ה'. בדר"כ הם דואגים לחלקם שלהם.
9. עגום? מה אעשה. היהדות אינה טיש של לחם ושעשועים.
10. לנסות להבין האפילה מה ה' רוצה, אף ללא נקודת אחיזה של ההלכה, זה יותר משמח? רק בגלל שאנשים מעגלים פינות לפי רצונם

כופרים ומינים אינם חרדים!!! או שהם חילונים או שהם מזרוחניקים!!!

שנרב

איני מבין אותך - יש הבדל בין הלכה, שבה הפסק המעשי של גדולי התורה מחייב (ועשית .. ככל אשר יורוך), לפחות כל עוד איני בר הכי לפסוק לעצמי, לבין כל הדברים שאינם הלכה (השקפה מוסרית, למשל, יחס לאגדה, למשים ועוד ועוד) שבהם אין פסק מחייב. לכן, בהתייחס לאשכולות סמוכים,  איני חושב שהעולם קיים רק 6000- שנה ושהוא קרוב לסיומו (קשה להתאפק מלהעיר כי ספק אם הוגן לפתות אותנו עם פתיון של משיח אלפי שנים עם  כאשר כולה יהיה כ 200 שנה? זה מה שהבנו מההבטחה? זו אינה רמאות פשוטה?)  ןאיני חושב שר"ע (גדול התנאים, אולי) ידע את תורת היחסות ואפילו לא ליצור מקלעים (כי אם ידע ולא פיתח לבר כוכבא תעשיית נשק הוא עומד על הדם).

לעניין הרב גרוס – איני מכיר אותו (למעט שמועות) – אבל באופן עקרוני אתה צודק, יש בעיה במכניזם של בחירת הפוסקים היום, הודיתי בזה כבר באשכול זה וכתבתי שבכ"ז עד היום בשורה הראשונה לא היו טעויות משמעותיות. מעבר לכך – חושבני שיש לרוחב דעתם בעניינים שאינם הלכה פרופר משקל מסויים בהערכתי את שיקול דעתם בהלכה (כי שיקול הדעת בדרך כלל חד הוא).

מנס

קיימת חובת מחאה. רק מחאה קטנה משלי – הרמב"ם כתב כי מי שמאמין באגדות חז"ל כנגד השכל עושה אותם לטפשים ומבזה ת"ח. למיחש מיבעי.