מיהו חרדי?/העוד חרדים אנו - חלופ"ד עם מיימוני

התפילה, שהיא לכאורה החוויה הדתית הפנימית ביותר, קיימת כמובן אצל היחיד, איש־איש על פי תכונותיו ונטיותיו. אולם המערך ההלכתי הסובב אותה הוא גורם מטשטש לחוויה זו, ורמת הטשטוש תלויה ישירות ברמת המשאבים הפיזיים והנפשיים המושקעים בהסדרה החוקית של התפילה. המרוץ אחר תנאים מקדימים כמו תפילה בציבור, ושמחת השגת העשירי למניין - גדולים לעתים משמחת המפגש עם האל. מהיכרות קרובה יכול אני לומר, כי בקרב המורגלים באביזרי לבוש מיוחדים לתפילה, נפגמת קשות חוויית התפילה בהעדרם של אלה מסיבה כלשהי. בנקודה זו קיים הבדל בין נשים לגברים. לעומת התפילה הגברית, המותנית בכל הדברים הנזכרים, תפילת הנשים, הפטורה ממרבית התנאים המקדימים, נושאת מטבע הדברים אופי אינטימי יותר של שיח קרוב עם האל.

היה מקום להבדיל גם בין מתנגדים לחסידים. אצל המתנגדים החוויה הדתית היא צליחת התנאים ההלכתיים על כל פרטיהם, ואילו אצל החסידים היעד הוא התרוממות הנפש הנלווית למעשה המצווה. הדבר נכון עקרונית, אך נראה שהיה תקף יותר בתקופות קדומות ופחות מכך בימינו, כאשר באה החרדיות כקהילה בעלת קודים חברתיים וטשטשה את מרבית ההבדלים ההיסטוריים בין שתי הקבוצות. ההקפדה ההלכתית היא כיום נחלתם של חסידים לא פחות מאשר של מתנגדים, וה'משנה ברורה' נלמד בכל מקום וקובע את סדר יומה של כלל הקהילה באשר היא. אמנם, עדיין ישנן צורות שונות לחווייתו של היחיד עם הגורם המתווך: אינה דומה חוויית הקרבה לאדמו"ר בעת ה"טיש" וההתבוננות בפניו ובתנועותיו - לחוויית בית המדרש הליטאית, המבוססת על התנצחות למדנית וסיפוק מסברה טובה. אכן מדובר בחוויות שונות, אך הצד השווה שבשתיהן שהן תוצאה ישירה של חינוך ושל נורמות קהילתיות, התוחמות את גבולותיה של החוויה הדתית.