לספרן -
סיכום
האם שונה היא החוויה הדתית של החרדי מזו של הדתי־לאומי? על שאלה מכלילה כזו נתקשה לענות אם לא בתשובה מכלילה. ייתכן שישנן קהילות בתוך גבולות הדתיות הלאומית הקרובות באופיין לחברה החרדית, אך מרביתן רחוקות ממנה, ואין כאן המקום להרחיב בסוגיה זו. במישור הפרט אבקש לומר בזהירות רבה את ההבחנה הבאה לאור הדברים שהוצעו לעיל: החרדי הממוצע חווה חוויה טוטלית של אחיזה בצדק המוחלט, הלעומתי ושאינו לעומתי. גם כאשר אינו מודע כלל לאקסקלוסיביות זו ולמשמעותה, זוהי חוויית היסוד של חייו וה"מובן מאליו" המעניק לו ביטחון ותחושת יתרון ברורה על פני סביבתו. הדתי־לאומי, לעומת זאת, ושוב בהסתייגות הנדרשת, דתיותו אינה יותר מאשר רכיב בזהותו ובאישיותו, אמנם רכיב עיקרי ומרכזי, אולם אחד מכמה רכיבי זהות. המינון משתנה כמובן מאדם לאדם, אך הצד השווה שבהם - לעניות דעתי - הוא שכולם מייצגים את הדגם הרווח כיום של דתיות מודעת ברמה מסוימת, כזו שעברה תהליך גיבוש בשלב כלשהו, והיא מבקשת לתת ביטוי לתכונות אישיות ולאידאולוגיות.
זאת ועוד, החוויה הדתית של המאמין המודרני לסוגיו, משלבת גוף ונפש ומבוססת על ריכוז כל ניסיונות חייו, הישגיו, אכזבותיו ותקוותיו - אל תחת קורת גגה של האמונה הדתית. תחושתו היא שכל הפקעת תחום חיים כלשהו מן הספֵרה הדתית, כמוה כזיוף. לעומת זאת, בוגרי החינוך החרדי מתורגלים בשניות מסוימת: לצד המלאות והאינטנסיביות של חיי תורה ומצוות מתנהלים חיי המעשה בצורה פרקטית וארצית למדי. ענייני רפואה וכלכלה מתנהלים באופן ענייני לגמרי, והפוליטיקה ומלחמות הכוח - באופן חף מכל סנטימנטים ורגישות דתית. דומה שהא בהא תליא: ככל שגדלות המוחלטות והוודאות של חיי הדת הקהילתיים, כך זוכה היחיד ביציבות המאפשרת לו חיי חולין מלאים בלא לחוש פגיעה במרקם הדתי.
יוצאים מן הכלל הזה הם בעלי התשובה, בייחוד חסידי ברסלב וקבוצות נוספות שהתמקמו בשולי החרדיות בשנים האחרונות. סיפור קליטתם בציבור החרדי והשפעתם עליו מבפנים הוא סוגיה סוציולוגית כבדת משקל שאין כאן מקומה. לענייננו נאמר אך זאת, כי מדובר בהחלט בהזרמת דם חדש בעולם החוויה הדתית, המיוצגת במופעים ברורים בפרהסיה החרדית. ברור לכול כי מי שעבר קונברסיה בתחום הדת, מונע באמצעות כוחות יצירה אינדיבידואליסטיים שאינם נעלמים במהרה. עם זאת, רצונם להיקלט חברתית ולקבל על עצמם את הדין החרדי גובר לעתים על שאיפותיהם בתחום החוויה הדתית, והדבר ניכר בהם היטב בשנותיהם המאוחרות. החרדים מתארים זאת בהלצה הצינית הבאה: אימתי זוכה בעל התשובה לתקן של חרדי גמור? כאשר הוא מתחיל לשוחח שיחת חולין בבית הכנסת בשעת התפילה.
אפשר לסכם אפוא, כי בניגוד למושגיו של ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית של החרדי מעוגנת בחוויית הקבוצה, שעיקריה: מסירות משותפת למען מטרה, תחושת אקסקלוסיביות ונשיאת האמת המוחלטת שהוטלה על כתפיו. אם דוגמות דתיות וממסדים דתיים הם היפוכה של החוויה האלוהית הפרטית, הרי החרדיות מצויה ללא ספק בקצה הסקאלה. החיים בתוך קהילה מיישמת של ערכים אלוהיים אינם מאפשרים לנו לדבר על חוויה דתית במובנים המקובלים. ייתכן שמדובר בחוויות שאינן פחותות מחוויית חיפוש האל או גילויו, אך הן שונות מהן בתכלית בכך שכאשר מסיר היחיד את עולה של הקהילה מעל כתפיו, נפגעת גם החוויה הדתית שהייתה לו.
תהליכים מרחיקי לכת העוברים בעת האחרונה על קהילות החרדים, כמו שינויים בהנהגה, יציאה ללימודי מקצוע וחדירת האינטרנט, יוצרים בהדרגה חרדיות בעלת גוון אינדיבידואלי שאינה מתבססת בהכרח על החוויות האמורות, ובהן החוויה הקבוצתית. ימים יגידו מה יהיו תוצאותיו של תהליך זה, ואם נחזה בעתיד בציבוריות החרדית בתהליכים דומים לאלה העוברים כיום על החברה הדתית־לאומית.
|
|
