הרב סלומון והמקוה החב"דית

כמתעסק ,

אתה כל כך צודק, אבל כל עוד מתנהל ויכוח אם הולכים לפי מנהג אבות או מנהג מקום, הכיתתיות רק תלך ותגבר. כולם פה מצטטים רמב"ם אבל לא הולכים לפי פסיקתו שהולכים לפי מנהג המקום.. וכדבריו, "בזמנים הבאים, כשתיפול הקנאה והשררה יתאוו כל בני ישראל רק לו, ויונח זולתו בלא ספק..

אגב, כתבתי באשכול אחר ששרפו לרב עובדיה את ספרו הראשון וחכמים אשכנזיים שהיו חתומים על הסכמתם לו, לא התייצבו ברגע המבחן לצידו ותמכו בו, ואפילו אפשר בדיעבד לנחש למה, הוא ביקש לחבר ספר הלכה מרכזי שיהיה ערוך על כל שולחן בבתיהם של בני תורה, ספר שיהיה הקדמה לסדרה מפוארת של ספרי פסיקה שכבר תיכנן, הם נחשו שהוא עומד לחולל מהפכה בהלכה על פי פסיקת ארץ ישראל (= מנהג המקום?) וזאת ממילא תבטל את הכיתתיות והמנהגים השונים של העדות הפלגים הזרמים, יו נם איט ..





תוקן על ידי - riv - 01/05/2006 12:03:41

שוטונג
א) לערך בתקופת יסוד החסידות התבטל ועד ארבע הארצות, מבלי קשר ישיר בין שני הדברים.
ב) הקהלה שנוצרה ביני לביני כללה גם רודף נעלם וכיו"ב, וגם לזה אין קשר ישיר ליסוד החסידות.
ג) תיקון המקוואות של בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, התקבלה והחזיקה מעמד כמאה שנים, עד שהתחילו להתיישב בעיירות הגדולות, שהוכרח כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לתקן בניית מקוה שתתאים להלכה לכל הדעות ותתאים גם לתקופה החדשה. האם זה קשור לשני הנושאים הקודמים? איני חושב.

היה בזמנו מאמר ב'נקודה' מאת אלכס טל על תופעת רבני העל, שכוללת את פוסקי הדור וראשי הישיבות. 
כדאי להביא את המאמר לפורום כי הוא מנתח יפה חלק מהתופעות שצוינו כאן.

הלבן:

א. אינו דומה דין ועד ארבע ארצות שדנה בנושאים רחבים הקשורים למדינה לדין הקהילה המקומית.

ב. צודק.

ג. המקוואות השונות והלכתם אכן מקום לויכוח ענייני, אשכול זה לא דן בענין זה אלא בהיביטים חברתיים של נושא המקוואות השונות, דהיינו סירוב הר' סלומון לאשר בניית מקוה לפי שיטת חב"ד.

כתבtalmid
החזו"א התנגד למקוה של חב"ד בגלל הטעם שכתבתי שדעת הרמב"ם שאין מים שאובים מתכשרים בהוספה למקוה אלא עד פחות מחצי. ולכן אם הבור של מי גשמים נמצא מלמטה ומוסיפים עליהם מים שאובים יותר מחצי , לדעת הרמב"ם אין המקוה כשירה.

יש שיטענו שזו "חוצפה" שכופים ע"י בית המשפט, על רב עיר  שהוא יחליט בשאלה הלכתית נגד מצפונו, ויש ששוכחים שלא תמיד הכפיה היא נגד המצפון, וכי פעמים הוא כפיה למצפון, כבעניננו.

כעניננו:

בעתירה על סרוב החברא קדישא ראשון לציון  להתיר חריטת תאריכי לועזיים על מצבות, (ע"א 6024/97  פרדריקה שביט נגד חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, לפני הנשיא א' ברק, השופטים מ' חשין, י' אנגלהרד), פסק השופט חשין בעמ' 626-627:

"... פסיקתו של רב חברה קדישא; כבוד האדם; רשות היחיד ורשות הרבים

  18. מוסיפה החברה קדישא וטוענת כי כפופה היא לפסיקת הרב הראשי של חברה קדישא, ולהוראות הרב המקומי של ראשון-לציון, וכי פסיקת ההלכה של אלה אוסרת עליה, חריטת אותיות לועזיות וציון ימי לידה ופטירה לפי הלוח הגריגוריאני. גם טענה זו אינה מקובלת עלינו.

... לדברי הרב של החברה קדישא כך היה לפני בואו למקום, ואילו משבא הטיל איסור על-כך. פירוש הטענה הוא, שכל רב של חברה קדישא - או רב מקומי - יוכלו להתיר או לאסור, לרצונם, והקהילה כולה תהא מחוייבת לציית להם. הנה-כי כן, בבתי הקברות של החברה קדישא של תל -אביב, לא הוטל איסור - לא מטעם הרב של חברה קדישא ולא מטעם הרב המקומי - על חריטת אותיות לטיניות או על חריטת ימי הלוח הגריגוריאני. ואולם, אם מחר-מחרתיים יקום בתל-אביב רב אשר לא ידע את יוסף, ואותו רב יבקש להחמיר ויטיל איסור, כי אז אליבא דטענת חברה קדישא יתפוש האיסור.

הלכה זו, ההלכה המקנה לרב המקום סמכות-על על תחום-שיפוטו - הילכת המרא דאתרא - כוחה-עימה כלפי מי שהם שומרי-מיצוות או על-פי דין מפורש של המדינה. בימים שמכבר, ובקהילות ישראל שהיו מפוזרות בין העמים בכל המדינות, זו היתה ההלכה ואין בילתה. זו ההלכה, כמסתבר, בקהילות ישראל בעולם גם בימינו-אנו. ראו עוד: מנחם אלון, המשפט העברי (ירושלים, תשנ "ב, מהדורה שלישית מתוקנת ומורחבת), כרך ראשון, 547 ואילך. לא כן בישראל, שנקבצנו אל ארצנו, ולא נמצא לי טעם טוב - מבחינת דין המדינה - להשליט את הילכת המרא דאתרא על הכל - על שומרי-מיצוות ועל מי שאינם שומרי-מיצוות - כמו היתה חוק המדינה. אכן, החלטת הרב של החברה קדישא - המבקש להשליט את סברתו על כל הקהילה, על שומרי-מיצוות ועל מי שאינם-שומרי-מיצוות - אינה מקובלת עלינו מכל-וכל. הבה נקרב ראשינו ונתמה: הנה הן רחובות ונס -ציונה, תל-אביב ויפו, רמת-גן וגבעתיים, חולון ובתים, חיפה והקריות; מצבות אשר הוצבו בכל אחת מאלו ניתן לחרוט עליהן, כמסתבר, את יום הלידה ואת יום המוות לפי הלוח הכללי; כך בכל אלו, ואילו בראשון-לציון נאסר הדבר - כיום - באיסור חמור. ביודענו כי הגבולות של כל מקומות-ישוב אלה נתחמו בידי המדינה ולא בידי ההלכה; כי תחום שלטונו של המרא דאתרא נקבע על-פי דין המלכות; נעמוד אנו ונשאל: מה בין מינסק לבין פינסק, שכאן יות ר וכאן ייאסר? אף אתה אמור: החברה קדישא מבקשת להשליט את החלטת המרא דאתרא על תושבי ראשון-לציון; לכפות את איסוריו על כל תושבי העיר; כי כך קובעת ההלכה. ואילו אנו, אנו לא מצאנו לא דין ולא צדק כי נאכוף על בני -העיר את איסוריו על המרא דאתרא. הילכת גדעון-קסטנבאום חיה וקיימת היא עימנו ולא נגרע דבר מכוחה: לא מכוחה המגיסטריאלי ולא מכוחה המוסרי".

 מסקנה .

  אל תחפז להגיע למסקנה על סמך ציטוט חצי אמת . תקרא בבקשה את ההלכה הבאה ברמב"ם ותראה שאמת דיברתי .   *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

נישט

 כיוון שהעלית את הנושא .

  ברור כי הרב סלומון עמד על העיקרון שהרב אינו כפוף להחלטות בג"ץ חילוני בענייני מקוואות . אתה וכל אחד ( גם אני סבור כך ) יכול לחלוק על העיקרון שלו . ולומר כי מאחר והרשות החילונית היא זו שמממנת את המקווה , הרי שסמכותה לבדוק גם את השיקולים שמנחים אותה בבנית המקווה והתאמתו לכל הזכאים להנות משירותי הדת הממלכתיים . 
  אין לי ספק שאילו הרב סלומון לא היה מבטל את החלטתו בדבר המקווה , ומתמודד על החלטתו בבג"ץ . הוא היה זוכה!! . כיוון שהבג"ץ אינו מתערב בהלכה ובפסיקה . אלא בשיקולים שהביאו להחלטה ואם הם עומדים בקריטריונים של מינהל תקין . ומאחר והמקווה על פי השיטה הרגילה ( ע"י השקה או שיטת החזו"א ) כשרה לכל השיטות כולל חב"ד . אין מקום לדרישה לבנות מקווה לפי שיטת חב"ד שהיא בספק לדעת הרמב"ם, ולא לבנות מקווה שמועילה לכל הדעות . 
  אלא שהרב סלומון החליט שלא להתכופף לסמכות בג"ץ החילוני ולא להופיע בפניו ולכן נסוג . ( לדעתי הוא אינו צודק , כל זמן שמשכורתו משולמת מהקופה הציבורית החילונית וכל זמן ששירותי הדת ממומנים ע"י המדינה , עליו להתמודד ולהצדיק את החלטותיו - לא ההלכתיות- בפני הרשויות שמשלמות . ). 
  בסיפור של התאריכים הלועזיים בראשון לציון , החלטת הבג"ץ לא התערבה בשיקול ההלכתי , שהרי- טען הבג"ץ - אין זו הלכה אלא "גחמה " של הרב המקומי , וגחמות אינן עומדות במבחן של מינהל ציבורי תקין . כמו שבג"ץ לא יתערב בהחלטת רופא בבית חולים ציבורי כאשר יתקפו החלטה רפואית שנעשתה על פי תורת הרפואה המוכרת , אולם לא יגבו החלטה רפואית בבית חולים ציבורי המסתמכת על רפואה בלתי קונבנציונאלית .

תלמיד, הבחנה מעניינת העלית, בין גחמות להלכות. ודומני כי יש בה ממשא.
ובכל זאת, על פי ההלכה הרב הוא המחליט מה הלכה ומה גחמה, לפחות כמרא דאתרא. במובן זה יש כאן התערבות (כנראה בלתי נמנעת) בהלכה.
מיכי

 מיכי ונישט 

  לדעתי בית המשפט העליון נזהר לא להתערב בהלכה ( ואפילו לא מתיימר לקבוע מהי ההלכה ) - כאשר המחוקק קבע שההלכה הדתית היא המחייבת . מעולם לא התערב בית המשפט בשיקוליו של בית הדין הרבני - כאשר הם היו שיקולים הלכתיים טהורים , וכאשר הם נעשו במסגרת הסמכות שהוענקה לו . 

 עכ"פ הנושא ודאי ראוי לאשכול משלו . ומי כמו נישטאיך מסוגל להעמיד את הנושא לדיון ואף להוביל אותו .   

כמתעסק

לא נמנעו

אך ציינו להיזהר מאלו שאסורות לשיטתן. כלומר לא באמת התעלמו מהאיסור לשיטתם בשל אחדות ישראל.

תלמיד
החילוק בין שני ההלכות ברמב"ם הוא, שדוקא כאשר נטל סאה בידים מהמקוה גזרו שלא יטול יותר מרובו, משא"כ כשאינו נוטל בידים, רק ממלא מים שאובין על גבי מ' סאה מי גשמים.

ולכן לא קיימת בעיה זאת בבור על גבי בור או בבור זריעה.

אם הרב סלומון היה מתנהג כמרא דאתרא ניחא,
אבל גם הוא קבל סמכות חיצונית ובמה עדיפה סמכות זו מסמכות אחרת?