הרב סלומון והמקוה החב"דית

שובקש

ולטעמי 'לא נמנעו' הוא אירוניה דקה ראה עד היכן הגיעה המח' שרק עוד על זה מגיע התודה רבה!

תלמיד

באשכול זה הועלתה שאלת סמכות בית המשפט העליון לבקר את פעולות רבני הערים ואת החלטותיהם.

מכמה סיבות איני רואה בזה כל בעיה, ובעיקר מסיבה אחת כוללת:

מישהו צריך לעשות את זה.

מישהו צריך לדאוג שרבני הערים, וחברי המועצות הדתיות, הכפופים להוראותיו-"המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל ענין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית". (סעיף 6א.החלטות המועצה [תיקון: תשנ"ט], חוק שירותי הדת היהודיים תשל"א-1971),ידעו שהקופה ואלוקים אינה שלהם.

לא יתכן שמי שמונה בכפיה על הציבור למלא תפקיד, "יתפוס בטחון" ויעשה ככל העולה על רוחו.

ואין לי אלא לשאול:

ממתי החלה האמונה, שלרב עיר סמכויות של "כזה ראה וקדש"?

נראים לי דברי השופט קיסטר, בבג"צ 291/74 - ראובן בילט, ואח' נ' הרב שלמה גורן . פ"ד כט(1), 98, בעתירה בענין מתן פסק הלכה ע"י הרבנות בענין הצטרפות לקואליציה, (לפני מ"מ הנשיא י' זוסמן, והשופטים ח' כהן, י' קיסטר):

"... בכדי לברר את השאלה אם מותר למשיבים להחליט כפי שהעותרים חוששים שיח- ליטו, וכן אם מותר להם לפעול כדי להשיג שינוי בחוק כאמור, אעמוד על מספר עקרונות משפטיים, אשר חייבים להנחות אותנו.

במדינה דמוקרטית קיימות חירויות שונות של כל אזרח או תושב וביניהן :

א) חופש דיבור ;

ב) חופש המצפון והדת (ודומה לו החופש האקדמי) ;

ג) חופש לפנות לממשלה או לגופים אחרים.

משמעותן של חירויות אלה היא, שאדם רשאי לפעול לפי שיקול דעתו המלא והחפשי, ובלבד שלא יפגע בחוק, בסדר הציבורי ובמוסר, ובתי-המשפט לא יתערבו בפעולותיו כל עוד אין איסור במעשהו של אדם המשתמש בזכויותיו.

שונה המצב לגבי סמכויות : כאשר המדינה מעניקה לאדם כוח, שררה או שלטון או פריבילגיה, הרי האדם שהוענקה לו הסמכות חייב לפעול בהתאם למטרות החיקוק שלפיו הוענקה לו הסמכות. אם המדינה מעניקה לאוניברסיטה, או לבעל תפקיד בעדה דתית, את הסמכות להוציא תעודה שהוא כשיר למקצוע או לתפקיד כלשהו, הרי בית- משפט זה יוכל לבדוק אם השיקולים בהם השתמשו הגופים הללו הם שיקולים נכונים ותואמים את מטרות החוק, או שמא פועל בעל הסמכות בשרירות.

ובכן, בית-המשפט לא יתערב בפעולותיו של פרופסור באוניברסיטה, אפילו היא בבעלות המדינה, כאשר הוא מפרסם את מאמריו, אפילו לא ינעמו לשלטון, אך כאשר הוא מסרב לתת תעודת כושר משיקולים פסולים יוכל בית-המשפט להתערב בפעולותיו. מצב דומה הוא לגבי כהני-דת ומנהיגים דתיים. מותר להם לבצע פעולות פולחן דתי באופן חפשי, וכאשר המדובר בדת היהודית, מותר לרב ללמד תורה ומצוות ולענות לשואלים בעניני דת באין מפריע. אבל בזמן שבידיהם סמכות שיפוט או סמכויות אחרות, כגון מתן כושר לרבנים ולדיינים, רשאי בית-המשפט להתערב בפעולותיהם לפי בקשת נפגע.

ניתן לומר, כי כאשר פועלים רבנים בתוקף סמכות שהמחוקק העניק להם, הרי הם זרוע השלטון וניתנים לפיקוח כמו רשויות מדינה אחרות. כן יש לומר, כי כאשר המדינה מעניקה לרבנים כוח או שררה בשטח מסויים, אין ללמוד מכך כי עליהם לחדול לפעול כרבנים ומנהיגים דתיים של העדה. להיפך, כאשר המדינה מעניקה סמכות כזאת לרבנים היא עושה זאת דוקא בגלל מעמדם כרבנים.

האם יש פסול בכך, שמפלגה פלונית תפנה לרבנים ? נראה שאין פסול בכך. כל אדם מישראל רשאי, אם הוא בר-הכי, לשאול את עצמו אם פעולה מסויימת מנוגדת או אינה מנוגדת להלכה. אם אינו יכול לסמוך על עצמו - ישאל תלמיד-חכם בר-סמכא, אפילו אינו רב שנתמנה על-ידי הציבור. אך אם הרב הנשאל נתקבל על-ידי הציבור (כרב שכונה. רב העיר או רב ראשי) חייב הוא לברר את השאלה שהופנתה אליו. למעשה, משמעותו של המונח "רב" היא "מורה", כלומר, מורה הוראה בעניני דת. כדאי להזכיר, שבכל דת ודת נמצאים מנהיגים רוחניים או כהני דת שתפקידם להורות לבני עדתם את עיקרי דתם ודיניהם. אם נטלת מאדם את האפשרות לשאול את מנהיגיו ומאת הרועים את האפשרות להשיב ולהורות, הרי ביטלת למעשה את חופש הדיבור ואף את חופש הדת.

מתוך ההבדל בין דת למשפט נובע, כי לתשובות של המורה (במקרה שלנו - הרבנים), אין תוקף משפטי או נפקות משפטית, אלא-אם-כן הוענקה להם סמכות משפטית בשטח מסויים.

באין סמכות משפטית, הנפקות של הוראות הרב היא בשטח המצפון והמוסר, והחלטה בידי השואל אם ישמע ואם יחדל.

העובדה שהשאלה נוגעת לא רק לעניני נוסח תפילה, כשרות או מנהגי האבילות, אינה מעלה ואינה מורידה. דת ישראל, או, כפי שרבים מכנים אותה, תורת ישראל. משתרעת על כל שטחי החיים, לרבות חיים מדיניים. אין כל דופי בכך אם אדם מישראל ישאל מפי רבנים אם מבחינת הדת והמצפון מותר לו לקבל תפקיד פלוני, והרב ילמד היטב את המציאות, יברר את כל הצדדים להיתר ולאיסור ויורה לו לנהוג כפי שיורה. חוזר אני ומדגיש, כי אין להוראה כזו כל תוקף משפטי, ואם לא ציית - אין כל סנקציה משפטית על כך...".

טענת שהבג"ץ אינו מתערב בפסקי בתי הדין הרבניים, אלא שהוא כלל ואלא הלכה קבועה. בבג"צ 44/86 - ענף האיטליזים של מחוז נ' מועצת הרבנות . פ"ד מ(4), 1, עמ' 7-8. אמר הנשיא שמגר:

"...יתרה מזאת, נכון אני להניח, כפי שגם ציין השופט ויתקון בבג"צ 359/66 (גיתיה נ. הרבנות הראשית, פד"י כ"ב (297 ,290 ,(1), כי המקרים בהם יחלוק בית המשפט על ענין שבהלכה יהיו נדירים, שהרי לא נמהר לחלוק על דעת מומחים בעניני דין דתי. אולם, יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שאנו עוסקים בענין שבדין, כהגדרתו כיום בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 וכל הכלול בגדר הגדרתו של מונח זה אינו מחוץ לתחום ההכרעה של בית המשפט, על פי כל מובניו, זוויותיו והיבטיו של מטבע הלשון " הכרעה".

זאת ועוד, יש וענין שבהלכה אינו לובש לבוש חד-משמעי ומונוליטי. גלוי וידוע הוא שיש דברים אשר להם הרבה פנים, ויכולות להיות לגביהן גישות שונות. דוגמה לכך יכול לשמש ענין מתן ההכשר לפסח של סוגי מזון מסויימים, נושא אשר בו אין, למשל, גישה אחידה בכל עדות ישראל. אך מובן שאין האמור כאן אלא בגדר דוגמה ולא ביקשתי למצות את הנושא על כל צורותיו ודוגמאותיו.

הוא שנתכוונו לו בבג"צ 359/66 הנ"ל, עת נאמר:

"ענין שבהלכה אינו מילת קסם המונעת את הדיון על הסף".

הבעיות קיימות הן ב"בור זריעה" והן ב"בור השקה". לדעת הש"ך (יורה דעה סימן רא
ס"ק סג) ראוי להחמיר כדעת הרמב"ם והראב"ד, הסוברים שדוקא אם רוב המים
שב"אוצר" הם מי גשמים ניתן להכשיר את מי ה"אוצר" ולדונם כמי גשמים גם אם
התערבו בהם מים שאובים, או כביטוי התלמודי: ב"נטל סאה ונתן סאה", אבל אם רוב
המים הם מים רגילים, מאבדים מי האוצר את מעמדם כמי גשמים והם הופכים להיות
מים רגילים, ושוב לא ניתן להכשיר את המקוה בכך.

לפי זה, הרי ב"בור זריעה" תמיד מתחלפים המים שב"אוצר" במי ברז, ואין להם עוד
דין "מי גשמים", ואף ב"בור השקה", בו לא מחליפים להדיא את מי ה"אוצר" במים
רגילים, מכל מקום הרי יתכן, כי במשך הימים יתחלפו המים שב"אוצר" עם המים
הרגילים, עד כי אט אט כבר רוב המים שב"אוצר" יהיו מים רגילים, שאובים, ובכך
יאבדו את מעמדם כ"מי גשמים". אמנם, לדעת רוב הראשונים, גם אם אכן יוחלפו
המים לא יאבדו מי ה"אוצר" את מעמדם המיוחד, כיון שהמים הרגילים המועטים
הנכנסים כל פעם יתבטלו שם ברוב של מי גשמים ויקבלו אף הם מעמד של מי גשמים,
אך רוב הפוסקים חוששים בדבר לדעת הש"ך המחמיר בזאת, וכנ"ל.

לצורך פתרון בעיה זו, הציע הרש"ב מלובאוויטש, וכבר קדמו ה"אמרי יושר" סי' קנא,
למקם את בור ה"אוצר" מתחת למקוה הטבילה, וכך, על ידי חימום תמידי של מי
הטבילה, ולמעשה - בדרך כלל בלאו הכי המים שלמעלה חמים יותר, וממילא לא
יתערבבו המים השאובים שבמקוה הטבילה עם מי הגשמים שבבור, כיון שכידוע,
משקלם הסגולי של מים חמים נמוך מזה של המים הקרים, ולכן תמיד ישארו המים
הרגילים - החמים, למעלה, ולא יתערבבו במים שב"אוצר". (ויתכן שאף בלי חימום
המים, לא יתכן ערבוב בין המים, על פי טבען של המים שאינם דוחקים להיכנס למטה,
וכמבואר ב"אמרי יושר" שם). הצעה זו עוררה פולמוס נרחב בין גדולי הגאונים בשעתו.

הבעיה העיקרית אותה העלו המתנגדים להצעה זו, היא, שיתכן וחיבור שכזה בין מקוה
הטבילה לבור ה"אוצר" אינו חיבור נאות שיכול לשמש כ"השקה". לדעתם, רק חיבור
על ידי חור מאוזן נחשב לחיבור, אבל חיבור על ידי חור מאונך, נקרא בלשון חז"ל
"קטפרס", ואינו חיבור. (ראה שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן נז ושם גם בשם הגה"ק
מסאטמאר זצ"ל, ושו"ת דברי יציב יו"ד סי' קי"ז). לחששות נוספים שהועלו, שבמקוה
כזה לא יהיה ניתן לנקות את בור ה"אוצר" מעפר ולכלוך העלולים להצטבר שם (ראה
שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן קי ועוד), כבר הוצע על ידי מחולל הרעיון, לקבוע
בתחתית מקוה הטבילה, לוח שיש בגודל של חצי מטר על חצי מטר, דרכו ניתן יהיה
להיכנס לבור ה"אוצר" ולנקותו במקרה הצורך.

אולם, מה יהיה באמת על החשש של "נטל סאה ונתן סאה", העלול לפסול את המקוה
לדעת הרמב"ם והראב"ד וכאמור? לשם כך נכנס לתמונה מושג ה"המשכה", שבסיועו
נעשה כל פסול מי הברז לפסול קל יותר: לדעת כמה מהראשונים הרי ניתן להכשיר בזה
גם מקוה שלימה, ואף לרוב הפוסקים שהכשירו רק אם רוב המקוה ממי גשמים
מקוריים, מכל מקום הפסול כבר קל יותר, וניתן כבר לסמוך על הסוברים שאין לפסול
ב"נטל סאה ונתן סאה" אף ברוב מי ברז (ראה שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קיז).
תוקן על ידי - עצכח - 04/05/2006 22:44:32

החסידים עתרו לבג"ץ בעקבות סירוב המועצה הדתית המקומית לאפשר להם לבנות מקווה עם שני בורות טבילה; לטענתם מדובר בנסיון לגרום לעזיבתם את המקום. במועצה מסבירים: הם אינם חלק מהדת האורתודוקסית


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3256384,00.html בברכה.

מהקישור:

<"הרב יהודה שטרן, רב היישוב אלקנה, אמר ל-ynet: "פסקתי כמנהגנו לגבי המקווה, עם בור בהשקה ובור זריעה. איננו קהילת חב"ד ופסיקתי נעשתה על פי גדולי הדור">

אני רואה בדמיוני איך שופטי הבג"ץ מקבלים את טיעונו.

האם הוא עצמו האמין לשטויות שיצאו מפיו?!

עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 30/05/2006 4:54:21

השופט אליקים רובינשטיין פסק בפרשת 'מקווה חב"ד' באלקנה:

לא מתערב בשיקול דעתו של רב היישוב

http://masoret.hevre.co.il/hydepark/item.asp?id=2059&cat_id=1
תוקן על ידי - נישטאיך - 21/07/2006 7:11:17 עולם הפוך אני רואה

תלמיד יקירי

רק עכשיו הבחנתי באשכול  וכמה הערות לי לדבריך , היות ואני עוסק בתחום

א.ראשית המקוה הנקראת "מקוה ע"ג מקוה" והמוצגת פה ובעתונות כמקוה חב"דית, היא אינה המקוה הקלאסית הנקראת בספרי השו"ת הקדומים כמקוה ע"ג מקוה, כי שם מדובר במקוה עליונה המחוברת בצינור למקוה תחתונה, ובה דנו הדברי חיים והגולות עליות  כ"מקוה על גבי מקוה".

המקוה שכאן מדובר בה היא מקוה עמוקה המחולקת לשתיים ע"י מדף שהופך לרצפה  עבור הטובלת ומבוטל מתורת מחיצה או כלי ע"י נקב בגודל "מוציא רימון". ומתחתיה וקצת מעליה מי הגשמים ומוסיפים לה ממי העיר.

ובכן מקוה זו אינה חב"דית, אלא מוזכרת בספרות ההלכה ומומלצת ע"י גדולי הפוסקים עוד לפני שהרש"ב מלובביץ' בחר בה כברירת מחדל לאחר שברח במלחמת העולם הראשונה ושוב לא יכל עוד לבנות מקוה על מעין כמו שהי'ה לו בעיירת מוצאו.

אזכיר מהזכרון רק כמה תשובות מהדור הקודם שממליצים על מקוה כזו בחום רב - ה"עמק שאלה" להורנסטייפלער חתן הד"ח, ה"שירי טהרה" לרבי שלמה קלוגר, ה"אמרי יושר" לרבי מאיר אריק, הר"ש ענגיל בשו"ת שלו, ה"דברי מלכיאל" הנצי"ב מברלין ועוד רבים וטובים שאיני זוכרם כרגע . כולם כאחד מדגישים שזו מקוה אחת מחולקת, (ולא שתיים שמחוברות) שלמטה תחת המדף המי גשמים ומעל למדף השאובים. וממש ברוח זו כותבים  וממליצים כאופציה בין המועדפות גם פוסקי דורינו כה"כוכב מיעקב" מטשעבין ,ה"אגרות משה" לר"מ פיינשטיין וה"מנחת יצחק" לר"י וייס (ובהקשר לדיון ע"ד קטפרס קבעו שאין בה חשש זוחלין לשיטת הרמב"ם לפי חידוש הדברי חיים כי אין שם צינור מחבר). והם רואים בה פתרון מועדף יחסית , למשל,  למקוה עם רק בור זריעה או רק בור השקה. אלא שרמ"פ מעלה את הדיון אם באמת חם וקר עוזר מצד בילה בלח, אולם חתנו הרב טנדלר עשה ניסוי שאכן עוזר והציג לפני חותנו וחזר בו.

זה שגם חסידי חב"ד מאמצים דוקא את המקוה הזו , לא הופך אותה לחב"דית, מקוה כזו היתה מאד נפוצה בפולין וברוסי'ה לפני השואה. דא"ג גם החזו"א העדיף מקוה זו על מקוה עם בור השקה בלבד, אלא שעוד יותר העדיף מקוה עם בור זריעה בלבד (דבר שכידוע לא  התקבל על רוב רבני דורנו, לבנות מקוה עם בור זריעה בלבד).

הסיבה שחששו לבור זריעה בלבד ידועה, הן בגלל דברי הש"ך בשם התשב"ץ שיש לחשוש לנתן סאה ונטל סאה יתר על רובו, כשיטת הראב"ד והרמב"ם והרמב"ן ורבינו ירוחם וכהתבטאות הדברי חיים שאסר מקואות אלו עם בור זריעה בלבד, כלשונו - כי מי הוא זה אשר יהין לכתחילה לבנות מקוה לנדה שאיסורה בכרת , מקוה הפסול לדעת גדולי הראשונים האלה. ונגד דברי הש"ך. וכידוע בזריעה אחרי פעמיים מילוי המקוה לא נשאר רוב ממי גשמים. וגם החשש שבזוחלין לא מועלת זריעה לדעת כמה פוסקים. לאידך השקה בלבד גם בעייתית, אם פוקקים בשעת טבילה כעצת הד"ח כי אז רק לשיטת הרא"ש נקראת זו השקה משא"כ רבינו ירוחם והראב"ד. וגם החזו"א נלחם בהשקה מסיבות נקיון ותקלות. ואם משאירים פתוח את הנקב אזי גם שם תהי'ה בעית נתן סאה ונטל סאה ולפי חישוב החזו"א אחרי כחמש פעמים לא יוותר רוב. אז מה הועלנו לגבי הזריעה.

משא"כ במקוה שאתה קורא חב"דית - במקוה המחולקת ההזרעה אינה בזוחלין אלא בעומדים, החשש שיאבד רובו מהמי גשמים המקוריים באם בתחתון פ' סאה כנהוג הוא רק אחר בערך 90 החלפות (לפי המדידות בארץ) בגלל שכשהשאובים נשפכים, למטה כבר מלא במי גשמים ובנוסף המדף- רצפה חוצץ וגם החמים למעלה ובמילא צפים, כידוע לאנשי המקצוע בתחום. ועם זאת  בין כה יש למלא מי גשמים  חדשים במקוה עירונית ממוצעת כזו לפחות פעם בשנה כי הפתרון לא אבסלוטי, אבל לא כל שבוע או שבועיים כמו בהנ"ל. ועוד מעלה בה שההשקה היא תמידית ומלמעלה למטה שעדיף לדעת הרמב"ם כדין חבית. ולמעשה טובלים במי גשמים עצמם אלא שנוספו עליהם שאובים. וזה שהרב אלישיב לא מעדיף מקוה כזו וכמובן גם לא פוסל, הדגיש יותר מפעם כי הדבר מסיבת המסורת הנהוגה בירושלים ולא מסיבות הלכתיות.

בכל אופן הפוסקים ההונגרים מעדיפים  אותו עיקרון אבל בור על גבי בור מן הצד, ובין הבורות השקה עצמן רק כחוט השערה ולא כשפופרת הנוד ואז לדעת הרבה , ביניהם גם ה"דברי יואל", מספיקה החלפה של המי גשמים רק פעם בשלש שנים. וזה עוד יותר טוב.

בקיצור לפני שהופכים כל דבר שחושבים שהוא חב"די לפסול , יש לבדוק אם זה בכלל חבדי ואם זה באמת לא יותר מהודר מפתרונות אחרים, עכ"פ נא לא לשפוך את התינוק עם המים...גם אם התינוק ר"ל מחב"ד....

 

בשביל מה יש מושג של מרא דאתרא?