דמעות [ליום הזיכרון]

פתח לנו שער בעת נעילת שער -

"יום כיפור היה חג שאהבתי מאוד. כל תושבי השכונה בבגדים לבנים ונעלי התעמלות היו עולים בתהלוכה נהדרת על ההר של האוניברסיטה העברית.
שם בתוך מבנה בצורת כיפה לבנה היה ביה"כ שלנו.
הגדולים היו מתפללים ואנחנו הילדים היינו משתוללים מטפסים על הכיפה מנסים לצום, מראים זה לזה את הלשון היבשה, ומשחקים במחבואים.
מתחת למבנה ביה"כ היה ספסל אבן מוסתר בין השיחים שהשקיף על השכונה שלנו. שם הייתי מתחבאת ומבקשת בקשות מאלוקים. גם כשגדלתי והפסקתי לשחק במחבואים, המשכתי לשבת על אותו ספסל ולבקש בקשות.
ביו"כ של שנת 1973 ביקשתי שם מאלוקים שימצא לי חבר. באותו רגע גילה אותי אחי הגדול ראובן, ושאל עם מי אני מתלחשת .
גילתי לו, אבל לא גילתי את הבקשה המיוחדת הזאת כי ידוע שאם מגלים את הבקשות הן לא מתקיימות.
אח"כ שאלתי אותו מה הדבר שהכי בא לו לאכול עכשיו. הוא לא רצה לגלות ואפילו כעס קצת.
אבל אחרי שהתחננתי הוא אמר:
"סלט ירקות קצוץ דק, עם הרבה שום מיץ לימון פטרוזיליה, ופלפל חריף קטן".

אחרי שהלך ירדתי מההר דרך השדות, כדי שלא יראו אותי והכנתי לי סלט כזה.
לא מצאתי פטרוזיליה במקרר אז קטפתי בגינה של השכנים - אם כבר חטא נוסיף גם פשע.
בזמן שאכלתי צילצל הטלפון, רעדתי מפחד, הייתי בטוחה שזה אלוקים שרוצה להגיד לי שהוא הולך להעניש אותי.
אז לא עניתי.
החבאתי מהר את הקליפות של הירקות, שטפתי ניגבתי והחזרתי את הכלים למקום, אבל אז שוב צילצל הטלפון מישהו ביקש לדבר עם אחי הגדול.
אמרתי לו שהוא בביה"כ, והוא אמר שארוץ לשם מייד ואגיד לו להתקשר דחוף ליחידה שלו, ושארשום מס' טלפון.
אמרתי לו שאני לא יכולה לרשום כי זה יו"כ.
ואז הוא כמעט צעק: "אל תבלבלי את המוח, יו"כ בוטל! תביאי עט ותירשמי".
עם הפתק ביד רצתי לביה"כ, "יו"כ בוטל" - צעקתי לכולם.
לאחי אמרתי לרוץ הביתה ולהתקשר ליחידה שלו.

הוא הסתכל לי עמוק לעיניים ואמר: "את אכלת סלט".
זה היה הדבר האחרון שאמר לי.
הוא לא חזר יותר הבייתה לעולם".

(שרי אנסקי, אוכל ספר המתכונים הגדול)

הופעת מילואים

חייל מעץ \  אלי גינסברג

כשהייתי קטן היה לי חייל מעץ
חייל קטן על כן עופרת עגול
ואיך שלא שמתי אותו,
הוא לא יכול ליפול.

ועכשיו אני רוצה לתת אותו לצבא
את החייל שאף אחד לא יבכה עליו,
את החייל שאין לו ייסורי מצפון,
את החייל ששום דבר לא כואב לו,
את החייל שאף פעם לא ייפול.
ואני רוצה לתת את החייל הקטן
לכל צבאות העולם,
ואני רוצה לתת את החייל שלי
את החייל שלא נלחם.

[רב טוראי אלי גינסברג מקיבוץ להבות הבשן, מכונאי טנקים, נהרג בפיצוץ במהלך שמירה בבסיסו שבסיני ב11 בינואר 1979. בן 21 היה במותו]

מימוני
לא קשור לאשכול.  אבל קשור בהחלט לסיפורי

מושקה והפריץ שהזכרת

(יורם טהר לב)

"האם ראית את הסוס הנהדר הזה?
רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב"
כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס
ונתן לו מאה רובל שייצא מיד.

הולך לו מושקה ליריד ואוי איזה מזל
ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב
והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה
ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה:

אי-אי-אי...

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"
כך אומר לו מושקה, והגוי- בפיו תשובה:
"תשלם לי קודם
כמו שמקובל
מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"
מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד
ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד.

אי-אי-אי...

השירה חלפה עברה ומושקה אז נזכר:
"הי, בכמה יעלה לי זה הסוס הנהדר?
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב"

"מאה רובל" סח הגוי ומושקה אז משיב:
"חמישים שילמתי כבר, אתן עוד חמישים"
"לא לא ולא צוחק הגוי פה יש מסחר הגון
תמורת החמישים קיבלת כבר את הניגון
זה לא הולך ביחד
ושיר אינו חינם".

הצניע מושקה את צרורו והסתלק משם
טייל בין דוכני השוק לרגע לא עמד
ולעצמו זימר הוא את השיר אשר למד:

אי-אי-אי...

ממש מעבר ליריד א-הו איזה מזל!
עומד לו גוי אחר בכלל עם סוס לבן כנ"ל
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב?
והגוי משמיע שיר הקשיבו ושמעו
מן ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא:

אי-אי-אי...

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"
כך אומר לו מושקה, והגוי- בפיו תשובה:
"תשלם לי קודם
כמו שמקובל
מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"
מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד
ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד

אי-אי-אי...

וכשגמרו לשיר שוב הוא נזכר:
"הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב?"

"מאה רובל", סח הגוי ומושקה "אי אי אי
חמישים שילמתי ואוסיף את מגפי".
"לא לא ולא הסוס לחוד מאה רובל עולה
חמישים שילמת לי על הניגון הזה"

אי-אי-אי...

חוזר לו מושקה בלי הסוס והפריץ אהה
חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה
עם כתם על המצח וכתם על הגב
ואחריו מגורשים אישתו וילדיו
ובדרכים בין כפר לכפר בין יער לבין עיר
גם ברעב וגם בכפור הם לא חדלו לשיר:

אי-אי-אי...

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם
אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם
הרב ישב בנחת נעץ בהם מבט
יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת
שאל "מנין באתם ולאן תלכו ללון?"
והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון:

אי-אי-אי...

צחקו סביב האברכים צחקו החסידים
אבל אצל הרב במצח זעו הורידים
היכה הרב על שולחנו
ובקולו הרעים:
"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?
הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד
אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"

קדיש על הרוגי ארץ ישראל/ ש"י עגנון מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו חשובים בעיניו כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקבותיו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו. אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום, בחייכון וביומייכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם- שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם. אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מהלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו. לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די ברא כרעותא וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.

לונלי
תודה ויישר כח גדול על השירים ועל רגעי הזכרונות שהם עוררו

נושא אמנם שייך לאשכול הסמוך השיר של יהורם טהר לב על הפריץ והעגלון  הבה ניתן תודה לבורא עולם ששוב אין פריץ גוי מודה ועוזב

ירוחם, חן חן

ואגב,השורה "עיניו של מי עצמת בשעה הזאת"

היא כפי הנראה אדפטציה שלך לשיר

אבל חזקה לא פחות מן המקור

שכן ושאר המשתתפים,
באמת אשכול חזק ויפה.


מיכי תוקן על ידי - mdabraham - 02/05/2006 20:52:57

מואדיב,
מפני שקדש כבר יום העצמאות ("תם טכס יום הזיכרון. התחיל טכס..."), אני מרשה לעצמי להעלות הרהורים על אותו קדיש של ש"י עגנון.
מחד, יש כאן טכסט מרטיט למדיי כמיטב כשרונו ולשונו, ומאידך קשה לי להתנער מהתחושה שיש כאן שמץ ציניות. על אותו מלך מלכי המלכים ש'מאד אוהב' את חילותיו, ולכן 'בוחר בהם' למות למענו. הרי אם הכל בידו (בניגוד למלך רגיל) אז מדוע הוא עושה לנו את זה? ובפרט אם הם באמת באו הנה כלגיונו של מלך, כלשונו שם. ואח"כ הוא עוד מוריד עלינו דמעות...
על כך נאמר: 'אל תעשה ואל תבקש סליחה'.

אני לא בטוח שהיה שם משהו כזה, אבל יש לי תחושה חזקה שכן. עגנון נוהג לשלב תחושות וחוויות חזקות עם קורט ציניות.
דומני כי כאן הציניות לא באה להוריד את הדברים או ללגלג ח"ו. זהו ביטוי ספרותי של מחאה כנגד הנהגתו ית', ועצב על הנופלים, בתוך כדי שבחיו ושבחיהם.

אשמח יבואו מומחי עגנון (שאנוכי הק' רחוק מלהימנות עליהם) ויחוו דעתם על הדברים.

לעצם הטענה, בין אם היא קיימת שם ובין אם לאו, ראו באשכול על השואה.
מיכי

מיכי בדיוק מה שהרגשתי. הדברים של עגנון כה מזמינים ביקורת עד שקשה שלא להאמין שהם נכתבו לא רק בתמימות. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

.


1. כותב שורות אלו הינו ציניקן מדופלם, בוגר מכללת הציניקנים על שם ציניקוס.

2. הכותב מעיד על עצמו ועל עיסתו, כי איננו נרתע מטקסטים מתריסים כלפי שמיא, ואף הביא לפורום מכובד זה את שהקליד במו מקלדתו מדבריו של יצחק אברבנאל בפתיחתו לפירוש זבח פסח, שלענ"ד אין מתריסין מהן בקרב כל בעלי התריסין.

3. עגנון פעם ענה למישהו ששאלו למה התכוון באחד מסיפוריו: "אל תשאל אותי, שאל את קורצווייל". כידוע, ברוך קורצווייל היה גדול מפרשיו של עגנון. כמקובל, מרגע שהיצירה יצאה מתחת ידי כותבה, אין היא רכושו, והדקונסטרוקציוניסטים חופשיים להתעלל בה כאוות נפשם.

4. ואף על פי כן, ולמרות הכל, בהכנעה גמורה אני חולק על דבריהם של המכובדים מיימוני ור' מיכי.


לענ"ד, אין להשליך מהציניות והמודעות העצמית הלעוסה של תקופתנו לכיוון התקופה בה נכתבו שורותיו של עגנון. אין כם לכפות את מה שאיננו מוכרח, ואת מה שאף אחד ממי שקראו את דבריו של עגנון בסמוך למועד פרסומם, לא סבר. דומני כי שניכם, באמירתכם, חוטאים בחטא ההתבוננות דרך משקפותיכם האישיות התואמות את הצייטגסט הנוכחי.

מואדיב,
יבואו קורצווייל והמלומדים ממני ויעידו על הציניות של עגנון, שדומני כי היא אשר בישרה ויצרה את הצייטגייסט הנוכחי (של מחאות נגד הקב"ה, שאגב כבר היו לעולמים). דומני שלתלות בעגנון חוסר מודעות לאפשרות למחות נגד הנהגת ה' בעולמו ואת עמו זוהי תמימות יתירה.
וכפי שהערתי בסוף דבריי הציניות הזו נכתבה בדמע, והיא חלק מהקינה על הנופלים, ולכן אינה סותרת את התפיסה הפשוטה של הטכסט הזה. חלק מהקינה והעצבות עליהם היא התרסה כלפי מעלה ('איה גבורותיו', 'איה נוראותיו').
לא התכוונתי לומר שעגנון לגלג או כתב בקלות דעת את הקינה הזו. להיפך, העצבות והנהי היתרגם להתרסה מרומזת כלפי מעלה.
זה אינו מוריד מיופיו ואיכותו ומעלתו של הקטע, אלא להיפך: עוד מעלהו למעלה למעלה. אף שבזה איני יודע אם מיימוני מסכים (אני קורא בין דבריו ביקורת על הקטע. דבריי אינם ביקורת, אלא הערה פרשנית).
מיכי